Sugya, sources, a foundational hakira, disputes of Rishonim and Aharonim, practical nafka minot and analysis of the shitot
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ה (סעיף אחד) with the nosei kelim: ש״ך (ח׳ ס״ק), ט״ז (ג׳ ס״ק), באר היטב (ח׳ ס״ק), פתחי תשובה (ב׳ ס״ק), נקודות הכסף, בית יוסף, טור
Talmudic foundation of the sugya:
בבא קמא צ״ז ע״ב (בעיית רבא מרב חסדא) · צ״ח ע״א (חילוקו של רב אשי)
Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table of contents
גוף החיוב — on what does a debt denominated in coin bear?
טיבעא ותרעא — the one limit, and why it stands there
שיעור החומש — three reasons, and they do not lead to the same place
פלפול הט״ז — the Derisha, the Levush, and the Nekudot HaKesef’s reply
מנכה את כולו — why the whole increase, and not the excess
עבר ולא ניכה — רבית קצוצה or אבק רבית?
דינא דמלכותא — the Shakh’s demonstration, and what it sets aside
יסוד הסימן — המטבע כדבר וכמידה
1. גוף החיוב — on what does a debt denominated in coin bear?
Rav Hisda answers “yes” twice to absurd hypotheses: even if the new coin is broad as a sieve, as a platter. The answer is not a quip: it establishes that the obligation bears on the monetary unit, not on the quantity of metal it contains.
Hakira: does the obligation bear on the coin or on its value?(א)On the coin. What was lent is a thing determined by its name — a zuz — and one returns a zuz, whatever it has become. This is the immediate reading of Rav Hisda’s two “yes”-es. (ב)On the value. What was lent is a purchasing power that the coin merely measures; naming it is a shorthand. On this reading every variation ought to be corrected — and the objection והא קא זיילין פירי would be irresistible. Yet it prevails in one case only.
Rav Ashi’s answer decides for (א), with one reservation If the obligation bore on value, every fall would be corrected; if it bore purely on the coin, none would. Rav Ashi corrects only one: the one the coin itself caused. So it is (א) — the debt is in coins — plus a rule peculiar to ribbit: the lender may not pocket an enrichment brought to him by the change in the coin.
Nafka minot(1) A coin withdrawn from circulation: on (א) the lender should accept the old coin, and that is just what Rav and Shmuel discuss in the preceding sugya, with Rav Nahman’s reservation. (2) The ketuba: the Rambam applies the same rule to an obligation that is not a loan — proof that the starting point is not ribbit but the nature of the obligation. (3) Ordinary trade, which the Taz adds at ס״ק ג from the Tur.
« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ וּפֵרֵשׁ מִשְׁקָלוֹ וְהוֹסִיפוּ עַל מִשְׁקָלוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״א)
📜 The text of the Shulhan Arukh — the single seif
דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו. ובו סעיף אחד: המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה במה דברים אמורים כשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד׳ ועשאוהו ה׳ אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע״פ שלא הוזלו הפירות וה״ה למלוה על המטבע ופחתו ממנו: הגה ועיין בח״ה סימן ע״ד אימת יוכל להחזיר המטבע שהלוה לו אע״ג דנפסלה ואם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה ולא הוסיפו עליה נותן לו מטבע החדשה (גמרא) והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו אם פחתו חומש סמכינן אאומנים עובדי כוכבים דבקיאים בכך במסיחין לפי תומן או הערכאות הממונים על כך (ב״י בשם ס״ה) ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדשה הולכים אחר גזירת המלך דדינא דמלכותא דינא ואין בזה לא משום רבית ולא משום איסור גזל (ב״י בשם הרמב״ן ועיין ס״ק ח׳) ועיין בח״ה סימן ע״ד:
2. טיבעא ותרעא — the one limit, and why it stands there
« אע״פ שהוזלו מחמת השער כגון שבאו רוב תבואות לעולם והוזלו אינו מנכה לו. ש״ס » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ג)
« אע״פ שהוזלו מחמת השער שבא רוב תבואות לעולם אינו מנכה לו. ש״ס » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ג)
What the division presupposes It presupposes that one can say of a fall in prices where it comes from. That is far from obvious: prices fall for a thousand reasons at once. But the halakha is not asking for an economic analysis; it asks whether the lender’s enrichment is attributable to the loan. An abundance of crops is attributable to no one; a heavier coin is attributable to the very thing that was lent.
A third case, which the gloss adds The gloss deals with a fall due to the new coin without its weight having increased — and there it says he gives the new coin. The Shakh explains at ס״ק ו that the fall then comes from the coin’s חריפות, its ease of circulation. The Beit Yosef reports the same distinction in the name of the Maharil.
« ואם הוזלו הפירות מחמת המטבע החדשה ולא הוסיפו עליה נותן לו מטבע החדשה » (רמ״א יו״ד קס״ה:א)
« מחמת חריפותה נותן לו מטבע החדשה » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ו)
« וזולא דפירי שכתב אי הוה מחמת חריפותא לאו כלום הוא » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
Nafka mina Three causes of a fall, three regimes. The coin’s weight: one deducts. The market: one does not. The ease of circulation of a new coin of equal weight: the gloss says he gives the new coin — that is, here too one does not deduct. The dividing line therefore does not run between “what comes from the money” and “what comes from elsewhere”, but more narrowly between what comes from the metal and everything else.
3. שיעור החומש — three reasons, and they do not lead to the same place
« א״נ מסתמא גם דעת הלוה אם ישתנה המטבע לא ינכה לו כלום עד שיעור זה » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ד)
Hakira: is the fifth a measure of fact or a tacit term?(א)A measure of fact. The Rosh: recasting costs a fifth, so below it there is no real gain. The Rashba: coins of one and the same minting already vary by a fifth, so below it there is no appreciable difference. In both cases the threshold describes the world. (ב)A tacit term. The Mordechai: מסתמא דעת הלוה כך — that is what the borrower had in mind. The threshold then describes nothing: it states the presumed content of the undertaking.
Nafka minot(1) A place or time where recasting would cost far less: on the Rosh the threshold should fall, on the Mordechai it does not move. (2) A perfectly regular minting, where coins no longer vary among themselves: the Rashba’s reason falls, the Rosh’s stands. (3) A borrower who had expressly said the opposite: the Mordechai’s reason no longer applies, the other two remain. The Shakh, giving all three without deciding, leaves these three cases open.
4. פלפול הט״ז — the Derisha, the Levush, and the Nekudot HaKesef’s reply
The Derisha’s question on the Rosh’s reason The Rosh says that melting down the new coin would lose a fifth, hence there is no gain. But the old coin, had it been melted, would have cost the same loss! The reasoning compares a melted coin with an intact one, and the comparison looks lame.
« וכתוב בדרישה וא״ל הא אילו היה מהתך כסף הלואתו היה פחות ג״כ די״ל דא״ל לא הייתי מהתך כספי אלא הייתי מוציאו בעינו » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
The Taz rejects the Derisha’s answer The Derisha answers that the borrower may say: I would not have melted my silver, I would have spent it as it was. The Taz writes that he finds no sense in it: why treat the old coin as intact and the new one as destined for the crucible? And in passing he dismisses the Levush, who mixed the Rosh’s reason with the Rashba’s.
« ולע״ד אין פירוש לדבריו דאמאי יחשוב מטבע הישן כאילו הוא בעין והחדש כאילו הוא מהותך » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« ובעל הלבוש פתח בטעם הרא״ש וסיים בטעם הרשב״א ואינו נכון כלל » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
The Taz’s teruts: reconstructing the gemara’s difficulty For the Taz, the difficulty והא קא שבח לענין נסכא does not say that the metal is worth more in itself. It says that the borrower can make, out of the new coin, an old coin just like the one he received — and a piece of silver will be left over. That remainder would be the gain. And the answer is that the remainder is eaten by the waste of smelting and the smith’s wage.
« אלא דעיקר הקושיא בגמרא דיאמר הלוה למלוה הנה אני אקח החדש ואתיכו ואעשה ממנו מטבע הישן כעין שנתת לי וישאר לי חתיכה של כסף » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
« ועל זה משני שפיר שאם באת להתיכו ולעבות מטבע ממנו אתה צריך לשכור צורף וגם בחסרון ההיתוך נמצא שלא תרויח מאומה » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק א)
The Nekudot HaKesef’s reply The Shakh answers in one line, and does not argue with the Taz’s reconstruction: he denies its starting point. The Derisha’s text was corrupt; restored, it says exactly what the Taz himself explained, and there was therefore nothing to object to.
« כן צ״ל וכ״ה בדרישה וגם דעת הדרישה כמו שפירש הוא ואין כאן השגה עליו ודו״ק » (נקודות הכסף יו״ד קס״ה)
What is left of ס״ק א A great deal, in fact. Take away the polemic and there remains the Taz’s reading of the nature of the gain — a remainder of silver after recasting, not an appreciation of the metal — and his criticism of the Levush, which has nothing to do with the Derisha. The Baer Hetev, at ס״ק ד, retains from the Taz only that reading, and leaves the polemic aside.
« ופירש הט״ז שאם בא להתיכו ולעשות מטבע ממנו עתה צריך לשכור צורף וגם בחסרון ההיתוך נמצא שלא הרויח מאומה » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ד)
5. מנכה את כולו — why the whole increase, and not the excess
Kashya: the threshold ought to be an allowance If the fifth measures what enriches no one, then even beyond the fifth the first fifth ought not to be deducted: recasting always costs the same. One should therefore deduct only the excess.
The Taz’s teruts: an all-or-nothing rule The Taz answers by a general rule of deductions: כיון דחייב לנכות מנכה את כולו — once one is bound to deduct, one deducts the whole — and he refers to a parallel case in Choshen Mishpat. The threshold is therefore not an allowance but a trigger: below it, there is no duty to deduct; above it, the duty arises and bears on the whole.
« ולא סגי בנכוי עד החומש דכיון דחייב לנכות מנכה את כולו דוגמא לזה איתא בהמוכר פירות ובח״מ סי׳ רכ״ט אם בא לנכות מנכה את כולו » (ט״ז יו״ד קס״ה ס״ק ב)
« ולא סגי בניכוי עד החומש דכיון דחייב לנכות מנכה את כולו דומה לזה איתא בח״מ סי׳ רכ״ט ע״ש. ט״ז » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ה)
Hakira: does the deduction repair a gain, or remove a suspicion?(א)It repairs a gain. One returns to the debtor what the lender gained: the deduction should then be exactly the measure of the gain, hence the excess alone. (ב)It removes a suspicion. Once the difference has become perceptible, the whole difference takes on the look of interest and must go; the deduction is not a calculation but a restoration. The Taz decides for (ב), and the parallel he invokes from Choshen Mishpat bears him out.
Two views, and the Rambam for the second The Beit Yosef reports both positions from the Sefer HaTerumot, and notes that the Rambam sides with the second. The Shakh repeats them as they stand at ס״ק ב, without deciding.
« אם היה התוספת בענין שיש בו יותר מחומש או שהוזלו הפירות מחמת המטבע ועבר וקבלו כתב בה״ת די״א דהוי רבית קצוצה וי״א דהוי אבק רבית ואין מוציאין ממנו » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« וכל היכא שצריך לנכות לו ולא נכה לו כתב ב״י בשם ב״ה די״א דהוי ר״ק וי״א דהוי א״ר » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ב)
Why the question arises here and not elsewhere Fixed interest presupposes a stipulation: כל הלואה בתוספת כל שהוא, writes the Rambam, but the increment must still have been agreed. Here nothing was agreed: it is the sovereign who altered the coin. Those who speak of fixed interest must therefore hold that the original stipulation — “you will return me a hundred” — covers in advance whatever it becomes. Those who speak of dust of interest hold that the increment was never stipulated, and is therefore mere appearance.
« כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
« וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
Nafka mina Recovery in court. On the first view the debtor takes the sum back; on the second he does not — ואינו יוצא בדינין. The difference is not theoretical: it decides what a court may do when the deduction was not made in time.
7. דינא דמלכותא — the Shakh’s demonstration, and what it sets aside
« ואם גזר המלך שכל מי שיפרע יפרע ממטבע חדשה הולכים אחר גזירת המלך דדינא דמלכותא דינא ואין בזה לא משום רבית ולא משום איסור גזל » (רמ״א יו״ד קס״ה:א)
« ולענין אם גזר המלך שכל מלוה לחבירו שיהא פרעונו מהמטבע השני י״א דדינא דמלכותא דינא ומותר בלא חשש איסור » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
« ואין כאן משום רבית שהתוספת הזה שלא ברצון הבעלים הוא נפרע ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל » (בית יוסף יו״ד קס״ה)
The Ramban’s yesod: two prohibitions, not one The Ramban reasons in two steps. First: the increment is not interest, because interest presupposes that the payer gives it — and here he pays it against his will. Then: what is exacted against the owner’s will is ordinarily theft. Finally: the law of the kingdom makes the exaction lawful, so nothing remains. Remove any one of these three steps and one of the two prohibitions is left standing.
The difficulty: the Rama reported a contrary view elsewhere In the parallel place in Choshen Mishpat the Rama reports dissenters; and their view was attributed to responsa of the Rosh and the Rivash. The Shakh went and read them.
« וכן הוא בד״מ שם וצ״ע דלא נמצא כן בתשובת הרא״ש שם וכן בריב״ש שם איתא להדיא איפכא » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
Two independent grounds, and a conclusion The Shakh is not content with having found the citation faulty: he gives two positive grounds. First, the Rama himself holds elsewhere that the law of the kingdom applies in every matter. Second, and this is the stronger, even the restrictive view — which limits the principle to taxes and levies attached to land — must concede that coinage falls under the same rule, since there is no more royal affair than that.
« או משום שכתב בח״מ סי׳ שס״ט ס״ח שהעיקר כהסוברים דבכל דבר דינא דמלכותא דינא » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« ועוד שנ״ל ברור שאף הסוברים דלא שייך דינא דמלכותא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע מודים דעניני המטבעות דינם כמסים ומכסים » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« א״כ במטבע קי״ל דינא דמלכותא דינא וכן עיקר לדינא » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« ומ״ש הב״ח בדעת הרב כבר נתבאר שאין כן דעת הרב להלכה » (ש״ך יו״ד קס״ה ס״ק ח)
« כתב הש״ך אף על גב דשם הביא רמ״א דעת החולקים מכל מקום כאן כולי עלמא מודים דענייני המטבעות דינן כמסים ומכסים ואומרים בהם דינא דמלכותא » (באר היטב יו״ד קס״ה ס״ק ח)
Nafka mina A decree that does not expressly bear on the payment of debts. The Shakh cites the Rivash precisely on this point: it is because the king commanded expressly, and for the whole realm and not for a private individual, that his ruling is law. An administrative practice without an enactment would not have the same force.
8. יסוד הסימן — המטבע כדבר וכמידה
A coin is two things at once: an object — a weight of silver — and a measure — the unit in which one counts. So long as the minting does not change, the two coincide and may be confused. The siman treats exactly the moment when they part.
The starting point is that the debt follows the measure: one owes a hundred, one returns a hundred, ממטבע היוצא באותה שעה, even if the coin has doubled. Rav Hisda’s two “yes”-es say nothing else. But the law of ribbit adds a condition: the lender may not pocket an enrichment the loan brings him. And if the heavier coin has made prices fall, the lender gets back money more powerful than he gave — and that he owes to the very thing he lent.
Hence the siman’s line, which is highly precise: one corrects only what comes from the object. What comes from the market — a good harvest, an abundance — is not corrected, because the lender had no hand in it. And what the sovereign has decided is not corrected either, but for the opposite reason: it is no longer the lender who takes, it is the realm that imposes.
The word of the siman is not מטבע but מחמת: everything depends on the cause.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן קס״ה · Level 2 — Lamdan · דין המלוה על המטבע והוסיפו עליו daattorah.com