סימן קס״ו — המלוה, עבדו של הלוה, וחצרו

📑 תוכנית הלימוד

1. לשון המחבר — שלושת הסעיפים

הסימן נקרא בשלושה שלבים, וסדרם הוא שאלה אחת ההולכת ומצטמצמת. סעיף א׳ אומר מה אין המלוה עושה, ומה דינו אם כבר עשה. סעיף ב׳ משנה דבר אחד בלבד: ההנאה נאמרה. סעיף ג׳ אינו עוסק עוד באיסור אלא במוצאו שבבית דין — מה מוציאים ומה אין מוציאים.

סעיף א׳ — מה אין המלוה עושה, ומה דינו בדיעבד 📋 העתקה

המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו. ובו ג׳ סעיפים:
המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב״ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים (ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ״ע) (טור) ועיין עוד בח״ה ריש סימן ע״ב):

סעיף ב׳ — כשההנאה נקצצה 📋 העתקה

אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית: הגה ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי׳ לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו (ב״י בשם תלמידי הרשב״א): ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן: הגה והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה:

סעיף ג׳ — ניכוי שכר הדירה מן החוב 📋 העתקה

היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה: הגה והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא״ש והטור ור׳ אפרים ורשב״א) מי שקבל מעות בהלואה מאחד וגם לומד עם בנו והתנה עמו שיתן לו משום זה ההוצאה אע״ג דהוי נותן לו ההוצאה בלא הלואה משום שלמד עם בנו אפי׳ הכי אסור דהוי ליה כהלוני ודור בחצרי דאסור אפילו לא קיימא לאגרא (במרדכי פרק איזהו נשך בשם תשובת מהר״ם ומהרי״ק שורש קי״ט) והוא הדין בכל כיוצא בזה מיהו אם נותן המעות בדרך מתנה ואם ירצה הלוה יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו מותר אע״ג דמשלם לו אחר כך מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה (ב״י בשם בעל התרומות):

2. המנגנון — כיצד עוברת רבית בלא שתעבור פרוטה מיד ליד

רגילים לצייר את הרבית כתוספת: מאה הלוה ומאה ועשר החזיר. סימן זה אינו מדבר בתוספת כלל. הוא מדבר במלוה הלן בבית לווהו, העושה מלאכה בעבדו, השוכר ממנו בפחות מן השער. אין כאן תוספת על הקרן, ואף על פי כן קוראת לזה המשנה רבית.

הטעם הוא שאין האיסור על הכסף אלא על ההנאה הבאה מחמת ההלואה. המלוה הוציא מעותיו מתחת ידו; וכל מה שהוא מקבל תמורת המתנה זו הוא מחיר הזמן. ואין נפקא מינה אם מחיר זה פרוטה, לינה אחת, או יום מלאכה.

ומכאן מתחילה קושיית הסימן. אם הרבית היא הנאה, צריך לדעת מה נחשב הנאה. שתי שאלות מכריעות בכך, וכל הסימן תלוי בהן.

ארבעת המצבים, ומה עולה בכל אחד

3. הרקע — המשנה, הגמרא, הטור והבית יוסף

המשנה בפרק איזהו נשך נותנת את הסימן במשפט אחד, ואת טעמו בשלוש תיבות:

« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת – מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

והגמרא מוסיפה את החידוש: מה שאין משלמים עליו שלא בהלואה — משלמים עליו כשהיתה הלואה.

« אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵירוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

ושואלת מה חידש רב נחמן על המשנה, ומשיבה בהעמדת חילוק החצר:

« אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר דְּקַיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דַּעֲבִיד לְמֵיגַר. אֲבָל חָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דְּלָא עֲבִיד לְמֵיגַר – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

ולישנא בתרא של אותו מאמר משנה את המקרה, והגמרא מודדת את המרחק שביניהן:

« מַאן דְּאָמַר הִלְוָהוּ – כׇּל שֶׁכֵּן הַלְוֵינִי. וּמַאן דְּאָמַר הַלְוֵינִי – אֲבָל הִלְוָהוּ לָא. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא לָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי אוֹזְפֵיהּ – לֵית לַן בַּה » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

והדף מסתיים במעשה ולא בהלכה: רב יוסף בר חמא היה תוקף עבדי בעלי חובותיו ועושה בהם מלאכה — ורבא בנו השיגו על כך.

« רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא תָּקֵיף עַבְדֵי דְאִינָשֵׁי דְּמַסֵּיק בְּהוּ זוּזֵי, וְעָבֵיד בְּהוּ עֲבִידְתָּא » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

« הַתּוֹקֵף עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה – פָּטוּר » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)

הטור מסדר את הכל כסדר הסימן, ואצלו נקראות הדעות בשמות בעליהן:

« המלוה מעות לחבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות ולא יעשה מלאכה בעבדו » (טור יו״ד קס״ו)

« אפילו הוא בטל דבשביל מעותיו הבטלות אצלו הוא עושה » (טור יו״ד קס״ו)

« וכתב הרמב״ן דוקא לכתחלה שבא לדור בו אבל אם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אפילו הוא גברא דעביד למיגר אם הלוהו ודר בו אין כאן שום צד רבית ואפילו לצאת ידי שמים א״צ לתת לו » (טור יו״ד קס״ו)

« ומ״מ אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי אבק רבית ולא מפקינן » (טור יו״ד קס״ו)

« ובחצר דקיימא לאגרא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הוי רבית קצוצה » (טור יו״ד קס״ו)

« והרמב״ם כתב דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם הלוהו ודר בו הוי אבק רבית » (טור יו״ד קס״ו)

« וא״א הרא״ש ז״ל הסכים לדברי הרמב״ן » (טור יו״ד קס״ו)

« ואין חילוק בין אם אמר כן בשעת הלואה או לאחר הלואה שאין חילוק בין קצץ בשעת הלואה להרויח לו זמן אחר ההלואה בשביל המתנת המעות דכשעת מתן מעות דמיא » (טור יו״ד קס״ו)

« וה״ר אפרים חלק עליו בזה וכתב כיון שלא פרעו מנכינן לו שיעור השכירות מעיקר החוב ולזה הסכים א״א ז״ל » (טור יו״ד קס״ו)

« כתב רב אלפס לא מיבעיא אם פרעו כבר דלא מפקינן מיניה דמלוה שכר הדירה שדר בו אלא אפי׳ לא פרעו הלוה עדיין ושואל הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות שראוי ליתן על שדר בחצרו לא מנכינן ליה וצריך לפרוע לו כל החוב משלם » (טור יו״ד קס״ו)

והבית יוסף מכריע בין שתי לשונות הגמרא בשורה אחת, ומבאר את חילוקו של הטור:

« ופסקו כל הפוסקים כלישנא קמא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

« דעת רבינו לחלק בין הלוהו להלויני דבהלוהו אפילו לצאת י״ש א״צ להחזיר אבל בהלויני אבק רבית היא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

« כתבו תלמידי הרשב״א דאי א״ל בפירוש הלויני ודור בה בשכר מעותיך אפי׳ בחצר דלא קיימא לאגרא רבית קצוצה הוא דהא גלי דעתיה שרוצה להשכירה ומהשתא קיימא לאגרא » (בית יוסף יו״ד קס״ו)

4. מונחי היסוד של הסימן

5. הטבלה המסכמת — שלושת הסעיפים תיבה אחר תיבה

6. הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה ונקודות הכסף

הסימן נושא שלושים ערכי נושאי כלים: י״ג ס״ק לש״ך, ה׳ לט״ז, ז׳ לבאר היטב, ג׳ לפתחי תשובה, ושניים לנקודות הכסף — ואלו, כדרכן, מכוונות אל הסימן בלבד.

ש״ך — שפתי כהן (י״ג ס״ק)

ס״ק א — לא יעשה מלאכה

« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« וכ׳ עוד הרא״ש שי״מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא״ז כ״כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« ומדברי מהרש״ל פ׳ הגוזל עצים סי׳ ט׳ נראה דלא שרי בכה״ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

« מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס״ת או לקנות לו גלילה אע״פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ״ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — ואם דר בו כבר

הש״ך מבאר את ה״בדיעבד״ שבמחבר, ומוסיף תנאי שאין הלשון אומרת: שיהא באופן שאלמלא ההלואה לא היה חייב כלום.

« כלומר אע״ג דלכתחלה בכל ענין אסור מיהו אם בדיעבד דר בו כיון דחצר לא קיימא לאגרא והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ב)

« גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — ולהרמב״ם אפילו

« הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ג)

ס״ק ד — ובחצר

« אסברא ראשונה קאי דמודה בהא דהוי אבק רבית » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ד)

ס״ק ה — הוי אבק רבית

הס״ק הארוך שבסימן, והחשוב שבו למעשה: אף במקום שאין הרבית יוצאה, שכר הדירה נשאר חוב ממון רגיל.

« דאע״ג דא״ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ״מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

« ומיהו אם אחר שהלוהו א״ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע״ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א״ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

« ונ״ל דה״ה בלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא״ל צא או שחסרו להלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם לו וכמ״ש שם בח״מ סעיף ו׳ ז׳ ח׳ וכל כה״ג מוציאין ממנו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ה)

ס״ק ו — ואי לא קיימא

הש״ך מעיר שהמחבר השמיט את דעת הרמב״ם, ומוציא מכך נפקא מינה למעשה.

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

« ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ו)

ס״ק ז — שאינו אלא אבק רבית

« דלא הוי ר״ק אלא כשקוצץ בשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ז)

ס״ק ח — ויש אומרים

« וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ח)

ס״ק ט — והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן

גדר המקרה: צריך שתינתן ההנאה בשעת הרווחת הזמן עצמה.

« אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)

« ומשמע דלא הוי אלא אבק רבית כמו שהוכחתי בספרי דלא כהגהת דרישה שכתב דהוי ר״ק » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק ט)

ס״ק י — וי״א דמנכינן

« ע״ל סי׳ קס״א ס״ק ה׳ וסי׳ קע״ב » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י)

ס״ק י״א — דמנכינן

« דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי׳ קע״ב ס״ס א׳ בהג״ה משא״כ הכא » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — מי שקבל מעות

« ע״ל סי׳ קע״ז סי״ג » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — רק עשה לטובת המלוה

צדו השני של היתר החורבה: אם הבנין לצורך בעל החורבה — חוזר האיסור.

« אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לו לשלם ודר בו בשכר המתנת מעותיו » (ש״ך יו״ד קס״ו ס״ק י״ג)

ט״ז — טורי זהב (ה׳ ס״ק)

ס״ק א — לא יעשה מלאכה בעבדו

הט״ז פותח במה שעושה את הסימן נוקב כל כך: שלא בהלואה, אותו מעשה עצמו טובה היתה בו.

« ואי לא הלוה לו היה מותר דניחא למריה דההוא עבד שלא ילמוד דרך הבטלה כדאיתא בח״מ סימן שס״ג מ״מ הכא דהלוהו מחזי כרבית » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — ולא ישכור ממנו בפחות

« רש״י פירש דדין זה דוקא בבית וחצר לפי שאין שם הפסד משא״כ בכרם בסי׳ קע״ג דלפעמים יש בו הפסד ואפ״ה מנכה לו דבר קצוב לשנה והתוספות חולקים וס״ל דדין זה אף בכל מילי » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ב)

« ועיקר החילוק דהלוהו על הבית הוה כזבינא ומותר בנכייתא אבל כאן הלוהו שלא על ביתו » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — ובחצר דקיימא לאגרא

הט״ז סובר שהגהת הרמ״א כפי שנדפסה חסרה שורה, ומשלימה; ואחר כך תמה על סתירה לרמ״א שבחושן משפט.

« ונ״ל שיש עוד חסרון וכצ״ל ומכל מקום חייב ליתן לו שכר כל שלא אמר ליה דור בחצרי חנם » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)

« כן נראה לי שהמעתיק טעה מתיבת אבק רבית הראשון לשני ודלג מה שכתב רמ״א בינתיים וטעות כזה רגיל » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)

« ומכאן תימה על מה שכ׳ רמ״א בח״מ סי׳ שס״ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן אמרינן דצ״ל בפירוש » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ג)

ס״ק ד — אלא אבק רבית

« לפי שלא קיצץ בשעת הלואה » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ד)

ס״ק ה — לא מנכינן ליה

סברת האוסר לנכות, והתשובה המחלקת בין מקרנו למשכנתא.

« שאם אתה מנכה לו הוה כאילו אתה מוציא ממנו ודומה למשכנתא שבסי׳ קע״ב בהג״ה שאין לסלקו בלא מעות » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)

« וי״א דמנכינן ס״ל שאני התם דהמלוה מוחזק בהמשכון והקרקע תחת ידו הוא כי מסרה על דעת שהפירות יהיו שלו על כן נחשב סילוק בלא מעות כאילו מוציא ממנו מה שאין כן כאן שלא מסר אותה תחת ידו » (ט״ז יו״ד קס״ו ס״ק ה)

באר היטב (ז׳ ס״ק)

ס״ק א — מלאכה

« דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה״ג מותר אם היה משאילו בלא״ה כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי׳ ק״ס ס״ז » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — למיגר

« וגם החצר לא קיימא לאגרא אפ״ה הוי א״ר » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ב)

« והקשה בט״ז עמ״ש רמ״א בח״מ סי׳ שס״ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן הצריכו לומר בפירוש דוקא כמ״ש ב״י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — אבק

« ודעת הרמב״ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר״ק ולענין דינא נ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ג)

ס״ק ד — אלא

« אבל הסכמת רוב הפוסקים כדעה ב׳ שהוא ר״ק » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ד)

ס״ק ה — בשעה

« אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן וא״ל דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטלות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא א״ר » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ה)

ס״ק ו — דמנכינן

« דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליו לא מנכינן ליה כדלקמן סי׳ קע״ב סס״א בהג״ה משא״כ הכא » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ו)

ס״ק ז — לטובת

« אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לשלם לו ודר בו בשכר המתנת מעותיו » (באר היטב יו״ד קס״ו ס״ק ז)

פתחי תשובה (ג׳ ס״ק)

ס״ק א — ובחצר דקיימא

« עט״ז מה שתמה על רמ״א בת״ע ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל״א מה שתירץ על זה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק א)

ס״ק ב — ודור בחצרי

« ראובן שכר בית מעובד כוכבים בעשרה לבנים ולוה משמעון לזמן ומשכנו בידו בנכייתא בלבן א׳ ליום הוי ר״ק דהוי כאומר הלוני ודור בחצר העובד כוכבים ואני אפרע מהראנ״ח ח״א סימן ס״ט » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק ב)

ס״ק ג — היא עיקר

« עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ע״ו שכתב דדוקא בכה״ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ״א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ו ס״ק ג)

נקודות הכסף (שני ערכים, מכוונים אל הסימן)

ט״ז ס״ק ג׳ — ונ״ל שיש עוד חסרון

« לא ידענא מי הכריחו לזה. ועוד נראה דרמ״א סמך בזה על מ״ש בח״מ סימן שס״ג דכיון דחייב מצד הדין פשיטא דלא גרע משום איסור » (נקודות הכסף יו״ד קס״ו)

ט״ז ס״ק ג׳ — ומכאן תימה על מ״ש רמ״א

« דבריו תמוהים דהרי לא נזכר שם בדברי רמ״א אלא דבלא קיימא לאגרא א״צ להעלות לו שכר ובזה ודאי אף המ״ר מודו וכדמוכח להדיא מדבריהם שהבאתי בש״ך ס״ק ד » (נקודות הכסף יו״ד קס״ו)

7. הרמב״ם — הלכות מלווה ולווה, ולא הלכות עבודה זרה

מסימן קנ״ט ואילך החליף הרמב״ם שבמראה־המקום את מקומו: אין אלו עוד הלכות עבודה זרה אלא הלכות מלווה ולווה. סימננו כמעט כולו בפרק השישי, והרמב״ם עושה בו את שאין המחבר עושה: נותן תחילה את הכלל, ואחר כך את מקרנו כפרט שבו.

הכלל: מה שהותנה הוא של תורה, והשאר מדבריהם

« וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וְקָצַב הַדָּבָר שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַשָּׂכָר עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין בְּעֵת הַהַלְוָאָה כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנָת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

« וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)

המקרה: העבד והחצר

« הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יִמְשֹׁךְ אֶת עַבְדּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד יוֹשֵׁב וּבָטֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

« וְלֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָצֵר עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר וְאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הֶחָצֵר לְהַשְׂכִּיר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

« וְאִם דָּר צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

והניכוי, שהרמב״ם מכריע בו שלא כשתי הדעות שבסעיף ג׳

« לְפִיכָךְ אִם עֲדַיִן לֹא הֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּבָא לְנַכּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ הַכּל אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

« שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין וַאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)

ולבסוף, מקורה של הדעה ש״בדיעבד אינו אלא אבק רבית״:

« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּלְאַחַר זְמַן תָּבַע חוֹבוֹ וְאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה דּוּר בַּחֲצֵרִי עַד שֶׁאַחְזִיר לְךָ חוֹבְךָ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ג׳)

8. מקרים בני זמננו

9. סיכום סימן קס״ו

שאלות חזרה

להרחבה