הסימן עומד על שני משפטים, והשני מראה של הראשון. סעיף א מביט בישראל שלווה מגוי: היוכל ישראל אחר לחתום בעדו? סעיף ב הופך את התמונה — הגוי הוא הלווה, ומישראל, ושוב מבקשים ישראל שיהיה ערב. שתי הגהות הרמ״א, שאינן שוות באורכן כלל, נושאות את כל משקלו המעשי של הסימן.
שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העובד כוכבים ברבית. ובו ב׳ סעיפים:
ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה הרי זה מותר: הגה והאידנא מסתמא הוי כאילו קבל עליו הכי דסתם ערבות כך הוא (טור) ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחלה: וי״א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ (פי׳ ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידים להעביר הזוהמא) דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל שהוא יכול לדחותו אצל הערב: הגה ואם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית (טור) ואי כבר פרע לו הרבית אין מוציאין מידו דלא גרע מאבק רבית (סברת הרב):
וכן עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב: הגה אלא אם התנה עם העובד כוכבים שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידיחנו אצל הערב אז שרי לקבל הקרן והרבית מישראל אם לא יפרע העובד כוכבים (טור) ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הרבית אלא יש לו ליקח הרבית מן העובד כוכבים או להיפך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן מותר ודוקא שהעובד כוכבים לוקח המעות מיד המלוה אבל אם ישראל ערב ולקחן מידו אע״פ שעושה בשביל העובד כוכבים אסור (ת״ה סי׳ ש״א) ודוקא בלא משכון אבל אם נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן יכול לערב לו בעד הרבית דעיקר הלואה על המשכון אע״ג דהוא נטלן מיד ישראל המלוה וכאילו הלוה ליד עובד כוכבים דמי (סברת הרב) . ואם היה לישראל משכון מעובד כוכבים או ערב עובד כוכבים ובא ישראל וא״ל למלוה שיחזור לעובד כוכבים משכון שלו או שיפטור ערב העובד כוכבים והוא ערב לו צריך לשלם לו כל הקרן והרבית שעלה עליו עד אותו היום אבל לא הרבית שיעלה עליו מכאן ואילך (מרדכי פ׳ א״נ בשם ראבי״ה) אם לא שהמשכון היה שוה יותר דאז צריך להעלות לו רבית עד כדי דמיו של המשכון או להחזיר לו משכונו (ב״י וב״ז סימן שס״ד) ואם זקף העובד כוכבים הקרן עם הרבית אז אפילו מה שיעלה עליו אח״כ הוי כקרן וצריך לשלם לו הכל (מרדכי ולדעת ת״ה אף הרא״ש סובר כך ומהרי״ק שורש קל״ו) אפילו לא היה המשכון שוה או אפילו לא היה לו משכון כלל אלא פטר ערב עובד כוכבים שהיה לו:
« כי בדיניהם הלוה דוחה את המלוה על הערב שממנו יתבע החוב » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ד)
רגילים לצייר את הרבית כתוספת שנותן הלווה למלווה. כאן אין איש נותן דבר: אדם שלישי חותם, ותו לא. האיסור נולד מהיקף, וההיקף הוא כלל של סדר הדין, לא של ממון.
דיני הגויים, כפי שמתאר אותם המחבר, תובעים את הערב קודם ללווה. נמצא הערב פורע ראשון — קרן ורבית — וחוזר ותובע מן הלווה את מה שנתן. ומה שנתן כולל רבית. נמצא שהוא תובע רבית מישראל, ותובע אותה בשמו שלו.
« שכיון שבדיניהם תובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
ומכאן נובע כל השאר. אם קיבל עליו המלוה הגוי שלא לתבוע את הערב תחילה — בטל ההיקף: הערב אינו אלא ערב, ואין כאן רבית העוברת מישראל לישראל.
« לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
« ע״ק אפי׳ אינו ערב שלוף דוץ משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ג)
המקור הוא ברייתא המובאת בפרק איזהו נשך. היא דורשת את הפסוק שבגר תושב ולומדת ממנו היתר, רחב למראית עין:
« תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית״ – אֲבָל אַתָּה נַעֲשֶׂה לוֹ עָרֵב » (בבא מציעא ע״א ע״א)
ומיד שואלת הגמרא: ערב למי? אם לישראל, כבר שנינו שהערב עובר. אלא לגוי — וכאן עולה הקושיה שממנה נולד סימננו.
« אֶלָּא לְגוֹי וְכֵיוָן דְּדִינֵיהּ דְּגוֹי דְּאָזֵיל בָּתַר עָרְבָא, אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
תשובת רב ששת היא חילוק שבמקום הדין: הגוי קיבל עליו לדון בדיני ישראל לעניין סדר הגבייה ולא לעניין הרבית.
« אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
« אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ » (בבא מציעא ע״א ע״ב)
הרמב״ם מעתיק סוגיה זו כמעט מילה במילה, וממנו נטל המחבר את לשונו.
« וְעַכּוּ״ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
הטור מוסיף דימוי המבאר את הסימן כולו בבת אחת: ההלוואה נכפלת.
« הוי כאילו העכו״ם מלוה לישראל הערב והוא חוזר ומלוה לישראל » (טור יו״ד ק״ע)
ומוסיף את ההערה שהרמ״א עשה ממנה הגהה: כבר בימיו נשתנתה הנהגת בתי הדין.
« והאידנא אפי׳ סתמא נמי ככתוב דמי שהרי הן דנין כדיננו » (טור יו״ד ק״ע)
סעיף ב בא מן הראב״ד, שהטור מביאו בסוף הסימן.
« שאין ישראל רשאי להיות לו ערב אא״כ התנה עם העכו״ם שלא ידחנו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע » (טור יו״ד ק״ע)
« ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
« מיהו כ״ז בסתם ערב אבל ע״ק דינו כלוה עצמו והרי הוא כאילו פטר הלוה עצמו » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ט)
« דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל שהוא יכול לדחותו אצל הערב » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
« ונ״ל דהאי איסור דערבות אם נעשה באיסור מקרי צד אחד ברבית » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ב)
« ודוקא בלא משכון אבל אם נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן יכול לערב לו בעד הרבית דעיקר הלואה על המשכון » (שו״ע יו״ד ק״ע:ב)
| הפרט | מה הוא אומר | הדין |
|---|---|---|
| סעיף א — הכלל | אין ישראל נעשה ערב לישראל שלווה ברבית מגוי | אסור |
| סעיף א — הטעם | דיניהם תובעים את הערב תחילה, ונמצא הערב תובע רבית מישראל | — |
| סעיף א — המוצא | קיבל עליו המלוה הגוי שלא לתבוע את הערב תחילה | מותר |
| סעיף א — רמ״א | בזמן הזה ערבות סתם היא כקבלה זו — ורק במקום שהמנהג כך | מותר בתנאי שבמציאות |
| סעיף א — יש אומרים | אין האיסור אלא בערב שלוף דוץ, שאין למלווה תביעה על הלווה | דעה מקילה |
| סעיף א — בדיעבד | הלווה משלם כל ההפסד, ואין אומרים לו ליתן רבית | חיוב חלקי |
| סעיף א — כבר פרע | מה שכבר נפרע אין מוציאין — אבק רבית לדעת הרמ״א | אין מוציאין (במחלוקת) |
| סעיף ב — הכלל | אין ישראל נעשה ערב לגוי שלווה ברבית מישראל | אסור |
| סעיף ב — המוצא | התנה שלא ידחנו אצל הערב כל זמן שיש לגוי לפרוע | מותר |
| סעיף ב — קרן לבד / רבית לבד | ערב על הקרן בלא הרבית, או על הרבית בלא הקרן | מותר לדעת הרמ״א |
| סעיף ב — מי נוטל את המעות | צריך שהגוי ייטול מיד המלווה ; נטלן הישראל — אסור | אסור |
| סעיף ב — המשכון | במשכון של גוי על הקרן — יכול לערוב על הרבית | מותר לדעת הרמ״א |
| סעיף ב — פדיון המשכון | משלם כל הקרן והרבית שעלתה, ולא הרבית העתידה | חיוב חלקי |
| סעיף ב — זקיפה | זקף הגוי קרן ורבית — הכול נעשה קרן והכול חייב | חיוב גמור |
שני סעיפים, ושלושים ושישה מקומות בנושאי הכלים: י׳ ס״ק לש״ך, ח׳ לט״ז, י׳ לבאר היטב, ג׳ לפתחי תשובה וה׳ לנקודות הכסף. שם, ולא בגוף הלשון, חי הסימן הזה.
הש״ך מרחיב את היתר המחבר: אינו רק בהלוואה בסכום קצוב, אלא אף ברבית חודשית מפורשת.
« ל״מ הלוהו ק׳ בק״נ אלא אפילו התנה עמו לתת לו כך וכך רבית לחודש » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק א)
הס״ק המכריע שבסימן: הוא מביא את דעת הבית יוסף — להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד — וחולק על הרמ״א במה שכבר נפרע.
« וכתב ב״י דלכתחלה מורים דכל שיכול לתבוע לערב תחלה אסור עד שיקבל עליו שלא לתבעו עד שיתבע הלוה תחלה » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ב)
« אבל בדיעבד סמכינן אהי״א והיכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספיקות שהמע״ה » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ב)
« מבואר מדבריו דבערב שלוף דוץ אפי׳ כבר פרע לו הרבית מוציאין מידו שלא כדעת הרב » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ב)
« ונלפע״ד דהר״י קרקוז״א גופי׳ לא הקיל בזה אלא בערב קבלן אבל לא בערב שלוף דוץ » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ב)
מדוע סעיף ב חמור מסעיף א: כאן ממונו של המלוה הישראל מתרבה אצל הערב הישראל, ונמצא ישראל נוטל מישראל.
« ע״ק אפי׳ אינו ערב שלוף דוץ משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ג)
« וירצה לשלם לאפוקי אלם או ברח וכה״ג » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ד)
הש״ך מבאר את תנאי הרמ״א שאינו כתוב: צריך שיקנו מידו, שאם לא כן הרי הוא ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית.
« ור״ל משום דאל״כ הוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ה)
הרחבה חמורה: עצם נטילת המעות ביד הישראל אוסרת, אף בלא ערבות כלל — אבל אם הגוי נותן את הרבית, מותר.
« דכיון שאין שליחות לעובד כוכבים א״כ אין הישראל הלוקח המעות אלא לוה וכיון דלוקח המעות מיד ישראל אסור » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ו)
« אבל אם העובד כוכבים נותן הרבית שרי » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ו)
הש״ך שוקל את השגת הלבוש ומשיבה: הכול תלוי אם אחריות הקרן מוטלת על הישראל אם לאו.
« והרי זה כלוה מעות מישראל וא״ל כ״ז שאני נותן לך דינר רבית לחודש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ז)
« אבל היכא דאין אחריות הקרן כלל על הישראל שרי כדכתב בד״מ דהוי כהילך זוז והלוה לפלוני דשרי » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ז)
גבול הקולא שבמשכון: אינה אלא בערבות הרבית בלבד.
« ודוקא כשערב לו בעד הרבית אבל כשערב לו בעד הקרן ג״כ אסור » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ח)
הש״ך מחלק בין ערב סתם לערב קבלן: זה האחרון דינו כלוה עצמו.
« ובמשכון אפילו לא קנו מידו צריך לשלם כיון דעל פיו החזיר המשכון ה״ל כערב בשעת מתן מעות » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ט)
« מיהו כ״ז בסתם ערב אבל ע״ק דינו כלוה עצמו והרי הוא כאילו פטר הלוה עצמו » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ט)
שתי תיבות החולקות על הט״ז: אף בקנין אינו משלם את הרבית העתידה.
« אפילו קנו מידו » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק י)
הס״ק הארוך שבסימן. הט״ז מציג בו את מחלוקת רש״י והרשב״א בגדר האיסור, ומוכיח מן הש״ס שהרבית כאן דאורייתא.
« דרש״י ס״ל לחומרא דאין היתר לישראל להיות ערב בעד עובד כוכבים אלא דוקא אם קיבל עליו המלוה שלא ליתבע הערב כלל » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק א)
« ורשב״א ושאר פוסקים ס""ל בזה מותר ואין איסור אלא בערב שלוף דוץ » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק א)
« ולענין הלכה כ׳ ב״י דלכתחלה מורין כדעת רש״י ודיעבד היכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספיקות » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק א)
« על כן נראה לע״ד ברור דרבית דאורייתא יש כאן כל שיש איסור ברור בהאי ערבות » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק א)
הט״ז מבאר מדוע הר״י קורקוז״א הקל: הוא סובר שהערבות היא צד אחד ברבית, ואינה אלא אבק רבית.
« ונ״ל דהאי איסור דערבות אם נעשה באיסור מקרי צד אחד ברבית » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ב)
« משא״כ לדעת הטור דהוה רבית קצוצה ואה״נ אפילו כבר פרע לו הערב הרבית דמפקינן מיניה » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ב)
הס״ק המעשי ביותר: הט״ז דן בשכר הניתן לערב, ובשני שותפים שאחד מהם לווה ברבית לצורך השותפות.
« ראובן נתן שכר לשמעון שיהיה ערב קבלן בעדו נגד לוי שילוה לו מעות » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ג)
« דהיינו בשני שותפים שנוטל אחד מהם מעות מעובד כוכבים ברבית לצורך השותפות ונותן הרבית מהשותפות והריוח חולקין שזהו רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ג)
« נראה דלפי דעת הרשב״א ודעימי׳ שמביא ב״י בריש סימן ק״ע דבישראל שנעשה ערב לעובד כוכבים בעד ישראל בעד קרן ורבית דאסור היינו דוקא בערב שלוף דוץ » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ג)
בשורה אחת, טעם סעיף ב: נמצא המלוה מלווה לערב, והערב מלווה ללוה.
« כי בדיניהם הלוה דוחה את המלוה על הערב שממנו יתבע החוב » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ד)
הצ״ע הגדול של הט״ז על הרמ״א, המפורש באריכות ונשאר פתוח.
« צ״ע דעת רמ״א בזה דמשמע אפילו באיסור כגון שלוף דוץ ולפי הנראה שזה אסור » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ה)
« ע״כ צ״ע אם לעשות מעשה כהיתר זה של רמ״א » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ה)
הט״ז מעיר שהרמ״א פסק מסברת עצמו נגד פוסק קדמון, בעל התרומות, ואף לא הביאו.
« ובאמת קושיא היא על הרב רמ״א היאך כ׳ כאן מסברא דנפשיה נגד בה״ת שהוא פוסק קדמון » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ו)
במשכונו של הגוי נוטה הט״ז לדעת הב״ח — ונקודות הכסף משיגות עליו דווקא כאן.
« וכן עיקר לענ״ד » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ז)
הט״ז חותם את הסימן בנפקא מינה מחושן משפט: קנין מחייב אף ערב שנעשה שלא בשעת מתן מעות.
« ולפ״ז אם היה עושה זה הישראל קנין על זה היה חייב לשלם הכל דערב שלא בשעת מתן מעות מתחייב בקנין » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ח)
« כתב ב״י ל״מ הלוהו ק׳ בק״ן אלא אפילו התנה עמו לתת לו כך וכך רבית לחדש מותר » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק א)
« ודעת כל הפוסקים אינו כן ונ״ל דהר״י קורקסא גופא לא הקיל בזה אלא בערב קבלן אבל לא בערב שלוף דוץ » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ב)
« שאין הלוה צריך לשלם לו הרווחים שנותן המלוה לאחרים » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ג)
« והשיב דזה היתר גמור הוא דשכירות הזה אינו שייך להלואה דלא עלה על דעת הערב בתחלה כלל שיצטרך הוא לשלם » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ד)
« ואפי׳ אינו ערב שלוף דוץ אסור משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל רבית » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ה)
« ובנה״כ השיג עליו וכתב דמה איסור יש לישראל להיות ערב בעד הרבית אפילו בשלוף דוץ ודאי ליכא איסורא כלל » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ו)
« כתב הש״ך דבזה אפילו לא נעשה ערב כלל אסור דכיון שאין שליחות לעובד כוכבים » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ז)
« שכן המנהג פשוט שישראל נותן משכון של עובד כוכבים בעד הקרן וערב בעד הרבית » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ח)
« כ׳ הש״ך וא״צ לתבוע לא את הלוה ולא הערב עובד כוכבים » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק ט)
« כתב הט״ז דאם היה עושה זה הישראל קנין על זה היה חייב לשלם הכל אף הרבית שיעלה מכאן ואילך » (באר היטב יו״ד ק״ע ס״ק י)
החתם סופר בחוב שזקפו את רבִיתו מיד: נמצא הערב ערב על הקרן בלבד.
« אודות ישראל הלוה ברבית מעובד כוכבים זוקף מיד הרבית על הקרן היינו שלוה עשר ומחייב עצמו מיד בשנים עשר אי שרי לישראל חבירו להיות ערב בעדו » (פתחי תשובה יו״ד ק״ע ס״ק א)
« אך בלוה מעובד כוכבים מיד שמודה שחייב לו מאתים הרי חייב לו באמת והוי קרן גמור ושוב נכנס ישראל ערב בעד קרן ולא בעד רבית » (פתחי תשובה יו״ד ק״ע ס״ק א)
« עבה״ט שהט״ז חולק ועיין בזה בתשובת פרח מטה אהרן ח״א סימן ע״א » (פתחי תשובה יו״ד ק״ע ס״ק ב)
הנודע ביהודה מצמצם את היתר הרמ״א לזמן ידוע ולסך רבית ידוע — ובכך משיב ללבוש ולט״ז.
« לדידי נראה דלא התיר הרמ״א אלא לזמן ידוע שלוה העובד כוכבים מישראל לשנה או לשנתים בסך רבית ידוע » (פתחי תשובה יו״ד ק״ע ס״ק ג)
« אבל אם אין קצבה לדבר וכל זמן שלא יפרע העובד כוכבים יתחייב הערב זה אסור » (פתחי תשובה יו״ד ק״ע ס״ק ג)
נגד הט״ז ס״ק א–ב: הש״ך מפנה למה שכתב בשפתי כהן.
« להקשות על רמ״א והר״י קורקז״א מהש״ס וכבר קדמו בעל תשובת משאת בנימין בזה ובשפתי כהן כתבתי דלא קשה מידי » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
בשכר הערב: הש״ך חוכך במקום שהט״ז אסר, ומביא את המנהג.
« ואני חוכך בזה דמ״מ השכר לאו שכר הלואה הוא אלא שכר מה שמתחייב הוא עצמו בעד חבירו וכדומה שכן נוהגין היתר » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
התשובה העיקרית לצ״ע הט״ז: אין האיסור בעצם ההתחייבות אלא בקיומה.
« דמה איסור יש לישראל להיות ערב בעד הרבית אפי׳ בערב דשלוף דוץ ודאי ליכא איסורא כלל » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
« ובכל הסי׳ דקאמרינן אסור לישראל להיות ערב היינו אסור לקיים ערבות שלו דהיינו שישלם הרבית אבל ודאי בערבות גרידא ליכא איסורא כלל » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
« לא קשה מידי כמו שאמרתי בשפתי כהן סעיף קטן ז » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
במשכון של גוי: הש״ך חולק על הט״ז ומביא את המנהג הפשוט.
« ולע״ד ל״ד כלל. דבמשכון שאני דעיקר הלואה על המשכון » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
« וכן המנהג פשוט שהישראל נותן משכון של עובד כוכבים בעד הקרן וערב בעד הרבית » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
לחטיבת הריבית שביורה דעה יש רמב״ם משלה, ואינו הלכות מאכלות אסורות שבהן מחפשים בדרך כלל את הסימנים הסמוכים. כל הסימן הזה עומד בהלכה אחת, החמישית שבפרק ה׳.
« וְעַכּוּ״ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
« שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּדִינֵיהֶם שֶׁתּוֹבֵעַ הֶעָרֵב תְּחִלָּה נִמְצָא הֶעָרֵב תּוֹבֵעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית שֶׁהֶעָרֵב חַיָּב בָּהּ לָעַכּוּ״ם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
« לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ״ם שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
| המקרה | מה אומר הסימן |
|---|---|
| אני חותם כערב על הלוואת בנק של חבר, מבנק שאינו של ישראל | זהו ממש סעיף א. השאלה אינה ״האם יש כאן רבית״ אלא ״את מי הבנק תובע תחילה״. אם השטר מעמידני בשורה אחת עם הלווה או לפניו — בכלל האיסור אני. |
| בשטר הערבות כתוב שעל הבנק למצות תחילה את ההליכים נגד הלווה | זהו מוצא המחבר, והרמ״א הרחיבו לזמנו. אלא שהרמ״א תלה בו תנאי שבמציאות: וצריך שכך יהיה המנהג למעשה, ולא רק סעיף מודפס. |
| אני ״ערב יחיד וסולידרי״ — הבנק רשאי לתבעני מיד | זהו ערב הקבלן שבש״ך, שכתב עליו שדינו כלוה עצמו. זהו המקרה החשוף שבסימן. |
| חברי אינו יכול עוד לפרוע, שילמתי קרן ורבית שעלתה: מה אוכל לתבוע ממנו? | הרמ״א פוסק: כל ההפסד — כן ; את הרבית עצמה — לא. אין אומרים לאדם ליתן רבית. |
| כבר החזיר לי את הרבית ששילמתי בעבורו | הרמ״א אינו מוציא — אבק רבית. הבית יוסף והט״ז מוציאים, שסוברים רבית קצוצה. הש״ך ונקודות הכסף מחזיקים ברמ״א ; והדין נפסק בהמוציא מחבירו עליו הראיה. |
| אני ערב על הלוואה שנוטל גוי ממלווה ישראל | זהו סעיף ב, והוא חמור יותר: כאן הרבית מגיעה לכיסו של ישראל. צריך את תנאי הרמ״א — שלא ידחנו אצל הערב כל זמן שיש ללווה לפרוע. |
| אני ערב על הקרן בלבד ; את הרבית ייקח המלווה מן הלווה | הרמ״א מתיר. אך הט״ז נשאר בצ״ע, והנודע ביהודה אינו מודה בזה אלא בזמן ובסך רבית קצובים מראש. |
| אני מקבל שכר על עצם הערבות | הט״ז אוסר כשהערב לבדו נותן שטר למלווה, שאז נעשה מיד מלווה שלו. נקודות הכסף חוככות ומביאות שנהגו היתר, שהשכר הוא על עצם ההתחייבות ולא על המתנת המעות. |
| שני שותפים: אחד לווה ברבית לצורך השותפות ומעמיס את הרבית על חשבון השותפות | הט״ז רואה בזה רבית קצוצה — שהמלווה אינו מכיר אלא את החותם. והוא מורה את הדרך הנכונה: שילוו שניהם ויחתמו שניהם. |
| המלווה מוסר לי חפץ של הלווה הגוי לביטחון הקרן | הרמ״א מתיר אז לערוב על הרבית, שעיקר ההלוואה על המשכון. נקודות הכסף כותבות שכן המנהג הפשוט, ודלא כב״ח וכט״ז. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ק״ע · 170 · ♥ תמיכה