Siman קע״ב — the lender who eats the fruits of the pledge

📑 Plan of the study

1. The Mehaber’s text — the six seifim

The siman opens with an enormous seif that carries the whole matter by itself, and continues with five short seifim that draw its consequences. Seif 1 states on what conditions a lender may consume the fruits of the property pledged to him; seifim 2 to 6 examine five ways of stepping outside those conditions — renting back, transferring a risk, starting from an old debt, fixing a repurchase price, paying a tax.

Seif 1 — the משכנתא דסורא, the נכייתא, and the conditions of the permission 📋 Copy

הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות. ובו ו׳ סעיפים:
המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי״א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש״י ורא״ש) וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור (ב״י בשם רשב״א) ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רשב״א ובה״ת) ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק (רשב״א ונ״י והרב המגיד כתבו מנהג זה) ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר״י ור״ת ורבינו ירוחם ועב״ח שגם רא״ש סובר כן) או שאר מטלטלין (מרדכי ובית יוסף ס״ס זה בשם תשובת רשב״א ועיין בח״מ ר״ס ע״ג בהג״ה) דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על ספרים או מקומות ב״ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (תשובת מהרי״ל סי׳ ל״ז והאגודה) וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (טור) ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (טור) מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ (ב״י בשם הראב״ד ובתה״ד סי׳ ש״ה בשם הרמב״ן):

Seif 2 — renting the property back from the lender’s hand 📋 Copy

משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין (בה״ת וריב״ש סי׳ ש״ה בשם רמב״ן) ויש מתירין (ריב״ש בשם י״א מביאו ב״י בסי׳ קס״ד) ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס״ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:

Seif 3 — the light repair, liability for loss, and the prior debt 📋 Copy

במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר: הגה כל משכנתא אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (ב״י בשם הרשב״א) הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב״י בשם עיטור) ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו הולכים אחר המנהג (ב״י בשם בעל התרומות) ועיין ס״ק כ״ד ועי׳ בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :

Seif 4 — “sell it only to me”: the agreed price and the market value 📋 Copy

הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:

Seif 5 — a non-Jew’s courtyard pledged and then sold to a Jew 📋 Copy

עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:

Seif 6 — the ruin to be built, the tax, and the house that was not his 📋 Copy

הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג׳ זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב״י בשם בעל התרומות ורמב״ן) . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ב״י בשם הרשב״א):

2. The mechanism — why eating the fruits is interest, and the three ways it is not

A man lends a hundred and receives a field as security. He harvests its fruits while the debt runs, then returns the field and takes back his hundred. In the end he has recovered exactly what he gave — and consumed ten harvests. Those harvests are the price of time: that is interest, and the Rambam says it in a word.

« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)

Three ways, and three only, take the transaction out of the category of a loan. The first is the Mehaber’s: the lender can recover nothing, he can only consume, and he will return the land receiving nothing. He is no longer a lender but a tenant on the cheap.

« אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)

The second is the Rama’s: the lender deducts something from the debt each year — even a trifling sum. That deduction turns consumption into a purchase of fruits, and the purchase into a risk: perhaps the harvest will fail.

« דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)

The third, per Rashi and the Rosh, requires no deduction at all: it suffices that the borrower cannot recover his property before the term. The lender is then locked in like a purchaser, and it is precisely this that the Rashba disputes.

« ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)

« וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)

3. Context — the sugya of Bava Metzia, the Rambam and the Tur

The sugya of chapter איזהו נשך sets out at once the rule that governs the siman, and sets it out precisely where the borrower can recover his property whenever he wishes:

« הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוֹל אֶלָּא בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)

It then names the formula of the deed that makes the transaction permitted with no deduction at all — the formula the Mehaber will copy in his seif 1:

« שְׁרֵי כִּי מַשְׁכַּנְתָּא דְסוּרָא, דְּכָתְבִי בַּהּ הָכִי: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָּא אִילֵּין תִּיפּוֹק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)

Finally it records what the Amoraim themselves did, and they did not all do the same:

« רַב כָּהֲנָא וְרַב פָּפָּא וְרַב אָשֵׁי לָא אָכְלִי בְּנַכְיְיתָא. רָבִינָא אָכֵיל בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)

The Rambam organises this material into a classification the Mehaber does not reproduce, but which remains the clearest framework for the siman:

« נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)

« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)

« מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)

And it is the Rambam who gives the Mehaber his seif 1 almost word for word, reporting the view of “some Geonim”:

« הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָא שֶׁאֵין בָּהּ נִכּוּי כְּלָל הֲרֵי הִיא רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)

« וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחְזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ חִנָּם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)

« שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כִּשְׂכִירוּת וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׂכִירוּת מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)

4. The key concepts of this siman

5. The summary table — the six seifim, clause by clause

6. The Shach, the Taz, the Baer Hetev, the Pit’hei Teshuva and the Nekudot HaKesef

Seventy-one entries of apparatus for six seifim: thirty-three ס״ק of the Shach, fourteen of the Taz, nineteen of the Baer Hetev, three of the Pit’hei Teshuva and two of the Nekudot HaKesef. The Shach twice corrects the printed text of the Rama there, and the Taz devotes to the Levush the longest passage of the siman.

ש״ך — Siftei Kohen (33 ס״ק)

ס״ק א — וכותב כו׳

The opening s"k, and it poses the question that governs the whole siman: why is the משכנתא דסורא permitted?

« משמע דטעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר וכן משמע בטור וכ״כ התוס׳ דף ס״ז ריש ע״ב » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)

« ומיהו פשט דבריו שם משמע דלעולם בעינן שלא יהא כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום וכן נראה דעת המחבר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)

ס״ק ב — שאחר י׳ שנים

« וה״ה יותר ועי׳ בתשובת מהר״ם אלשקר סימן קט״ו מדין משכנתא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ב)

ס״ק ג — וכן אם התנה כו׳

« כלומר אפי׳ התנה הלוה שיוכל לסלקו כו׳ וכ״ש לא התנה דשרי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ג)

ס״ק ד — מהשדה כו׳

The Shach explains why field and house are both named: it is a לא מיבעיא, from the doubtful case to the certain one.

« כלומר ל״מ שדה שפעמים אינו עושה פירות ונכנס בספק שמא לא יעשה פירות אלא אפילו בית וחצר שפירותיהן דהיינו הדירה מצויה תדיר מותר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ד)

ס״ק ה — יוכל לסלקו כו׳

« ע״ל ס״ק כ״ו איזה מקרי יוכל לסלקו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ה)

ס״ק ו — אפי׳ דבר מועט

« אפי׳ פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ו)

ס״ק ז — וי״א דאין חילוק כו׳

The s"k that corrects the Rama: “there is no difference” is imprecise — there is one, but it bears on the gravity of the prohibition, not on the permission.

« אינו מדוקדק דודאי יש חילוק לי״א אלו שהם הרשב״א וסייעתו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא דבמסלקי הוי ר״ק ובלא מסלקי הוי א״ר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)

« ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)

ס״ק ח — ויש מתירין

« עיין בתשובת מהרי״ל שם משמע דאפילו בר״ק יש להתיר דמדמי ליה למעות של יתומים » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ח)

ס״ק ט — על ספרים כו׳

The defence of the Rama against the Taz’s צ״ע on books and synagogue seats.

« הרי שלא נעלם מהרב דעת ראבי״ה וסייעתו שאוסרים גם בספרים בלא נכייתא וע״פ דבריהם כתב וטוב להחמיר לעשות בנכייתא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט)

ס״ק י — אלא כשאחריות המשכונות כו׳

The exact definition of the אחריות that forbids: not the security of the debt, but the immediate availability of another pledge.

« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)

ס״ק י״א — אבל כו׳

« שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — הפירות שאכל כו׳

« וכ״ש אכל טפי משיעור החוב שאין מוציאין ממנו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — דהואיל כו׳

The difference from siman קס״ז · 167, where we do deduct: here the pledge was in the lender’s domain from the outset.

« כלומר דל״ד לדלעיל סי׳ קס״ז ס״ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — מיהו כו׳

« וכן אם אמר אטרח ואייתי זוזי אמרי׳ בש״ס דלא אכיל המלוה שוב הפירות » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)

ס״ק ט״ו — אם אמר כו׳

« כ׳ ב״י בשם תלמידי רשב״א י״מ דוקא בב״ד וי״מ אפי׳ שלא בב״ד נמי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ו)

ס״ק ט״ז — פירותי ברבית כו׳

The decisive limit: deduction after protest applies only where there is אבק רבית — not in a fully permitted משכנתא בנכייתא.

« משמע דוקא היכא דהוי א״ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)

ס״ק י״ז — אפילו כו׳

And where the authorities divide, the Shach concludes with the rule of possession.

« ונ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ז)

ס״ק י״ח — מנכין לו כו׳

« שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ח)

ס״ק י״ט — משכונא זו

The Shach restricts seif 2 to the משכנתא דסורא alone: in any other, renting back is forbidden even through a third party.

« דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי׳ אדם אחר שכרה כדלעיל סי׳ קס״ד » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)

ס״ק כ — יכול כו׳

« מיהו נ״ל שצריך שלא יתנו בכך מתחלה בשעת הלואה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ)

ס״ק כ״א — יש מי שאוסר

Who the “there is one who forbids” of seif 3 is, and on what reasoning — the very reasoning the Shach declined in s"k 1.

« הוא הרמב״ן שהביא הרב המגיד שכתב הטעם דמשכנתא דסורא הוא מפני שאם שטפה נהר וכה״ג אינו נוטל כלום ואינו יכול לפרוע משאר נכסים » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״א)

ס״ק כ״ב — אינה נפדית כו׳

A rare textual correction: the Shach writes that the Rama, as printed in all the books, contains a scribal error.

« כן הוא בכל הספרים וט״ס הוא וכן הוא בעט״ז נפדית לחצאין כדאיתא בתשובת הרשב״א » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ב)

ס״ק כ״ג — בחוב קדום

« אפי׳ בנכייתא אסור דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ג)

ס״ק כ״ד — אזלינן בתר מנהג

A צ״ע of the Shach on the Rama: the Ba’al HaTerumot writes exactly the reverse.

« צ״ע דבה״ת כ׳ בהפך וכן הרשב״ץ הביא ב׳ הדעות ולא הכריע » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ד)

ס״ק כ״ה — וכן אם כו׳

« אמרינן בש״ס דסתם משכנתא שתא דאי בעי לסלוקי ליה גו שתא לא מצי מסלק ליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ה)

ס״ק כ״ו — הולכים אחר המנהג

What makes a place count as אתרא דמסלקי: the Raavad and the Rosh do not measure the same thing.

« ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה או ט״ו יום קודם שיכלה השנה שוב לא יפדנו אותה השנה כתב הראב״ד דחשיב אתרא דלא מסלקי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ו)

ס״ק כ״ז — ועיין בחשן המשפט

« ובסימן קע״ה סנ״ז נ״ח נתבאר דין בר מצרא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ז)

ס״ק כ״ח — בדמים

« אלו של דמי הלואה או שיוסיף לו מעט מ״מ הוא שוה יותר אסור » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ח)

ס״ק כ״ט — אסור

« כתב הב״ח דהוי א״ר דצד א׳ ברבית הוא מדרבנן » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ט)

ס״ק ל — אין הממושכן כו׳

« אפי׳ היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל)

ס״ק ל״א — הנותן חורבתו כו׳

« ע״ל ס״ס קס״ו בהג״ה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״א)

ס״ק ל״ב — לוה כו׳

The Shach writes that the Rama’s wording is garbled, and restores the Ba’al HaTerumot’s distinction.

« לשון הרב מגומגם בזה ומה שעולה מבה״ת בשם הרמב״ן הוא דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע״פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו היא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״ב)

ס״ק ל״ג — צריך להחזיר כו׳ גם השכר

« היינו כשהמלוה היה דר בו בנכייתא וכהאי גוונא דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״ג)

ט״ז — Turei Zahav (14 ס״ק)

ס״ק א — כמשכנתא דסורא כו׳

The Taz opens with the Ramban’s reason, and immediately draws from it a consequence the Shach will contest.

« אבל במשכנתא בנכייתא כדרך שזכר רמ״א בהג״ה בשם י״א זהו אסור לדעה זאת » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק א)

« שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהוא עושה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק א)

ס״ק ב — ואין חילוק בזה בין שדה לבית

The dispute of Rashi and Rabbenu Tam on field and house, then the Taz’s position on אחריות.

« זהו דעת ר״ת לאפוקי מדעת רש״י בטור שמחלק בין בית לשדה דבשדה מותר בנכייתא לפי שיש לפעמים הפסד אבל בבית הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)

« כן נראה לי נכון להלכה דלא הוה רבית קצוצה כדעת הרא״ש » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)

ס״ק ג — ויש מתירין להלוות על ספרים כו׳

The Taz’s צ״ע on books and synagogue seats, which the Shach answers in s"k 9.

« צ״ע דלמה סמך רמ״א על דעה זו כיון דבח״מ סימן ע״ב ובב״י מחודשים י״א מביא תשובת רשב״א דרבית קצוצה היא » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ג)

ס״ק ד — כותב לו אחריות כו׳

« כבר כתבתי הנראה לע״ד שלענין הלכה אבק רבית הוא ואפילו יהיה הדבר ספק מכל מקום אין כח לומר רבית קצוצה היא ולהוציא ממון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ד)

ס״ק ה — הוי ברשות המלוה

« עי׳ סי׳ קס״ו סעיף ג » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ה)

ס״ק ו — מיהו אם אמר לא בעינא כו׳

Six words that change the regime of the case: after protest it is no longer interest but theft.

« דאז אכלם בגזל לא ברבית וכל גזל מוציאין ממנו » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ו)

ס״ק ז — משכונא זו

The longest s"k of the siman, and the most vehement: the Taz dismantles the Levush’s arrangement.

« פי׳ משכנתא דסורא שנזכר בש״ע סעיף א׳ וההיתר בזה אם כבר החזיק המלוה בשדה כמ״ש סי׳ קס״ד אבל שאר משכנתא אסור אליבא דכ״ע » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)

« אבל פייסו פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)

ס״ק ח — מנפילה או שריפה אסור

Why transferring the אחריות destroys the permission, though elsewhere a bailee may assume it.

« שאני הכא דעיקר ההיתר של ענין זה בהא שהמקבל מקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל ממנו אין כאן היתר שהרי מלוה ולוה יש כאן » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ח)

ס״ק ט — בחוב קדום אסור

The Taz’s practical way out for the prior debt: a kinyan of חזקה on the field itself.

« ונראה לי דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד דאז אמרינן כיון שאין כאן מעות על מה יחול נתינת המשכון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ט)

ס״ק י — בדמים אלו

« דהיינו פחות משויה ומוזיל גביה מחמת ההלואה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י)

ס״ק י״א — עד שיחזיר לו העובד כוכבים מעותיו

« מסיק ב״י לדעת רמב״ן ורשב״א אפילו אם היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי היא כמכורה עד שיהא נפרע » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — אלא זהוב אחד מותר

« דזה דמי למשכנתא דסורא שנזכר סעיף א׳ מסימן זה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — כשהמס מעות

« שאין המס הזה מוטל על המעות שלו אלא על גוף הקרקע של לוה אבל אם המס בפירות שנוטל האדון חלק בפירות הקרקע אסור » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — מי שהשכין בית כו׳

The final s"k, and it corrects the Rama: the Rashba required an express acceptance of the אחריות, which the Rama omitted.

« וצ״ע על רמ״א בהעתקה זו דבתשובת הרשב״א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ומכח זה פסק הרשב״א שחייב לוה לשלם מה שהתנה בדין האחריות » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)

« אבל אם לא קיבל עליו בפירוש אחריות לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא ניכוי אע״פ שהוכרח לשלם שכר דירה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)

באר היטב — Baer Hetev (19 ס״ק)

ס״ק א — דסורא

« והטעם בב״י בשם הרמב״ן שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק א)

ס״ק ב — מועט

« אפילו פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ב)

ס״ק ג — לסלק

« כ׳ הש״ך ואפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוא בנכייתא וע״פ זה הוא המנהג » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ג)

ס״ק ד — ספרים

« והש״ך כתב שלא נעלם מעיני הרב דברים אלו וכמ״ש בד״מ לכך סיים וטוב להחמיר לעשות בנכייתא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ד)

ס״ק ה — כשאחריות

« פי׳ שכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז אם יתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ה)

ס״ק ו — אסור

« וכ׳ הט״ז ומ״מ לא הוי אלא אבק רבית » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ו)

ס״ק ז — מנכין

« שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ז)

ס״ק ח — לשכרה

« כ׳ הלבוש מיהו נ״ל שצריך שלא יתנה בכך בשעת ההלואה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ח)

ס״ק ט — שאוסר

« דעיקר ההיתר הוא מאחר שמקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל אין כאן היתר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט)

ס״ק י — אינה

« כ׳ הש״ך דהוא ט״ס וצ״ל נפדית לחצאין דהיינו דהמלוה מחויב לקבל החצי מ״מ יאכל המלוה כל הפירות » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י)

ס״ק י״א — אסור

« אפילו בנכייתא דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״א)

ס״ק י״ב — מנהג

« כ׳ הש״ך צ״ע דהב״י לא כתב כן אלא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)

ס״ק י״ג — הולכים

« וכ׳ הב״י דכל הפוסקים ס״ל דהוי כאתרא דלא מסלקי » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)

ס״ק י״ד — נתבארו

« בסי׳ ס״ז ס״ב ובסי׳ קע״ה סנ״ז נ״ח ובסי׳ רע״ח סס״ג » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)

ס״ק ט״ו — בדמים

« כ׳ הש״ך פי׳ בדמים אלו של דמי ההלואה או שיוסיף לו מעט ומ״מ הוא שוה יותר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט״ו)

ס״ק ט״ז — שיחזיר

« אפי׳ היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהן הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)

ס״ק י״ז — מותר

« דזה דמי למשכנתא דסורא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ז)

ס״ק י״ח — כשהמס

« דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע״פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ח)

ס״ק י״ט — השכר

« היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה״ג דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)

פתחי תשובה — Pit’hei Teshuva (3 ס״ק)

ס״ק א — וי״א דאפילו כו׳

« עי׳ בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ ל״ח מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק א)

ס״ק ב — על ספרים

« עיין בח״מ סי׳ רצ״ב סעיף ך׳ בהגהה ועי׳ בסמ״ע ובש״ך שם ועי׳ במג״א סי׳ י״ד ס״ק יו״ד » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ב)

ס״ק ג — בחוב קדום אסור

The Lechmei Todah, reported by the Pit’hei Teshuva, sharply narrows the prohibition of the prior debt.

« שתמה על הרמ״א שסתם וכתב דאם נתנה לו בחוב קדום אסור » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)

« ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע״י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ״ע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)

נקודות הכסף — Nekudot HaKesef (2 entries, referenced to the siman)

Entry א — (סימן קע״ב בט״ז ס״ק ג׳) צ״ע דלמה סמך כו׳

Against the Taz’s צ״ע on books: the Shach refers to his s"k 9.

« לק״מ כמ״ש בש״ך בס״ק ט » (נקודות הכסף יו״ד קע״ב)

Entry ב — (בט״ז סק״ד) ר״ל דדוקא בקיבל עליו אחריות בפירוש

Against the Taz’s correction of the Rama on אחריות: the נכייתא counts as a sale, and the אחריות is implied.

« ואין דבריו מוכרחים די״ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט״ס הוא » (נקודות הכסף יו״ד קע״ב)

7. The Rambam — the three משכונות of הלכות מלווה ולווה

The Rambam arranges the material in three degrees, and his classification is worth memorising: it gives at a stroke what the Mehaber and the Rama spread over a page.

« נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)

« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)

« מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)

Two seifim of our siman are the Rambam almost verbatim — the fourth and the fifth:

« וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה לִכְשֶׁתִּמְכֹּר קַרְקַע זוֹ לֹא תִּמְכְּרֶנָּה אֶלָּא לִי בְּדָמִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה ז׳)

« עַכּוּ״ם שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְחָזַר הָעַכּוּ״ם וּמְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר אֵין הַמְמַשְׁכֵּן חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לְיִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה ו׳)

8. Contemporary practical cases

9. Synthesis of Siman 172

Comprehension questions

Going further