✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 1 — FOUNDATION

Siman 160 — The severity of the prohibition of interest, and how far one must guard against it

Twenty-three seifim — the densest siman of the block on lending at interest

יורה דעה · סימן ק״ס

גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו

🌱 Foundation Level · מתחילים

✦ ❖ ✦

Siman 160 runs to twenty-three seifim — the Shulḥan Arukh announces it itself: ובו כ״ג סעיפים. It is the founding siman of the whole block on lending at interest: it treats not a single case but the categories every following siman will use — how many prohibitions, who transgresses them, what is recovered in court and what is not, and how far vigilance must reach when nothing has been stipulated.

Subject: The severity of the prohibition of interest — רבית קצוצה, אבק רבית, נשך ותרבית, מלוה ולוה, ערב, רבית דברים, טובת הנאה
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ס

Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

📑 Plan of the study

1. The Mehaber’s text: the twenty-three seifim, one by one

2. Context: the mishna of איזהו נשך, the verses, the Tur, the Beit Yosef, and the sugya of רבית קצוצה / אבק רבית

3. The vocabulary of the block: רבית קצוצה, אבק רבית, נשך ותרבית, מלוה ולוה, ערב, רבית דברים, טובת הנאה, הערמת רבית

4. The summary table: who transgresses, which prohibition, and what is recovered

5. The Shach (37 ס״ק), Taz (22), Pitḥei Teshuva (25), Baer Hetev (25) and Nekudot HaKesef (6) — the densest apparatus of the block

6. The Rambam: הלכות מלווה ולווה, chapters 4 and 5

7. Modern practical cases

8. Synthesis and comprehension questions

1. The Mehaber’s text — the twenty-three seifim

The siman reads in five movements. (1–3) The severity: how many prohibitions, who transgresses them, and what lending at interest does to the one who practises it. (4–9) What was not stipulated: the spontaneous surplus, the gift, advance and deferred interest, benefit taken from the borrower, close relatives, labour. (10–12) Interest that costs nothing: teaching, greeting, information. (13–17) What passes through a third party: the four arrangements, and talmidei ḥakhamim. (18–23) Special regimes: orphans’ money, currency value, saving of life, the benefit that counts as money.

Seif 1 — how many prohibitions, and who transgresses them

גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו. ובו כ״ג סעיפים:
צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי׳ הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים: הגה ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר (הגהות מיימוני פ״ד מהל׳ מלוה ולוה) והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו׳ (ר״ן פ׳ זה בורר ובנ״י פא״נ וכ״כ ר׳ ירוחם ני״ח):

Title of the siman: the severity of the prohibition of interest, and how far one must guard against it; and it contains twenty-three seifim.

One must be careful about interest, and several prohibitions were stated concerning it; and even the borrower who gives it, the guarantor and the witnesses transgress.

Gloss: and there is no difference whether he lends to a poor man or to a rich man (Hagahot Maimoniot, chapter 4 of the laws of lender and borrower) ; and the fact that the borrower transgresses applies only to interest forbidden by the Torah, but for rabbinic interest he transgresses only on account of “before the blind”, etc. (the Ran; the Nimukei Yosef; and so wrote Rabbenu Yeruham).

Five people, not two. The seif names the borrower who gives, the guarantor and the witnesses — and the mishna at the end of איזהו נשך adds, in the name of the Sages, the scribe as well. In ordinary monetary law a man who chooses to harm his own property may do so; here he may not, מפני רגילות החטא, writes the Tur — because of how easily this sin becomes habit. And the gloss at once lays down the dividing line that governs the whole siman: the borrower transgresses the prohibitions only in Torah-level interest.

Seif 2 — what lending at interest does to the one who practises it

כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל:

Whoever lends at interest — his property crumbles, and it is as though he had denied the Exodus from Egypt and the God of Israel.

This seif is not an added exhortation: it is the Talmud’s own wording. Its two halves come from two different places in Bava Metzia — the crumbling of property from a baraita on 71a, the denial of the Exodus from a remark of Rava on 61b. The Mehaber welded them into one line, and it is that line the Taz comments on in ס״ק א.

Seif 3 — money placed under someone else’s name

התולה מעותיו לומר שהם של עובד כוכבים ומלוה אותם ברבית הקב״ה יפרע ממנו:

One who passes his money off as belonging to a non-Jew and lends it at interest — the Holy One, blessed be He, will exact payment from him.

A device, not an error of ignorance. The lender knows the prohibition does not reach a non-Jew’s money; so he disguises his own. The sanction the seif states is not a court penalty but the one the Talmud reserves for what escapes human sight: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. The Tur says it plainly: דינו מסור לחוקר לבבות — his judgement is handed over to the Searcher of hearts.

Seif 4 — a surplus given willingly at the time of repayment

אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל רבית אסור. (ומיהו אם לא היו המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר בכה״ג) (ב״י בשם תלמידי רשב״א ובנימוקים בשם תוס׳):

Even if the borrower gives him more of his own accord at the time of repayment, having made no stipulation with him and without saying that he gives the surplus on account of interest — it is forbidden. (parenthetical addition:) (however, if the money was not in his hands by way of a loan but by way of a sale, it is permitted in such a case) (Beit Yosef in the name of the students of the Rashba, and the Nimukim in the name of Tosafot).

The seif settles a dispute among the Rishonim without naming it. Rashi permits such a spontaneous surplus, and the Rambam too appears to permit; the Rosh forbids, and it is the Rosh whom the Tur follows and whose ruling the Mehaber writes. The Shach (ס״ק ד) devotes a long entry to asking why Choshen Mishpat 232 says the opposite, and ends with a distinction: wherever the surplus can be attributed to interest, it looks like interest — and that is enough.

Seif 5 — “I give it to you as a gift”, and the question of waiver

אפילו אם אמר ליה בשעת לקיחת הרבית אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו ממנו אבל אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירו לו מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל. (מתנה על מנת להחזיר ברבית אסור) (ר״ן פ״ב דקידושין):

Even if he says to him, at the moment of taking the interest, “I give it to you as a gift” — it is forbidden to accept it from him. But if he took interest from him and must return it, a waiver is effective to exempt him, as in every case of theft. (parenthetical addition:) (a gift on condition of return, in the matter of interest, is forbidden) (the Ran, second chapter of Kiddushin).

Two moments, two regimes. Before: saying “as a gift” achieves nothing, because anan sahadei — we all know the gift is owed to the loan. After: interest wrongly taken is a debt of restitution like any other, and a debt can be waived. The Geonim held that waiver never helps, the Rambam wrote that this ruling is not correct, and the Rosh divided the timeline in two. The Mehaber writes the Rosh.

Seif 6 — advance interest and deferred interest

אסור להקדים הרבית או לאחר אותו כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משגר לו דורון (ופירש בשביל שילוהו (טור וכב״י שכ״ג מרא״ש) או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו) (שם בשם סמ״ג) בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא רבית מאוחרת ואם עבר ועשה כן ה״ז אבק רבית:

It is forbidden to advance the interest or to defer it. How? He set his eyes on borrowing from him, and would send him a gift (parenthetical addition:) (and he specified: so that he lend me (the Tur, and per the Beit Yosef at siman 323 from the Rosh), or else it is a large gift, which is presumed to be as though he had specified) (there, in the name of the Semag) — so that he lend him: that is advance interest. He borrowed from him and returned his money, and would send him a gift on account of his money that had lain idle with him: that is deferred interest. And if he transgressed and did so, it is “dust of interest”.

The seif ends with the one sentence that fixes the standing of everything before it: הרי זה אבק רבית. Advance and deferred interest are not Torah-level — hence not recoverable in court. The gloss adds the one thing the Mehaber left unsaid: must he have stated why he is sending? The Tur says yes, the Rambam says no, and the Semag offers a factual test — a large gift speaks for itself.

Seif 7 — benefiting from the borrower, with or without his knowledge

צריך המלוה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו כל זמן שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו אבל אם נהנה ממנו מדעתו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו ובלבד שלא יהא דבר של פרהסי׳ כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו:

The lender must be careful not to benefit from the borrower without his knowledge as long as his money is in his hand — even in a matter he would have done for him even had he not lent to him. But if he benefits from him with his knowledge, it is permitted in a matter he would have done for him even had he not lent to him, provided it is not something public — such as dwelling in his courtyard or using his slaves.

Three tests cross here, and they must be kept apart. Without his knowledge or with it; something he would have done anyway or not; public or not. The Shach (ס״ק יא) gives the reason for the first: one who helps himself without permission shows that he is relying on the money he holds. And the third is the one that closes the door: dwelling in his courtyard is seen — and what is seen is forbidden in every case.

Seif 8 — his own sons and household

אפילו לבניו ובני ביתו אסור להלות ברבית אע״פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נותנו להם במתנה:

Even to his sons and the members of his household it is forbidden to lend at interest, even though he is not particular with them and certainly gives it to them as a gift.

The reason is not in the seif; it is in the Talmud. Rav Yehuda in Rav’s name had said that one may lend to his sons at interest כדי להטעימן טעם רבית — to let them taste what interest is; and the Talmud immediately rejects it: ולאו מילתא היא, משום דאתי למיסרך — one grows accustomed. It is the only place in the siman where a prohibition rests on habit rather than on loss.

Seif 9 — interest paid in labour, and lending in order to be lent to

לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אח״כ מלאכה שהיא יותר כבדה ואפי׳ לעשות עמו אותה מלאכה עצמה אסור אם הוא בזמן שהיא יותר כבדה כגון שזה מנכש (פי׳ תולש העשבים הרעים מתוך הטובים) עמו בגריד וזה מנכש עמו ברביעה: הגה ואם אחד מלוה מעות לחבירו על זמן מה כדי שיחזור וילוהו פעם אחרת כזמן הראשון יש אומרים שאסור (מרדכי ספא״נ ותשובת הרא״ש כלל ק״ח סי׳ ט״ז) ולא דמי לעושה עמו מלאכה וחוזר ועושה עמו דגבי הלוואה שכר הלוואה הוא נוטל וי״א דמותר אם אינו מלוה לו לזמן ארוך יותר ממה שהלוהו (ב״י בשם ס״ה ומרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סימן קע״ז:

He shall not do work for his fellow on condition that his fellow afterwards do heavier work for him; and even doing the very same work with him is forbidden if it falls in a season when it is harder — as one who weeds (explanation: pulling the bad grasses out from among the good) with him in the dry season, while the other weeds with him in the rainy season.

Gloss: and if one lends money to his fellow for a certain period so that the other will in turn lend to him another time for the same period — some say it is forbidden (the Mordechai; responsa of the Rosh, klal 108 siman 16), and it is unlike doing work and receiving work in return, since in a loan it is the wage of the loan that he takes. And some say it is permitted if he does not lend him for a longer period than he himself was lent (Beit Yosef in the name of Sefer HaTerumot, and the Mordechai in the name of the Maharam); and see below siman 177.

Interest need not be money. The seif takes two exactly equal days of labour and shows that the season alone can constitute a surplus. And the gloss carries the rule into the loan itself: a loan repaid by a loan — is that an exchange of favours, or the wage of waiting? The first view says the latter — and the disagreement runs on to siman 177.

Seif 10 — teaching the lender or his son

אסור ללמד את המלוה או את בנו מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם:

It is forbidden to teach the lender, or his son, Scripture or Gemara, as long as his money is in his hand — if he was not accustomed to do so beforehand.

Why the son? The Shach (ס״ק טו) in the name of the Beit Yosef: because the father is obliged to teach his son Torah, even for a fee; teaching the son for free therefore spares the father an expense. And he marks the limit in his own day: only where the father was paying a teacher, or where the son eats at his table.

Seif 11 — greeting him first

אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו:

If he was not accustomed to greet him first, it is forbidden for him to greet him first.

It is the shortest seif of the siman, and the most revealing. Rabbi Shimon ben Yoḥai derives it from נשך כל דבר אשר ישך — אפילו דיבור אסור, even speech is forbidden. Nothing has been paid, nothing received; only the slope of the relation has changed. This is what is called רבית דברים.

Seif 12 — the piece of information asked for, and a mere benefit

לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני: הגה וכן שאר רבית דברים בעלמא אסור (טור) ואפי׳ לטובת הנאה בעלמא כמו שיתבאר בסוף הסימן. אסור לקדש אשה בהנאת מלוה כגון שהיא חייבת לו ומרויח לה הזמן כדי שתתקדש לו (גמרא פ״ק דקדושין):

He shall not say to him: “let me know if so-and-so has come from such-and-such a place”.

Gloss: and likewise any other interest of mere words is forbidden (the Tur) ; and even for a mere benefit, as will be explained at the end of the siman. And it is forbidden to betroth a woman with the benefit of a loan — for instance where she owes him and he extends her time so that she be betrothed to him (Talmud, first chapter of Kiddushin).

The gloss here does something rare: it sends the reader to the end of the siman. כמו שיתבאר בסוף הסימן — that is, to seif 23, where we learn that a mere tovat hana’ah can amount to fixed interest. Seifim 12 and 23 thus form a single question, opened at the beginning and closed at the end.

Seif 13 — “here is a zuz, and lend ten dinars to so-and-so”

מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו:

It is permitted to say to one’s fellow: “here is a zuz, and lend ten dinars to so-and-so” — provided he does not then take it back from the borrower, and provided the borrower does not say to the lender “so-and-so will give on my behalf”. And some say it is also required that the borrower not have persuaded that third party to give to the lender so that he lend him.

The foundation is a line of Rava: לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. The Torah forbade only interest that comes from borrower to lender. The whole seif is an enumeration of what would draw the money back into that circuit: a reflux, an instruction, and — on the third view — even a mere request from the borrower.

Seif 14 — “on condition that you give a zuz to so-and-so”: fixed interest

אסור לומר אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני (או להקדש) (במרדכי דא״נ) אפי׳ אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים אע״פ שאינו חייב לו (טור סי׳ קס״ט) . ורבית קצוצה (פי׳ שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו) הוא (ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה) (ב״י בשם תשו׳ רשב״א):

It is forbidden to say: “I will lend you a maneh on condition that you give a zuz to so-and-so” (parenthetical addition:) (or to the sanctuary treasury) (in the Mordechai, chapter Eizehu Neshekh), even if that person is a non-Jew, and even though he owes him nothing (the Tur, siman 169). And it is fixed interest (explanation: that he fixed and stipulated to give such-and-such because he is lending to him) (and a parenthetical addition:) (and there is no difference whether the lender said so or the borrower said so of his own accord and the lender lends because of that) (Beit Yosef in the name of a responsum of the Rashba).

Here the block’s key term is actually defined — in a printer’s parenthesis. רבית קצוצה: שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו — he cut and stipulated. The consequence the Shach gives in ס״ק יט in two words: ומפקינן מיניה, we take it back from him. Compare seif 6, which ends with אבק רבית: the same gesture, two regimes.

Seif 15 — “tell so-and-so to give you four dinars”

יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד׳ דינרין ואלוה לך מעות:

Some say it is forbidden to say to him: “tell so-and-so to give you four dinars, and I will lend you money”.

A whole seif resting on one authority. The Beit Yosef reports it from Rabbenu Yeruham, and himself searches for its reason. The Bach argued there is no prohibition here at all and that the text must be emended; the Shach (ס״ק כ) refuses to emend books and supplies a reason; the Taz (ס״ק ח) supplies a different one, drawn from Kiddushin. Three roads for a nine-word sentence.

Seif 16 — “here is a zuz, tell so-and-so to lend me”, and the agent

מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני ואפי׳ לבן המלוה מותר לומר כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו: הגה י״א דאסור למלוה ליקח ממקבל זה הזוז שלא יבואו להערים (המ״מ פ״ה דה״מ) י״א דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לדבר עבירה ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ (מרדכי בשם רש״י) וכן עיקר אע״ג דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו (ב״י ובנמוקים) יש לסמוך עליו לעת הצורך ומ״מ אם הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה רק ששולח לו הרבית אסור (שם במרדכי) אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה ברבית ועשה שטר על שם המלוה הוה כאלו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפי׳ עשה השליח בלא דעת משלחו דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה (מהרי״ק שורש י״ז):

It is permitted to say to one’s fellow: “here is a zuz, and tell so-and-so to lend to me”; and even to the lender’s son it is permitted to say so — provided he is an adult and does not depend on his father’s table.

Gloss: some say the lender may not take that zuz from the one who received it, lest they come to circumvent the law (the Maggid Mishneh, chapter 5). Some say it is permitted for a Jew to tell his fellow Jew: “go and borrow money for me from such-and-such a Jew at interest”, and it is permitted afterwards to give the interest to the agent to bring to him — for the Torah forbade only interest coming directly from borrower to lender, and the agent commits no transgression since this interest is not his; and if one objects that “a man’s agent is as himself” — there is no agency for a transgression; and one should not publicise the matter before an unlearned man (the Mordechai in the name of Rashi). And so is the main ruling, although some cast doubt on this leniency and are stringent to forbid it (Beit Yosef and the Nimukim) — one may rely on it in a time of need. Nevertheless, if the borrower received the money himself from the lender and merely sends him the interest, it is forbidden (there, in the Mordechai). But if the lender’s agent lent to the borrower at interest and drew up a deed in the lender’s name, it is as though the lender himself had lent, and it is forbidden even if the agent acted without his sender’s knowledge, for the deed makes it the principal loan and it is written in the lender’s name (the Maharik, shoresh 17).

This is the most disputed seif of the siman, and its longest gloss. Three things lie on top of one another: the seif’s ancient permission (the wage of speech), a leniency reported in Rashi’s name, and the limit the Rama himself sets. The Beit Yosef, the Levush and the Taz hold the leniency is not Rashi’s; the Shach (ס״ק כב), the Nekudot HaKesef (ס״ק ג) and the Bach uphold it. The Rama keeps it לעת הצורך — at need, and no further.

Seif 17 — talmidei ḥakhamim among themselves

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש ה״ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה: הגה ויש מתירין אפילו בהתנו מתחילה כך ובלבד בדבר מועט (הגהות אשיר״י וכ״מ דעת הטור וכ״נ דעת הרב המגיד) ומכל מקום לא ירגילו תלמידי חכמים עצמם בכך מפני המון העם שלא ילמדו מהם (הגהת מיי׳ פ״ד מהל׳ מלוה וסמ״ג לאוין קצ״ג):

Talmidei ḥakhamim who lent one another foodstuffs, and one gave the other more than he had borrowed, up to a fifth — this is permitted, for it is well known that he gave it only as a gift.

Gloss: and some permit even where they stipulated so from the outset, provided it is a small amount (the Hagahot Asheri, and so appears the view of the Tur and of the Rav HaMaggid) ; and in any event talmidei ḥakhamim should not make a habit of it, on account of the common people, lest they learn from them (Hagahot Maimoniot, and the Semag, prohibitions 193).

This is not a dispensation of honour. The Talmud gives the reason: מידע ידעי דרבית אסורה, ומתנה הוא דיהבי אהדדי — they know interest is forbidden, so what they give one another is a gift. The Shach (ס״ק כד) in the name of Sefer HaTerumot closes the door: both must be talmidei ḥakhamim. And ס״ק כה fixes the fifth: מלגיו — a hundred for a hundred and twenty.

Seif 18 — the money of orphans, of hekdesh and of public needs

כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים או תלמוד תורה או צורך בית הכנסת: הגה וכן נוהגין להקל (ב״י בשם הרמב״ם והרא״ש) אע״ג דיש מחמירין דאינו מותר רק בבית דין (מרדכי דא״נ וכן משמע במהרא״י ובת״ה סימן ס״ה ובח״ה סי׳ ר״ן ורש״י פרק א״נ דף ע׳ סוף ע״א) . יש מקומות שנוהגים שאפוטרופוס מלוה מעות יתומים ברבית קצוצה ומנהג טעות הוא ואין לילך אחריו (מהרי״ל בתשובה) וכל אפוטרופוס שעושה כן עי׳ בחושן המשפט סי׳ ל״ד אם נפסל. אבל ברבית דרבנן שרי כל זמן שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים אע״פ שכבר הוא בן י״ג שנה הואיל ולא הגיע לכלל דעת מקרי יתום לענין זה (ב״י בשם ת״ה ודברי ב״י גופיה) מי שחייב ליתומים וכשבא לפרוע טוען שנתן להם רבית ורוצה לנכות מחובו והיתום טוען שלא קבל היתום נאמן בלא שבועה (בית יוסף בסימן קע״ו בשם תשובת רשב״א):

All rabbinic interest is permitted with the money of orphans, or of a fund consecrated to the poor, or to Torah study, or to the needs of the synagogue.

Gloss: and such is the custom, to be lenient (Beit Yosef in the name of the Rambam and the Rosh), although some are stringent and hold it permitted only through a beit din (the Mordechai; and so it appears from the Maharai, from Terumat HaDeshen siman 65, and from Rashi in chapter Eizehu Neshekh, folio 70). There are places where the custom is that a guardian lends orphans’ money at fixed interest — and it is a mistaken custom, and one must not follow it (the Maharil in a responsum); and as to any guardian who does so, see Choshen Mishpat siman 34 as to whether he is disqualified. But rabbinic interest is permitted so long as the orphan has not grown enough to handle his money as other men do, even if he is already thirteen — since he has not reached full understanding he is called an orphan in this regard (Beit Yosef in the name of Terumat HaDeshen, and the Beit Yosef’s own words). One who owes money to orphans and, on coming to pay, claims he gave them interest and wishes to deduct it from his debt, while the orphan claims he received nothing — the orphan is believed without an oath (Beit Yosef at siman 176 in the name of a responsum of the Rashba).

A seif of two lines, a gloss of ten. The Mehaber says one thing: avak ribbit is permitted with orphans’ money. All the rest is the Rama’s, and all the rest is contested — the custom itself (Shach ס״ק כו: I have seen it nowhere), the guardian’s practice of lending at fixed interest, and the orphan’s credibility without an oath (Taz ס״ק טז: let him bring proof before extracting money without an oath).

Seif 19 — the guardian who lent at fixed interest, and the profit made

אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה אם הלוה נטל לחלקו כל כך ריוח כמו שהתנה לתת להם חייב ליתן להם:

A guardian who lent the orphans’ money at fixed interest: if the borrower took for his own share as much profit as he had stipulated to give them — he is obliged to give it to them.

The seif turns a wrongful act to the benefit of the one it was done to. The Taz (ס״ק יז) explains: what was done in transgression counts as not done, and the guardian is treated as though he had stipulated the only thing he was entitled to stipulate — קרוב לשכר ורחוק להפסד. The Shach (ס״ק לא), in the name of the Beit Yosef, refuses to go further: the orphans do not take the whole profit merely because someone transgressed on their behalf.

Seif 20 — interest already consumed by the orphans

אם עבר האפוטרופוס והלוה מעות יתומים ברבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו: הגה וגם האפוטרופוס פטור מלהחזירו (תשובת הרשב״א) וה״ה מעות של הקדש עניים או שאר מצות (ב״י בשם תשובת הרשב״א) ומיהו אין המלוה נאמן לומר דמעות של הקדש היו אלא בראייה (ריב״ש סי׳ תס״ה) ועיין לקמן סי׳ קס״ט אם אפוטרופוס מותר ללוות מעובד כוכבים לצורך יתומים:

If the guardian transgressed and lent the orphans’ money at fixed interest, and fed the orphans with it — they are exempt from paying, even once they have grown up.

Gloss: and the guardian too is exempt from returning it (responsum of the Rashba), and the same applies to money of a fund consecrated to the poor or to other mitzvot (Beit Yosef in the name of a responsum of the Rashba). However, the lender is not believed to say that the money was consecrated, except by proof (the Rivash, siman 465). And see below siman 169, whether a guardian may borrow from a non-Jew for the orphans’ needs.

The rule comes from somewhere other than the law of interest. The Taz (ס״ק יח) traces it to the mishna הגוזל ומאכיל בניו — פטורים מלשלם: what has been consumed is no longer a thing, and is no longer returnable. The guardian is exempt for a further reason — he never received it for himself: האפוטרופוס הוא סרסורא דחטאה.

Seif 21 — the value of the currency between loan and repayment

אי אוזיף ק׳ בק״כ מעיקרא ק׳ בדנקא ולסוף ק״כ אסור מדאורייתא ואי אוזיף ק׳ במאה ואייקר אסור מדרבנן:

If he lent a hundred for a hundred and twenty: at the outset a hundred were worth a danka, and at the end a hundred and twenty [are worth as much] — it is forbidden by Torah law. And if he lent a hundred for a hundred and it appreciated — it is forbidden rabbinically.

The seif settles a question of method: at what moment do we measure? The Shach (ס״ק לה) answers in three words: דבתר מעיקרא אזלינן — we follow the outset. The Beit Yosef reports that the Mordechai and Hagahot Asheri left it in doubt and forbade out of doubt; the Ran and the Rashba’s students ruled that we follow the outset. The Mehaber writes the latter — and that is what divides a Torah prohibition from a rabbinic one.

Seif 22 — borrowing at interest to save a life

מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש: הגה ועי״ל סי׳ קס״ט ובסי׳ קע״ג דאסור ללוות ברבית לצורך קהל ואפילו אינו רבית קצוצה כל שכן ברבית קצוצה דאסור ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה כמו שיתבאר לקמן סימן קע״ב אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול (רוב הג״ה הם ד״ע):

It is permitted to borrow at interest on account of the saving of life.

Gloss: and see below siman 169 and siman 173, that it is forbidden to borrow at interest for communal needs, even where it is not fixed interest — all the more so fixed interest, which is forbidden; and not like those who have taken the practice, in some places, of lending and borrowing for communal needs at fixed interest: they have nothing to rely upon, unless we say that communal needs are reckoned as saving of life or as the need of a mitzvah, as will be explained below at siman 172; but one should rely on this only for a great need (most of this gloss is the author’s own view).

The seif permits borrowing, never lending. The Taz (ס״ק כא) presses the point, and it is worth reading: what saving of life could there be in taking interest? The lender is on the contrary obliged to lend for nothing — לא תעמוד על דם רעך. There is a permission only because someone will not lend on any other terms.

Seif 23 — lending against work, and the benefit that counts as money

המלוה מעות על מנת שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשותה אסור: הגה ולמאן דאמר טובת הנאה הוי ממון מיקרי רבית קצוצה (כך דקדק הב״י מלשון הרא״ש) מאחר שהתנו מתחלה בכך ואפילו לא התנו מתחלה אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי אסור וכן כל טובת הנאה אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך שרי (הגהות מרדכי דא״נ והגהות מיי׳ פ״ה דה״מ):

One who lends money on condition that every piece of work that comes to his hand he shall give to the lender to perform — this is forbidden.

Gloss: and according to the one who holds that a benefit counts as money, it is called fixed interest (thus the Beit Yosef deduced from the language of the Rosh), since they stipulated it from the outset; and even if they did not stipulate it from the outset, if he is not accustomed to do so otherwise, it is forbidden. And likewise any benefit. But if each does the other a good turn — sometimes the borrower for the lender and sometimes the reverse — it is permitted (Hagahot Mordechai and Hagahot Maimoniot).

The siman closes on the question it opened at seif 12. Interest is not only money: it is also an artisan’s guaranteed custom. And the last word of the siman is a permission — reciprocity between friends is not interest, because it does not follow the slope of the loan. The Taz (ס״ק כב) goes further still, saying he would have held the thing permitted outright, were it not for the Beit Yosef’s holy mouth.

2. Context — the mishna, the verses, the Tur, the Beit Yosef

The matter of this siman comes from the fifth chapter of Bava Metzia, איזהו נשך. The mishna that closes it is the direct source of seif 1:

« וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)

« עוֹבְרִים מִשּׁוּם ״לֹא תִתֵּן״, וּמִשּׁוּם ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״, וּמִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)

« אָמַר אַבָּיֵי: מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכוּלָּן. לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״. ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. עָרֵב וְהָעֵדִים אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)

summary: and these transgress a prohibition — the lender, the borrower, the guarantor and the witnesses; and the Sages say: even the scribe. They transgress “you shall not give”, “take not from him”, “you shall not be to him as a creditor”, “you shall not lay upon him interest”, and “before the blind place no stumbling block”. — Abaye said: the lender transgresses them all; the borrower transgresses “you shall not cause your brother to bite”, “and to your brother you shall not lend at interest”, and “before the blind”; the guarantor and the witnesses transgress only “you shall not lay upon him interest”.

Seif 2 is not the Mehaber’s own exhortation: it is two Talmudic texts welded together. The first is a baraita on 71a, the second a remark of Rava on 61b:

« הָא לָמַדְתָּ שֶׁכׇּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִין » (בבא מציעא ע״א ע״א)

« בֹּא וּרְאֵה סַמְיוּת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית. אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ ״רָשָׁע״ – יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. וְהֵם מְבִיאִין עֵדִים וְלַבְלָר וְקוּלְמוֹס וּדְיוֹ, וְכוֹתְבִין וְחוֹתְמִין: פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (בבא מציעא ע״א ע״א)

« אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוָה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית » (בבא מציעא ס״א ע״ב)

summary: you have therefore learned that whoever lends at interest, his property crumbles. — Come and see the blindness of those who lend at interest: a man who calls his fellow wicked attacks his livelihood, yet these bring witnesses, a scribe, a quill and ink, and write and sign: “this man has denied the God of Israel.” — “I am He who distinguished in Egypt between the drop of a firstborn and one that was not; I am He who will exact payment from one who passes his money off as a non-Jew’s and lends it to a Jew at interest.”

The verses are those of parashat Behar and parashat Mishpatim — the prohibitions the mishna enumerates are all lodged in them:

« אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ » (ויקרא כ״ה:ל״ו)

« אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃ » (ויקרא כ״ה:ל״ז)

« אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃ » (שמות כ״ב:כ״ד)

« לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כׇּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ » (דברים כ״ג:כ׳)

summary: take not from him interest or increase, and you shall fear your God, and your brother shall live with you; your money you shall not give him at interest, and your food you shall not give for increase; if you lend money to my people, to the poor with you, you shall not be to him as a creditor, you shall not lay upon him interest; you shall not cause your brother to bite — interest of money, interest of food, interest of anything lent at interest.

The Tur opens the siman with a sentence that sets its tone, and with the reason the borrower too is caught — which no other area of monetary law does:

« רבית הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית » (טור יו״ד ק״ס)

« משא״כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה » (טור יו״ד ק״ס)

« ע״כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתה לו כפתחו של אולם » (טור יו״ד ק״ס)

summary: interest — since the subject has come to hand, let us say a word about it: a man must be very, very careful of the prohibition of interest. Unlike other monetary matters, where a man who wishes to harm his own property may do so — here, because of how readily this sin becomes habit, the Torah warns the borrower as well. Therefore one must beware, in the matter of interest, of seeking any side of permission: it is a thing that draws a man on, and if today one opens for him the eye of a needle, he will widen it day by day until it is opened for him like the entrance of a hall.

And the Beit Yosef, at the head of the siman, names the two places where the rule is codified — the mishna and the Rambam:

« וכמה לאוין נאמרו בו עד וכן בערב וכן בעדים משנה וגמרא ס״פ איזהו נשך…ונתבארו שם מנין הלאוין ותמצאם בפ״ד מה״מ ובסמ״ג מל״ת סימן קצ״ג » (בית יוסף יו״ד ק״ס)

summary: “and several prohibitions were stated concerning it”, up to “and likewise the guarantor and likewise the witnesses” — mishna and gemara at the end of chapter Eizehu Neshekh; and the count of the prohibitions is explained there, and you will find them in chapter 4 of the laws of lender and borrower, and in the Semag, prohibitions siman 193.

There remains the division that governs the whole block, and it comes from a sugya on 61b: from what point does interest cease to be Torah-level, and what can be recovered in court?

« עַד כָּאן – רִבִּית קְצוּצָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֲבַק רִבִּית » (בבא מציעא ס״א ע״ב)

« אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה נָמֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין » (בבא מציעא ס״א ע״ב)

« הוּקְשׁוּ מַלְוֵי רִבִּית לְשׁוֹפְכֵי דָּמִים: מָה שׁוֹפְכֵי דָּמִים לֹא נִיתְּנוּ לְהִשָּׁבוֹן – אַף מַלְוֵי רִבִּית לֹא נָתְנוּ לְהִשָּׁבוֹן » (בבא מציעא ס״א ע״ב)

summary: up to here, fixed interest; from here on, dust of interest. — Rabbi Elazar says: fixed interest is recovered in court, dust of interest is not; Rabbi Yoḥanan says: even fixed interest is not recovered in court. — Those who lend at interest were likened to those who shed blood: just as murderers were not given over to restitution, so too those who lend at interest.

The halakha follows Rabbi Elazar, and that is what gives siman 160 its structure. The Rambam writes it in the sugya’s own words: fixed interest is recovered in court, dust of interest is not. Every time the siman closes a seif with הרי זה אבק רבית (seif 6) or with ורבית קצוצה הוא (seif 14), it is not making a remark: it is assigning a regime.

3. The vocabulary of the block — to be set down once and for all

רִבִּית — interest. Whatever the borrower gives the lender beyond the principal, in return for the delay. The word does not mean money alone: the verse says נשך כל דבר, and the siman will draw from it information, greeting and labour.

נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית — the bite and the increase. The Torah’s two words. The Rambam treats them as one thing — נשך ומרבית אחד הוא — and then asks why Scripture separated them: לעבור עליו בשני לאוין, so that one transgress two prohibitions.

רִבִּית קְצוּצָה — fixed interest. Seif 14 defines it explicitly: שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו — he cut and stipulated to give such-and-such because the man is lending to him. It is the Torah prohibition; it is recoverable in court, and the Shach says so in a word: ומפקינן מיניה.

אֲבַק רִבִּית — “dust of interest”. What resembles interest without having been stipulated as such: forbidden rabbinically only, and not recoverable in court. Seif 6 gives the standard example — advance and deferred interest.

מַלְוֶה וְלֹוֶה — lender and borrower. The two parties of the block. They are not symmetrical: the lender transgresses all the prohibitions, the borrower three — and, per the gloss on seif 1, only in Torah-level interest.

עָרֵב — the guarantor. He is party neither to the loan nor to the interest, yet seif 1 includes him: he transgresses לא תשימון עליו נשך, along with the witnesses. The Pitḥei Teshuva (ס״ק ב) asks whether this holds for an oral loan too.

רִבִּית מוּקְדֶּמֶת וּמְאוּחֶרֶת — advance and deferred interest. The gift sent before the loan so that it be granted, and the one sent after repayment for the money that lay idle. Neither accompanies the loan; seif 6 nonetheless classes them as אבק רבית.

רִבִּית דְּבָרִים — interest in words. The name Rabbi Shimon gives in the mishna to what costs nothing: a greeting, a piece of information, a lesson. The verse נשך כל דבר אשר ישך includes it — אפילו דיבור אסור. These are seifim 10, 11 and 12.

טוֹבַת הֲנָאָה — a benefit, an indirect advantage. What has value without being money — an artisan’s guaranteed custom, in seif 23. According to the one who holds טובת הנאה הוי ממון, it becomes fixed interest, with all that follows.

הַעֲרָמַת רִבִּית — circumvention of interest. A device that stays formally outside the prohibition while producing its effect. Seif 3 gives the extreme case — passing one’s money off as a non-Jew’s — and the gloss on seif 16 uses it as an argument: the lender should not take the zuz back, שלא יבואו להערים.

קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד — near to profit and far from loss. The investment arrangement in which one party takes a share of the profit without bearing the loss. The baraita calls him רשע; it is dust of interest — and precisely for that reason it is permitted with orphans’ money (seif 18).

אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה — there is no agency for a transgression. The principle that a sender is not held for what his agent did wrongly. The gloss on seif 16 uses it to permit interest passing through a third party; the Taz answers that the principle exempts from a penalty but does not remove the prohibition.

4. The summary table — who transgresses, and what is recovered

Who	Which prohibition	Where	What follows
The lender	בכולן	Seif 1 · Bava Metzia 75b	He returns fixed interest, but not dust of interest
The borrower who gives	לא תשיך לאחיך · ולפני עור	Seif 1 and its gloss	He transgresses the prohibitions only in Torah-level interest; in rabbinic interest, only “before the blind”
The guarantor	לא תשימון עליו נשך	Seif 1 · Pitḥei Teshuva ס״ק ב	The Pitḥei Teshuva asks whether this holds for an oral loan too
The witnesses	לא תשימון עליו נשך	Seif 1 · Pitḥei Teshuva ס״ק ג	The Ḥavot Daat: in rabbinic interest, only “before the blind”
The scribe	לא תשימון עליו נשך	Shach ס״ק א · Rambam ch. 4	He is not in the seif; he is in the mishna, in the name of the Sages
The broker, and anyone who assists	לפני עור לא תתן מכשול	Shach ס״ק א	The Shach adds him in the name of the Rambam and the Semag

One column carries the whole siman: the second. It is not moral gravity that decides, but the number and nature of the prohibitions transgressed — and on these depend restitution and disqualification as a witness. The siman never says “this is grave” without at once saying which prohibition is at stake.

5. The Shach, the Taz, the Pitḥei Teshuva, the Baer Hetev and the Nekudot HaKesef

The apparatus of this siman is the densest in the whole block: the Shach has thirty-seven ס״ק, the Taz twenty-two, the Pitḥei Teshuva twenty-five, the Baer Hetev twenty-five, and the Nekudot HaKesef six — a hundred and fifteen entries in all. Given here are the entries that build the siman; level 2 takes them up in discussion, and level 4 in ruling.

The Shach — the entries that build

ס״ק א — the scribe, and the broker

« כתב בהגהת דרישה בשם הסמ״ג דגם הסופר עובר ע״כ וכ״כ הרמב״ם רפ״ד מהל׳ מלוה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק א)

« וכ׳ עוד הרמב״ם שם אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שיהיה סרסור בין שניהם או שסיים אחד מהן עובר משום לפני עור וגו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק א)

summary: the Hagahat Derisha in the name of the Semag writes that the scribe too transgresses, and so the Rambam at the start of chapter 4; and the Rambam adds that it is forbidden to act as an intermediary between borrower and lender for interest, and that whoever serves as a broker between them, or assists either of them, transgresses “before the blind”.

ס״ק ד — the Perisha’s objection, and the Shach’s answer

« הקשה בפרישה דבח״מ סי׳ רל״ב אמרינן דמי שלקח מעות מחבירו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה א״צ להחזירם לו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)

« י״ל דהתם קאי אמכר אבל בהלואה תולין ברבית ולא במתנה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)

« אלא נראה לי דודאי היכא דאיכא למתלי ברבית ובמתנה אסור משום דמחזי כרבית ובח״מ איירי בגוונא דלא מחזי כרבית כגון שהיו המעות בידו דרך מכר » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)

summary: the Perisha objects from Choshen Mishpat 232, which says that one who received money from his fellow and found a surplus in it, in an amount where the mind does not err, need not return it. One may answer that there it is a sale, while in a loan we attribute the surplus to interest and not to a gift. — The Shach concludes: wherever the surplus can be attributed either to interest or to a gift, it is forbidden because it looks like interest; and Choshen Mishpat speaks of a case where it does not, such as where the money was in his hands by way of a sale.

ס״ק ו and ס״ק ז — how far the prohibition reaches, how far the waiver reaches

« אסור לקבלו ממנו. ואפילו ברבית דרבנן. טור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ו)

« מועלת מחילה. ואפי׳ ברבית דאורייתא וע״ל סי׳ קע״ד ס״ק ד » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ז)

summary: (ו) it is forbidden to accept it from him, even for rabbinic interest — thus the Tur. (ז) a waiver is effective, even for Torah-level interest; and see above siman 174 ס״ק ד.

ס״ק ח — is advance interest fixed or dust?

« וכתב בית יוסף דצ״ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית ומביאו ד״מ והעט״ז כ׳ דהוי אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים וכן נראה עיקר כדלקמן סי׳ קס״ו ס״ק ז׳ ח » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ח)

summary: the Beit Yosef writes that it requires examination — when he specified, is it fixed interest or dust of interest? The Darkhei Moshe cites it, and the Ateret Zahav writes that it is dust of interest and is not recovered in court; and so the main view appears, as below at siman 166.

ס״ק י — “it all depends on the case”: the rule that reconciles the poskim

« אבל מתנה מועטת בסתמא מותר דל״ד לדלעיל סעיף ד׳ דבסתם אסור דהתם בשעת פרעון הוא » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)

« וכתב ב״י דוקא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל ואפי׳ מתנה מרובה נמי שרי כל שהוא סתם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)

« ונראה לי דהכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת משלח ועל פי זה יש לומר דלא פליגי הפוסקים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)

summary: a small gift sent without specification is permitted — this is unlike seif 4, where “without specification” is forbidden, because there it was at the time of repayment. The Beit Yosef adds: only if it is somewhat close to the loan; if far removed there is nothing to fear at all, and even a large gift is permitted so long as nothing was specified. — And the Shach concludes: it all depends on the case and on what can be discerned of the sender’s intent; on that basis the poskim are not in disagreement.

ס״ק יא and ס״ק יג — why “without his knowledge”, and why one’s children

« שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״א)

« התם ה״ט משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו נותן לו במתנה אבל בבני ביתו אע״פ שנותן להם במתנה מפני שאינו מקפיד עליהם אסור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)

summary: (יא) since he benefits without permission, it appears he is relying on him — that because of the money he holds, the other will bear with him. (יג) there, the reason is that we are all witnesses that he gives the gift because he was lent to; but with the members of his household, though he gives to them as a gift because he is not particular with them, it is forbidden.

ס״ק טו — why the lender’s son

« כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מנהגנו שנותנים שכר גם על תורה שבע״פ אסור כל זמן שהאב היה פורע שכר למלמדו או שהבן סמוך על שלחנו. ב״י » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ט״ו)

summary: since the father is obliged to teach his son Torah, even for a fee — and by our custom one pays for the Oral Torah too — it is forbidden as long as the father was paying a teacher, or the son eats at his table. Thus the Beit Yosef.

ס״ק יח and ס״ק יט — the borrower’s persuasion, and what is taken back

« ובב״י הביא הרבה פוסקים דאפי׳ פייסו שרי כיון דמשלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו לא נעשה שלוחו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)

« וכ׳ ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא ומסתבר טעמייהו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)

« ומפקינן מיניה ובמרדכי שם דמוציאין ממלוה כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו להוסיף יותר וליתנו לפלוני » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ט)

summary: (יח) the Beit Yosef brought many poskim who hold that even if he persuaded him it is permitted — since he gives from his own and the borrower does not repay him, he has not become his agent; and as to the law, one who wishes to rely on those who permit may do so, since the prohibition is rabbinic and their reasoning is sound. (יט) and we take it back from him; and per the Mordechai we extract it from the lender, since it was he who lent and who fixed with him to add and give to a third party.

ס״ק כ — why one does not emend books

« והב״ח כ׳ דאין בזה שום איסור אלא ט״ס הוא בר׳ ירוחם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ)

« ואין לשבש הספרים בחנם אלא טעמא דמלתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד׳ דינרין א״כ השליח אסור לומר לו שיתן לו הד׳ דינרין דהרי הוא מהנה למלוה בשליחותו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ)

summary: the Bach writes that there is no prohibition here and that it is a copyist’s error in Rabbenu Yeruham. — The Shach answers: one does not emend books without cause; the reason of the matter is that since the lender wants the agent’s benefit and desires that third party to give him the four dinars, the agent may not tell him to — for by his errand he confers a benefit on the lender.

ס״ק כב — the longest entry in the siman: the Shach defends the Rama

« העט״ז האריך מאד לחלוק ע״ז » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

« ואני אומר שראיות הב״י אינן ראיות כלל לדחות דברי רש״י והמרדכי » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

« הם לא דברו אלא כשהלוה בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

« וכל דברים אלו ברורים וראוים למי שאמרם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

« שוב ראיתי בב״ח סי׳ קכ״ט שגם הוא החזיק פסק הרב וכתב דהכי נקטינן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

summary: the Ateret Zahav argued at length against this permission. — The Rama, in the Darkhei Moshe, replies: I say that the Beit Yosef’s proofs are no proofs at all for rejecting the words of Rashi and the Mordechai; for what the Tur and the poskim wrote applies only where the borrower himself borrowed from the lender and the agent merely carries the interest — and there it is obvious it is forbidden. — And the Shach concludes: all these words are clear and worthy of the one who said them; and I later saw in the Bach, siman 129, that he too upholds the Rama’s ruling and writes that such is our practice.

ס״ק כד and ס״ק כה — the two conditions of seif 17

« כתב בעל התרומות דוקא שיהיו שניהם ת״ח הלוה והמלוה וכתב ב״י דהכי דייק לישנא דש״ס וכ״כ האחרונים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ד)

« עד חומש. מלגיו כגון ק׳ בק״כ כן מוכח בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ה)

summary: (כד) the Ba’al HaTerumot writes that both must be talmidei ḥakhamim, borrower and lender; the Beit Yosef writes that the Talmud’s language indicates it, and so the Aḥaronim wrote. (כה) “up to a fifth”: counted from within — for instance a hundred for a hundred and twenty; so it emerges from the Talmud and the poskim.

ס״ק כו and ס״ק כז — the Shach has never seen these customs

« ובכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ו)

« אע״פ שלא נהגו להלוותן בב״ד מ״מ ברבית דרבנן גם כן אין מלוין אלא על דרך היתר כמו שאר מעות » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ו)

« ג״ז לא שמעתי בשום מקום אלא שמהרי״ל כתב כן בזמנו ואחריו נמשך הרב » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ז)

summary: (כו) and in all the places I have been I have not seen this custom; I also inquired and asked, and did not hear that it is practised. Even where they do not have the custom of lending through a beit din, in any event even rabbinic interest is only lent by a permitted route, like any other money. (כז) this too I have not heard anywhere; only that the Maharil wrote so in his day, and the Rama followed him.

ס״ק כט and ס״ק ל — who is an “orphan”, and credibility without an oath

« וה״ה לגדול שמת אביו ואינו יודע להתעסק בשלו חשוב כיתום » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ט)

« ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ט)

« משמע לכאורה מדברי הרב דיתום יש לו שום מעלה יתירה משאר בני אדם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל)

« אבל שיהא חילוק בין יתום לשאר בני אדם לא משמע מידי » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל)

summary: (כט) and the same applies to an adult whose father has died and who does not know how to handle his own property: he is reckoned an orphan; but one whose father refuses to support him and see to his needs does not have orphan status. (ל) it would appear at first glance from the Rama’s words that an orphan has some prerogative beyond other men — but that there should be a distinction between an orphan and other men does not emerge at all.

ס״ק לא, לב, לג — what is returned and what is not

« אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח דאטו משום דאתנו באיסורא יפה כחם. ב״י » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״א)

« ובה״ת כתב דיוצאה בדיינים ומביאו ב״י וכ״כ במרדכי בשם תשובת מהר״ם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ב)

« משמע אפילו כבר גבה המלוה הרבית אינו נאמן לומר של הקדש היה ונתנו להקדש ואם הוא רבית קצוצה צריך להחזיר לו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ג)

summary: (לא) but one cannot say that if the profit did not exceed what he stipulated to give them, they would take the whole profit — for is their right strengthened merely because someone stipulated for them in transgression? Thus the Beit Yosef. (לב) the Ba’al HaTerumot writes that it is recovered in court, the Beit Yosef cites it, and so wrote the Mordechai in the name of a responsum of the Maharam. (לג) it emerges that even if the lender has already collected the interest, he is not believed to say it was consecrated money that he gave to the treasury; and if it is fixed interest he must return it.

ס״ק לה and ס״ק לז — the moment of measurement, and the artisan’s work

« אסור מדאורייתא. דבתר מעיקרא אזלינן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ה)

« כלומר שהמלוה הוא בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אלא שנותן לאיזה בעל מלאכה אם צריך לשום מלאכה אסור להלוות לו ע״מ שכל מלאכה שתבא לידו ליתנם לבעל מלאכה יתנם למלוה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ז)

« אבל אם הלוה הוא בעל מלאכה והוא מלוה לו על מנת שיעשה לו מלאכה בזול פשיטא דהוי רבית קצוצה לכ״ע » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ז)

summary: (לה) forbidden by Torah law, for we follow the outset. (לז) that is, the lender is a craftsman and the borrower is not, but gives his work to some craftsman when he needs a job done: it is forbidden to lend to him on condition that every job coming to his hand, which he would give to a craftsman, he give to the lender. But if the borrower is the craftsman and the other lends to him on condition that he do his work cheaply — it is obviously fixed interest, in everyone’s view.

The Taz — twelve decisive entries

ס״ק א — the blindness of lenders, explained

« ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת (כלומר על דרך סגי נהורא) שאומרים אלו ידע שיש ריוח בדבר לא היה כותבו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק א)

« ונראה פירושו שאומרים שיש ריוח טוב ללוה במעות שלוקח ומרויח בו הרבה וע״כ אין עליו איסור אם נותן רבית כך הם אומרים המלוים ברבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק א)

summary: and not only that, but they make Moshe our teacher wise and his Torah true — that is, by antiphrasis: for they say that had he known there is profit in the matter he would not have written it. And this seems astonishing: did Moshe not know there is fine profit for the lender? It therefore appears the sense is this: they say there is fine profit for the borrower in the money he takes and turns to gain — and that therefore there is no prohibition if he pays interest. That is what lenders at interest say.

ס״ק ג — why specification is required here and not in seif 4

« זהו דעת הטור ואפי׳ למה שכתב בסעיף ד׳ שלא התנה עמו כו׳ שאני הכא שהוא קודם להלואה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ג)

« נ״ל דהכא קאי אזהרת האיסור על הלוה שהוא יודע שהוא שולח בשביל ההלואה שילוה ממנו ורחמנא בוחן לבבות » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ג)

summary: such is the Tur’s view; and even by what he wrote in seif 4, where he stipulated nothing with him, there is a difference here, since this precedes the loan. — It seems to me that here the warning of the prohibition falls on the borrower, who knows that he sends in view of the loan he will obtain, and the Merciful One searches hearts.

ס״ק ד — how to read “it is forbidden to lend to his sons”

« משמע שהם לווין ממנו מעות ונותנים לו רבית ומ״ש אח״כ ובודאי נותן להם במתנה ר״ל שחוזר ונותן להם או שאינו לוקח מהם כלל וזה דוחק לפרש כן » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)

« ומ״ש אסור להלות פירושו לעשות הלואה מהם וכן העתיק בלבוש אסור להלות מבניו כו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)

« ונראה דהרמב״ם מפרש הגמרא שאם רוצה אדם להרגיל בניו שיהיה להם מחיה בהלואת עובדי כוכבים ברבית ירגיל אותם במה שיתן להם רבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)

summary: it emerges that they borrow money from him and pay him interest; and what he then writes, “and he certainly gives it to them as a gift”, would mean that he returns it to them or does not take it at all — and that is a forced reading. — The Taz therefore proposes reading “it is forbidden to lend” as taking a loan from them; and so the Levush copied it. — And it appears the Rambam explains the Talmud thus: if a man wishes to accustom his sons to draw a living from lending to non-Jews at interest, let him accustom them by giving them interest.

ס״ק ה — why it is interest in words, not in money

« פי׳ שבזה שמצוה עליו והוא נכנע לו הוה רבית דברים » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ה)

« אלא ודאי סומך על שהוא לוה שלו והוה רבית דברים שמצוה עליו דברים בשביל ההלואה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ה)

summary: the meaning is that in giving him this instruction, and the other submitting to it, there is interest in words. — He is certainly relying on the fact that this man is his borrower; it is therefore interest in words, since he gives him orders on account of the loan.

ס״ק ו and ס״ק ז — the limits of the arrangement in seif 13

« אבל אם אומר כל זמן שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אני אתן כל חדש דינר שזה איסור גמור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ו)

« מ״מ זה שמקבל עליו הרבית הוי ליה כלוה גם הקרן דכל זמן שאין הלוה פורע לו הקרן יש על זה חוב הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ו)

« נראה פשוט דכ״ש שלא יקדים לו הלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן לו למלוה המתנה ההיא או פחות או יותר קצת דרבית גמור הוא » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ז)

summary: (ו) but if he says “as long as so-and-so has not repaid you the money you are lending him, I will give a dinar each month” — that is an outright prohibition; for one who takes the interest upon himself is as though he had also borrowed the principal: as long as the borrower does not repay the principal, the debt of interest lies on him, and so does the responsibility for the principal. (ז) it is plainly all the more so that the borrower must not give someone a gift in advance, as a fee for procuring him a loan from the lender, where that person then passes the gift on to the lender, in whole or in part — that is outright interest.

ס״ק ח — the Taz upholds Rabbenu Yeruḥam, from Kiddushin

« ומו״ח ז״ל כתב על דין זה שהוא טעות סופר כי אין כאן איסור כיון שהלוה אינו מתחסר » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)

« והנראה לע״ד דאין כאן טעות סופר ודבריו נכונים » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)

« ולפי זה אם אמרה אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואני אתקדש לך דאפילו אם הוא אינו אדם חשוב הרי זו מקודשת כיון שבשליחותה הוא אמר והיא ניחא לה בכך » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)

« נמצא נהנית באותו שליחות ושייך בו ממון דאין אדם מטריח באמירה בחנם » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)

summary: my father-in-law of blessed memory wrote that this ruling is a copyist’s error, since there is no prohibition here — the borrower loses nothing. — And it seems to me that there is no copyist’s error and that Rabbenu Yeruḥam’s words are sound. The Taz shows it from the sugya in Kiddushin: if she said “tell so-and-so to give you a gift, and I will be betrothed to you”, she is betrothed even if he is not a man of standing, since he said it at her behest and it suits her; she therefore derives benefit from that errand, and it has monetary value — for no one troubles himself with a word for nothing.

ס״ק יא — the Taz would erase the Rama’s permission

« המרדכי כ״כ בשם רש״י וכתב הב״י עליו שתלמיד טועה כתב כן ונתלה באילן גדול אבל הוא איסור גמור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)

« אלא דבר ברור הוא דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה לא מהני אלא לענין לפוטרו מחיוב כרת » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)

« אבל מ״מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע״י השליח פשיטא שזה אסור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)

« ויפה כתב בלבוש שראוי למחוק דבר זה מתוך ספר הש״ע ושום אדם לא יסמוך על זה כלל וכלל אפילו בשעת הדחק וצורך גדול » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)

summary: the Mordechai wrote so in Rashi’s name, and the Beit Yosef wrote of him that an erring student wrote it and hung it on a great tree, but that it is an outright prohibition. — The Taz: it is clear that the principle “there is no agency for a transgression” serves only to exempt from a penalty; but the prohibition remains — he commits a transgression and his intention was carried out through the agent, and it is obvious that this is forbidden. — And the Levush wrote well that this ought to be erased from the Shulḥan Arukh, and that no one should rely on it at all, even under duress or great need.

ס״ק טז — the Taz disputes credibility without an oath

« מכל מקום לא ירדתי לסוף דעתם בזאת דנהי דמיירי שהיתום יש לו שטר על הלוה מכל מקום למה יהיה נאמן בלא שבועה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ט״ז)

« והבא לפסוק כהג״ה זאת עליו להביא ראיה בפרט להוציא ממון בלא שבועה כנלע״ד » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ט״ז)

summary: in any event, I have not fathomed their reasoning in this: even if the case is one where the orphan holds a deed against the borrower, why should he be believed without an oath? — And one who comes to rule like this gloss must bring proof, particularly for extracting money without an oath.

ס״ק יז and ס״ק יח — the wrongful act treated as never done

« אבל כאן מה שנעשה באיסור הרי הוא כאילו לא נעשה להזיק להיתומים והוה כאילו לא התנה כלום בשעת הלואה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ז)

« ואפילו בגזל גמור בכל כה״ג אין חייבין להחזיר כדתנן הגוזל ומאכיל בניו פטורים מלשלם כ״ש רבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)

« וגם האפוטרופוס פטור לפי שהלוה לא לאפוטרופוס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפוטרופוס הוא סרסורא דחטאה ואינו בתורת השבון » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)

summary: (יז) but here, what was done in transgression is as though it had not been done to the orphans’ detriment, and it is as though he had stipulated nothing at the time of the loan. (יח) and even in outright theft, in such a case, they are not liable to return, as we learned: “one who steals and feeds his children — they are exempt from paying”; all the more so interest. And the guardian too is exempt, for the borrower does not give to the guardian so that he keep it for himself, but so that he give it to the orphan; the guardian is only the broker of the sin, and does not come under the law of restitution.

ס״ק כא — the saving of life applies to the borrower alone

« ב״י כ״כ בשם התוספות פ״ב דעבודת כוכבים (דף כ״ו) וראייה ממה שמצינו בעובדיה שלוה מיהורם בן אחאב ברבית כדי לפרנס הנביאים שנחבאו במערה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״א)

« אבל המלוה פשיטא שעושה איסור דמה פיקוח נפש יש לו שצריך ליקח רבית אדרבה מוטל עליו להלוות בחנם שנאמר לא תעמוד על דם רעך » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״א)

« וגם דברי רמ״א שהתיר בסמוך בעסקי הקהל לצורך גדול שהוא כפקוח נפש צריך לפרש כן דאין כאן רק אדם רשע שרוצה דוקא ברבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״א)

summary: the Beit Yosef wrote it in the name of Tosafot, chapter two of Avodah Zarah, folio 26, and the proof is what we find of Ovadiah, who borrowed at interest from Yehoram son of Aḥav in order to feed the prophets hidden in the cave. — But as for the lender, it is obvious that he transgresses: what saving of life is there for him, that he should need to take interest? On the contrary, it is incumbent on him to lend for nothing, for it is said “do not stand upon your fellow’s blood”. — And the Rama’s words below, permitting for communal affairs in case of great need, must be explained the same way: there is only a wicked man who insists on interest.

ס״ק כב — the Taz would have permitted, but for the Beit Yosef

« ואילולי פה קדוש הייתי אומר דהיתר גמור הוא וראייה ברורה מדברי התלמוד הובא בש״ע סי׳ קע״ב סעיף ד » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

« ונראה לע״ד דאין ראיה מדברי הרא״ש דהביא ב״י לדין זה דשאני התם שטובה רבה היא לכהן שמקבל בחנם התרומה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

« משא״כ כאן במלאכה ומכירת קרקע שלאו בחנם באה לידו על כן אין שם טובת הנאה על הנותן בזה לענין רבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

summary: were it not for a holy mouth, I would have said this is outright permitted, and the proof is clear from the Talmud, cited in the Shulḥan Arukh siman 172 seif 4. — It seems to me that there is no proof from the words of the Rosh which the Beit Yosef brought for this ruling, for there it is a great benefit to the kohen, who receives the teruma for free; unlike here, where the work and the sale of land do not come to him for free — so there is no “benefit” on the giver’s side in the sense of interest.

The Pitḥei Teshuva — the later responsa

ס״ק א — the borrower’s “before the blind”: the two banks of the river

« עיין במשנה למלך פ״ד מהלכות מלוה דין ב׳ שכתב בשם הרב בעל פני משה דהיכא דלוה חזי דהמלוה מוזיף הני דמים לישראל אחרינא ליכא משום לפ״ע » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)

« והוא ז״ל חלק עליו דלא דמי לנזיר דשם אם לא היה מושיט זה הכוס לא היה נעשה כלל האיסור לפ״ע אבל גבי רבית דאם לא לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפ״ע » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)

« ונראה לכאורה דאם אותו ישראל אחר שרוצה ללוות ג״כ הוא מפני פקוח נפש או לצורך מצוה וכדומה אין איסור ללוה זה אפילו לכתחילה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)

summary: see the Mishneh LaMelekh, chapter 4 of the laws of lending, law 2, who writes in the name of the Penei Moshe that where the borrower sees that the lender will lend this money to another Jew anyway, there is no “before the blind” — as with one who holds out a cup of wine to a nazirite, who is liable only if they stand on the two banks of the river. — And the Mishneh LaMelekh disputes: it is not comparable to the nazirite, for there, had this man not held out the cup, the transgression would not have occurred at all; whereas with interest, if this man does not borrow, the other borrower will transgress. — And the Pitḥei Teshuva adds: if that other Jew is also borrowing for the saving of life or for a mitzvah need, there is no prohibition for our borrower, even at the outset.

ס״ק ב and ס״ק ג — the witnesses: written deed or oral loan, Torah or rabbinic

« עי׳ בתשובת מהרא״ש סימן קס״ב שנסתפק אם זהו דוקא במלוה בשטר אבל בע״פ אין העדים עוברים משום ולא תשימון או אפילו במלוה ע״פ ע״ש ובש״ג פרק איזהו נשך כתב בפשיטות דאפי׳ במלוה ע״פ עוברים ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ב)

« עי׳ בח״ד שכתב דה״ה העדים אין עוברים ברבית דרבנן רק משום לפני עור ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ג)

summary: (ב) see the responsum of the Maharash, siman 162, who leaves in doubt whether this applies only to a loan by deed, while in an oral loan the witnesses would not transgress “you shall not lay upon him” — or whether it applies even to an oral loan; and the Shiltei Giborim writes plainly that even in an oral loan they transgress. (ג) see the Ḥavot Daat, who writes that likewise the witnesses do not transgress, in rabbinic interest, except on account of “before the blind”.

ס״ק ד — at the outset and after the fact, in seif 4

« עיין בח״ד שכתב דדוקא לכתחילה אסור לקבל כשיותן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון א״צ להחזיר ובהכי ל״ק מח״מ סימן רל״ב ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ד)

summary: see the Ḥavot Daat, who writes that it is only at the outset that it is forbidden to accept when he gives him more; but once he has received it and found a surplus, he need not return it — and by this the objection from Choshen Mishpat 232 falls away.

ס״ק ה — the “outright gift” arrangement

« עי׳ בשו״ת תשובה מאהבה ח״א מסימן נ״ד עד סימן נ״ח אודות שנשאל באחד שאומר לחבירו הנני נותן לך מנה במתנה גמורה מעכשיו ולעולם ע״מ שתתן לי אחר ל׳ יום ק״כ היש בזה חשש רבית דאורייתא או דרבנן או הערמת רבית » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ה)

« ושוב חזר החכם השואל והאריך לבאר דיש כאן איסור תורה ור״ק היוצא בדיינים ובעל המחבר הודה לו והביא לזה עוד ראיות ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ה)

summary: see the responsa Teshuva MeAhava, part one, simanim 54 to 58, concerning one who says to his fellow: “I give you a hundred as an outright gift, from now and forever, on condition that you give me a hundred and twenty in thirty days” — is there here a suspicion of Torah-level interest, rabbinic interest, or circumvention of interest? He answers at length, and his view inclines to say there is neither Torah nor rabbinic interest, only circumvention. — Then the questioner returned and explained at length that there is here a Torah prohibition and fixed interest recoverable in court; and the author conceded to him and added further proofs.

ס״ק ו — express waiver, not silence

« עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן קמ״ז שכתב דדוקא מחילה בפירוש מהני אבל שתיקה לחוד לא מהני דדלמא גברא אלמא הוא וסבר למחר מוקמינא לי׳ בי׳ דינא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ו)

summary: see the She’ilat Yaavetz, part one, siman 147, who writes that only an express waiver is effective, and mere silence is not — for perhaps the other is a powerful man, and the borrower says to himself: tomorrow I will bring him before a court.

ס״ק ז — when the advance gift becomes fixed interest

« עיין בח״ד שכתב דמיירי שנתן לו המתנה ואומר אם תרצה תלוני לכשאצטרך » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ז)

« אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו וכשלא ילוה לו יתחייב להחזיר המתנה אז כשמלוה לו בשביל זה בודאי הוא רבית קצוצה ע״ש וכ״כ בשו״ת לחם רב סימן י״ב » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ז)

summary: see the Ḥavot Daat, who writes that the case is where he gave him the gift saying “if you wish, lend to me when I need it”; but if he makes it a real condition — that he gives the gift only so that he lend, and that if he does not lend he must return the gift — then, when he lends because of it, it is certainly fixed interest; and so wrote the responsa Leḥem Rav, siman 12.

ס״ק ח — the man of standing and his debtor’s gift

« עיין בשאילת יעב״ץ ח״ב סימן מ״ז שכתב דאדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו בעודו בעל חובו » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ח)

« ומה נקרא אדם חשוב לענין זה היינו כל שאינו מקבל מתנה משום אדם זולת זה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ח)

summary: see the She’ilat Yaavetz, part two, siman 47, who writes that a man of standing may not accept a gift from one to whom he lent while that man is still his debtor — since we hold that in such a case a woman is betrothed, it follows that there is monetary value here, all the more so in interest, where even interest in words is forbidden. — And who is called a man of standing in this regard? One who accepts a gift from no man other than this one.

ס״ק ט — the borrower who persuades: rabbinic or Torah-level?

« עבה״ט בשם ש״ך דהרוצה לסמוך על המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ט)

« ועיין בג״ת שער מ״ד ח״ב סימן י״ד שהקשה עליו כיון דפלוגתא דהני רבוותא היא אי הוי כשלוחו או לא. הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מה״ת » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ט)

summary: see the Baer Hetev in the name of the Shach: one who wishes to rely on those who permit may do so, since the prohibition is rabbinic. — And see the Ginat Veradim, sha’ar 44, part two siman 14, who objects: since the dispute of these authorities is precisely whether the third party is his agent or not, then if he is, he is as the man himself and it is forbidden by Torah law.

ס״ק י — the paid guarantor: the responsum Ḥavot Yair

« עיין בתשובת חות יאיר סימן ק״צ שנשאל בראובן שהלוה לשמעון מאה ר״ט על שנה וככלות השנה ביקש מעותיו ושמעון מעכב » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י)

« וכתב דאפילו היה זה בתחילת הלואה אין בו שום חשש איסור אם לא שיש כאן תחבולת רשעים שראובן יודע שא״א לשמעון להעמיד ערב כ״א לוי וזה כוונתו ליהנות ללוי בזה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י)

summary: see the responsum Ḥavot Yair, siman 190: Reuven lent Shimon a hundred thalers for a year; when the year ended he asked for his money and Shimon withholds it, saying he has nothing at present. Reuven grants him time on condition he produce a guarantor; Shimon persuades Levi and agrees to give him a florin a month for standing surety. Is there a suspicion of interest here? — He writes that even had this been at the start of the loan there would be no suspicion of prohibition — unless there is here a scheme of wicked men, Reuven knowing that Shimon can produce no guarantor but Levi and intending precisely to benefit Levi.

ס״ק יא and ס״ק יב — what the third party must return, and the lender’s wife

« והוא ז״ל כתב דודאי המקבל אינו מחזיר דאטו נתן לו עבור הלואה רק הנתינה היה עבור שזה צוה לו ליתן והדין שיתבע הוא את המצוה לו מדין ערב » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״א)

« עיין בשו״ת לחם רב סימן י״ב שכ׳ דהאומר לחבירו הילך זוז ואמור לאשתך שתלוה לי מעות מנכסי מלוג שלה הוי ר״ק דיד אשה כיד בעלה ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ב)

summary: (יא) Rabbi Akiva Eiger left in doubt whether the recipient must return it to the lender; and the Tiferet Tzvi writes that certainly the recipient does not return it — for it was not for the loan that he was given, but because this man ordered him to give; and the law is that he claims from the one who ordered him, under the law of a guarantor. (יב) see the responsa Leḥem Rav, siman 12: one who says to his fellow “here is a zuz, and tell your wife to lend me money from her melog property” — that is fixed interest, for a wife’s hand is as her husband’s hand.

ס״ק יג and ס״ק יד — the fee for the errand, and agency in a rabbinic prohibition

« ואם אומר לחבירו הילך זוז בעד שכר טרחך לבקש לי הלואה ואף אם לא אמצא מי שילוני יוחלט לך מותר להשליח ליתן למלוה זוז דהוי כנותן מעות עצמו. כ״כ בס׳ חות דעת ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)

« ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו׳ רש״י הלזו דשרי לעשותו ע״י שליח דאפשר דע״כ לא אמרינן אין שליח לד״ע אלא באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דרבנן אפשר שיש שליח » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)

summary: (יג) and if he says to his fellow “here is a zuz as the price of your trouble in seeking me a loan, and even if I find no one to lend to me it remains yours” — the agent may give a zuz to the lender, since it is as though he gave his own money; thus the Ḥavot Daat. (יד) and know that for rabbinic interest — for instance where it takes the form of a purchase and sale — nothing can be derived from that responsum of Rashi permitting it through an agent: for perhaps “there is no agency for a transgression” is said only of Torah prohibitions, while for rabbinic prohibitions there may be agency.

ס״ק יז — the Ḥinukh Beit Yehuda against the permission

« עבה״ט ועיין בתשובת חינוך ב״י סימן ס״ג שהעלה כדעת הלבוש והט״ז שאין זה היתר כלל וע״ש בסי׳ ס״ד כתב דמ״מ אפשר לומר שאינו נקרא ר״ק להיות יוצא בדיינים » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ז)

summary: see the Baer Hetev; and see the responsum Ḥinukh Beit Yehuda, siman 63, who concludes like the Levush and the Taz that this is no permission at all; and see there, siman 64, that he writes that in any event one may say it is not called fixed interest so as to be recoverable in court.

ס״ק יח and ס״ק יט — orphans with orphans, and Torah-study money

« עיין בתשובת מהרי״ט ח״א סימן קמ״ד שכתב דמותר ליתומים ללות בא״ר מיתומים אחרים » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)

« ואם מותר להלוות מעות של ת״ת וכיוצא בו שאין לממון זה בעלים ידועים ברבית קצוצה עיין בתשובת הרשב״א סימן תרס״ט » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ט)

summary: (יח) see the responsum of the Maharit, part one, siman 144, who writes that orphans may borrow at avak ribbit from other orphans; all the more so where a bond produced against orphans shows that their father borrowed so from other orphans — we extract from orphans for orphans. (יט) and as to whether one may lend at fixed interest money of a Talmud Torah and the like, which has no known owner — see the responsum of the Rashba, siman 669.

ס״ק כ — the Noda BiYehuda explains the custom, and his own practice

« עבה״ט בשם ש״ך ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סימן מ׳ שכתב דכן יש לנהוג דאף דלדעת רש״י שצריך ב״ד משום שכח בידם להפקיר נכסי המקבל נגד היתומים אזי צריך ב״ד חשוב ועכשיו אין לנו ב״ד חשוב א״כ אין לנהוג כן וזה טעם המנהג שהביא הש״ך » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ)

« וכתב וכן נהגתי אני כמה פעמים שנתתי זוזי דיתמי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתבתי בשטר עיסקא שעשיתי עם המקבל שזה זוזי דיתמי שקבל קרוב לשכר כו׳ ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ)

summary: see the Baer Hetev in the name of the Shach; and see the responsum Noda BiYehuda, Yoreh De’ah siman 40, who writes that this is how one should act: for even according to Rashi, who requires a beit din because it has the power to declare the recipient’s property ownerless in the orphans’ favour, one would then need a court of high standing — and today we have none; so one cannot act that way, and that is the reason for the custom the Shach reported; but the main view is like those who dispute Rashi. — And he writes: so have I myself done several times, giving orphans’ money “near to profit and far from loss”, and writing in the iska contract made with the recipient that this is orphans’ money received near to profit, etc.

ס״ק כב and ס״ק כג — borrowing for the Shabbat meal, and the orphan who has grown

« עיין במג״א בסימן רמ״ב שכתב בשם שבולי לקט לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ועיין בספר באר יעקב שם וכאן שכ׳ דר״ל ברבית דרבנן ופשוט הוא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)

« עיין במל״מ פ״ד מהל׳ מלוה דין י״ד שכ׳ דיש להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י״ג שנה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ״ג)

summary: (כב) see the Magen Avraham at siman 242, who writes in the name of the Shibbolei HaLeket that one may borrow at interest for the needs of the Shabbat meal or a mitzvah meal; and see the Be’er Yaakov, who specifies that this means rabbinic interest — and that is obvious. (כג) see the Mishneh LaMelekh, chapter 4 law 14, who leaves in doubt the case of orphans’ property given “near to profit and far from loss”, which the recipient continued to trade with until after the orphan reached thirteen.

ס״ק כד — even if the profit did not exceed the stipulation

« עבה״ט מ״ש אבל בתשובת ר׳ אהרן ששון כו׳ וכ״כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ״ט בשם מורו הגאון מהר״ר יעקב מלובלין ז״ל דאפי׳ לא הרויח אלא כמה שהתנה מחוייב גם כן ליתן להם ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ״ד)

summary: see the Baer Hetev, where he writes “but in the responsum of Rabbi Aharon Sasson…”; and so wrote the responsa Emunat Shmuel, siman 29, in the name of his teacher the Gaon Rabbi Yaakov of Lublin: even if he made only as much profit as he had stipulated, he is likewise obliged to give it to them.

The Baer Hetev

The Baer Hetev — twenty-five reporting entries

« כתב הגהת דרישה דגם הסופר עובר וכ״כ הרמב״ם וכתב עוד דכל מי הוא סרסור בין מלוה ולוה או שסייע לא׳ מהן עובר משום לפני עור » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק א)

« ואפילו ברבית דרבנן. (טור). ובמקום דמועלת מחילה הוא אפילו ברבית דאורייתא » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק ד)

« וכתב הש״ך דאף במפרש אינו אלא אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים כדלקמן סימן קס״ו » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק ה)

« משמע דתרוייהו בעינן גדול ואינו סמוך וכו׳ כ״כ הש״ך אבל הט״ז כ׳ דכל שסמוך אסור בכל גווני ואפי׳ גדול » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)

« הנה הלבוש והט״ז השיגו על רמ״א בדין זה ומביאים כמה ראיות שאיסור גמור הוא ובנה״כ סתר כל טענות הט״ז ומסיק שדברי הרמ״א הם נכונים וברורים ע״ש » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)

« מיהו דוקא כששולח ע״י ישראל אבל ע״י עובד כוכבים אסור דלא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)

« הנה הש״ך כתב דדין זה לאו ביתום לחוד הוא אלא בכל אדם משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ט)

summary: the Baer Hetev builds nothing of his own on this siman: he transmits the Shach, the Taz, the Tur and the Nekudot HaKesef, and his value lies in saying each time where the discussion came to rest. ס״ק יד is the most useful: “the Levush and the Taz challenged the Rama on this ruling and bring several proofs that it is an outright prohibition, and in the Nekudot HaKesef he demolished all the Taz’s arguments and concludes that the Rama’s words are sound and clear”. He adds one detail that is neither the Shach’s nor the Taz’s: the permission holds only when one sends through a Jew; not through a non-Jew, who transgresses nothing in performing the errand.

The Nekudot HaKesef

The six entries of the Nekudot HaKesef — the Shach answers the Taz

« בחנם דחק דסיפא מיירי כשהוא לוה מהם. וכן מ״ש דאסור להלות פירושי לעשות הלואה מהם כו׳ ליתא דפי׳ כפשוטו » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)

« פירוש זה ודאי ליתא אלא הרמב״ם מפרש להטעימן טעם רבית שיש ריוח בנתינתו » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)

« הלכך אין לנו לדחות דברי רש״י ומרדכי ומהרי״ק המפורשים בגילא דחיטתא » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)

« ומכאן תמיה לי טובא כו׳. כבר קדמו הב״ח בזה » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)

« לק״מ על הרשב״א דר״ל דא״צ לישבע קודם הפרעון אפילו א״ל אשתבע לי » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)

« אין זה ראיה דהתם היה מתחלה אצלו במשכנתא וגם התם לא הוי טובת הנאה שהרי הוא נותן ממון בקרקע זו אבל הכא אי לא מזדמן ליה מלאכה לא משתכר מידי » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)

summary: the Nekudot HaKesef are the Shach’s notes on the Taz, and on this siman they answer six times. (א) The Taz forced himself needlessly to read seif 8 as speaking of borrowing: the plain sense is correct, and he confused the Tur’s wording with the Shulḥan Arukh’s. (ב) The explanation the Taz ascribes to the Rambam is certainly not right: the Rambam means “to let them taste the taste of interest” in the sense that there is profit in giving it, and hence that the giver’s loss is great. (ג) On the agent’s permission, there is no reason to reject the words of Rashi, the Mordechai and the Maharik, which are explicit “in the wheat kernel”. (ד) On the Taz’s astonishment at the Tur, the Bach had already preceded him. (ה) On credibility without an oath, there is no difficulty with the Rashba: he means the orphan need not swear before payment, even if the other said “swear to me”. (ו) And on seif 23, the Taz’s proof is none: there the field was already held in pledge, and there was no benefit, since he pays money for that land; here, if no work comes along, he earns nothing.

6. The Rambam — the laws of lender and borrower

The Rambam does not treat this siman in הלכות עבודה זרה, where simanim 139 to 158 lived, but in הלכות מלווה ולווה — the laws of lender and borrower. The Beit Yosef says so at the head of the siman, referring to chapter 4; seifim 6 and 10 to 16 belong to chapter 5. Here it is, in the order of our seifim.

« נֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית אֶחָד הוּא…וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נֶשֶׁךְ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ שֶׁמְּצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה א׳)

« כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְהַלְווֹת כָּךְ אָסוּר לִלְווֹת בְּרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ב׳)

« וְכֵן אָסוּר לְהִתְעַסֵּק בֵּין לוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁהָיָה עָרֵב אוֹ סוֹפֵר אוֹ עֵד בֵּינֵיהֶן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ב׳)

« אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין אֵינָן לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ג׳)

« שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אִם הָיְתָה רִבִּית קְצוּצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִן הַמַּלְוֶה וּמַחְזִירִין לַלּוֶֹה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ג׳)

« אֲבָל אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ו׳)

« וְכֵן כָּל הַלּוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן הֲרֵי הֵן כְּכוֹפְרִים בַּה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָפְרוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ז׳)

« אָסוּר לְאָדָם לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּרִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד וּמַתָּנָה הוּא שֶׁנּוֹתֵן לָהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁמָּא יַרְגִּילֵם בְּדָבָר זֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ח׳)

« תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה וְנָתַן לוֹ יֶתֶר עַל מַה שֶּׁהִלְוָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא מַתָּנָה שֶׁהֲרֵי הֵן יוֹדְעִין חֹמֶר אִסּוּר הָרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ט׳)

« יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הוֹרָאָה זוֹ נְכוֹנָה אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁאוֹמְרִים לַמַּלְוֶה לְהַחְזִיר לוֹ וְיָדַע הַמַּלְוֶה שֶׁדְּבַר אִסּוּר עָשָׂה וְיֵשׁ לוֹ לִטּל מִמֶּנּוּ אִם רָצָה לִמְחל מוֹחֵל כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹחֵל הַגֵּזֶל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ג)

« נִכְסֵי יְתוֹמִים מֻתָּר לִתֵּן אוֹתָם לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים טוֹבִים קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ד)

« אָסוּר לְהַקְדִּים הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתוֹ…וְאִם עָבַר וְעוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״א)

« מִי שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא הָיָה רָגִיל מִקֹּדֶם לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ב)

« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ג)

« וּמֻתָּר לְאָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָרִין שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)

« וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ דִּינָר זֶה וֶאֱמֹר לִפְלוֹנִי שֶׁיַּלְוֵנִי. שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא שְׂכַר אֲמִירָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)

summary: neshekh and marbit are one thing; and why is it called neshekh? because it bites — it pains one’s fellow and eats his flesh. And why did Scripture divide them? so that one transgress two prohibitions. — Just as it is forbidden to lend, so it is forbidden to borrow at interest; and it is forbidden to act as intermediary between borrower and lender, and whoever was guarantor, scribe or witness between them transgresses a prohibition. — Although lender and borrower transgress all these prohibitions, they are not flogged, because the prohibition was given over to restitution: for every lender at interest, if it was fixed interest forbidden by the Torah, it is recovered in court, extracted from the lender and returned to the borrower; but dust of interest, which is rabbinic, is neither collected from borrower for lender nor returned from lender to borrower. — Whoever lends and borrows at interest between themselves is as one who denies the God of Israel and has denied the Exodus from Egypt. — It is forbidden to lend to one’s sons and household at interest, even though he is not particular and it is a gift he gives them — lest he accustom them to it. — Talmidei ḥakhamim who lent one another, and one gave more than he had borrowed: it is permitted, for it is known that he gave only a gift, since they know the gravity of the prohibition. — It seems to me that this ruling [of the Geonim] is not correct: once the lender is told to return it, and the lender knows he did a forbidden thing, and the other has grounds to take from him — if he wishes to waive, he waives, just as one waives theft. — Orphans’ property may be entrusted to a reliable man with good assets, near to profit and far from loss. — It is forbidden to advance the interest or to defer it… and if he transgressed and did so, it is dust of interest. — One who borrowed from his fellow and was not accustomed beforehand to greet him first may not greet him first. — One who lends to his fellow shall not say to him: “find out if so-and-so has come from such a place”. — And a man may give his fellow a dinar so that he lend a hundred dinars to so-and-so, for the Torah forbade only interest coming from borrower to lender; and likewise a man says to his fellow: “here is this dinar, and tell so-and-so to lend me”, for he gave only the wage of a word.

Note the shift: up to siman 158 the reference went to הלכות עבודה זרה; from 159 it goes to הלכות מלווה ולווה. And note halakha 3 of chapter 4, which gives the whole siman its structure: one is not flogged for interest, מפני שנתן להשבון — because the sanction is restitution, not punishment.

7. Modern practical cases

Case 1 — A loan between friends, repaid with a gift of thanks

This is exactly seif 4: nothing was stipulated, the borrower gives of his own accord at repayment, and does not say it is for interest — and yet the Mehaber writes אסור. The Ḥavot Daat (פ״ת ס״ק ד) nonetheless distinguishes before from after: what is forbidden is to accept it. The Shach (ס״ק י) recalls that a gift far removed from the loan, unspecified, raises no question. Ask your Rav.

Case 2 — Lending to one’s children or relatives with a “small interest”

Seif 8 answers this directly, and dismisses the very argument one would offer: “I am not particular with them; they give it back as a gift”. The Mehaber writes that and forbids anyway. The Talmud gives the reason — דאתי למיסרך — and the Rambam repeats it: שמא ירגילם בדבר זה.

Case 3 — Doing a favour for the one who lent to you

Seifim 7, 10, 11 and 12 form a single set here, and their test is constant: אם לא היה רגיל בזה מקודם. What was already done before the loan continues; what begins with the loan is interest, even in words. Seif 7 adds the limit of דבר של פרהסיא — what is seen is forbidden in any case. Ask your Rav.

Case 4 — A third party who pays “instead of” the borrower

Seifim 13 to 16 are four variants of a single arrangement, two permitted and two forbidden. The test is Rava’s line: לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. What tips it is the stipulation (seif 14), the reflux (seif 13), and the borrower’s instruction. Do not transpose these to a contemporary financial structure without a Rav.

Case 5 — Investing the money of a tzedaka fund or a communal fund

Seif 18 permits dust of interest — never fixed interest, and the gloss calls the contrary custom מנהג טעות. The Shach (ס״ק כו) testifies he never saw the lenient custom, and the Noda BiYehuda (פ״ת ס״ק כ) explains why, and describes the form in which he practised it: a written iska contract stating expressly that the money is orphans’. Ask your Rav.

Case 6 — Borrowing at interest for a medical emergency

Seif 22 permits it — and the Taz (ס״ק כא) insists on saying what the seif does not: the permission is the borrower’s. The lender is obliged to lend for nothing, לא תעמוד על דם רעך. There is therefore no special regime here, only the recognition that some man will not lend on other terms.

8. Synthesis of Siman 160

In one sentence: the prohibition of interest is measured not by the sum but by the slope — the moment anything, even a greeting or a piece of information, passes from borrower to lender on account of the loan, it is interest; and the whole siman consists in saying which of these things the Torah forbade, which the Sages, and which are recovered in court.

Memory table

What the siman says	In Hebrew	Remember
How many prohibitions, and who	וכמה לאוין נאמרו בו ואפי׳ הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים	Five people, not two
The gloss on seif 1	והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא	The borrower: Torah-level only
What lending at interest does	נכסיו מתמוטטים וכאלו כפר ביציאת מצרים	Two Talmudic texts welded together
The spontaneous surplus	אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון	Forbidden — the Rosh against Rashi
The waiver	מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל	Afterwards yes; at the moment, no
Advance and deferred interest	ואם עבר ועשה כן ה״ז אבק רבית	Rabbinic, not recoverable
Interest in words	לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני	Nothing was paid, and it is forbidden
What makes the arrangement lawful	והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה	No reflux toward the lender
Fixed interest, defined	שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו	It is recovered in court
Talmidei ḥakhamim	עד חומש ה״ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה	Both of them, and on foodstuffs
Orphans’ money	כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים	Dust yes, fixed never
Saving of life	מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש	To borrow, never to lend
The siman’s last line	אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך שרי	Reciprocity has no slope

Comprehension questions

How many people does seif 1 render liable, and how many does the mishna count? What is the name of the one the seif does not name, and who adds him?
What is the difference between רבית קצוצה and אבק רבית — and where does the siman assign the one, where the other?
Seif 4 forbids a surplus the borrower gives of his own accord, saying nothing. What is the objection from Choshen Mishpat 232, and how does the Shach answer it?
Under what conditions is a waiver (מחילה) effective in the matter of interest? What did the Geonim hold, and what does the Rambam answer them?
Seif 13 permits one arrangement and seif 14 forbids another. What exactly is the difference, and on what Talmudic line does the permission rest?
Which permission does the gloss on seif 16 uphold, who disputed it, and what limit does the Rama himself set upon it?
Why is rabbinic interest permitted with orphans’ money? And why does the Shach dispute the custom the Rama reports?
Seif 22 permits borrowing at interest for the saving of life. What precisely must one not conclude from it — and why, according to the Taz?

To go further

If you wish to go deeper into this siman:

📚 Level 2 — Lamdan: the siman’s ten disputes — the count of the prohibitions, the geder of רבית קצוצה and אבק רבית, the voluntary surplus of Rashi against the Rosh, the waiver of the Geonim against the Rambam, סתם and מפרש in advance interest, the Taz against the Nekudot HaKesef on one’s sons, אין שליח לדבר עבירה, the fifth of the talmidei ḥakhamim, orphans’ money, and the yesod of the siman
✨ Level 3 — Synthesis: the master table of the twenty-three seifim, the double table קצוצה / אבק, the vocabulary of the block, the golden rules and the classic pitfalls
⚖️ Level 4 — Halakha lema‘asse: the practical ruling (Shach, Taz, Baer Hetev, Pitḥei Teshuva, Nekudot HaKesef) and contemporary cases

The sources of this level may be consulted on Sefaria:

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן ק״ס · Level 1 Base · גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו
daattorah.com

📖Join the khavruta