Le siman s’ouvre sur un seif énorme, qui porte à lui seul toute la matière, et se poursuit par cinq seifim brefs qui en tirent les conséquences. Le seif 1 dit à quelles conditions un prêteur peut consommer les fruits du bien qu’on lui a engagé ; les seifim 2 à 6 examinent cinq manières de sortir de ces conditions — relouer, transférer un risque, partir d’une dette ancienne, fixer un prix de rachat, payer un impôt.
הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות. ובו ו׳ סעיפים:
המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי״א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש״י ורא״ש) וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור (ב״י בשם רשב״א) ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רשב״א ובה״ת) ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק (רשב״א ונ״י והרב המגיד כתבו מנהג זה) ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר״י ור״ת ורבינו ירוחם ועב״ח שגם רא״ש סובר כן) או שאר מטלטלין (מרדכי ובית יוסף ס״ס זה בשם תשובת רשב״א ועיין בח״מ ר״ס ע״ג בהג״ה) דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על ספרים או מקומות ב״ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (תשובת מהרי״ל סי׳ ל״ז והאגודה) וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (טור) ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (טור) מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ (ב״י בשם הראב״ד ובתה״ד סי׳ ש״ה בשם הרמב״ן):
משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין (בה״ת וריב״ש סי׳ ש״ה בשם רמב״ן) ויש מתירין (ריב״ש בשם י״א מביאו ב״י בסי׳ קס״ד) ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס״ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:
במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר: הגה כל משכנתא אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (ב״י בשם הרשב״א) הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב״י בשם עיטור) ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו הולכים אחר המנהג (ב״י בשם בעל התרומות) ועיין ס״ק כ״ד ועי׳ בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :
הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:
עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:
הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג׳ זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב״י בשם בעל התרומות ורמב״ן) . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ב״י בשם הרשב״א):
« שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
Un homme prête cent et reçoit en garantie un champ. Il en récolte les fruits pendant que la dette court, puis rend le champ et récupère ses cent. À l’arrivée, il a repris exactement ce qu’il avait donné — et il a consommé dix récoltes. Ces récoltes sont le prix du temps : c’est de l’intérêt, et le Rambam le dit en un mot.
« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
Trois voies, et trois seulement, font sortir l’opération du prêt. La première est celle du Mehaber : le prêteur ne peut rien recouvrer, il ne peut que consommer, et il rendra la terre sans rien recevoir. Il n’est plus un prêteur mais un locataire à bon compte.
« אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
La deuxième est celle du Rama : le prêteur déduit chaque année quelque chose de la dette — même une somme infime. Cette déduction transforme la consommation en achat de fruits, et l’achat en risque : peut-être la récolte manquera-t-elle.
« דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
La troisième, selon Rachi et le Roch, ne demande aucune déduction : il suffit que l’emprunteur ne puisse pas récupérer son bien avant terme. Le prêteur est alors immobilisé comme un acheteur, et le Rachba conteste précisément cela.
« ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
La sougya du chapitre איזהו נשך pose d’emblée la règle qui commande le siman, et elle la pose là où l’emprunteur peut récupérer son bien quand il veut :
« הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוֹל אֶלָּא בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
Puis elle nomme la formule de l’acte qui rend l’opération permise sans aucune déduction — la formule que le Mehaber recopiera dans son seif 1 :
« שְׁרֵי כִּי מַשְׁכַּנְתָּא דְסוּרָא, דְּכָתְבִי בַּהּ הָכִי: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָּא אִילֵּין תִּיפּוֹק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
Elle rapporte enfin ce que faisaient les Amoraïm eux-mêmes, et ils ne faisaient pas tous la même chose :
« רַב כָּהֲנָא וְרַב פָּפָּא וְרַב אָשֵׁי לָא אָכְלִי בְּנַכְיְיתָא. רָבִינָא אָכֵיל בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
Le Rambam organise cette matière en une classification que le Mehaber ne reprend pas, mais qui reste le cadre le plus clair du siman :
« נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
Et c’est le Rambam qui donne au Mehaber son seif 1 presque mot pour mot, en rapportant l’avis de « certains Gueonim » :
« הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָא שֶׁאֵין בָּהּ נִכּוּי כְּלָל הֲרֵי הִיא רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)
« וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחְזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ חִנָּם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)
« שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כִּשְׂכִירוּת וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׂכִירוּת מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)
« המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« אפי׳ פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ו)
« הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוֹל אֶלָּא בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)
| Clause | Ce qu’elle dit | Régime |
|---|---|---|
| Seif 1 — משכנתא דסורא | Acte à durée fixée, « la terre sortira sans argent » : le prêteur ne recouvre rien | Permis, quel que soit le rendement |
| Seif 1 — le rachat calculé | L’emprunteur peut écarter à tout moment en comptant dix par an et en récupérant le solde | Permis |
| Seif 1 — Rama, נכייתא | Une déduction annuelle, même infime, dans un lieu où l’on peut écarter | Permis |
| Seif 1 — Rama, sans נכייתא | Aucune déduction, dans un lieu où l’on peut écarter | Interdit — אבק רבית |
| Seif 1 — Rama, אתרא דלא מסלקי | L’emprunteur ne peut pas écarter avant terme, sans déduction | Permis selon Rachi et le Roch, interdit selon le Rachba |
| Seif 1 — Rama, l’usage | Dans ces pays, on permet la נכייתא même là où l’on peut écarter | Permis par la coutume |
| Seif 1 — Rama, livres et places | Prêt sur des livres ou des places de synagogue, même sans נכייתא | Permis, mais « bon d’être rigoureux » |
| Seif 1 — Rama, אחריות | Garantie écrite sur les autres biens de l’emprunteur | Interdit |
| Seif 1 — Rama, ניכוי | Déduire après coup les fruits consommés | Refusé — sauf après protestation |
| Seif 2 | Le prêteur reloue le bien à l’emprunteur pour un montant annuel | Deux avis ; permis par un tiers, dans la seule משכנתא דסורא (Chakh) |
| Seif 3 — réparation légère | Somme infime pour que l’emprunteur assume une réparation mineure | Permis |
| Seif 3 — sinistre | Montant fixé pour que l’emprunteur assume effondrement ou incendie | Un avis interdit — le risque est le fondement de la permission |
| Seif 3 — Rama, moitiés | Rachat partiel du gage | Le prêteur mange tous les fruits jusqu’au rachat total |
| Seif 3 — Rama, dette antérieure | Le gage donné pour une dette déjà née | Interdit |
| Seif 3 — Rama, sans stipulation | Ni משכנתא דסורא ni נכייתא convenues | On suit la coutume de la ville |
| Seif 4 | « Ne vends qu’à moi, à ce prix » / « à sa valeur, et c’est ma condition » | Interdit / permis |
| Seif 5 | Cour d’un non-Juif engagée à un Juif puis vendue à un autre Juif | Le gagiste habite sans loyer jusqu’au remboursement |
| Seif 6 — la ruine | Bâtir et habiter jusqu’à épuisement de la dépense, en comptant un tiers de la valeur | Permis |
| Seif 6 — Rama, l’impôt | Impôt payé en argent / prélevé sur les fruits | Permis / interdit |
| Seif 6 — Rama, maison d’autrui | Le propriétaire reprend la maison engagée par un tiers | L’emprunteur rembourse le capital et le loyer versé |
Soixante-et-onze entrées d’appareil pour six seifim : trente-trois ס״ק du Chakh, quatorze du Taz, dix-neuf du Baer Hetev, trois du Pit’hei Techouva et deux des Nekoudot HaKessef. Le Chakh y corrige deux fois le texte imprimé du Rama, et le Taz y consacre au Levouch le plus long développement du siman.
Le ס״ק d’ouverture, et il pose la question qui commande tout le siman : pourquoi la משכנתא דסורא est-elle permise ?
« משמע דטעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר וכן משמע בטור וכ״כ התוס׳ דף ס״ז ריש ע״ב » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)
« ומיהו פשט דבריו שם משמע דלעולם בעינן שלא יהא כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום וכן נראה דעת המחבר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)
« וה״ה יותר ועי׳ בתשובת מהר״ם אלשקר סימן קט״ו מדין משכנתא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« כלומר אפי׳ התנה הלוה שיוכל לסלקו כו׳ וכ״ש לא התנה דשרי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ג)
Le Chakh explique la double mention du champ et de la maison : c’est un לא מיבעיא, du cas incertain au cas assuré.
« כלומר ל״מ שדה שפעמים אינו עושה פירות ונכנס בספק שמא לא יעשה פירות אלא אפילו בית וחצר שפירותיהן דהיינו הדירה מצויה תדיר מותר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« ע״ל ס״ק כ״ו איזה מקרי יוכל לסלקו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ה)
« אפי׳ פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ו)
Le ס״ק qui corrige le Rama : « il n’y a pas de différence » est imprécis — il y en a une, mais elle porte sur la gravité de l’interdit, non sur la permission.
« אינו מדוקדק דודאי יש חילוק לי״א אלו שהם הרשב״א וסייעתו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא דבמסלקי הוי ר״ק ובלא מסלקי הוי א״ר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« עיין בתשובת מהרי״ל שם משמע דאפילו בר״ק יש להתיר דמדמי ליה למעות של יתומים » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ח)
La défense du Rama contre le צ״ע du Taz sur les livres et les places de synagogue.
« הרי שלא נעלם מהרב דעת ראבי״ה וסייעתו שאוסרים גם בספרים בלא נכייתא וע״פ דבריהם כתב וטוב להחמיר לעשות בנכייתא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט)
La définition exacte de l’אחריות qui interdit : non pas la sûreté de la créance, mais la disposition immédiate d’un autre gage.
« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)
« שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
« וכ״ש אכל טפי משיעור החוב שאין מוציאין ממנו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)
La différence avec le siman קס״ז · 167, où l’on déduit : ici le gage était dans le domaine du prêteur dès le départ.
« כלומר דל״ד לדלעיל סי׳ קס״ז ס״ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
« וכן אם אמר אטרח ואייתי זוזי אמרי׳ בש״ס דלא אכיל המלוה שוב הפירות » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« כ׳ ב״י בשם תלמידי רשב״א י״מ דוקא בב״ד וי״מ אפי׳ שלא בב״ד נמי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ו)
La limite décisive : la déduction après protestation ne vaut que là où il y a de l’אבק רבית — non dans une משכנתא בנכייתא pleinement permise.
« משמע דוקא היכא דהוי א״ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)
Et là où les décisionnaires se partagent, le Chakh conclut par la règle de la possession.
« ונ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ז)
« שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ח)
Le Chakh restreint le seif 2 à la seule משכנתא דסורא : dans toute autre, la relocation est interdite même par un tiers.
« דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי׳ אדם אחר שכרה כדלעיל סי׳ קס״ד » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
« מיהו נ״ל שצריך שלא יתנו בכך מתחלה בשעת הלואה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ)
Qui est le « il en est un qui interdit » du seif 3, et sur quel raisonnement — celui-là même que le Chakh a refusé au ס״ק א.
« הוא הרמב״ן שהביא הרב המגיד שכתב הטעם דמשכנתא דסורא הוא מפני שאם שטפה נהר וכה״ג אינו נוטל כלום ואינו יכול לפרוע משאר נכסים » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״א)
Une correction textuelle rare : le Chakh écrit que le Rama, tel qu’il est imprimé dans tous les livres, comporte une faute de copiste.
« כן הוא בכל הספרים וט״ס הוא וכן הוא בעט״ז נפדית לחצאין כדאיתא בתשובת הרשב״א » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ב)
« אפי׳ בנכייתא אסור דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ג)
Un צ״ע du Chakh sur le Rama : le Baal HaTeroumot écrit exactement l’inverse.
« צ״ע דבה״ת כ׳ בהפך וכן הרשב״ץ הביא ב׳ הדעות ולא הכריע » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ד)
« אמרינן בש״ס דסתם משכנתא שתא דאי בעי לסלוקי ליה גו שתא לא מצי מסלק ליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ה)
Ce qui fait qu’un lieu compte comme אתרא דמסלקי : le Raavad et le Roch ne mesurent pas la même chose.
« ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה או ט״ו יום קודם שיכלה השנה שוב לא יפדנו אותה השנה כתב הראב״ד דחשיב אתרא דלא מסלקי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ו)
« ובסימן קע״ה סנ״ז נ״ח נתבאר דין בר מצרא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ז)
« אלו של דמי הלואה או שיוסיף לו מעט מ״מ הוא שוה יותר אסור » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ח)
« כתב הב״ח דהוי א״ר דצד א׳ ברבית הוא מדרבנן » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ט)
« אפי׳ היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל)
« ע״ל ס״ס קס״ו בהג״ה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״א)
Le Chakh écrit que la glose du Rama est mal formulée, et il rétablit la distinction du Baal HaTeroumot.
« לשון הרב מגומגם בזה ומה שעולה מבה״ת בשם הרמב״ן הוא דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע״פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו היא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״ב)
« היינו כשהמלוה היה דר בו בנכייתא וכהאי גוונא דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״ג)
Le Taz ouvre par le טעם du Ramban, et il en tire aussitôt une conséquence que le Chakh contestera.
« אבל במשכנתא בנכייתא כדרך שזכר רמ״א בהג״ה בשם י״א זהו אסור לדעה זאת » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק א)
« שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהוא עושה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק א)
La ma’hloket de Rachi et de Rabbénou Tam sur le champ et la maison, puis la position du Taz sur l’אחריות.
« זהו דעת ר״ת לאפוקי מדעת רש״י בטור שמחלק בין בית לשדה דבשדה מותר בנכייתא לפי שיש לפעמים הפסד אבל בבית הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« כן נראה לי נכון להלכה דלא הוה רבית קצוצה כדעת הרא״ש » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)
Le צ״ע du Taz sur les livres et les places de synagogue, auquel le Chakh répond au ס״ק ט.
« צ״ע דלמה סמך רמ״א על דעה זו כיון דבח״מ סימן ע״ב ובב״י מחודשים י״א מביא תשובת רשב״א דרבית קצוצה היא » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« כבר כתבתי הנראה לע״ד שלענין הלכה אבק רבית הוא ואפילו יהיה הדבר ספק מכל מקום אין כח לומר רבית קצוצה היא ולהוציא ממון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« עי׳ סי׳ קס״ו סעיף ג » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ה)
Six mots qui changent le régime du cas : après protestation, ce n’est plus de l’intérêt mais du vol.
« דאז אכלם בגזל לא ברבית וכל גזל מוציאין ממנו » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ו)
Le plus long ס״ק du siman, et le plus véhément : le Taz y démonte l’arrangement du Levouch.
« פי׳ משכנתא דסורא שנזכר בש״ע סעיף א׳ וההיתר בזה אם כבר החזיק המלוה בשדה כמ״ש סי׳ קס״ד אבל שאר משכנתא אסור אליבא דכ״ע » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« אבל פייסו פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
Pourquoi le transfert de l’אחריות détruit la permission, alors qu’ailleurs un dépositaire peut l’assumer.
« שאני הכא דעיקר ההיתר של ענין זה בהא שהמקבל מקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל ממנו אין כאן היתר שהרי מלוה ולוה יש כאן » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ח)
La sortie pratique du Taz pour la dette antérieure : un acte d’acquisition sur le champ lui-même.
« ונראה לי דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד דאז אמרינן כיון שאין כאן מעות על מה יחול נתינת המשכון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ט)
« דהיינו פחות משויה ומוזיל גביה מחמת ההלואה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י)
« מסיק ב״י לדעת רמב״ן ורשב״א אפילו אם היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי היא כמכורה עד שיהא נפרע » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
« דזה דמי למשכנתא דסורא שנזכר סעיף א׳ מסימן זה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)
« שאין המס הזה מוטל על המעות שלו אלא על גוף הקרקע של לוה אבל אם המס בפירות שנוטל האדון חלק בפירות הקרקע אסור » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
Le ס״ק final, et il corrige le Rama : le Rachba exigeait une acceptation expresse de l’אחריות, que le Rama a omise.
« וצ״ע על רמ״א בהעתקה זו דבתשובת הרשב״א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ומכח זה פסק הרשב״א שחייב לוה לשלם מה שהתנה בדין האחריות » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« אבל אם לא קיבל עליו בפירוש אחריות לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא ניכוי אע״פ שהוכרח לשלם שכר דירה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« והטעם בב״י בשם הרמב״ן שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק א)
« אפילו פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« כ׳ הש״ך ואפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוא בנכייתא וע״פ זה הוא המנהג » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« והש״ך כתב שלא נעלם מעיני הרב דברים אלו וכמ״ש בד״מ לכך סיים וטוב להחמיר לעשות בנכייתא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« פי׳ שכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז אם יתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ה)
« וכ׳ הט״ז ומ״מ לא הוי אלא אבק רבית » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ו)
« שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« כ׳ הלבוש מיהו נ״ל שצריך שלא יתנה בכך בשעת ההלואה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ח)
« דעיקר ההיתר הוא מאחר שמקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל אין כאן היתר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט)
« כ׳ הש״ך דהוא ט״ס וצ״ל נפדית לחצאין דהיינו דהמלוה מחויב לקבל החצי מ״מ יאכל המלוה כל הפירות » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י)
« אפילו בנכייתא דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
« כ׳ הש״ך צ״ע דהב״י לא כתב כן אלא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)
« וכ׳ הב״י דכל הפוסקים ס״ל דהוי כאתרא דלא מסלקי » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
« בסי׳ ס״ז ס״ב ובסי׳ קע״ה סנ״ז נ״ח ובסי׳ רע״ח סס״ג » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« כ׳ הש״ך פי׳ בדמים אלו של דמי ההלואה או שיוסיף לו מעט ומ״מ הוא שוה יותר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט״ו)
« אפי׳ היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהן הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)
« דזה דמי למשכנתא דסורא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ז)
« דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע״פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ח)
« היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה״ג דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
« עי׳ בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ ל״ח מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק א)
« עיין בח״מ סי׳ רצ״ב סעיף ך׳ בהגהה ועי׳ בסמ״ע ובש״ך שם ועי׳ במג״א סי׳ י״ד ס״ק יו״ד » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ב)
Le Le’hmei Toda, rapporté par le Pit’hei Techouva, restreint fortement l’interdit de la dette antérieure.
« שתמה על הרמ״א שסתם וכתב דאם נתנה לו בחוב קדום אסור » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע״י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ״ע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
Contre le צ״ע du Taz sur les livres : le Chakh renvoie à son ס״ק ט.
« לק״מ כמ״ש בש״ך בס״ק ט » (נקודות הכסף יו״ד קע״ב)
Contre la correction du Taz au Rama sur l’אחריות : la נכייתא vaut vente, et l’אחריות y est sous-entendue.
« ואין דבריו מוכרחים די״ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט״ס הוא » (נקודות הכסף יו״ד קע״ב)
Le Rambam range la matière en trois degrés, et sa classification vaut d’être mémorisée : elle donne d’un coup ce que le Mehaber et le Rama exposent en une page.
« נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
Deux seifim de notre siman sont du Rambam presque littéralement — le quatrième et le cinquième :
« וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה לִכְשֶׁתִּמְכֹּר קַרְקַע זוֹ לֹא תִּמְכְּרֶנָּה אֶלָּא לִי בְּדָמִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה ז׳)
« עַכּוּ״ם שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְחָזַר הָעַכּוּ״ם וּמְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר אֵין הַמְמַשְׁכֵּן חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לְיִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה ו׳)
« אֲפִלּוּ אָכַל כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא מָעוֹת הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה א׳)
« הָא מַשְׁכַּנְתָּא בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי, אֲכַל שִׁיעוּר זוּזֵי – מְסַלְּקִינַן לֵיהּ » (בבא מציעא ס״ז ע״א)
| Situation | Ce que le siman en dit |
|---|---|
| Je prête à un ami et j’occupe son studio en attendant le remboursement | C’est la משכנתא du seif 1. Sans aménagement, l’occupation est un intérêt. Deux voies : un acte à durée fixée où je ne récupère rien au bout (משכנתא דסורא), ou une déduction annuelle convenue sur la dette (נכייתא). |
| Je prête et je perçois les loyers de l’appartement donné en garantie | Même cas, sous une autre forme : les loyers sont les fruits. Le Rambam range l’appartement parmi les biens « dont les fruits sont réguliers » et y voit la forme la plus grave — d’où l’importance de la déduction. |
| La déduction annuelle convenue est symbolique, très inférieure au loyer réel | Cela suffit selon le Rama, et le Chakh écrit qu’elle peut être inférieure au tarif biblique du champ de possession. Ce qui compte n’est pas son montant mais son existence : elle transforme la consommation en achat. |
| Le contrat prévoit que si l’immeuble brûle, l’emprunteur me garantit sur ses autres biens | C’est la clause qui annule tout. Le Rama l’écrit expressément ; le Chakh précise qu’elle n’interdit que là où le prêteur dispose immédiatement d’un autre gage. |
| Je reloue l’appartement à l’emprunteur lui-même, contre un loyer annuel | Seif 2, et le Mehaber donne deux avis. Le Chakh restreint la permission à la seule משכנתא דסורא ; dans une autre forme, c’est interdit même par l’intermédiaire d’un tiers. |
| L’emprunteur me verse un supplément pour que je prenne à ma charge le risque d’incendie | Seif 3 : « il en est un qui interdit ». Le raisonnement est celui du Ramban — le risque est le fondement même de la permission ; en l’ôtant, on ôte l’aménagement. |
| Il me devait déjà de l’argent, et il me donne maintenant son appartement en garantie | C’est la dette antérieure, et le Rama l’interdit. Le Taz indique la voie : que l’emprunteur lui fasse acquérir le bien par un acte de possession sur le champ lui-même. Le Pit’hei Techouva rapporte un avis qui restreint fortement l’interdit lorsqu’il y a un acte écrit. |
| Rien n’a été convenu : ni durée, ni déduction | Le Rama renvoie à la coutume de la ville, et présume que telle était l’intention des parties. Le Chakh y met un צ״ע : le Baal HaTeroumot écrit l’inverse. |
| J’ai prêté sur des sefarim, et je les étudie | Le Rama le permet même sans déduction, l’usage étant pour une mitsva ; il ajoute aussitôt qu’il est bon d’être rigoureux et de convenir d’une déduction. Le Taz laisse la permission en צ״ע. |
| J’ai consommé plus que ma créance, et l’emprunteur veut m’écarter sans rien payer | Le Rambam et la guemara le refusent : on n’écarte pas le prêteur les mains vides, car ce serait faire sortir de lui par les juges ce qui n’en sort pas. |
| L’emprunteur me dit : « je ne veux plus que tu manges mes fruits » | Ce qui est consommé après cette protestation se déduit de la dette. Le Taz en donne la raison : à partir de là, ce n’est plus de l’intérêt mais du vol — et le vol, on le fait sortir. |
| L’appartement engagé n’était pas à l’emprunteur, et le propriétaire le reprend | Fin du seif 6 : l’emprunteur rembourse le capital et le loyer que le prêteur a dû verser. Le Taz objecte que le Rachba exigeait une acceptation expresse de la garantie ; les Nekoudot HaKessef répondent que la נכייתא vaut vente et que la garantie est sous-entendue. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קע״ב · ♥ Soutenir