Siman קס״ו — The lender, his debtor’s slave, and his debtor’s courtyard

📑 Plan of the study

1. The Mehaber’s text — the three seifim

The siman reads in three movements, and their order is one question narrowing. Seif 1 states what a lender does not do, and what obtains if he has already done it. Seif 2 changes one thing and one only: the benefit was spoken. Seif 3 no longer speaks of the prohibition but of its judicial outcome — what the court takes back, and what it does not.

Seif 1 — what a lender does not do, and what obtains after the fact 📋 Copy

המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו. ובו ג׳ סעיפים:
המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב״ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים (ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ״ע) (טור) ועיין עוד בח״ה ריש סימן ע״ב):

Seif 2 — when the benefit was stipulated 📋 Copy

אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית: הגה ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי׳ לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו (ב״י בשם תלמידי הרשב״א): ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן: הגה והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה:

Seif 3 — deducting the rent from the debt 📋 Copy

היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה: הגה והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא״ש והטור ור׳ אפרים ורשב״א) מי שקבל מעות בהלואה מאחד וגם לומד עם בנו והתנה עמו שיתן לו משום זה ההוצאה אע״ג דהוי נותן לו ההוצאה בלא הלואה משום שלמד עם בנו אפי׳ הכי אסור דהוי ליה כהלוני ודור בחצרי דאסור אפילו לא קיימא לאגרא (במרדכי פרק איזהו נשך בשם תשובת מהר״ם ומהרי״ק שורש קי״ט) והוא הדין בכל כיוצא בזה מיהו אם נותן המעות בדרך מתנה ואם ירצה הלוה יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו מותר אע״ג דמשלם לו אחר כך מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה (ב״י בשם בעל התרומות):

2. The mechanism — how interest passes without a single coin changing hands

We picture interest as a surcharge: a hundred lent, a hundred and ten returned. This siman never speaks of a surcharge. It speaks of a lender who sleeps at his debtor’s house, who puts his slave to work, who obtains rent below the market price. Nothing is added to the principal, and yet the mishnah calls this interest.

The reason is that the prohibition does not bear on money but on the benefit drawn from the loan. The lender has put his money out of his own hand; whatever he receives in exchange for that waiting is a price paid for time. Whether that price is a coin, a night’s lodging or a day’s work changes nothing of its nature.

And there the difficulty of the siman begins. If interest is a benefit, one must know what counts as a benefit. Two questions decide it, and the whole siman turns on them.

The four cases, and what each yields

3. Background — the mishnah, the gemara, the Tur and the Beit Yosef

The mishnah of the chapter Eizehu Neshech gives the siman in one sentence, and its reason in three words:

« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת – מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

The gemara adds the novelty: what is not paid for outside a loan is paid for once there has been a loan.

« אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵירוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

It then asks what Rav Nachman adds beyond the mishnah, and answers by raising the distinction of the courtyard:

« אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר דְּקַיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דַּעֲבִיד לְמֵיגַר. אֲבָל חָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דְּלָא עֲבִיד לְמֵיגַר – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

A second version of the same statement changes the case, and the gemara measures the distance between them:

« מַאן דְּאָמַר הִלְוָהוּ – כׇּל שֶׁכֵּן הַלְוֵינִי. וּמַאן דְּאָמַר הַלְוֵינִי – אֲבָל הִלְוָהוּ לָא. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא לָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי אוֹזְפֵיהּ – לֵית לַן בַּה » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

The page closes on a deed, not on a rule: Rav Yosef bar Chama would seize his debtors’ slaves and have them work — and his son Rava reproached him for it.

« רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא תָּקֵיף עַבְדֵי דְאִינָשֵׁי דְּמַסֵּיק בְּהוּ זוּזֵי, וְעָבֵיד בְּהוּ עֲבִידְתָּא » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

« הַתּוֹקֵף עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה – פָּטוּר » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

The Tur restates it all in the order of the siman, and it is with him that the views take the names of their authors:

« המלוה מעות לחבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות ולא יעשה מלאכה בעבדו » (טור יו״ד קס״ו)

« אפילו הוא בטל דבשביל מעותיו הבטלות אצלו הוא עושה » (טור יו״ד קס״ו)

« וכתב הרמב״ן דוקא לכתחלה שבא לדור בו אבל אם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר אם הלוהו ודר בו אין כאן שום צד רבית ואפילו לצאת ידי שמים א״צ לתת לו » (טור יו״ד קס״ו)

« ומ״מ אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי אבק רבית ולא מפקינן » (טור יו״ד קס״ו)

« ובחצר דקיימא לאגרא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי רבית קצוצה » (טור יו״ד קס״ו)

« והרמב״ם כתב דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם הלוהו ודר בו הוי אבק רבית » (טור יו״ד קס״ו)

« וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדברי הרמב״ן » (טור יו״ד קס״ו)

« ואין חילוק בין אם אמר כן בשעת הלואה או לאחר הלואה שאין חילוק בין קצץ בשעת הלואה להרויח לו זמן אחר ההלואה בשביל המתנת המעות דכשעת מתן מעות דמיא » (טור יו״ד קס״ו)

« וה״ר אפרים חלק עליו בזה וכתב כיון שלא פרעו מנכינן לו שיעור השכירות מעיקר החוב ולזה הסכים א״א ז״ל » (טור יו״ד קס״ו)

« כתב רב אלפס לא מיבעיא אם פרעו כבר דלא מפקינן מיניה דמלוה שכר הדירה שדר בו אלא אפי׳ לא פרעו הלוה עדיין ושואל הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות שראוי ליתן על שדר בחצרו לא מנכינן ליה וצריך לפרוע לו כל החוב משלם » (טור יו״ד קס״ו)

The Beit Yosef settles between the two versions of the gemara in one line, and explains the Tur’s distinction:

« ופסקו כל הפוסקים כלישנא קמא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

« דעת רבינו לחלק בין הלוהו להלויני דבהלוהו אפילו לצאת י״ש א״צ להחזיר אבל בהלויני אבק רבית היא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

« כתבו תלמידי הרשב״א דאי א״ל בפירוש הלויני ודור בה בשכר מעותיך אפי׳ בחצר דלא קיימא לאגרא רבית קצוצה הוא דהא גלי דעתיה שרוצה להשכירה ומהשתא קיימא לאגרא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

4. The key concepts of this siman

5. The summary table — the three seifim, clause by clause

6. The Shach, the Taz, the Ba’er Hetev, the Pitchei Teshuva and the Nekudot HaKesef

The siman carries thirty entries of commentary: 13 ס״ק of the Shach, 5 of the Taz, 7 of the Ba’er Hetev, 3 of the Pitchei Teshuva and 2 of the Nekudot HaKesef — the latter, as always, referenced to the siman alone.

ש״ך — שפתי כהן (13 ס״ק)

ס״ק א — לא יעשה מלאכה

« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« וכ׳ עוד הרא״ש שי״מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא״ז כ״כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« ומדברי מהרש״ל פ׳ הגוזל עצים סי׳ ט׳ נראה דלא שרי בכה״ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס״ת או לקנות לו גלילה אע״פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ״ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — ואם דר בו כבר

The Shach explains the Mehaber’s “after the fact”, and adds a condition the text does not state: it must be a case where, without the loan, the occupant would have owed nothing.

« כלומר אע״ג דלכתחלה בכל ענין אסור מיהו אם בדיעבד דר בו כיון דחצר לא קיימא לאגרא והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ב)

« גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — ולהרמב״ם אפילו

« הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ג)

ס״ק ד — ובחצר

« אסברא ראשונה קאי דמודה בהא דהוי אבק רבית » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ד)

ס״ק ה — הוי אבק רבית

The longest ס״ק of the siman, and the most important in practice: even where the interest is not recovered, the rent remains due as an ordinary debt.

« דאע״ג דא״ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ״מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

« ומיהו אם אחר שהלוהו א״ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע״ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א״ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

« ונ״ל דה״ה בלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא״ל צא או שחסרו להלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם לו וכמ״ש שם בח״מ סעיף ו׳ ז׳ ח׳ וכל כה״ג מוציאין ממנו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

ס״ק ו — ואי לא קיימא

The Shach notes that the Mehaber passed over the Rambam’s view in silence, and draws a practical consequence from it.

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

« ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

ס״ק ז — שאינו אלא אבק רבית

« דלא הוי ר״ק אלא כשקוצץ בשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ז)

ס״ק ח — ויש אומרים

« וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ח)

ס״ק ט — והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן

The limit of the case: the benefit must be granted at the very moment the extension is given.

« אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)

« ומשמע דלא הוי אלא אבק רבית כמו שהוכחתי בספרי דלא כהגהת דרישה שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)

ס״ק י — וי״א דמנכינן

« ע״ל סי׳ קס״א ס״ק ה׳ וסי׳ קע״ב » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י)

ס״ק י״א — דמנכינן

« דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי׳ קע״ב ס״ס א׳ בהג״ה משא״כ הכא » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — מי שקבל מעות

« ע״ל סי׳ קע״ז סי״ג » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — רק עשה לטובת המלוה

The reverse side of the permitted ruin case: if the building serves the owner, the prohibition returns.

« אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לו לשלם ודר בו בשכר המתנת מעותיו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״ג)

ט״ז — טורי זהב (5 ס״ק)

ס״ק א — לא יעשה מלאכה בעבדו

The Taz opens with what makes the siman so striking: outside a loan, the same act was a favour done.

« ואי לא הלוה לו היה מותר דניחא למריה דההוא עבד שלא ילמוד דרך הבטלה כדאיתא בח״מ סימן שס״ג מ״מ הכא דהלוהו מחזי כרבית » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — ולא ישכור ממנו בפחות

« רש״י פירש דדין זה דוקא בבית וחצר לפי שאין שם הפסד משא״כ בכרם בסי׳ קע״ג דלפעמים יש בו הפסד ואפ״ה מנכה לו דבר קצוב לשנה והתוספות חולקים וס״ל דדין זה אף בכל מילי » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ב)

« ועיקר החילוק דהלוהו על הבית הוה כזבינא ומותר בנכייתא אבל כאן הלוהו שלא על ביתו » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — ובחצר דקיימא לאגרא

The Taz holds that the Rama’s gloss as printed has lost a line, and restores it; then he wonders at a contradiction with the Rama in חושן משפט.

« ונ״ל שיש עוד חסרון וכצ״ל ומכל מקום חייב ליתן לו שכר כל שלא אמר ליה דור בחצרי חנם » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)

« כן נראה לי שהמעתיק טעה מתיבת אבק רבית הראשון לשני ודלג מה שכתב רמ״א בינתיים וטעות כזה רגיל » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)

« ומכאן תימה על מה שכ׳ רמ״א בח״מ סי׳ שס״ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן אמרינן דצ״ל בפירוש » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)

ס״ק ד — אלא אבק רבית

« לפי שלא קיצץ בשעת הלואה » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ד)

ס״ק ה — לא מנכינן ליה

The reasoning of the one who refuses the deduction, and the reply distinguishing our case from משכנתא.

« שאם אתה מנכה לו הוה כאילו אתה מוציא ממנו ודומה למשכנתא שבסי׳ קע״ב בהג״ה שאין לסלקו בלא מעות » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)

« וי״א דמנכינן ס״ל שאני התם דהמלוה מוחזק בהמשכון והקרקע תחת ידו הוא כי מסרה על דעת שהפירות יהיו שלו על כן נחשב סילוק בלא מעות כאילו מוציא ממנו מה שאין כן כאן שלא מסר אותה תחת ידו » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)

באר היטב (7 ס״ק)

ס״ק א — מלאכה

« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלא״ה כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — למיגר

« וגם החצר לא קיימא לאגרא אפ״ה הוי א״ר » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ב)

« והקשה בט״ז עמ״ש רמ״א בח״מ סי׳ שס״ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן הצריכו לומר בפירוש דוקא כמ״ש ב״י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — אבק

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ג)

ס״ק ד — אלא

« אבל הסכמת רוב הפוסקים כדעה ב׳ שהוא ר״ק » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ד)

ס״ק ה — בשעה

« אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן וא״ל דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטלות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא א״ר » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ה)

ס״ק ו — דמנכינן

« דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליו לא מנכינן ליה כדלקמן סי׳ קע״ב סס״א בהג״ה משא״כ הכא » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ו)

ס״ק ז — לטובת

« אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לשלם לו ודר בו בשכר המתנת מעותיו » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ז)

פתחי תשובה (3 ס״ק)

ס״ק א — ובחצר דקיימא

« עט״ז מה שתמה על רמ״א בת״ע ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל״א מה שתירץ על זה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — ודור בחצרי

« ראובן שכר בית מעובד כוכבים בעשרה לבנים ולוה משמעון לזמן ומשכנו בידו בנכייתא בלבן א׳ ליום הוי ר״ק דהוי כאומר הלוני ודור בחצר העובד כוכבים ואני אפרע מהראנ״ח ח״א סימן ס״ט » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — היא עיקר

« עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ע״ו שכתב דדוקא בכה״ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ״א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק ג)

נקודות הכסף (2 entries, referenced to the siman)

ט״ז ס״ק ג׳ — ונ״ל שיש עוד חסרון

« לא ידענא מי הכריחו לזה. ועוד נראה דרמ״א סמך בזה על מ״ש בח״מ סימן שס״ג דכיון דחייב מצד הדין פשיטא דלא גרע משום איסור » (נקודות הכסף יו״ד קס״ו)

ט״ז ס״ק ג׳ — ומכאן תימה על מ״ש רמ״א

« דבריו תמוהים דהרי לא נזכר שם בדברי רמ״א אלא דבלא קיימא לאגרא א״צ להעלות לו שכר ובזה ודאי אף המ״ר מודו וכדמוכח להדיא מדבריהם שהבאתי בש״ך ס״ק ד » (נקודות הכסף יו״ד קס״ו)

7. The Rambam — הלכות מלווה ולווה, and not הלכות עבודה זרה

Since siman 159 the relevant Rambam has changed treatise: these are no longer the laws of idolatry but הלכות מלווה ולווה. Our siman lies almost entirely in the sixth chapter, and there the Rambam does what the Mehaber does not: he gives the general rule first, and then our case as its application.

The rule: what is stipulated is Torah law; the rest is rabbinic

« וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וְקָצַב הַדָּבָר שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַשָּׂכָר עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין בְּעֵת הַהַלְוָאָה כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנָת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

« וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

The case: the slave and the courtyard

« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יִמְשֹׁךְ אֶת עַבְדּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד יוֹשֵׁב וּבָטֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

« וְלֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָצֵר עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר וְאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הֶחָצֵר לְהַשְׂכִּיר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

« וְאִם דָּר צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

And the deduction, which the Rambam decides otherwise than either view of seif 3

« לְפִיכָךְ אִם עֲדַיִן לֹא הֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּבָא לְנַכּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ הַכּל אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

« שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין וַאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

Finally, the source of the view that “after the fact it is only אבק רבית”:

« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּלְאַחַר זְמַן תָּבַע חוֹבוֹ וְאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה דּוּר בַּחֲצֵרִי עַד שֶׁאַחְזִיר לְךָ חוֹבְךָ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ג׳)

8. Contemporary cases

9. Summary of Siman 166

Comprehension questions

To go further