סימן ק״ס עומד בעשרים ושלושה סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו : ובו כ״ג סעיפים. זהו הסימן המייסד את כל בלוק הלכות רבית : אין הוא דן במקרה אחד אלא בקטגוריות שכל הסימנים הבאים ישתמשו בהן — כמה לאוין, מי עובר בהם, מה יוצא בדיינים ומה אינו יוצא, ועד היכן מגעת הזהירות כשלא נקצץ דבר.
הנושא : גודל איסור הרבית — רבית קצוצה, אבק רבית, נשך ותרבית, מלווה ולווה, ערב, רבית דברים, טובת הנאה
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ס
העריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן נקרא בחמש תנועות. (א–ג) החומרה : כמה לאוין, מי עובר בהם, ומה עושה הרבית לנוטלה. (ד–ט) מה שלא נקצץ : התוספת מדעתו, המתנה, המוקדמת והמאוחרת, ההנאה מן הלווה, בני הבית, והמלאכה. (י–י״ב) הרבית שאינה עולה ממון : לימוד, שלום, ידיעה. (י״ג–י״ז) מה שעובר ביד שלישי : ארבעת הצדדים, ותלמידי חכמים. (י״ח–כ״ג) דינים מיוחדים : מעות יתומים, שווי המטבע, פיקוח נפש, וטובת הנאה.
גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו. ובו כ״ג סעיפים:
צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי׳ הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים: הגה ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר (הגהות מיימוני פ״ד מהל׳ מלוה ולוה) והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו׳ (ר״ן פ׳ זה בורר ובנ״י פא״נ וכ״כ ר׳ ירוחם ני״ח):
כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל:
התולה מעותיו לומר שהם של עובד כוכבים ומלוה אותם ברבית הקב״ה יפרע ממנו:
אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל רבית אסור. (ומיהו אם לא היו המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר בכה״ג) (ב״י בשם תלמידי רשב״א ובנימוקים בשם תוס׳):
אפילו אם אמר ליה בשעת לקיחת הרבית אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו ממנו אבל אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירו לו מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל. (מתנה על מנת להחזיר ברבית אסור) (ר״ן פ״ב דקידושין):
אסור להקדים הרבית או לאחר אותו כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משגר לו דורון (ופירש בשביל שילוהו (טור וכב״י שכ״ג מרא״ש) או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו) (שם בשם סמ״ג) בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא רבית מאוחרת ואם עבר ועשה כן ה״ז אבק רבית:
צריך המלוה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו כל זמן שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו אבל אם נהנה ממנו מדעתו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו ובלבד שלא יהא דבר של פרהסי׳ כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו:
אפילו לבניו ובני ביתו אסור להלות ברבית אע״פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נותנו להם במתנה:
לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אח״כ מלאכה שהיא יותר כבדה ואפי׳ לעשות עמו אותה מלאכה עצמה אסור אם הוא בזמן שהיא יותר כבדה כגון שזה מנכש (פי׳ תולש העשבים הרעים מתוך הטובים) עמו בגריד וזה מנכש עמו ברביעה: הגה ואם אחד מלוה מעות לחבירו על זמן מה כדי שיחזור וילוהו פעם אחרת כזמן הראשון יש אומרים שאסור (מרדכי ספא״נ ותשובת הרא״ש כלל ק״ח סי׳ ט״ז) ולא דמי לעושה עמו מלאכה וחוזר ועושה עמו דגבי הלוואה שכר הלוואה הוא נוטל וי״א דמותר אם אינו מלוה לו לזמן ארוך יותר ממה שהלוהו (ב״י בשם ס״ה ומרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סימן קע״ז:
אסור ללמד את המלוה או את בנו מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם:
אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו:
לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני: הגה וכן שאר רבית דברים בעלמא אסור (טור) ואפי׳ לטובת הנאה בעלמא כמו שיתבאר בסוף הסימן. אסור לקדש אשה בהנאת מלוה כגון שהיא חייבת לו ומרויח לה הזמן כדי שתתקדש לו (גמרא פ״ק דקדושין):
מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו:
אסור לומר אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני (או להקדש) (במרדכי דא״נ) אפי׳ אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים אע״פ שאינו חייב לו (טור סי׳ קס״ט) . ורבית קצוצה (פי׳ שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו) הוא (ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה) (ב״י בשם תשו׳ רשב״א):
יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד׳ דינרין ואלוה לך מעות:
מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני ואפי׳ לבן המלוה מותר לומר כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו: הגה י״א דאסור למלוה ליקח ממקבל זה הזוז שלא יבואו להערים (המ״מ פ״ה דה״מ) י״א דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לדבר עבירה ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ (מרדכי בשם רש״י) וכן עיקר אע״ג דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו (ב״י ובנמוקים) יש לסמוך עליו לעת הצורך ומ״מ אם הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה רק ששולח לו הרבית אסור (שם במרדכי) אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה ברבית ועשה שטר על שם המלוה הוה כאלו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפי׳ עשה השליח בלא דעת משלחו דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה (מהרי״ק שורש י״ז):
תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש ה״ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה: הגה ויש מתירין אפילו בהתנו מתחילה כך ובלבד בדבר מועט (הגהות אשיר״י וכ״מ דעת הטור וכ״נ דעת הרב המגיד) ומכל מקום לא ירגילו תלמידי חכמים עצמם בכך מפני המון העם שלא ילמדו מהם (הגהת מיי׳ פ״ד מהל׳ מלוה וסמ״ג לאוין קצ״ג):
כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים או תלמוד תורה או צורך בית הכנסת: הגה וכן נוהגין להקל (ב״י בשם הרמב״ם והרא״ש) אע״ג דיש מחמירין דאינו מותר רק בבית דין (מרדכי דא״נ וכן משמע במהרא״י ובת״ה סימן ס״ה ובח״ה סי׳ ר״ן ורש״י פרק א״נ דף ע׳ סוף ע״א) . יש מקומות שנוהגים שאפוטרופוס מלוה מעות יתומים ברבית קצוצה ומנהג טעות הוא ואין לילך אחריו (מהרי״ל בתשובה) וכל אפוטרופוס שעושה כן עי׳ בחושן המשפט סי׳ ל״ד אם נפסל. אבל ברבית דרבנן שרי כל זמן שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים אע״פ שכבר הוא בן י״ג שנה הואיל ולא הגיע לכלל דעת מקרי יתום לענין זה (ב״י בשם ת״ה ודברי ב״י גופיה) מי שחייב ליתומים וכשבא לפרוע טוען שנתן להם רבית ורוצה לנכות מחובו והיתום טוען שלא קבל היתום נאמן בלא שבועה (בית יוסף בסימן קע״ו בשם תשובת רשב״א):
אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה אם הלוה נטל לחלקו כל כך ריוח כמו שהתנה לתת להם חייב ליתן להם:
אם עבר האפוטרופוס והלוה מעות יתומים ברבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו: הגה וגם האפוטרופוס פטור מלהחזירו (תשובת הרשב״א) וה״ה מעות של הקדש עניים או שאר מצות (ב״י בשם תשובת הרשב״א) ומיהו אין המלוה נאמן לומר דמעות של הקדש היו אלא בראייה (ריב״ש סי׳ תס״ה) ועיין לקמן סי׳ קס״ט אם אפוטרופוס מותר ללוות מעובד כוכבים לצורך יתומים:
אי אוזיף ק׳ בק״כ מעיקרא ק׳ בדנקא ולסוף ק״כ אסור מדאורייתא ואי אוזיף ק׳ במאה ואייקר אסור מדרבנן:
מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש: הגה ועי״ל סי׳ קס״ט ובסי׳ קע״ג דאסור ללוות ברבית לצורך קהל ואפילו אינו רבית קצוצה כל שכן ברבית קצוצה דאסור ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה כמו שיתבאר לקמן סימן קע״ב אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול (רוב הג״ה הם ד״ע):
המלוה מעות על מנת שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשותה אסור: הגה ולמאן דאמר טובת הנאה הוי ממון מיקרי רבית קצוצה (כך דקדק הב״י מלשון הרא״ש) מאחר שהתנו מתחלה בכך ואפילו לא התנו מתחלה אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי אסור וכן כל טובת הנאה אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך שרי (הגהות מרדכי דא״נ והגהות מיי׳ פ״ה דה״מ):
חומר הסימן בא מן הפרק החמישי דבבא מציעא, איזהו נשך. המשנה החותמת אותו היא מקורו הישיר של סעיף א :
« וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
« עוֹבְרִים מִשּׁוּם ״לֹא תִתֵּן״, וּמִשּׁוּם ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״, וּמִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכוּלָּן. לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״. ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. עָרֵב וְהָעֵדִים אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
סעיף ב אינו מוסר מלשון המחבר : אלו שני מאמרי גמרא שרותכו יחד. הראשון מברייתא בדף ע״א, והשני ממימרת רבא בדף ס״א :
« הָא לָמַדְתָּ שֶׁכׇּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִין » (בבא מציעא ע״א ע״א)
« בֹּא וּרְאֵה סַמְיוּת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית. אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ ״רָשָׁע״ – יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. וְהֵם מְבִיאִין עֵדִים וְלַבְלָר וְקוּלְמוֹס וּדְיוֹ, וְכוֹתְבִין וְחוֹתְמִין: פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (בבא מציעא ע״א ע״א)
« אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוָה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
הפסוקים הם שבפרשת בהר ושבפרשת משפטים — ובהם מונחים כל הלאוין שמנתה המשנה :
« אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ » (ויקרא כ״ה:ל״ו)
« אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃ » (ויקרא כ״ה:ל״ז)
« אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃ » (שמות כ״ב:כ״ד)
« לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כׇּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ » (דברים כ״ג:כ׳)
הטור פותח את הסימן במשפט הנותן בו את הנעימה, ובטעם שבגללו נתפס אף הלווה — מה שאין כן בשאר דיני ממונות :
« רבית הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית » (טור יו״ד ק״ס)
« משא״כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה » (טור יו״ד ק״ס)
« ע״כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתה לו כפתחו של אולם » (טור יו״ד ק״ס)
והבית יוסף, בראש הסימן, נוקב בשני המקומות שבהם נקבע הדין — המשנה והרמב״ם :
« וכמה לאוין נאמרו בו עד וכן בערב וכן בעדים משנה וגמרא ס״פ איזהו נשך…ונתבארו שם מנין הלאוין ותמצאם בפ״ד מה״מ ובסמ״ג מל״ת סימן קצ״ג » (בית יוסף יו״ד ק״ס)
ונשארה החלוקה החולשת על כל הבלוק, והיא באה מסוגיה שבדף ס״א : מהיכן ואילך אין הרבית מדאורייתא, ומה יוצא בדיינים ?
« עַד כָּאן – רִבִּית קְצוּצָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֲבַק רִבִּית » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה נָמֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« הוּקְשׁוּ מַלְוֵי רִבִּית לְשׁוֹפְכֵי דָּמִים: מָה שׁוֹפְכֵי דָּמִים לֹא נִיתְּנוּ לְהִשָּׁבוֹן – אַף מַלְוֵי רִבִּית לֹא נָתְנוּ לְהִשָּׁבוֹן » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
| מי | באיזה לאו | היכן | מה יוצא מזה |
|---|---|---|---|
| המלווה | בכולן | סעיף א · בבא מציעא ע״ה ע״ב | מחזיר רבית קצוצה, ואינו מחזיר אבק |
| הלווה הנותן | לא תשיך לאחיך · ולפני עור | סעיף א והגהתו | אינו עובר בלאוין אלא ברבית דאורייתא ; ובדרבנן — לפני עיוור בלבד |
| הערב | לא תשימון עליו נשך | סעיף א · פ״ת ס״ק ב | הפתחי תשובה מסתפק אם אף במלווה על פה |
| העדים | לא תשימון עליו נשך | סעיף א · פ״ת ס״ק ג | החוות דעת : ברבית דרבנן — לפני עיוור בלבד |
| הסופר | לא תשימון עליו נשך | ש״ך ס״ק א · רמב״ם פרק ד׳ | אינו בסעיף ; הוא במשנה, בשם חכמים |
| הסרסור והמסייע | לפני עור לא תתן מכשול | ש״ך ס״ק א | הש״ך מוסיפו בשם הרמב״ם והסמ״ג |
האפרט של סימן זה הוא הצפוף שבכל הבלוק : הש״ך מונה ל״ז ס״ק, הט״ז כ״ב, הפתחי תשובה כ״ה, הבאר היטב כ״ה, ונקודות הכסף ו׳ — מאה וחמש עשרה הערות בסך הכול. כאן ניתנות ההערות הבונות את הסימן ; רמה ב חוזרת עליהן בדיון ורמה ד בפסיקה.
« כתב בהגהת דרישה בשם הסמ״ג דגם הסופר עובר ע״כ וכ״כ הרמב״ם רפ״ד מהל׳ מלוה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק א)
« וכ׳ עוד הרמב״ם שם אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שיהיה סרסור בין שניהם או שסיים אחד מהן עובר משום לפני עור וגו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק א)
« הקשה בפרישה דבח״מ סי׳ רל״ב אמרינן דמי שלקח מעות מחבירו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה א״צ להחזירם לו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« י״ל דהתם קאי אמכר אבל בהלואה תולין ברבית ולא במתנה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« אלא נראה לי דודאי היכא דאיכא למתלי ברבית ובמתנה אסור משום דמחזי כרבית ובח״מ איירי בגוונא דלא מחזי כרבית כגון שהיו המעות בידו דרך מכר » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« אסור לקבלו ממנו. ואפילו ברבית דרבנן. טור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ו)
« מועלת מחילה. ואפי׳ ברבית דאורייתא וע״ל סי׳ קע״ד ס״ק ד » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ז)
« וכתב בית יוסף דצ״ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית ומביאו ד״מ והעט״ז כ׳ דהוי אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים וכן נראה עיקר כדלקמן סי׳ קס״ו ס״ק ז׳ ח » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« אבל מתנה מועטת בסתמא מותר דל״ד לדלעיל סעיף ד׳ דבסתם אסור דהתם בשעת פרעון הוא » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)
« וכתב ב״י דוקא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל ואפי׳ מתנה מרובה נמי שרי כל שהוא סתם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)
« ונראה לי דהכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת משלח ועל פי זה יש לומר דלא פליגי הפוסקים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)
« שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« התם ה״ט משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו נותן לו במתנה אבל בבני ביתו אע״פ שנותן להם במתנה מפני שאינו מקפיד עליהם אסור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)
« כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מנהגנו שנותנים שכר גם על תורה שבע״פ אסור כל זמן שהאב היה פורע שכר למלמדו או שהבן סמוך על שלחנו. ב״י » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ט״ו)
« ובב״י הביא הרבה פוסקים דאפי׳ פייסו שרי כיון דמשלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו לא נעשה שלוחו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)
« וכ׳ ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא ומסתבר טעמייהו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)
« ומפקינן מיניה ובמרדכי שם דמוציאין ממלוה כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו להוסיף יותר וליתנו לפלוני » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ט)
« והב״ח כ׳ דאין בזה שום איסור אלא ט״ס הוא בר׳ ירוחם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ)
« ואין לשבש הספרים בחנם אלא טעמא דמלתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח וחפץ שאותו פלוני יתן לו ד׳ דינרין א״כ השליח אסור לומר לו שיתן לו הד׳ דינרין דהרי הוא מהנה למלוה בשליחותו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ)
« העט״ז האריך מאד לחלוק ע״ז » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« ואני אומר שראיות הב״י אינן ראיות כלל לדחות דברי רש״י והמרדכי » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« הם לא דברו אלא כשהלוה בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« וכל דברים אלו ברורים וראוים למי שאמרם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« שוב ראיתי בב״ח סי׳ קכ״ט שגם הוא החזיק פסק הרב וכתב דהכי נקטינן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« כתב בעל התרומות דוקא שיהיו שניהם ת״ח הלוה והמלוה וכתב ב״י דהכי דייק לישנא דש״ס וכ״כ האחרונים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ד)
« עד חומש. מלגיו כגון ק׳ בק״כ כן מוכח בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ה)
« ובכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ו)
« אע״פ שלא נהגו להלוותן בב״ד מ״מ ברבית דרבנן גם כן אין מלוין אלא על דרך היתר כמו שאר מעות » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ו)
« ג״ז לא שמעתי בשום מקום אלא שמהרי״ל כתב כן בזמנו ואחריו נמשך הרב » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ז)
« וה״ה לגדול שמת אביו ואינו יודע להתעסק בשלו חשוב כיתום » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ט)
« ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ט)
« משמע לכאורה מדברי הרב דיתום יש לו שום מעלה יתירה משאר בני אדם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל)
« אבל שיהא חילוק בין יתום לשאר בני אדם לא משמע מידי » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל)
« אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח דאטו משום דאתנו באיסורא יפה כחם. ב״י » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״א)
« ובה״ת כתב דיוצאה בדיינים ומביאו ב״י וכ״כ במרדכי בשם תשובת מהר״ם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ב)
« משמע אפילו כבר גבה המלוה הרבית אינו נאמן לומר של הקדש היה ונתנו להקדש ואם הוא רבית קצוצה צריך להחזיר לו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ג)
« אסור מדאורייתא. דבתר מעיקרא אזלינן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ה)
« כלומר שהמלוה הוא בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אלא שנותן לאיזה בעל מלאכה אם צריך לשום מלאכה אסור להלוות לו ע״מ שכל מלאכה שתבא לידו ליתנם לבעל מלאכה יתנם למלוה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ז)
« אבל אם הלוה הוא בעל מלאכה והוא מלוה לו על מנת שיעשה לו מלאכה בזול פשיטא דהוי רבית קצוצה לכ״ע » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ז)
« ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת (כלומר על דרך סגי נהורא) שאומרים אלו ידע שיש ריוח בדבר לא היה כותבו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק א)
« ונראה פירושו שאומרים שיש ריוח טוב ללוה במעות שלוקח ומרויח בו הרבה וע״כ אין עליו איסור אם נותן רבית כך הם אומרים המלוים ברבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק א)
« זהו דעת הטור ואפי׳ למה שכתב בסעיף ד׳ שלא התנה עמו כו׳ שאני הכא שהוא קודם להלואה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ג)
« נ״ל דהכא קאי אזהרת האיסור על הלוה שהוא יודע שהוא שולח בשביל ההלואה שילוה ממנו ורחמנא בוחן לבבות » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ג)
« משמע שהם לווין ממנו מעות ונותנים לו רבית ומ״ש אח״כ ובודאי נותן להם במתנה ר״ל שחוזר ונותן להם או שאינו לוקח מהם כלל וזה דוחק לפרש כן » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« ומ״ש אסור להלות פירושו לעשות הלואה מהם וכן העתיק בלבוש אסור להלות מבניו כו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« ונראה דהרמב״ם מפרש הגמרא שאם רוצה אדם להרגיל בניו שיהיה להם מחיה בהלואת עובדי כוכבים ברבית ירגיל אותם במה שיתן להם רבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« פי׳ שבזה שמצוה עליו והוא נכנע לו הוה רבית דברים » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ה)
« אלא ודאי סומך על שהוא לוה שלו והוה רבית דברים שמצוה עליו דברים בשביל ההלואה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ה)
« אבל אם אומר כל זמן שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אני אתן כל חדש דינר שזה איסור גמור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ו)
« מ״מ זה שמקבל עליו הרבית הוי ליה כלוה גם הקרן דכל זמן שאין הלוה פורע לו הקרן יש על זה חוב הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ו)
« נראה פשוט דכ״ש שלא יקדים לו הלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן לו למלוה המתנה ההיא או פחות או יותר קצת דרבית גמור הוא » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ז)
« ומו״ח ז״ל כתב על דין זה שהוא טעות סופר כי אין כאן איסור כיון שהלוה אינו מתחסר » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« והנראה לע״ד דאין כאן טעות סופר ודבריו נכונים » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« ולפי זה אם אמרה אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואני אתקדש לך דאפילו אם הוא אינו אדם חשוב הרי זו מקודשת כיון שבשליחותה הוא אמר והיא ניחא לה בכך » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« נמצא נהנית באותו שליחות ושייך בו ממון דאין אדם מטריח באמירה בחנם » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« המרדכי כ״כ בשם רש״י וכתב הב״י עליו שתלמיד טועה כתב כן ונתלה באילן גדול אבל הוא איסור גמור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« אלא דבר ברור הוא דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה לא מהני אלא לענין לפוטרו מחיוב כרת » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« אבל מ״מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע״י השליח פשיטא שזה אסור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« ויפה כתב בלבוש שראוי למחוק דבר זה מתוך ספר הש״ע ושום אדם לא יסמוך על זה כלל וכלל אפילו בשעת הדחק וצורך גדול » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« מכל מקום לא ירדתי לסוף דעתם בזאת דנהי דמיירי שהיתום יש לו שטר על הלוה מכל מקום למה יהיה נאמן בלא שבועה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ט״ז)
« והבא לפסוק כהג״ה זאת עליו להביא ראיה בפרט להוציא ממון בלא שבועה כנלע״ד » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ט״ז)
« אבל כאן מה שנעשה באיסור הרי הוא כאילו לא נעשה להזיק להיתומים והוה כאילו לא התנה כלום בשעת הלואה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ז)
« ואפילו בגזל גמור בכל כה״ג אין חייבין להחזיר כדתנן הגוזל ומאכיל בניו פטורים מלשלם כ״ש רבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)
« וגם האפוטרופוס פטור לפי שהלוה לא לאפוטרופוס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפוטרופוס הוא סרסורא דחטאה ואינו בתורת השבון » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)
« ב״י כ״כ בשם התוספות פ״ב דעבודת כוכבים (דף כ״ו) וראייה ממה שמצינו בעובדיה שלוה מיהורם בן אחאב ברבית כדי לפרנס הנביאים שנחבאו במערה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״א)
« אבל המלוה פשיטא שעושה איסור דמה פיקוח נפש יש לו שצריך ליקח רבית אדרבה מוטל עליו להלוות בחנם שנאמר לא תעמוד על דם רעך » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״א)
« וגם דברי רמ״א שהתיר בסמוך בעסקי הקהל לצורך גדול שהוא כפקוח נפש צריך לפרש כן דאין כאן רק אדם רשע שרוצה דוקא ברבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״א)
« ואילולי פה קדוש הייתי אומר דהיתר גמור הוא וראייה ברורה מדברי התלמוד הובא בש״ע סי׳ קע״ב סעיף ד » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« ונראה לע״ד דאין ראיה מדברי הרא״ש דהביא ב״י לדין זה דשאני התם שטובה רבה היא לכהן שמקבל בחנם התרומה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« משא״כ כאן במלאכה ומכירת קרקע שלאו בחנם באה לידו על כן אין שם טובת הנאה על הנותן בזה לענין רבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« עיין במשנה למלך פ״ד מהלכות מלוה דין ב׳ שכתב בשם הרב בעל פני משה דהיכא דלוה חזי דהמלוה מוזיף הני דמים לישראל אחרינא ליכא משום לפ״ע » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)
« והוא ז״ל חלק עליו דלא דמי לנזיר דשם אם לא היה מושיט זה הכוס לא היה נעשה כלל האיסור לפ״ע אבל גבי רבית דאם לא לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפ״ע » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)
« ונראה לכאורה דאם אותו ישראל אחר שרוצה ללוות ג״כ הוא מפני פקוח נפש או לצורך מצוה וכדומה אין איסור ללוה זה אפילו לכתחילה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)
« עי׳ בתשובת מהרא״ש סימן קס״ב שנסתפק אם זהו דוקא במלוה בשטר אבל בע״פ אין העדים עוברים משום ולא תשימון או אפילו במלוה ע״פ ע״ש ובש״ג פרק איזהו נשך כתב בפשיטות דאפי׳ במלוה ע״פ עוברים ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ב)
« עי׳ בח״ד שכתב דה״ה העדים אין עוברים ברבית דרבנן רק משום לפני עור ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ג)
« עיין בח״ד שכתב דדוקא לכתחילה אסור לקבל כשיותן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון א״צ להחזיר ובהכי ל״ק מח״מ סימן רל״ב ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« עי׳ בשו״ת תשובה מאהבה ח״א מסימן נ״ד עד סימן נ״ח אודות שנשאל באחד שאומר לחבירו הנני נותן לך מנה במתנה גמורה מעכשיו ולעולם ע״מ שתתן לי אחר ל׳ יום ק״כ היש בזה חשש רבית דאורייתא או דרבנן או הערמת רבית » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ה)
« ושוב חזר החכם השואל והאריך לבאר דיש כאן איסור תורה ור״ק היוצא בדיינים ובעל המחבר הודה לו והביא לזה עוד ראיות ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ה)
« עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן קמ״ז שכתב דדוקא מחילה בפירוש מהני אבל שתיקה לחוד לא מהני דדלמא גברא אלמא הוא וסבר למחר מוקמינא לי׳ בי׳ דינא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ו)
« עיין בח״ד שכתב דמיירי שנתן לו המתנה ואומר אם תרצה תלוני לכשאצטרך » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ז)
« אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו וכשלא ילוה לו יתחייב להחזיר המתנה אז כשמלוה לו בשביל זה בודאי הוא רבית קצוצה ע״ש וכ״כ בשו״ת לחם רב סימן י״ב » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ז)
« עיין בשאילת יעב״ץ ח״ב סימן מ״ז שכתב דאדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו בעודו בעל חובו » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« ומה נקרא אדם חשוב לענין זה היינו כל שאינו מקבל מתנה משום אדם זולת זה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« עבה״ט בשם ש״ך דהרוצה לסמוך על המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ט)
« ועיין בג״ת שער מ״ד ח״ב סימן י״ד שהקשה עליו כיון דפלוגתא דהני רבוותא היא אי הוי כשלוחו או לא. הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מה״ת » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ט)
« עיין בתשובת חות יאיר סימן ק״צ שנשאל בראובן שהלוה לשמעון מאה ר״ט על שנה וככלות השנה ביקש מעותיו ושמעון מעכב » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י)
« וכתב דאפילו היה זה בתחילת הלואה אין בו שום חשש איסור אם לא שיש כאן תחבולת רשעים שראובן יודע שא״א לשמעון להעמיד ערב כ״א לוי וזה כוונתו ליהנות ללוי בזה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י)
« והוא ז״ל כתב דודאי המקבל אינו מחזיר דאטו נתן לו עבור הלואה רק הנתינה היה עבור שזה צוה לו ליתן והדין שיתבע הוא את המצוה לו מדין ערב » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« עיין בשו״ת לחם רב סימן י״ב שכ׳ דהאומר לחבירו הילך זוז ואמור לאשתך שתלוה לי מעות מנכסי מלוג שלה הוי ר״ק דיד אשה כיד בעלה ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ב)
« ואם אומר לחבירו הילך זוז בעד שכר טרחך לבקש לי הלואה ואף אם לא אמצא מי שילוני יוחלט לך מותר להשליח ליתן למלוה זוז דהוי כנותן מעות עצמו. כ״כ בס׳ חות דעת ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)
« ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו׳ רש״י הלזו דשרי לעשותו ע״י שליח דאפשר דע״כ לא אמרינן אין שליח לד״ע אלא באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דרבנן אפשר שיש שליח » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)
« עבה״ט ועיין בתשובת חינוך ב״י סימן ס״ג שהעלה כדעת הלבוש והט״ז שאין זה היתר כלל וע״ש בסי׳ ס״ד כתב דמ״מ אפשר לומר שאינו נקרא ר״ק להיות יוצא בדיינים » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ז)
« עיין בתשובת מהרי״ט ח״א סימן קמ״ד שכתב דמותר ליתומים ללות בא״ר מיתומים אחרים » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ח)
« ואם מותר להלוות מעות של ת״ת וכיוצא בו שאין לממון זה בעלים ידועים ברבית קצוצה עיין בתשובת הרשב״א סימן תרס״ט » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ט)
« עבה״ט בשם ש״ך ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סימן מ׳ שכתב דכן יש לנהוג דאף דלדעת רש״י שצריך ב״ד משום שכח בידם להפקיר נכסי המקבל נגד היתומים אזי צריך ב״ד חשוב ועכשיו אין לנו ב״ד חשוב א״כ אין לנהוג כן וזה טעם המנהג שהביא הש״ך » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ)
« וכתב וכן נהגתי אני כמה פעמים שנתתי זוזי דיתמי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתבתי בשטר עיסקא שעשיתי עם המקבל שזה זוזי דיתמי שקבל קרוב לשכר כו׳ ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ)
« עיין במג״א בסימן רמ״ב שכתב בשם שבולי לקט לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ועיין בספר באר יעקב שם וכאן שכ׳ דר״ל ברבית דרבנן ופשוט הוא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« עיין במל״מ פ״ד מהל׳ מלוה דין י״ד שכ׳ דיש להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י״ג שנה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ״ג)
« עבה״ט מ״ש אבל בתשובת ר׳ אהרן ששון כו׳ וכ״כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ״ט בשם מורו הגאון מהר״ר יעקב מלובלין ז״ל דאפי׳ לא הרויח אלא כמה שהתנה מחוייב גם כן ליתן להם ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ״ד)
« כתב הגהת דרישה דגם הסופר עובר וכ״כ הרמב״ם וכתב עוד דכל מי הוא סרסור בין מלוה ולוה או שסייע לא׳ מהן עובר משום לפני עור » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק א)
« ואפילו ברבית דרבנן. (טור). ובמקום דמועלת מחילה הוא אפילו ברבית דאורייתא » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« וכתב הש״ך דאף במפרש אינו אלא אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים כדלקמן סימן קס״ו » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק ה)
« משמע דתרוייהו בעינן גדול ואינו סמוך וכו׳ כ״כ הש״ך אבל הט״ז כ׳ דכל שסמוך אסור בכל גווני ואפי׳ גדול » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)
« הנה הלבוש והט״ז השיגו על רמ״א בדין זה ומביאים כמה ראיות שאיסור גמור הוא ובנה״כ סתר כל טענות הט״ז ומסיק שדברי הרמ״א הם נכונים וברורים ע״ש » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)
« מיהו דוקא כששולח ע״י ישראל אבל ע״י עובד כוכבים אסור דלא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)
« הנה הש״ך כתב דדין זה לאו ביתום לחוד הוא אלא בכל אדם משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ט)
« בחנם דחק דסיפא מיירי כשהוא לוה מהם. וכן מ״ש דאסור להלות פירושי לעשות הלואה מהם כו׳ ליתא דפי׳ כפשוטו » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« פירוש זה ודאי ליתא אלא הרמב״ם מפרש להטעימן טעם רבית שיש ריוח בנתינתו » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« הלכך אין לנו לדחות דברי רש״י ומרדכי ומהרי״ק המפורשים בגילא דחיטתא » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« ומכאן תמיה לי טובא כו׳. כבר קדמו הב״ח בזה » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« לק״מ על הרשב״א דר״ל דא״צ לישבע קודם הפרעון אפילו א״ל אשתבע לי » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« אין זה ראיה דהתם היה מתחלה אצלו במשכנתא וגם התם לא הוי טובת הנאה שהרי הוא נותן ממון בקרקע זו אבל הכא אי לא מזדמן ליה מלאכה לא משתכר מידי » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
הרמב״ם אינו דן בסימן זה בהלכות עבודה זרה, ששם עמדו סימנים קל״ט–קנ״ח, אלא בהלכות מלווה ולווה. הבית יוסף אומר זאת בראש הסימן ומפנה לפרק ד׳ ; וסעיפים ו וי–ט״ז הם בפרק ה׳. והרי הוא, כסדר סעיפינו.
« נֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית אֶחָד הוּא…וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נֶשֶׁךְ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ שֶׁמְּצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה א׳)
« כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְהַלְווֹת כָּךְ אָסוּר לִלְווֹת בְּרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ב׳)
« וְכֵן אָסוּר לְהִתְעַסֵּק בֵּין לוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁהָיָה עָרֵב אוֹ סוֹפֵר אוֹ עֵד בֵּינֵיהֶן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ב׳)
« אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין אֵינָן לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ג׳)
« שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אִם הָיְתָה רִבִּית קְצוּצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִן הַמַּלְוֶה וּמַחְזִירִין לַלּוֶֹה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ג׳)
« אֲבָל אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ו׳)
« וְכֵן כָּל הַלּוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן הֲרֵי הֵן כְּכוֹפְרִים בַּה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָפְרוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ז׳)
« אָסוּר לְאָדָם לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּרִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד וּמַתָּנָה הוּא שֶׁנּוֹתֵן לָהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁמָּא יַרְגִּילֵם בְּדָבָר זֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ח׳)
« תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה וְנָתַן לוֹ יֶתֶר עַל מַה שֶּׁהִלְוָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא מַתָּנָה שֶׁהֲרֵי הֵן יוֹדְעִין חֹמֶר אִסּוּר הָרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ט׳)
« יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הוֹרָאָה זוֹ נְכוֹנָה אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁאוֹמְרִים לַמַּלְוֶה לְהַחְזִיר לוֹ וְיָדַע הַמַּלְוֶה שֶׁדְּבַר אִסּוּר עָשָׂה וְיֵשׁ לוֹ לִטּל מִמֶּנּוּ אִם רָצָה לִמְחל מוֹחֵל כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹחֵל הַגֵּזֶל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ג)
« נִכְסֵי יְתוֹמִים מֻתָּר לִתֵּן אוֹתָם לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים טוֹבִים קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ד)
« אָסוּר לְהַקְדִּים הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתוֹ…וְאִם עָבַר וְעוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״א)
« מִי שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא הָיָה רָגִיל מִקֹּדֶם לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ב)
« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ג)
« וּמֻתָּר לְאָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָרִין שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)
« וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ דִּינָר זֶה וֶאֱמֹר לִפְלוֹנִי שֶׁיַּלְוֵנִי. שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא שְׂכַר אֲמִירָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)
במשפט אחד : איסור הרבית אינו נמדד בסכום אלא במדרון — מרגע שדבר, ואפילו שלום או ידיעה, יורד מן הלווה אל המלווה מחמת ההלוואה, רבית הוא ; וכל הסימן אינו אלא אמירה אילו מהם אסרה תורה, אילו אסרו חכמים, ואילו מהם יוצאים בדיינים.
| מה אומר הסימן | בלשונו | לזכור |
|---|---|---|
| כמה לאוין, ומי | וכמה לאוין נאמרו בו ואפי׳ הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים | חמישה, ולא שניים |
| הגהת סעיף א | והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא | הלווה — דווקא בדאורייתא |
| מה עושה הרבית | נכסיו מתמוטטים וכאלו כפר ביציאת מצרים | שני מאמרי גמרא מרותכים |
| התוספת מדעתו | אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון | אסור — הרא״ש נגד רש״י |
| המחילה | מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל | לאחר מכן כן, בשעת מעשה לא |
| מוקדמת ומאוחרת | ואם עבר ועשה כן ה״ז אבק רבית | דרבנן, ואינה יוצאה |
| רבית דברים | לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני | לא שולם דבר, ואסור |
| מה מכשיר את הצד | והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה | שלא תחזור אל המלווה |
| רבית קצוצה, מוגדרת | שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו | יוצאה בדיינים |
| תלמידי חכמים | עד חומש ה״ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה | שניהם, ובדברים של מאכל |
| מעות יתומים | כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים | אבק כן, קצוצה לא |
| פיקוח נפש | מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש | ללוות, ולא להלוות |
| שורתו האחרונה של הסימן | אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך שרי | להדדיות אין מדרון |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ק״ס · ♥ תמיכה