סוגיא, מקורות, חקירה יסודית, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ג (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״א ס״ק), ט״ז (ז׳ ס״ק), באר היטב (ו׳ ס״ק), פתחי תשובה (ב׳ ס״ק), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיא בתלמוד :
בבא מציעא ס״ב ע״ב (ברייתת רב ספרא ברבית דבי רבי חייא) · ס״ג ע״א (ברייתת רבי אושעיא, ושלוש השמע־מינה של רבא)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הסעיף נוקט בהלוואה : “ויהיה לך אצלי חיטים בהלוואה”. ואף על פי כן מבארים הש״ך והט״ז את הדין בכך שמכירה היא. שתי ההגדרות בלשון, וכל הפרק תלוי בשאלה איזו מהן מכריעה.
« מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
« אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו. ובו ג׳ סעיפים:
מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער (נ״י בשם רמב״ן והרב המגיד שם ושכן כתב רמב״ן ורשב״א) (ונאמן המוכר לומר שיש לו וא״צ ראייה לדבריו) (הגהות מרדכי דאיזהו נשך) כדלעיל סימן קס״ב:
ב. הרי שהיה לו חטים ועשה הלואתו עליו ובא אחר זמן ואמר ליה תן לי חטים שאני רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין א״ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור (ר״ן ונ״י):
ג. אמר לו הלויני מנה א״ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ׳ (ועדיין הם שוים מאה) (ב״י בשם ת״ר) אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא״ל תחלה הלויני מנה ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן: הגה וי״א דהוי אבק רבית (טור בשם הרמב״ן והרא״ש) וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור (המ״מ פ״ה דה״מ בשם הרמב״ן והרשב״א וכן הוא בנ״י) אפילו פרע לו פירות [אסור] (נימוק״י פ׳ א״נ):
ההפרש בין שני הסימנים תלוי בתכונה אחת של היש לו שבסימן קס״ב · 162 : הוא מתגלגל. והט״ז מתאר את התנועה הזאת יפה מכולם, ובתיאורו הוא מראה מפני מה אינה יכולה להתרחש כאן.
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
אין ההיתר תלוי בשוק אלא בהקנאה. והש״ך והט״ז מביאים שניהם את טעמו של רש״י, והוא נשען על מושג בלתי צפוי — מי שפרע, הקללה החלה על החוזר בו ממקח שלא נגמר.
« משום דזכי ביה מהשתא ואע״ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה״ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ג)
« פרש״י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע״ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ג)
זו השאלה השנויה ביותר שבסימן, ויש בה דבר נדיר : הטוען להיתר מסרב בעצמו להוציא ממנו נפקא מינה למעשה.
« דוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהן חטים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק א)
« מדכתב אין בידו במה יקנה משמע דאפילו מעות אין לו וכ״כ הרא״ש בהדיא אין לו מעות ולא חטין » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« תירץ הרא״ש דהתם הלוהו פירות סאה בסאה ולא מחזי כרבית כי הכא שהלוהו מעות תחילה » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« והנראה לע״ד כתבתי להלכה ולא למעשה להקל כיון שהוא מחמיר » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« וט״ז פסק אם יש לו מעות שרי ומסיק כנ״ל להלכה ולא למעשה להקל » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק א)
« משמע דדוקא ביש לו חטים שרי אבל אם אין לו חטים אע״פ שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשיו אסור » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
ברייתת רבי אושעיא אינה נותנת את הדין בלבד : רבא מוציא ממנה שלושה כללים, ושלושתם נמצאים, אחד אחד, בשלושת סעיפי הסימן.
« כּוּלָּם, אִם יֵשׁ לוֹ – מוּתָּר. אֵין לוֹ – אָסוּר. וּמַאי ״לָקַח״ – לָקַח בְּהַלְוָאָתו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ דְּמַעֲמִידִין מִלְוֶה עַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְלָא אָמְרִינַן דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ הוּא. וּשְׁמַע מִינַּהּ: הוּא דְּיֵשׁ לוֹ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִיתַהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: מָה לִי הֵן מָה לִי דְּמֵיהֶן » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« הא דאסור באין לו יין היינו דוקא כיון שמתחילה נקנו לו החטין מחמת הלואה משום הכי בעינן בכל מה שיקח ממנו אח״כ שיש לו דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ה)
« אבל אם נותן לו עתה מעות על חטים ליתנם לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפילו אין לו חטים » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« וכתב ב״י דללוות ע״מ שאם לא יתן לו לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קאתי » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
ברייתת רב ספרא נוקטת שתי מילים שבצירופן אומרות הכול : מותרין וואסור לעשות כן. ושאלת הפרק כמה משקל יש לאיסור השני.
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָך » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
« נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ הַלְוֵנִי מָנֶה אָמַר לוֹ מָנֶה אֵין לִי חִטִּים יֵשׁ לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ מֵאָה בְּדִין שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג)
« וי״א דהוי אבק רבית » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג)
« והרמב״ן כתב שאבק רבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ג)
« וכיון שהרשב״א מסכים לדעת הרמב״ם הכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
« ואפילו לפ״ז אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטים כדי להוציא מידו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י)
ההגה מוסיפה שניים : מה נעשית הפעולה אם הותנתה הקנייה חזרה מתחילה, ושאף פירעון בפירות אינו מצילה עוד. ושני אחרונים באים מיד לדייק, כל אחד מצד אחר.
« וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג)
« אפילו פרע לו פירות [אסור » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג)
« והב״ח כתב דלשון הפוסקים משמע דאינו אלא כמין רבית גמור ולא רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י״א)
« ונ״ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ז)
« לא דק דהתם כיון דהוי מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח פירות אבל הכא דא״ל תחלה הלוני מנה ודאי איכא הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ג)
« ובנה״כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא״ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א״ר להרמב״ן » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ו)
« והא דכתב בש״ע סי׳ קס״ג ס״ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור » (פתחי תשובה יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ואם מתחלה היו שוים תשעים ונותנם לו במאה הוה רבית גמור » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ו)
שבעת הפרקים חוזרים לעובדה אחת. בסימן קס״ב · 162 הלוו את המין ; וכאן הלוו מעות, והמין בא אחר כך. וסדר פשוט זה משנה שלושה דברים.
| השאלה | סימן קס״ב · 162 — מלווים את המין | סימן קס״ג — הולוו המעות |
|---|---|---|
| כמה צריך שיהיה לו ? | די בטיפה | כשיעור כולו |
| הדי בשער שבשוק ? | כן, ואף בלא פרוטה | לא, ואפילו יצא השער |
| הנחשבות מעות שבכיסו ? | לא (ש״ך קס״ב ס״ק ה) | לא למעשה — והט״ז לבדו מעלה זאת |
| ואם ניתנו המעות ולא הולוו ? | אין הסימן עוסק בזה | מותר משיצא השער (ש״ך ס״ק ד) |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ג · ♥ תמיכה