הלווהו מאה מטבעות. בינתיים טבע המלך מטבע חדש וכבד יותר. הלוה מחזיר מאה מטבעות — אך אין אלו אותן מאה. וכי החזיר יותר משקיבל, ונמצא המלוה נוטל רבית ? הסימן כולו סעיף אחד, ותשובתו בהבחנה אחת : השינוי מן המטבע בא, או מן השער ?
נושא : המטבע שמשקלו משתנה בין ההלוואה לפירעון — מטבע, נסכא, טיבעא ותרעא, חומש, דינא דמלכותא דינא
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ה
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
אין בסימן אלא סעיף אחד — והשולחן ערוך מכריז זאת : ובו סעיף אחד. אלא שיש בו שש הצעות מן המחבר וארבע מן ההגה, וכל אחת דנה במעשה אחר. ולפיכך קוראים אותו פרט אחר פרט.
דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו. ובו סעיף אחד:
המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה במה דברים אמורים כשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד׳ ועשאוהו ה׳ אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע״פ שלא הוזלו הפירות וה״ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו: הגה ועיין בח״ה סימן ע״ד אימת יוכל להחזיר המטבע שהלוה לו אע״ג דנפסלה ואם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה ולא הוסיפו עליה נותן לו מטבע החדשה (גמרא) והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו אם פחתו חומש סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך במסיחין לפי תומן או הערכאות הממונים על כך (ב״י בשם ס״ה) ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדשה הולכים אחר גזירת המלך דדינא דמלכותא דינא ואין בזה לא משום רבית ולא משום איסור גזל (ב״י בשם הרמב״ן ועיין ס״ק ח׳) ועיין בח״ה סימן ע״ד:
« כלומר שמלוה לו בענין שחייב ליתן לו המטבע היוצא ועל הדרך שנתבאר בחושן משפט סוף סי׳ ע״ד » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק א)
| הלשון | מה שהיא פוסקת | מי אומר |
|---|---|---|
| המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו על משקלו | המעשה : חוב במטבע, שנשתנה משקלו | מחבר |
| אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא | הוזלו הפירות מחמת התוספת : מנכה, ואפילו כל שהוא | מחבר |
| ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה | ואם לאו : אין ניכוי — נותן ממטבע היוצא | מחבר |
| במה דברים אמורים כשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד׳ ועשאוהו ה | השיעור : עד חומש — ד׳ שנעשה ה׳ | מחבר |
| אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע״פ שלא הוזלו הפירות | יותר מחומש : מנכה את כל התוספת, אף בלא הוזלו | מחבר |
| וה״ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו | הסימטריה : והוא הדין אם פחתו ממנו | מחבר |
| ועיין בח״ה סימן ע״ד אימת יוכל להחזיר המטבע שהלוה לו אע״ג דנפסלה | מראה מקום : אימתי מחזירים מטבע שנפסל | הגה |
| ואם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה ולא הוסיפו עליה נותן לו מטבע החדשה | הוזלו הפירות ולא הוסיפו על המשקל : נותן מטבע חדשה | הגה |
| והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו אם פחתו חומש סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך במסיחין לפי תומן או הערכאות הממונים על כך | ספק בתוספת : שואלים אומנים, או הערכאות | הגה |
| ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדשה הולכים אחר גזירת המלך דדינא דמלכותא דינא ואין בזה לא משום רבית ולא משום איסור גזל | גזירת המלך בדרך הפירעון : דינא דמלכותא דינא — ולא רבית ולא גזל | הגה |
« אע״פ שהוזלו מחמת השער כגון שבאו רוב תבואות לעולם והוזלו אינו מנכה לו. ש״ס » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ג)
הסעיף אינו אלא ניסוחה של שאלה אחת ששאל רבא את רב חסדא, בפרק הגוזל עצים דבבא קמא. והשאלה שלפניה כבר עסקה במטבע שנפסל :
« נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ, לֵךְ הוֹצִיאוֹ בְּמֵישָׁן » (בבא קמא צ״ז ע״ב)
« אָמַר רַב נַחְמָן: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – דְּאִית לֵיהּ אוֹרְחָא לְמֵיזַל לְמֵישָׁן, אֲבָל לֵית לֵיהּ אוֹרְחָא – לָא » (בבא קמא צ״ז ע״ב)
« בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב חִסְדָּא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ, וְהוֹסִיפוּ עָלָיו, מַהוּ? אָמַר לוֹ: נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה » (בבא קמא צ״ז ע״ב)
« אֲמַר לֵיהּ: וַאֲפִילּוּ כִּי נָפְיָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ כִּי תְּרִטָיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין » (בבא קמא צ״ז ע״ב)
« וְהָא קָא זָיְילִין פֵּירֵי! אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן; אִי מֵחֲמַת טִיבְעָא זִיל – מְנַכֵּינַן לֵיהּ » (בבא קמא צ״ז ע״ב)
« וְאִי מֵחֲמַת תַּרְעָא זִיל – לָא מְנַכֵּינַן לֵיהּ » (בבא קמא צ״ח ע״א)
הטור מסדר את העניין ומוסיף הרחבה שאין המחבר נוקטה :
« המלוה לחבירו סכום מטבע ונפסל ועשו מטבע חדש והוסיפו עליו שהוא יותר גדול וכבד מן הראשון » (טור יו״ד קס״ה)
« אם הוזלו הפירות בשביל התוספת שנותנין יותר למטבע החדש ממה שהיו נותנין בישן לא יפרע לו אלא לפי חשבון הישן » (טור יו״ד קס״ה)
« ואם לא הוזלו הפירות אלא שהחדש שוה יותר להתיכו אם אין ביניהם אלא החומש שד׳ מן האחרון שוה כמו ה׳ מהראשון נותן לו ה » (טור יו״ד קס״ה)
« ואם הוסיפו עליו יותר מהחומש יפרע לו ממטבע החדש כפי משקל מטבע הישן ולא לפי המנין » (טור יו״ד קס״ה)
« וכן הדין אם נושאין ונותנין בכספים של משקל שפחתו מן הכסף שנתן או הוסיפו עליו כך הוא הדין » (טור יו״ד קס״ה)
הבית יוסף מקבץ שלושה טעמים לשיעור החומש, ושאלת השבה אחת :
« והרא״ש בעלה קמ״ב ד״א פירש הטעם דכשהוסיפו עד חומש שאינו מנכה לו כלום דאין בו שבח לענין נסכא » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« דאם היה מחזירו לנסכא יפחות החומש לחסרון היתוך ובשכר צורף » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« וכ״כ הרשב״א בתשובה וכתב עוד ט״א משום דקים להו לרבנן דאפי׳ בקיבעא כמה איכא זוזי דתקילי טפי עד חומש » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« והמרדכי כתב דמסתמא דעת הלוה כך אם ישתנה המטבע לא ינכה לו כלום עד שיעור זה » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« אם היה התוספת בענין שיש בו יותר מחומש או שהוזלו הפירות מחמת המטבע ועבר וקבלו כתב בה״ת די״א דהוי רבית קצוצה וי״א דהוי אבק רבית ואין מוציאין ממנו » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« ודעת הרמב״ם בפ״ו כמ״ד דהוי אבק רבית » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
ועל ההגה נותן הבית יוסף את שני המקורות שביסודה :
« ושואלים לשנים זה שלא בפני זה כמסיחים לפי תומם ומפקינן אפומייהו » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« ולענין אם גזר המלך שכל מלוה לחבירו שיהא פרעונו מהמטבע השני י״א דדינא דמלכותא דינא ומותר בלא חשש איסור » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« ואין כאן משום רבית שהתוספת הזה שלא ברצון הבעלים הוא נפרע ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« וזולא דפירי שכתב אי הוה מחמת חריפותא לאו כלום הוא » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
| המעשה | הדין | היכן |
|---|---|---|
| הוסיפו על המשקל, והוזלו הפירות מחמת התוספת | מנכה לו שיעור התוספת | סעיף א |
| הוא הדין — הוסיפו כל שהוא | ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא | סעיף א |
| הוסיפו על המשקל, לא הוזלו, והתוספת עד חומש | אינו מנכה לו | סעיף א |
| הוסיפו יותר מחומש, ולא הוזלו | מנכה לו כל התוספת | סעיף א |
| הוזלו הפירות מחמת השער ולא מחמת המטבע | אינו מנכה לו | ש״ך ס״ק ג |
| פחתו מן המשקל | וה״ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו | סעיף א |
| מטבע חדשה, הוזלו הפירות, ולא הוסיפו על המשקל | נותן לו מטבע החדשה | הגה |
| אין יודעים אם הוסיפו אם פחתו חומש | סמכינן אאומנים … במסיחין לפי תומן | הגה |
| גזר המלך על דרך הפירעון | דדינא דמלכותא דינא | הגה |
| קיבל ולא ניכה מה שהיה עליו לנכות | י״א דהוי ר״ק וי״א דהוי א״ר | ש״ך ס״ק ב |
נושאי הכלים כאן בשלמותם : לש״ך שמונה ס״ק — והאחרון שבהם ארוך מכל השאר —, לט״ז שלושה, לבאר היטב שמונה, לפתחי תשובה שניים, ולנקודות הכסף ערך אחד.
« כלומר שמלוה לו בענין שחייב ליתן לו המטבע היוצא ועל הדרך שנתבאר בחושן משפט סוף סי׳ ע״ד » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק א)
« וכל היכא שצריך לנכות לו ולא נכה לו כתב ב״י בשם ב״ה די״א דהוי ר״ק וי״א דהוי א״ר » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ב)
« אע״פ שהוזלו מחמת השער כגון שבאו רוב תבואות לעולם והוזלו אינו מנכה לו. ש״ס » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ג)
« דאם היה מחזירו לנסכא יפחות החומש לחסרון היתוך ושכר הצורף א״נ דאפי׳ בטיבעא קמא איכא זוזי דתקילי טפי עד חומש » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ד)
« א״נ מסתמא גם דעת הלוה אם ישתנה המטבע לא ינכה לו כלום עד שיעור זה » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ד)
« כלומר המלוה בענין שחייב לשלם לו מטבע היוצא ופחתו מן המטבעות אז צריך הלוה לשלם לו על הדרך שנתבאר » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ה)
« מחמת חריפותה נותן לו מטבע החדשה » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ו)
« ששואלים לשנים זה שלא בפני זה במסיחין לפ״ת כדעבדינן בשטרי דפרסאי. בה״ת » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ז)
« וכן הוא בד״מ שם וצ״ע דלא נמצא כן בתשובת הרא״ש שם וכן בריב״ש שם איתא להדיא איפכא » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« או משום שכתב בח״מ סי׳ שס״ט ס״ח שהעיקר כהסוברים דבכל דבר דינא דמלכותא דינא » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« ועוד שנ״ל ברור שאף הסוברים דלא שייך דינא דמלכותא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע מודים דעניני המטבעות דינם כמסים ומכסים » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« א״כ במטבע קי״ל דינא דמלכותא דינא וכן עיקר לדינא » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« ומ״ש הב״ח בדעת הרב כבר נתבאר שאין כן דעת הרב להלכה » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« בב״י בשם הרא״ש הטעם דאין בו שבח לענין נסכא דאם מחזירו לנסכא יפחות החומש לחסרון ההיתוך ובשכר צורף » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« וכתוב בדרישה וא״ל הא אילו היה מהתך כסף הלואתו היה פחות ג״כ די״ל דא״ל לא הייתי מהתך כספי אלא הייתי מוציאו בעינו » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« ולע״ד אין פירוש לדבריו דאמאי יחשוב מטבע הישן כאילו הוא בעין והחדש כאילו הוא מהותך » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« ובעל הלבוש פתח בטעם הרא״ש וסיים בטעם הרשב״א ואינו נכון כלל » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« אלא דעיקר הקושיא בגמרא דיאמר הלוה למלוה הנה אני אקח החדש ואתיכו ואעשה ממנו מטבע הישן כעין שנתת לי וישאר לי חתיכה של כסף » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« ועל זה משני שפיר שאם באת להתיכו ולעבות מטבע ממנו אתה צריך לשכור צורף וגם בחסרון ההיתוך נמצא שלא תרויח מאומה » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« ולא סגי בנכוי עד החומש דכיון דחייב לנכות מנכה את כולו דוגמא לזה איתא בהמוכר פירות ובח״מ סי׳ רכ״ט אם בא לנכות מנכה את כולו » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק ב)
« בטור סיים וכן הדין אם נושאים ונותנים כו׳ פי׳ דלאו דוקא דרך הלואה אלא הוא הדין דרך משא ומתן » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק ג)
« וכלל בזה שני דברים האחד אם הוסיפו או פחתו על המשקל דהיינו שהזקק ניתוסף או נפחת והשני שנעשה שינוי לענין עירוב עם נחושת » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק ג)
נקודות הכסף הן הערות הש״ך על הט״ז. כאן הן מכוונות לס״ק א : הט״ז לא מצא פירוש לדברי הדרישה. והש״ך משיב שנוסח הדרישה משובש היה, נותן את הגרסה הנכונה, ומסיק שאין כאן השגה כלל.
« כן צ״ל וכ״ה בדרישה וגם דעת הדרישה כמו שפירש הוא ואין כאן השגה עליו ודו״ק » (נקודות הכסף יו״ד קס״ה)
« כלומר שמלוה לו בענין שחייב ליתן לו המטבע היוצא » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק א)
« וכל היכא שצריך לנכות לו ולא נכה לו כתב ב״י די״א דהוי ר״ק וי״א דהוי א״ר » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ב)
« אע״פ שהוזלו מחמת השער שבא רוב תבואות לעולם אינו מנכה לו. ש״ס » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ג)
« דאם היה מחזירו לנסכא יפחות החומש לחסרון היתוך ושכר הצורף כ״כ ב״י בשם הרא״ש » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ד)
« ופירש הט״ז שאם בא להתיכו ולעשות מטבע ממנו עתה צריך לשכור צורף וגם בחסרון ההיתוך נמצא שלא הרויח מאומה » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ד)
« ולא סגי בניכוי עד החומש דכיון דחייב לנכות מנכה את כולו דומה לזה איתא בח״מ סי׳ רכ״ט ע״ש. ט״ז » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ה)
« פי׳ המלוה בענין שחייב לשלם לו מטבע היוצא ופחתו מן המטבע צריך הלוה לשלם לו על הדרך שנתבאר » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ו)
« וכתב הט״ז דלאו דוקא בדרך הלואה אלא ה״ה דרך משא ומתן » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ו)
« ששואלים לשנים זה שלא בפני זה במסל״ת כדעבדינן בשטרי דפרסאי ועי׳ בח״מ סי׳ ס״ח ס״ב » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ז)
« כתב הש״ך אף על גב דשם הביא רמ״א דעת החולקים מכל מקום כאן כולי עלמא מודים דענייני המטבעות דינן כמסים ומכסים ואומרים בהם דינא דמלכותא » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו״ד סימן י״ז מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ה ס״ק א)
« עי׳ בתשובת שמש צדקה חלק יו״ד סי׳ י״ב מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ה ס״ק ב)
סעיף המחבר כאן כמעט העתקה מילה במילה של הלכה אחת ברמב״ם. וההשוואה בין שתי הלשונות מלמדת : אין המחבר מוסיף דבר, אלא משמיט את דין הכתובה.
« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ וּפֵרֵשׁ מִשְׁקָלוֹ וְהוֹסִיפוּ עַל מִשְׁקָלוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״א)
« אִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת מֵחֲמַת הַתּוֹסֶפֶת מְנַכֶּה לוֹ שִׁעוּר הַתּוֹסֶפֶת וַאֲפִלּוּ הוֹסִיפוּ עָלָיו כָּל שֶׁהוּא » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״א)
« וְאִם לֹא הוּזְלוּ מֵחֲמַת הַתּוֹסֶפֶת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״א)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהוֹסִיפוּ עָלָיו עַד חֲמִישִׁיתוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִשְׁקָלוֹ אַרְבָּעָה וַעֲשָׂאוֹ חֲמִשָּׁה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״א)
« אֲבָל אִם הוֹסִיפוּ לוֹ יוֹתֵר עַל חֲמִישִׁיתוֹ מְנַכֶּה לוֹ כָּל הַתּוֹסֶפֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת. וְהוּא הַדִּין לְמַלְוֶה עַל הַמַּטְבֵּעַ וּפָחֲתוּ מִמֶּנּוּ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״א)
« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ וְנִפְסַל אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ לְאוֹתָהּ מְדִינָה נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ שֶׁהִלְוָהוּ וְאוֹמֵר לוֹ לֵךְ וְהוֹצִיאוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ב)
« וְאִם אֵין לוֹ דֶּרֶךְ לְשָׁם נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ב)
« וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
« כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
במשפט אחד : חוב הנקוב במטבע נפרע במטבע היוצא, ואין מתקנים אלא את ההפרש הבא מכסף המטבע — יותר מחומש, או פחות ממנו אם הוא עצמו הוזיל את הפירות ; ומה שבא מן השער אינו מתוקן לעולם, ומה שגזר המלך אינו לא רבית ולא גזל.
| מה שאומר הסימן | בלשונו | לזכור |
|---|---|---|
| המעשה | המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו על משקלו | חוב במטבע, ומשקל שנשתנה |
| אימתי מנכים | אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא | דווקא כשההוזלה מחמת התוספת |
| ברירת המחדל | ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה | פורעים ממטבע היוצא |
| השיעור | במה דברים אמורים כשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד׳ ועשאוהו ה | חומש — הוצאת ההיתוך |
| למעלה מן השיעור | אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע״פ שלא הוזלו הפירות | מנכים את כל התוספת, לא את העודף בלבד |
| הסימטריה | וה״ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו | הדין נוהג אף בפחיתה |
| מעשה ההגה | ואם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה ולא הוסיפו עליה נותן לו מטבע החדשה | הוזלו בלא תוספת : נותן מטבע חדשה |
| בירור המעשה | והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו אם פחתו חומש סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך במסיחין לפי תומן או הערכאות הממונים על כך | אומנים זה שלא בפני זה, או ערכאות |
| גזירת המלך | ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדשה הולכים אחר גזירת המלך דדינא דמלכותא דינא ואין בזה לא משום רבית ולא משום איסור גזל | דינא דמלכותא דינא — לא רבית ולא גזל |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קס״ה · 165 · ♥ תמיכה