סימן קנ״ח עומד על שני סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו: ובו ב׳ סעיפים. עניין חמור הוא, והכתוב עצמו נושא את סייגיו: שבעת העממין, שאין מלחמה, ארץ ישראל בזמן שרוב השדות של ישראל, וזמן הבית. דף זה מציג את דברי המקורות עם מראי מקומם, בלא להחמיר ובלא להקל מדעתנו.
נושא: עובדי עבודת כוכבים להצילם מהמות
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ח
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סעיף א׳ עוסק בשתי קבוצות שדין אחד להן, ומסיים בתיבה המסייגת את השנייה. סעיף ב׳ עוסק בקבוצה אחרת לגמרי, ופעלו העיקרי בלשון עבר: היו נוהגין בזמן הבית להרגם.
עובדי עבודת כוכבים להצילם מהמות. ובו ב׳ סעיפים:
עובדי עבודת כוכבים מז׳ עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות כגון שראה א׳ מהם שנפל לים אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר אם לא היכא דאיכא משום איבה (דאז אפילו בחנם שרי אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם (ב״י בשם הרמב״ן) וכן מותר היה לנסות רפואה בעבד כנעני אם תועיל) (תוס׳ ומרדכי פא״מ ובסמ״ג) . במה דברים אמורים בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עברות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו:
האפיקורסים והם שעובדים לעבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה כופר והאפיקורסים והם שכופרים בתורה ובנבוא׳ מישראל היו נוהגין בזמן הבית להרגם אם יש בידו כח להרגם בסייף בפרהסיא היה הורג ואם לאו היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קדם ומסלקו והיה אומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו: הגה ועיין בחושן המשפט סימן תכ״ה מומרים שממרים עצמם לעבודת כוכבים ומטמאים עצמם בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם הרי הם כמו מומרים להכעיס והיו מורידין ולא מעלין אותם (תוספות פא״מ) ומכ״מ אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו (ת״ה סימן קנ״ח):
« עובדי עבודת כוכבים מז׳ עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה » (שו״ע יו״ד קנ״ח:א)
« ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן » (שו״ע יו״ד קנ״ח:א)
הברייתא ששנה רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן היא מקור סעיף א׳, והיא פרושה על שני עמודים:
« תָּנֵי רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַגּוֹיִם וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה — לֹא מַעֲלִין » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
« וְלֹא מוֹרִידִין, אֲבָל הַמִּינִין וְהַמָּסוֹרוֹת וְהַמְשׁוּמָּדִים — מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין » (עבודה זרה כ״ו ע״ב)
ולפניה הציעה הגמרא את שאלת השכר, ואביי השיב בהשתמטות:
« סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר, הָא דְּתַנְיָא: הַגּוֹיִם וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין — אַסּוֹקֵי בְּשָׂכָר שְׁרֵי, מִשּׁוּם אֵיבָה » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״קָאֵי בְּרִי אַאִיגָּרָא״, אִי נָמֵי ״נְקִיטָא לִי זִימְנָא לְבֵי דַוָּאר״ » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
ומשנת המילדת, הנותנת את גדר האיבה:
« יְהוּדִית מְיַלֶּדֶת אֲרַמִּית בְּשָׂכָר, אֲבָל לֹא בְּחִנָּם » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
« אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּשָׂכָר שְׁרֵי מִשּׁוּם אֵיבָה » (עבודה זרה כ״ו ע״א)
בעניין לא מורידין מביאים התוספות את הקושיה ממסכת סופרים ומיישבים בשעת מלחמה:
« וי״ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה » (תוספות עבודה זרה כ״ו ע״ב)
« ואע״פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתירא » (תוספות עבודה זרה כ״ו ע״ב)
והם נותנים את החילוק העובר בכל הסימן — יד תקיפה והשתמטות:
« י״ל דמורידין היינו כשידינו תקיפה בזה״ב אבל לא מעלין אף אין ידינו תקיפה היכא דאית ליה לאשתמוטי » (תוספות עבודה זרה כ״ו ע״ב)
ובעניין הרפואה כך הם קוראים את רש״י:
« כפ״ה דאסור לרפאות בחנם אבל בשכר שרי משום איבה » (תוספות עבודה זרה כ״ו ע״ב)
הטור נותן את הסימן בארבע תיבות, ולשונו ברפואה שונה מלשון המחבר:
« בזמן שישראל על אדמתם כנענים שירדו לבור או למקום סכנה אין על הרואה אותם להעלותן אפילו אם יתן לו שכר » (טור יו״ד קנ״ח)
« לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר ואם מתיירא מהם או משום איבה מרפאין אותם בשכר אבל לא בחנם » (טור יו״ד קנ״ח)
« ומכל מקום אין מורידין אותם לבור בידים » (טור יו״ד קנ״ח)
« אבל המינין והמוסרים ומומר אוכל נבלות להכעיס והאפיקורסים מורידין אותם בידים » (טור יו״ד קנ״ח)
הבית יוסף מביא את הרמב״ן, המרחיב את היתר הרפואה:
« אבל היכא דאיכא איבה ודאי מותר דהא תנן יהודית מיילדת הארמאית בשכר » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« הלכך כיון דהיתירא משום איבה הוא בין בשכר בין בחנם נקיט עילה היכא דמצי » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
ומעמיד באין מורידין את הקריאה שעליה יחלוק הט״ז:
« ומשמע מדברי התוס׳ דלאו למימרא שאסור להורידם אלא היינו לומר שאינו מצווה להורידם אע״פ שהם עוברים על ז׳ מצות » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« ומיהו היכא דמקיימין ז׳ מצות משמע דאסור להורידם » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
« לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ » (ויקרא י״ט:ט״ז)
« וְאֵין זֶה רֵעֶךָ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״א)
| התיבה | מה שהיא מעמידה | היכן |
|---|---|---|
| עובדי עבודת כוכבים מז׳ עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה | הנושא, וסייגו הראשון: שאין מלחמה | שו״ע יו״ד קנ״ח:א |
| ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן | הקבוצה השנייה, וסייג המקום והזמן | שו״ע יו״ד קנ״ח:א |
| אין מסבבים להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות | הדין: לא לסבב מיתה ולא להציל | שו״ע יו״ד קנ״ח:א |
| לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר אם לא היכא דאיכא משום איבה | הרפואה, ויוצא הכלל של האיבה | שו״ע יו״ד קנ״ח:א |
| דאז אפילו בחנם שרי אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם | הגהת הרמ״א: אף בחינם, כשאינו יכול להשמט | הגהת הרמ״א שם |
| במה דברים אמורים בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד | התיבה המסייגת: בעל עבירה העומד ברשעו | שו״ע יו״ד קנ״ח:א |
| אבל ישראל בעל עברות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו | ומי שאינו עומד ברשעו: מצוה להצילו | שו״ע יו״ד קנ״ח:א |
| האפיקורסים והם שעובדים לעבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס | גדר סעיף ב׳ | שו״ע יו״ד קנ״ח:ב |
| והאפיקורסים והם שכופרים בתורה ובנבוא׳ מישראל היו נוהגין בזמן הבית להרגם | הפועל בלשון עבר: בזמן הבית | שו״ע יו״ד קנ״ח:ב |
| ומכ״מ אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו | הגהת הרמ״א: הבא לשוב | הגהת הרמ״א שם |
סימן זה קצר ומפורש היטב: הש״ך שבעה ס״ק, הט״ז אחד אך ארוך מאוד, הנקודות הכסף אחד — ומראה המקום שלו הוא הסימן בלבד —, הפתחי תשובה ארבעה והבאר היטב שניים.
« אבל בשעת המלחמה היו הורגין אותן בידים דאמרינן טוב שבעובדי כוכבים כו׳ כ״פ הב״ח והביא התוס׳ שכ״כ וכ״כ ב״י » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« כלומר אין מצוה להורגם אע״פ שהם עוברים על ז׳ מצות בני נח » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
« ומיהו היכא דמקיימי ז׳ מצות בני נח משמע דאסור להורידן ב״י וד״מ » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
« ומהרש״ל בביאורי סמ״ג הוכיח דפירושו דאסור להורידן עיין שם » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
« תראה שאין הוכחתו כלום » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
« דוקא ברועים החמירו משום דלא פסילי וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כדי שיתנו לב לשוב אבל גזלנים דאורייתא מעלין » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ג)
« לפי שהיו מרעין בהמות שלהן בשדות אחרות ובא״י בזמן שהיו רוב שדות של ישראל » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ד)
« בין עובד כוכבים בין ישראל » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ה)
« וכן המבזה ת״ח או המבזה חבירו בפני ת״ח וכך אמרו פ׳ חלק ר״ן ומביאו ב״י וד״מ » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ו)
« והכי אמרינן לקמן סי׳ רמ״ג ס״ו שאין לו חלק לעוה״ב » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ו)
« עיין שם בסמ״ע ובמ״ש שם » (ש״ך יו״ד קנ״ח ס״ק ז)
« הך ולא מורידין פירושו שיש איסור להורידן » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« פרש״י לא מצילין אותם מן הבור מן המיתה ולא מורידין אותן אל הבור להמיתן בידים » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« והב״י כתב כאן דהך אין מורידין אין פירושו שאסור להורידם אלא לומר שאין מצוה להורידם » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ואשתמיט מיניה סוגיא שלימה בפרק ארבע מיתות שזכרנו » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« אלא הכי קאמר שאין צווי מן התורה לבערם ורבנן אמרו שיש איסור בדבר אבל אם עשאו ודאי פטור » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« דכל שהוא בידים יש איסור בדבר להורידן אבל סיבוב בעלמא כגון סילוק הסולם שזכר בסעיף ב׳ שזהו אין איסור כאן כיון שאין עושה בידים » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ומו״ח ז״ל כתב דבכלל הך לישנא דבידים יש ג״כ איסור לקיחת הסולם דהוה כמו בידים » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ודוקא בידים ממש שיש בישראל חיוב מיתה אסרוהו רבנן בעובד כוכבים אבל סיבוב מיתה כגון לקיחת הסולם וכיוצא בו שבישראל פטור ממיתת ב״ד באנס עובד כוכבים מותר לכתחלה כל שאין בה משום איבה » (ט״ז יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ולא ק״מ דהא מבואר בב״י דהיינו דוקא כשאין מקיימים ז׳ מצות בני נח » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ח)
« והכי מוכח בתוס׳ בפ׳ ד׳ מיתות להדיא דהיכא דאין מקיימים ז׳ מצות בני נח חייבים מיתה והא דאסור להורידן היינו כשמקיימין » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ח)
« וודאי כל שאינן מקיימים שבע מצות בני נח לכופרים ומסורות דמיין » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ח)
« עי׳ בשאילת יעב״ץ ח״א סימן מ״ג שהשיג על החות יאיר בזה ודעתו להתיר ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« עבה״ט וע׳ בס׳ בית מאיר סי׳ י״ז סעיף ג׳ מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
« עי׳ בתשובת עבודת הגרשוני סוף סי׳ י״ח » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ח ס״ק ג)
« עי׳ תב״ש לעיל סימן ב׳ ס״ק י״ח ועיין בפמ״ג על או״ח סימן ל״ז » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ח ס״ק ד)
« כתב הש״ך כלומר אין מצוה להרגן אע״פ שהם עוברין על ז׳ מצות בני נח ומיהו היכא דמקיימי ז׳ מצות בני נח אסור להורידן » (באר היטב יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ובט״ז האריך בזה מחולק על הב״י ובנה״כ מתרץ דברי הב״י ע״ש » (באר היטב יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« וגזלנים דאורייתא מעלין » (באר היטב יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« וכן המבזה ת״ח או המבזה חבירו בפני ת״ח » (באר היטב יו״ד קנ״ח ס״ק ב)
שני הסעיפים נוטלים כמעט מילה במילה שלוש הלכות רצופות מהלכות רוצח ושמירת נפש. הבית יוסף עצמו אומר זאת.
« הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה אֶפִּיקוֹרוֹס » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י׳)
« וְשֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה הָיָה מִצְוָה לְהָרְגָן » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י׳)
« אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָא הוֹרֵג. וְאִם לָאו הָיָה בָּא עֲלֵיהֶן בַּעֲלִילוֹת עַד שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י׳)
« אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינָם מִלְחָמָה וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְסַבְּבִים לָהֶן הַמִּיתָה וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״א)
« כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַיָּם אֵינוֹ מַעֲלֵהוּ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״א)
« וְאֵין זֶה רֵעֶךָ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״א)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרָה וְהָעוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד כְּגוֹן רוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגֵזֶל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּן » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״ב)
« אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן מִצְוָה לְהַצִּילוֹ וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד׳ הלכה י״ב)
והבית יוסף מפנה לפרק זה בפירוש:
« וכתב הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות רוצח דאפיקורסים הם ישראלים שכפרו בתורה ובנבואה » (בית יוסף יו״ד קנ״ח)
ובגדר האפיקורוס נותן הרמב״ם במקום אחר הגדרה בת שלושה ענפים:
« שְׁלֹשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִים אֶפִּיקוֹרְסִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם » (רמב״ם הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ח׳)
« וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם » (רמב״ם הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ח׳)
« אבל ישראל בעל עברות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו » (שו״ע יו״ד קנ״ח:א)
« וגזלנים דאורייתא מעלין » (באר היטב יו״ד קנ״ח ס״ק א)
« ומכ״מ אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו » (שו״ע יו״ד קנ״ח:ב)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קנ״ח · 158 · ♥ תמכו בנו