✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

Siman 163 — Converting a debt into wheat at today’s rate

יורה דעה · סימן קס״ג

דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו

פוסק על שער שבשוק · יצא השער · יש לו כשיעור מעותיו · מעמידין מלוה על גבי פירות · הערמת רבית

📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham

✦ ❖ ✦

Pilpul and in-depth study

Sugya, sources, a foundational ḥakira, disputes of Rishonim and Acharonim,
practical nafka minot and analysis of the shitot

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ג (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״א ס״ק), ט״ז (ז׳ ס״ק), באר היטב (ו׳ ס״ק), פתחי תשובה (ב׳ ס״ק), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור

Talmudic basis of the sugya:
בבא מציעא ס״ב ע״ב (ברייתת רב ספרא ברבית דבי רבי חייא) · ס״ג ע״א (ברייתת רבי אושעיא, ושלוש השמע־מינה של רבא)

Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table of contents

שורש הפעולה — a loan of wheat, or a sale of wheat?
כשיעור מעותיו — why the full measure, where a drop sufficed
אפילו לא יצא השער — Rashi’s reason, and what follows from it
ואם לאו אסור — does money count? the Taz alone against all
מעמידין מלוה על גבי פירות — Rava’s three lessons, and the Ran’s threshold
הערמת רבית — its nature, and what the court does with it
התנו מתחילה — the degree, and the dispute over the interval
יסוד הסימן — why money lent first hardens everything

1. שורש הפעולה — a loan of wheat, or a sale of wheat?

The seif uses the word בהלוואה: “you will have wheat with me, as a loan”. And yet the Shach and the Taz both explain the rule by the fact that it is a sale. Both classifications are in the text, and the whole chapter turns on which of them governs.

The two words of the seif

« מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)

« אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)

Ḥakira: what exactly is being done in seif 1? (א) A sale followed by a loan. The debtor sells his wheat to the creditor at the day’s price, the payment being the debt that is extinguished; then he keeps the wheat and owes it. Then the first condition is that of a sale: the goods must exist, in full. (ב) Simply a loan of wheat. The money debt is converted and we are exactly in siman 162 — in which case a drop should suffice, and a market rate as well.

The Shach and the Taz decide for (א) — and they do so by comparison Both put the question in the form: “why do we not say here what we say at siman 162?”, and both answer with the same word — במכירה.

« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)

« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)

Nafka mina (1) The quantity required: the full measure on (א), a drop on (ב). The seif itself decides, with כשיעור מעותיו. (2) The market rate: useless on (א) — a sale bears on the thing, not its price — sufficient on (ב). The seif decides again, forbidding אפי׳ יצא השער. (3) And yet the seif writes בהלוואה: what is born of the operation is indeed a debt, and that is why the Shach (ס״ק ד) rejects the reverse device — lend first, convert later.

📜 The text of the Shulchan Arukh — the three seifim

דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו. ובו ג׳ סעיפים:
מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער (נ״י בשם רמב״ן והרב המגיד שם ושכן כתב רמב״ן ורשב״א) (ונאמן המוכר לומר שיש לו וא״צ ראייה לדבריו) (הגהות מרדכי דאיזהו נשך) כדלעיל סימן קס״ב:

ב. הרי שהיה לו חטים ועשה הלואתו עליו ובא אחר זמן ואמר ליה תן לי חטים שאני רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין א״ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור (ר״ן ונ״י):

ג. אמר לו הלויני מנה א״ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ׳ (ועדיין הם שוים מאה) (ב״י בשם ת״ר) אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא״ל תחלה הלויני מנה ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן: הגה וי״א דהוי אבק רבית (טור בשם הרמב״ן והרא״ש) וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור (המ״מ פ״ה דה״מ בשם הרמב״ן והרשב״א וכן הוא בנ״י) אפילו פרע לו פירות [אסור] (נימוק״י פ׳ א״נ):

2. כשיעור מעותיו — why the full measure, where a drop sufficed

The difference between the two simanim rests on a property of the יש לו of siman 162: it rolls. The Taz describes that movement better than anyone, and in describing it he shows why it cannot occur here.

3. אפילו לא יצא השער — Rashi’s reason, and what follows from it

The permission does not depend on the market: it depends on a transfer. The Shach and the Taz both report Rashi’s reason, and it rests on an unexpected notion — מי שפרע, the ritual curse on one who retracts from a sale not yet perfected.

Rashi, reported by the Shach and then the Taz

« משום דזכי ביה מהשתא ואע״ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה״ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ג)

« פרש״י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע״ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ג)

Ḥakira: of what kind is the creditor’s acquisition? (א) A real acquisition. The wheat has passed, and only meshikha is lacking; the proof is that a seller who retracts incurs מי שפרע. The rise therefore occurs in the creditor’s estate — Rashi’s words: כי מייקרי ברשותיה מייקרי. (ב) A quasi-acquisition, sufficient for interest alone. Nothing has passed in the law of property; simply, the undertaking is firm enough that the price is no longer an exposure. The Taz indeed adds a second motive — אוזולי קא מוזיל גבי, the seller gave him a keen price — which is not a motive of acquisition at all.

4. ואם לאו אסור — does money count? the Taz alone against all

This is the most disputed question in the siman, and it has a rare feature: the one who argues for leniency himself refuses to draw a practical consequence from it.

The two camps The Shach, with the Beit Yosef, the Darkhei Moshe and the Bach: wheat is needed, money does not count. The Taz: Rashi writes “he has nothing in hand with which to buy”, the Rosh writes explicitly “he has neither money nor wheat”, the Tur puts in the debtor’s mouth “I have no money”, and the gemara itself has him answer “I have wheat” — which presupposes he has no money. Hence money would have sufficed.

« דוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהן חטים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק א)

« מדכתב אין בידו במה יקנה משמע דאפילו מעות אין לו וכ״כ הרא״ש בהדיא אין לו מעות ולא חטין » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)

And the conclusion, which is not one The Taz completes his demonstration and stops short: what I have written, he says, is for theory and not for practice, so as not to be lenient against a stringent view. The Baer Hetev records both positions and that reservation — and that settles the matter.

« והנראה לע״ד כתבתי להלכה ולא למעשה להקל כיון שהוא מחמיר » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)

« וט״ז פסק אם יש לו מעות שרי ומסיק כנ״ל להלכה ולא למעשה להקל » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק א)

« משמע דדוקא ביש לו חטים שרי אבל אם אין לו חטים אע״פ שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשיו אסור » (בית יוסף יו״ד קס״ג)

Nafka mina (1) A debtor liquid in cash but with no stock. Per the Shach the conversion is forbidden; per the Taz’s theory, permitted. In practice the Taz’s own reservation closes the door. (2) A debtor with neither: forbidden for all, and the only case where both camps agree on the outcome. (3) And the reading of the Rambam decides indirectly: he writes אותו המין, which aims at the kind and not at the means.

5. מעמידין מלוה על גבי פירות — Rava’s three lessons, and the Ran’s threshold

Rabbi Oshaya’s beraita does not merely give the rule: Rava draws three principles from it, and all three are found, one by one, in the three seifim of the siman.

The beraita, and the three שמע מינה

« כּוּלָּם, אִם יֵשׁ לוֹ – מוּתָּר. אֵין לוֹ – אָסוּר. וּמַאי ״לָקַח״ – לָקַח בְּהַלְוָאָתו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)

« אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ דְּמַעֲמִידִין מִלְוֶה עַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְלָא אָמְרִינַן דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ הוּא. וּשְׁמַע מִינַּהּ: הוּא דְּיֵשׁ לוֹ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִיתַהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי » (בבא מציעא ס״ג ע״א)

« דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: מָה לִי הֵן מָה לִי דְּמֵיהֶן » (בבא מציעא ס״ג ע״א)

One principle per seif מעמידין מלוה על גבי פירות grounds seif 1: a debt may be stood upon produce, and the objection “it is not like an issar that came into his hand” does not hold. הוא דיש לו is the condition, and it is the entire seif. מה לי הן מה לי דמיהן permits the cascade of seif 2 — wheat may be counted in wine — and it returns at seif 3 to decide whether one may pay in money what was owed in produce.

The Ran’s threshold: what tips the balance The Ran, reported by the Beit Yosef and taken up by the Taz, distinguishes by the origin of the money. If the money had not been lent but paid for the wheat, one may then price the wine without having any — it is produce against produce. The condition is not to convert the wheat into a sum: once it is זוקף into a money debt, one falls back into the regime of the loan.

« הא דאסור באין לו יין היינו דוקא כיון שמתחילה נקנו לו החטין מחמת הלואה משום הכי בעינן בכל מה שיקח ממנו אח״כ שיש לו דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ה)

« אבל אם נותן לו עתה מעות על חטים ליתנם לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפילו אין לו חטים » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)

« וכתב ב״י דללוות ע״מ שאם לא יתן לו לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קאתי » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)

Nafka mina The same financial product, built two ways. (1) The client pays in advance for a delivery at the day’s price, then converts his wheat claim into a wine claim though the seller has no wine: permitted, if the wheat remains the support. (2) The client lends, and the debt is then converted: forbidden without goods, and forbidden too to stipulate in advance that failing payment produce will be taken at the day’s rate. One economic outcome, two regimes — and the difference lies in the first act.

6. הערמת רבית — its nature, and what the court does with it

Rav Safra’s beraita uses two words which, side by side, say everything: מותרין — permitted — and ואסור לעשות כן — and it is forbidden to do so. The question of the chapter is how much that second prohibition weighs.

The beraita, and the Rambam who codifies it

« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָך » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)

« נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)

« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ הַלְוֵנִי מָנֶה אָמַר לוֹ מָנֶה אֵין לִי חִטִּים יֵשׁ לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)

« אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ מֵאָה בְּדִין שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)

Ḥakira: is ha’aramat ribbit a prohibition, or a matter of conduct? (א) A prohibition of a lower degree than avak ribbit. Nothing was taken that was not due; the transaction is faultless in its elements, and only its shape is prohibited. Then, once done, there is nothing to return — and that is exactly the Rambam’s word: שאפלו אבק רבית אין כאן. (ב) A species of avak ribbit. The shape is what counts: a man received ninety and returns a hundred, and that fact is not erased because the steps were lawful. That is the position of the Ramban and the Rosh, which the gloss reports.

Three voices, and a conclusion from the Beit Yosef The Mehaber, following the Rambam, writes that the creditor recovers a hundred at law. The Tur reports the Ramban and the Rosh: it is avak ribbit, and nothing is extracted, neither from borrower to lender nor from lender to borrower. The gloss sets both views side by side. And the Beit Yosef, in the last line of his commentary on the siman, decides: since the Rashba agrees with the Rambam, so we hold.

« ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג)

« וי״א דהוי אבק רבית » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג)

« והרמב״ן כתב שאבק רבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ג)

« וכיון שהרשב״א מסכים לדעת הרמב״ם הכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קס״ג)

7. התנו מתחילה — the degree, and the dispute over the interval

The gloss adds two things: what the operation becomes if the buy-back was agreed in advance, and that even payment in produce no longer saves it. Two Acharonim at once qualify, each from a different side.

The Bach qualifies the word, the Taz the moment The Bach: the decisors’ language suggests a likeness of characterised interest, not characterised interest itself — on which view the court makes nothing be returned. The Taz: the seif’s prohibition bears only on an operation done at one stroke; after an interval, the buy-back is a complete leniency.

« והב״ח כתב דלשון הפוסקים משמע דאינו אלא כמין רבית גמור ולא רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י״א)

« ונ״ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ז)

The Nekudot HaKesef refuse the Taz — and the argument is exact The Taz rested his leniency on siman 174. The Nekudot HaKesef answer: there it was a sale, and the buyer genuinely consumes the produce; here the man began by asking for a loan, and those words are not erased by time. The shape remains, and with it the ha’aramat ribbit — or the avak ribbit per the Ramban.

« לא דק דהתם כיון דהוי מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח פירות אבל הכא דא״ל תחלה הלוני מנה ודאי איכא הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ג)

« ובנה״כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא״ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א״ר להרמב״ן » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ו)

And the Chatam Sofer tightens further The Pitchei Teshuva reports from him a reading of the seif: the words כמו שהוא השער are not descriptive but restrictive — at the rate, and not below it. The seif therefore assumes the wheat was given at its price; had it been given below, the debate would fall away.

« והא דכתב בש״ע סי׳ קס״ג ס״ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור » (פתחי תשובה יו״ד קס״ג ס״ק ב)

« ואם מתחלה היו שוים תשעים ונותנם לו במאה הוה רבית גמור » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ו)

8. יסוד הסימן — why money lent first hardens everything

The seven chapters come back to one fact. In siman 162 the commodity was lent; here money was lent, and the commodity comes only afterwards. That simple order changes three things.

The question	Siman 162 — the commodity is lent	Siman 163 — money was lent
How much must he have?	A drop suffices	The full measure
Does a market rate suffice?	Yes, even with no money	No, even if the rate has come out
Does cash in hand count?	No (Shach 162 ס״ק ה)	No in practice — the Taz alone entertains it
And if the money is given, not lent?	The siman does not deal with it	Permitted once a rate exists (Shach ס״ק ד)

The yesod A money loan already made is a fact that does not erase itself. Everything that comes after bears its mark: the conversion must rest on real and complete goods, no rate replaces the goods, and a buy-back-at-less shape remains forbidden even if each of its steps is lawful. The last line of the Nekudot HaKesef says it in a few words — דא״ל תחלה הלוני מנה: because he began by saying “lend me a maneh”.