ההכרעה כפי שנושאים אותה הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה ונקודות הכסף,
והמקרים בני זמננו הנספחים לה
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ע (ב׳ סעיפים)
ש״ך (י׳ ס״ק) · ט״ז (ח׳ ס״ק) · באר היטב (י׳ ס״ק) · פתחי תשובה (ג׳ ס״ק) · נקודות הכסף (ה׳) · בית יוסף · טור
הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה ; רמה זו רמת פסק היא, ואינה ״דעת הרב״. והרמב״ם שאנו נסמכים עליו כאן הוא הלכות מלווה ולווה (פרק ה׳), ולא הלכות מאכלות אסורות.
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
שלא יוכל ישראל להיות ערב לישראל שלוה מן העובד כוכבים ברבית. ובו ב׳ סעיפים:
ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחלה נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעובד כוכבים לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה הרי זה מותר: הגה והאידנא מסתמא הוי כאילו קבל עליו הכי דסתם ערבות כך הוא (טור) ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחלה: וי״א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ (פי׳ ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידים להעביר הזוהמא) דהיינו שאין דין המלוה עם הלוה כלל שהוא יכול לדחותו אצל הערב: הגה ואם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית (טור) ואי כבר פרע לו הרבית אין מוציאין מידו דלא גרע מאבק רבית (סברת הרב):
וכן עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב: הגה אלא אם התנה עם העובד כוכבים שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידיחנו אצל הערב אז שרי לקבל הקרן והרבית מישראל אם לא יפרע העובד כוכבים (טור) ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הרבית אלא יש לו ליקח הרבית מן העובד כוכבים או להיפך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן מותר ודוקא שהעובד כוכבים לוקח המעות מיד המלוה אבל אם ישראל ערב ולקחן מידו אע״פ שעושה בשביל העובד כוכבים אסור (ת״ה סי׳ ש״א) ודוקא בלא משכון אבל אם נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן יכול לערב לו בעד הרבית דעיקר הלואה על המשכון אע״ג דהוא נטלן מיד ישראל המלוה וכאילו הלוה ליד עובד כוכבים דמי (סברת הרב) . ואם היה לישראל משכון מעובד כוכבים או ערב עובד כוכבים ובא ישראל וא״ל למלוה שיחזור לעובד כוכבים משכון שלו או שיפטור ערב העובד כוכבים והוא ערב לו צריך לשלם לו כל הקרן והרבית שעלה עליו עד אותו היום אבל לא הרבית שיעלה עליו מכאן ואילך (מרדכי פ׳ א״נ בשם ראבי״ה) אם לא שהמשכון היה שוה יותר דאז צריך להעלות לו רבית עד כדי דמיו של המשכון או להחזיר לו משכונו (ב״י וב״ז סימן שס״ד) ואם זקף העובד כוכבים הקרן עם הרבית אז אפילו מה שיעלה עליו אח״כ הוי כקרן וצריך לשלם לו הכל (מרדכי ולדעת ת״ה אף הרא״ש סובר כך ומהרי״ק שורש קל״ו) אפילו לא היה המשכון שוה או אפילו לא היה לו משכון כלל אלא פטר ערב עובד כוכבים שהיה לו:
אין הסימן הזה פוסק בשיעור הרבית ולא בהיתר ההלוואה עצמה: הוא פוסק במעמדו של שלישי. הלוואה ברבית בין ישראל לגוי מותרת ; והשאלה כאן אם יכול ישראל שני לצרף לה את חתימתו. ומה שאין הסימן פוסק ברור אף הוא: אין בו דבר בהלוואה שבין ישראל לישראל, שהיא בסימנים הקודמים, ולא במשכנתא, שהיא עניינו של סימן קע״ב · 172.
« וְעַכּוּ״ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
« לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ״ם שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ה׳)
| סעיף | ההכרעה | מה עושה בית דין |
|---|---|---|
| א | לכתחילה: אין ישראל נעשה ערב לישראל הלווה ברבית מגוי, כל שיכול המלווה לתבוע את הערב קודם ללווה | אין מה לעשות: איסור הוא ולא חוב |
| א | מותר אם קיבל עליו המלווה לתבוע את הלווה תחילה ; והרמ״א משווה לזה ערבות סתם שבזמנו, במקום שהמנהג כך | — |
| א | בדיעבד: הלווה משלם לערב כל ההיזק שגרם לו, ולא את הרבית עצמה | מוציא את ההיזק ולא את הרבית |
| א | בדיעבד: מה שכבר ניתן לערב אין מוציאין (רמ״א) ; והבית יוסף והט״ז מוציאין | אין מוציאין לרמ״א, ובמחלוקת |
| ב | אין ישראל נעשה ערב לגוי הלווה ברבית מישראל — וחמור יותר, שהרבית נגבית בידי ישראל | אין מה לעשות: איסור הוא |
| ב | מותר אם התנה שלא ידחנו אצל הערב כל זמן שיש ללווה לפרוע | — |
| ב | ערבות על הקרן לבדה או על הרבית לבדה: מותר לרמ״א, בהסתייגויות הט״ז והנודע ביהודה | — |
| ב | ישראל הנוטל את המעות בידו: אסור, אף בלא ערבות כלל | אסור |
| ב | משכון של גוי על הקרן מתיר לערוב על הרבית | מנהג קבוע לדעת נקודות הכסף |
ההלכה קצרה, וההיתר שאחריה קצר ממנה. וכל הקושי המעשי הוא לדעת אם בכלל ההיתר אנו עומדים.
« ישראל שלוה מעות מעובד כוכבים ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
« לפיכך אם קבל עליו העובד כוכבים שלא יתבע את הערב תחלה הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
הבית יוסף, שהביאוהו הש״ך והט״ז, מורה לכתחילה כרש״י: אין די בכך שיהיה המלווה יכול לתבוע את הלווה, אלא צריך שלא יוכל לתבוע את הערב לפניו.
« וכתב ב״י דלכתחלה מורים דכל שיכול לתבוע לערב תחלה אסור עד שיקבל עליו שלא לתבעו עד שיתבע הלוה תחלה » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ב)
« ולענין הלכה כ׳ ב״י דלכתחלה מורין כדעת רש״י ודיעבד היכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספיקות » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק א)
הרמ״א מוסיף את חזקת זמנו — ובאותו משפט עצמו את התנאי המגבילה.
« והאידנא מסתמא הוי כאילו קבל עליו הכי דסתם ערבות כך הוא » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
« ודוקא במקום שהמנהג כך שתובעין הלוה תחלה » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
הערבות ניתנה, הלווה לא פרע, והערב שילם. שתי שאלות, וצריך להבדיל ביניהן: מה חייב הלווה לערב, ומה מוציא בית דין ממה שכבר עבר.
« ואם עבר ונעשה ערב בעדו צריך לשלם כל הפסד המגיע לו על ידו » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
« אבל אינו צריך לתת רבית שנותן בשבילו דאין אומרים ליתן רבית » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
הטור נותן את טעם הסירוב במשפט אחד, והר״י קורקוז״א סבר להיפך.
« ואינו נראה דכיון שיש בו צד איסור למה נחייבנו לפרוע באיסור » (טור יו״ד ק״ע)
« ונראה היכא דלא קביל עליה שלא לתבוע לערב תחלה ונעשה לו ערב ופורע בשבילו צריך לשלם לו כל ההפסד » (טור יו״ד ק״ע)
ונשאר מה שכבר הוחזר. כאן נפרדים הרמ״א והט״ז, והמחלוקת עומדת בעינה.
« ואי כבר פרע לו הרבית אין מוציאין מידו דלא גרע מאבק רבית » (שו״ע יו״ד ק״ע:א)
« על כן נראה לע״ד ברור דרבית דאורייתא יש כאן כל שיש איסור ברור בהאי ערבות » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק א)
« להקשות על רמ״א והר״י קורקז״א מהש״ס וכבר קדמו בעל תשובת משאת בנימין בזה ובשפתי כהן כתבתי דלא קשה מידי » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
סעיף ב הופך את התמונה ומחמיר את הדין: ישראל מלווה, גוי לווה, ונמצא הישראל הערב נותן רבית לישראל. הש״ך נותן את הטעם בשורה אחת.
« וכן עובד כוכבים שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב » (שו״ע יו״ד ק״ע:ב)
« ע״ק אפי׳ אינו ערב שלוף דוץ משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ג)
הרמ״א פותח בו חמישה פתחים, ולכל אחד תנאו.
« אלא אם התנה עם העובד כוכבים שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידיחנו אצל הערב אז שרי לקבל הקרן והרבית מישראל » (שו״ע יו״ד ק״ע:ב)
« ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הרבית אלא יש לו ליקח הרבית מן העובד כוכבים או להיפך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן מותר » (שו״ע יו״ד ק״ע:ב)
« ודוקא שהעובד כוכבים לוקח המעות מיד המלוה אבל אם ישראל ערב ולקחן מידו אע״פ שעושה בשביל העובד כוכבים אסור » (שו״ע יו״ד ק״ע:ב)
השני שבפתחים הללו — ערבות על הקרן לבדה או על הרבית לבדה — היה הנדון ביותר. הט״ז מניחו בצ״ע ; ונקודות הכסף משיבות באופן המשנה את קריאת הסימן כולו.
« צ״ע דעת רמ״א בזה דמשמע אפילו באיסור כגון שלוף דוץ ולפי הנראה שזה אסור » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ה)
« ובכל הסי׳ דקאמרינן אסור לישראל להיות ערב היינו אסור לקיים ערבות שלו דהיינו שישלם הרבית אבל ודאי בערבות גרידא ליכא איסורא כלל » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
והנודע ביהודה, שהביאו הפתחי תשובה, מעמיד את גבולו המעשי של ההיתר.
« אבל אם אין קצבה לדבר וכל זמן שלא יפרע העובד כוכבים יתחייב הערב זה אסור » (פתחי תשובה יו״ד ק״ע ס״ק ג)
ההיתר האחרון שברמ״א הוא גם הנוהג ביותר למעשה, והוא שנתקפחו עליו יותר מכולם בעיון.
« ודוקא בלא משכון אבל אם נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן יכול לערב לו בעד הרבית דעיקר הלואה על המשכון » (שו״ע יו״ד ק״ע:ב)
« וכן עיקר לענ״ד » (ט״ז יו״ד ק״ע ס״ק ז)
« וכן המנהג פשוט שהישראל נותן משכון של עובד כוכבים בעד הקרן וערב בעד הרבית » (נקודות הכסף יו״ד ק״ע)
הש״ך מצרף לכאן חילוק שראוי לזכרו: משכון שהסרסור מביא כדי שילווה עליו ישראל אינו כמשכון שכבר הלווה עליו ישראל והועבר לישראל שני.
« ודוקא כשערב לו בעד הרבית אבל כשערב לו בעד הקרן ג״כ אסור » (ש״ך יו״ד ק״ע ס״ק ח)
ההלוואה עצמה אינה הנדון: הבנק אינו של ישראל, וההלוואה ברבית מותרת לו. הנדון הוא החתימה. יש לקרוא את הסעיף הקובע את סדר התביעה. זכות מיצוי כלפי הלווה, או חיוב לתבוע את הלווה תחילה — נכנסים בהיתר המחבר. ערבות ״יחיד וסולידרי״, שהבנק בוחר את מי לתבוע — זהו המקרה שהבית יוסף מורה להימנע ממנו לכתחילה.
יכול הוא לתבוע מן הלווה כל מה שעלתה לו הפרשה — הקרן שהקדים, ההוצאות, הקנסות — ולא את הרבית עצמה: הטור והרמ״א ממאנים שיאמרו לאדם ליתן רבית. ואם החזיר לו הלווה אף את הרבית — הרמ״א אינו מחייבו להשיבה, והט״ז מחייב ; ובדין ובדברים, המוחזק גובר.
הט״ז אוסר כשהערב לבדו נותן שטר למלווה, שנעשה באותה שעה בעל חובו של הנהנה, והשכר משלם על המתנת מעותיו. נקודות הכסף חוככות, סוברות שהשכר על עצם ההתחייבות ולא על ההמתנה, ומביאות שנהגו היתר. ויש לברר כל מקרה עם רב.
הט״ז מאריך במקרה זה וסובר שהוא רבית קצוצה: המלווה אינו מכיר אלא את החותם, ונמצא השותף השני לווה מן הראשון. והדרך הנכונה שהורה פשוטה — שילוו שניהם ויחתמו שניהם.
זו צורתו של סעיף ב כל שהחייב העיקרי אינו בכלל איסור רבית. צריך את תנאי הרמ״א, והנודע ביהודה מוסיף שצריך זמן וסך קצובים ; והתחייבות פתוחה אינה בכלל ההיתר.
זהו היתר המשכון, ונקודות הכסף כותבות שהוא המנהג הפשוט: משכון של גוי על הקרן, וערבות ישראל על הרבית. וסייג הש״ך והב״ח: כשהחפץ כבר היה ממושכן אצל ישראל ראשון — שוב אין ההיתר נוהג.
זהו הפרט האחרון שבסעיף ב. הבא תחתיה חייב בקרן וברבית שעלתה עד יום ההחלפה ; והרבית הרצה מכאן ואילך אינה עליו, שהרי לא היה ערב בשעת מתן מעות. הט״ז רצה שהקנין ישנה זאת ; והש״ך, בשם הבית יוסף, כותב שאף אז אינו חייב.
זו הזקיפה, והיא הופכת את התוצאה: הכול נעשה קרן והערב חייב בכול. והחתם סופר מוציא מכאן קולא — הלווה עשר ומחייב עצמו מיד בשנים עשר יכול לקבל ערב, שהרי מה שנערב עליו שוב אינו רבית מצד הדין.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ק״ע · 170 · ♥ תמיכה