הסימן נפתח בסעיף עצום, הנושא לבדו את כל החומר, ונמשך בחמישה סעיפים קצרים המוציאים ממנו את התולדות. סעיף א אומר באיזה תנאים יכול המלווה לאכול את פירות הקרקע שמישכנו לו ; וסעיפים ב עד ו בודקים חמש דרכים לצאת מן התנאים הללו — להשכיר חזרה, להעביר סיכון, לפתוח בחוב קדום, לקבוע דמי פדיון, לשלם מס.
הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות. ובו ו׳ סעיפים:
המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי״א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש״י ורא״ש) וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור (ב״י בשם רשב״א) ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רשב״א ובה״ת) ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק (רשב״א ונ״י והרב המגיד כתבו מנהג זה) ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר״י ור״ת ורבינו ירוחם ועב״ח שגם רא״ש סובר כן) או שאר מטלטלין (מרדכי ובית יוסף ס״ס זה בשם תשובת רשב״א ועיין בח״מ ר״ס ע״ג בהג״ה) דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על ספרים או מקומות ב״ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (תשובת מהרי״ל סי׳ ל״ז והאגודה) וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (טור) ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (טור) מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ (ב״י בשם הראב״ד ובתה״ד סי׳ ש״ה בשם הרמב״ן):
משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין (בה״ת וריב״ש סי׳ ש״ה בשם רמב״ן) ויש מתירין (ריב״ש בשם י״א מביאו ב״י בסי׳ קס״ד) ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס״ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:
במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר: הגה כל משכנתא אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (ב״י בשם הרשב״א) הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב״י בשם עיטור) ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו הולכים אחר המנהג (ב״י בשם בעל התרומות) ועיין ס״ק כ״ד ועי׳ בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :
הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:
עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:
הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג׳ זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב״י בשם בעל התרומות ורמב״ן) . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ב״י בשם הרשב״א):
« שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
אדם מלווה מאה ומקבל שדה לביטחון. הוא אוכל את פירותיה כל זמן שהחוב קיים, ואחר כך מחזיר את השדה ונוטל את מאתו. בסופו של דבר נטל בדיוק את מה שנתן — ואכל עשר תבואות. אותן תבואות הן שכר ההמתנה: רבית היא, והרמב״ם אומרה בתיבה אחת.
« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
שלוש דרכים, ולא יותר, מוציאות את העסק מכלל הלוואה. הראשונה היא דרך המחבר: אין המלווה יכול לגבות דבר, אלא לאכול בלבד, והוא יחזיר את הקרקע ולא ייטול כלום. שוב אינו מלווה אלא שוכר בזול.
« אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
השנייה היא דרך הרמ״א: המלווה מנכה בכל שנה משהו מן החוב — אפילו דבר מועט. ניכוי זה הופך את האכילה לקניית פירות, ואת הקנייה לסיכון: שמא לא תהיה תבואה.
« דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
השלישית, לדעת רש״י והרא״ש, אינה מצריכה ניכוי כלל: די בכך שאין הלווה יכול לסלקו קודם הזמן. נמצא המלווה קבוע כקונה, ועל זה עצמו חולק הרשב״א.
« ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
סוגיית פרק איזהו נשך מעמידה מיד את הכלל שכל הסימן תלוי בו, ומעמידה אותו במקום שהלווה יכול לסלק את המלווה מתי שירצה:
« הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוֹל אֶלָּא בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
ואחר כך היא נוקבת בנוסח השטר המתיר את העסק בלא ניכוי כלל — הנוסח שהמחבר יעתיקנו בסעיף א:
« שְׁרֵי כִּי מַשְׁכַּנְתָּא דְסוּרָא, דְּכָתְבִי בַּהּ הָכִי: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָּא אִילֵּין תִּיפּוֹק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
ולבסוף היא מספרת מה עשו האמוראים עצמם, ולא כולם עשו כאחד:
« רַב כָּהֲנָא וְרַב פָּפָּא וְרַב אָשֵׁי לָא אָכְלִי בְּנַכְיְיתָא. רָבִינָא אָכֵיל בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
הרמב״ם מסדר את החומר הזה בחלוקה שהמחבר אינו מעתיקה, והיא עדיין המסגרת הבהירה ביותר לסימן:
« נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
והרמב״ם הוא שנתן למחבר את סעיף א כמעט מילה במילה, בהביאו את דעת ״מקצת גאונים״:
« הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָא שֶׁאֵין בָּהּ נִכּוּי כְּלָל הֲרֵי הִיא רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)
« וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחְזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ חִנָּם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)
« שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כִּשְׂכִירוּת וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׂכִירוּת מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ח׳)
« המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« אפי׳ פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ו)
« הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוֹל אֶלָּא בְּנַכְיְיתָא » (בבא מציעא ס״ז ע״ב)
« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)
| הפרט | מה הוא אומר | הדין |
|---|---|---|
| סעיף א — משכנתא דסורא | שטר לשנים קצובות, ״תיפוק ארעא בלא כסף״: אין המלווה גובה דבר | מותר בכל שיעור |
| סעיף א — הסילוק בחשבון | הלווה מסלקו בכל עת בחשבון עשר לשנה ומקבל את השאר | מותר |
| סעיף א — רמ״א, נכייתא | ניכוי שנתי, אפילו מועט, במקום שיכול לסלק | מותר |
| סעיף א — רמ״א, בלא נכייתא | אין ניכוי כלל, במקום שיכול לסלק | אסור — אבק רבית |
| סעיף א — רמ״א, אתרא דלא מסלקי | אין הלווה יכול לסלקו תוך הזמן, בלא ניכוי | מותר לרש״י ולרא״ש, אסור לרשב״א |
| סעיף א — רמ״א, המנהג | במדינות אלו מתירים נכייתא אף במקום שיכול לסלק | מותר מכוח המנהג |
| סעיף א — רמ״א, ספרים ומקומות | הלוואה על ספרים או מקומות בית הכנסת, אף בלא נכייתא | מותר, ו״טוב להחמיר״ |
| סעיף א — רמ״א, אחריות | אחריות כתובה על שאר נכסי הלווה | אסור |
| סעיף א — רמ״א, ניכוי | לנכות בדיעבד את הפירות שנאכלו | אין מנכין — אלא לאחר מחאה |
| סעיף ב | המלווה חוזר ומשכיר את הנכס ללווה בדבר קצוב לשנה | שתי דעות ; ועל ידי אחר מותר, ורק במשכנתא דסורא (ש״ך) |
| סעיף ג — תיקון קל | דבר מועט כדי שיקבל הלווה תיקון קטן | מותר |
| סעיף ג — נפילה ושריפה | דבר קצוב כדי שיקבל הלווה אחריות נפילה או שריפה | יש מי שאוסר — הסיכון הוא יסוד ההיתר |
| סעיף ג — רמ״א, לחצאין | פדיון חלקי של המשכון | המלווה אוכל את כל הפירות עד הפדיון השלם |
| סעיף ג — רמ״א, חוב קדום | המשכון ניתן על חוב שכבר נולד | אסור |
| סעיף ג — רמ״א, בסתם | לא התנו לא משכנתא דסורא ולא נכייתא | הולכים אחר מנהג העיר |
| סעיף ד | ״לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו״ / ״בשוויה, ועל מנת כן״ | אסור / מותר |
| סעיף ה | חצר גוי שמושכנה לישראל ונמכרה לישראל אחר | הממושכן דר בלא שכר עד הפירעון |
| סעיף ו — החורבה | לבנות ולדור עד שיכלו דמי ההוצאה, בחשבון שליש מן השווי | מותר |
| סעיף ו — רמ״א, המס | מס הנפרע במעות / הנגבה מן הפירות | מותר / אסור |
| סעיף ו — רמ״א, בית אחרים | בעל הבית מוציא את הבית שמישכנו אחר | הלווה משיב את הקרן וגם את השכר ששולם |
שבעים ואחד מקומות בנושאי הכלים לששה סעיפים: ל״ג ס״ק לש״ך, י״ד לט״ז, י״ט לבאר היטב, ג׳ לפתחי תשובה וב׳ לנקודות הכסף. הש״ך מגיה בהם פעמיים את נוסח הרמ״א שבדפוס, והט״ז מקדיש ללבוש את הדיון הארוך שבסימן.
הס״ק הפותח, והוא מעמיד את השאלה שכל הסימן תלוי בה: מפני מה מותרת המשכנתא דסורא?
« משמע דטעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר וכן משמע בטור וכ״כ התוס׳ דף ס״ז ריש ע״ב » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)
« ומיהו פשט דבריו שם משמע דלעולם בעינן שלא יהא כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום וכן נראה דעת המחבר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק א)
« וה״ה יותר ועי׳ בתשובת מהר״ם אלשקר סימן קט״ו מדין משכנתא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« כלומר אפי׳ התנה הלוה שיוכל לסלקו כו׳ וכ״ש לא התנה דשרי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ג)
הש״ך מבאר את הזכרת השדה והבית כאחד: לא מיבעיא הוא, מן הספק אל הוודאי.
« כלומר ל״מ שדה שפעמים אינו עושה פירות ונכנס בספק שמא לא יעשה פירות אלא אפילו בית וחצר שפירותיהן דהיינו הדירה מצויה תדיר מותר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« ע״ל ס״ק כ״ו איזה מקרי יוכל לסלקו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ה)
« אפי׳ פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ו)
הס״ק המגיה את הרמ״א: ״אין חילוק״ אינו מדוקדק — יש חילוק, אלא שהוא בחומרת האיסור ולא בהיתר.
« אינו מדוקדק דודאי יש חילוק לי״א אלו שהם הרשב״א וסייעתו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא דבמסלקי הוי ר״ק ובלא מסלקי הוי א״ר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« עיין בתשובת מהרי״ל שם משמע דאפילו בר״ק יש להתיר דמדמי ליה למעות של יתומים » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ח)
הגנת הרמ״א מפני הצ״ע של הט״ז בספרים ובמקומות בית הכנסת.
« הרי שלא נעלם מהרב דעת ראבי״ה וסייעתו שאוסרים גם בספרים בלא נכייתא וע״פ דבריהם כתב וטוב להחמיר לעשות בנכייתא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט)
הגדרת האחריות האוסרת: לא ביטחון החוב, אלא שיהיה בידו משכון אחר מיד.
« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)
« שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
« וכ״ש אכל טפי משיעור החוב שאין מוציאין ממנו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)
ההבדל מסימן קס״ז · 167, ששם מנכין: כאן היה המשכון ברשות המלווה מתחילה.
« כלומר דל״ד לדלעיל סי׳ קס״ז ס״ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
« וכן אם אמר אטרח ואייתי זוזי אמרי׳ בש״ס דלא אכיל המלוה שוב הפירות » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« כ׳ ב״י בשם תלמידי רשב״א י״מ דוקא בב״ד וי״מ אפי׳ שלא בב״ד נמי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ו)
הגבול המכריע: אין הניכוי שלאחר מחאה אלא במקום שיש אבק רבית — ולא במשכנתא בנכייתא המותרת גמורה.
« משמע דוקא היכא דהוי א״ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)
ובמקום שנחלקו הפוסקים, מסיק הש״ך בכלל המוציא מחבירו.
« ונ״ל דספיקא דדינא הוא והמע״ה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ז)
« שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ח)
הש״ך מצמצם את סעיף ב למשכנתא דסורא בלבד: בכל אחרת אסורה ההשכרה חוזרת אף על ידי אחר.
« דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי׳ אדם אחר שכרה כדלעיל סי׳ קס״ד » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
« מיהו נ״ל שצריך שלא יתנו בכך מתחלה בשעת הלואה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ)
מיהו ״יש מי שאוסר״ שבסעיף ג, ועל איזו סברה — היא הסברה עצמה שדחה הש״ך בס״ק א.
« הוא הרמב״ן שהביא הרב המגיד שכתב הטעם דמשכנתא דסורא הוא מפני שאם שטפה נהר וכה״ג אינו נוטל כלום ואינו יכול לפרוע משאר נכסים » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״א)
הגהה נדירה בנוסח: הש״ך כותב שהרמ״א, כפי שהוא בכל הספרים, טעות סופר יש בו.
« כן הוא בכל הספרים וט״ס הוא וכן הוא בעט״ז נפדית לחצאין כדאיתא בתשובת הרשב״א » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ב)
« אפי׳ בנכייתא אסור דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ג)
צ״ע לש״ך על הרמ״א: בעל התרומות כותב להיפך ממש.
« צ״ע דבה״ת כ׳ בהפך וכן הרשב״ץ הביא ב׳ הדעות ולא הכריע » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ד)
« אמרינן בש״ס דסתם משכנתא שתא דאי בעי לסלוקי ליה גו שתא לא מצי מסלק ליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ה)
מה עושה מקום לאתרא דמסלקי: הראב״ד והרא״ש אינם מודדים אותו דבר.
« ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה או ט״ו יום קודם שיכלה השנה שוב לא יפדנו אותה השנה כתב הראב״ד דחשיב אתרא דלא מסלקי » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ו)
« ובסימן קע״ה סנ״ז נ״ח נתבאר דין בר מצרא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ז)
« אלו של דמי הלואה או שיוסיף לו מעט מ״מ הוא שוה יותר אסור » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ח)
« כתב הב״ח דהוי א״ר דצד א׳ ברבית הוא מדרבנן » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק כ״ט)
« אפי׳ היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל)
« ע״ל ס״ס קס״ו בהג״ה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״א)
הש״ך כותב שלשון הרב מגומגמת, ומעמיד את חילוק בעל התרומות.
« לשון הרב מגומגם בזה ומה שעולה מבה״ת בשם הרמב״ן הוא דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע״פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו היא » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״ב)
« היינו כשהמלוה היה דר בו בנכייתא וכהאי גוונא דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ל״ג)
הט״ז פותח בטעם הרמב״ן, ומוציא ממנו מיד מסקנה שהש״ך יחלוק עליה.
« אבל במשכנתא בנכייתא כדרך שזכר רמ״א בהג״ה בשם י״א זהו אסור לדעה זאת » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק א)
« שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהוא עושה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק א)
מחלוקת רש״י ורבינו תם בשדה ובבית, ואחריה עמדת הט״ז באחריות.
« זהו דעת ר״ת לאפוקי מדעת רש״י בטור שמחלק בין בית לשדה דבשדה מותר בנכייתא לפי שיש לפעמים הפסד אבל בבית הוי קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« כן נראה לי נכון להלכה דלא הוה רבית קצוצה כדעת הרא״ש » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ב)
הצ״ע של הט״ז בספרים ובמקומות בית הכנסת, שהש״ך משיב עליו בס״ק ט.
« צ״ע דלמה סמך רמ״א על דעה זו כיון דבח״מ סימן ע״ב ובב״י מחודשים י״א מביא תשובת רשב״א דרבית קצוצה היא » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« כבר כתבתי הנראה לע״ד שלענין הלכה אבק רבית הוא ואפילו יהיה הדבר ספק מכל מקום אין כח לומר רבית קצוצה היא ולהוציא ממון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« עי׳ סי׳ קס״ו סעיף ג » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ה)
שש תיבות המשנות את דין המקרה: לאחר מחאה, שוב אין זו רבית אלא גזל.
« דאז אכלם בגזל לא ברבית וכל גזל מוציאין ממנו » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ו)
הס״ק הארוך שבסימן, והנחרץ שבהם: הט״ז מפרק בו את תקנת הלבוש.
« פי׳ משכנתא דסורא שנזכר בש״ע סעיף א׳ וההיתר בזה אם כבר החזיק המלוה בשדה כמ״ש סי׳ קס״ד אבל שאר משכנתא אסור אליבא דכ״ע » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« אבל פייסו פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
מפני מה העברת האחריות מבטלת את ההיתר, אף שבמקום אחר יכול שומר לקבלה עליו.
« שאני הכא דעיקר ההיתר של ענין זה בהא שהמקבל מקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל ממנו אין כאן היתר שהרי מלוה ולוה יש כאן » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ח)
המוצא המעשי שבט״ז לחוב הקדום: קנין חזקה בשדה עצמה.
« ונראה לי דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד דאז אמרינן כיון שאין כאן מעות על מה יחול נתינת המשכון » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ט)
« דהיינו פחות משויה ומוזיל גביה מחמת ההלואה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י)
« מסיק ב״י לדעת רמב״ן ורשב״א אפילו אם היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי היא כמכורה עד שיהא נפרע » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
« דזה דמי למשכנתא דסורא שנזכר סעיף א׳ מסימן זה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)
« שאין המס הזה מוטל על המעות שלו אלא על גוף הקרקע של לוה אבל אם המס בפירות שנוטל האדון חלק בפירות הקרקע אסור » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
הס״ק האחרון, והוא מגיה את הרמ״א: הרשב״א הצריך קבלת אחריות מפורשת, והרמ״א השמיטה.
« וצ״ע על רמ״א בהעתקה זו דבתשובת הרשב״א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ומכח זה פסק הרשב״א שחייב לוה לשלם מה שהתנה בדין האחריות » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« אבל אם לא קיבל עליו בפירוש אחריות לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא ניכוי אע״פ שהוכרח לשלם שכר דירה » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« והטעם בב״י בשם הרמב״ן שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק א)
« אפילו פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ב)
« כ׳ הש״ך ואפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוא בנכייתא וע״פ זה הוא המנהג » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« והש״ך כתב שלא נעלם מעיני הרב דברים אלו וכמ״ש בד״מ לכך סיים וטוב להחמיר לעשות בנכייתא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ד)
« פי׳ שכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז אם יתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ה)
« וכ׳ הט״ז ומ״מ לא הוי אלא אבק רבית » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ו)
« שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« כ׳ הלבוש מיהו נ״ל שצריך שלא יתנה בכך בשעת ההלואה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ח)
« דעיקר ההיתר הוא מאחר שמקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל אין כאן היתר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט)
« כ׳ הש״ך דהוא ט״ס וצ״ל נפדית לחצאין דהיינו דהמלוה מחויב לקבל החצי מ״מ יאכל המלוה כל הפירות » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י)
« אפילו בנכייתא דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
« כ׳ הש״ך צ״ע דהב״י לא כתב כן אלא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ב)
« וכ׳ הב״י דכל הפוסקים ס״ל דהוי כאתרא דלא מסלקי » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
« בסי׳ ס״ז ס״ב ובסי׳ קע״ה סנ״ז נ״ח ובסי׳ רע״ח סס״ג » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ד)
« כ׳ הש״ך פי׳ בדמים אלו של דמי ההלואה או שיוסיף לו מעט ומ״מ הוא שוה יותר » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט״ו)
« אפי׳ היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהן הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)
« דזה דמי למשכנתא דסורא » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ז)
« דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע״פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ח)
« היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה״ג דלא היה אפי׳ א״ר אלא הוי כמכירה » (באר היטב יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
« עי׳ בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ ל״ח מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק א)
« עיין בח״מ סי׳ רצ״ב סעיף ך׳ בהגהה ועי׳ בסמ״ע ובש״ך שם ועי׳ במג״א סי׳ י״ד ס״ק יו״ד » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ב)
לחמי תודה, שהביאו הפתחי תשובה, מצמצם מאוד את איסור החוב הקדום.
« שתמה על הרמ״א שסתם וכתב דאם נתנה לו בחוב קדום אסור » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע״י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ״ע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
נגד הצ״ע של הט״ז בספרים: הש״ך מפנה לס״ק ט שלו.
« לק״מ כמ״ש בש״ך בס״ק ט » (נקודות הכסף יו״ד קע״ב)
נגד הגהת הט״ז ברמ״א באחריות: הנכייתא כמכירה, והאחריות משתמעת מאליה.
« ואין דבריו מוכרחים די״ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט״ס הוא » (נקודות הכסף יו״ד קע״ב)
הרמב״ם מסדר את החומר בשלוש מדרגות, וכדאי לשנן את חלוקתו: היא נותנת בבת אחת את מה שהמחבר והרמ״א פורשׂים בעמוד שלם.
« נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
שני סעיפים שבסימננו הם מן הרמב״ם כמעט כלשונם — הרביעי והחמישי:
« וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה לִכְשֶׁתִּמְכֹּר קַרְקַע זוֹ לֹא תִּמְכְּרֶנָּה אֶלָּא לִי בְּדָמִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה ז׳)
« עַכּוּ״ם שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְחָזַר הָעַכּוּ״ם וּמְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר אֵין הַמְמַשְׁכֵּן חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לְיִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה ו׳)
« אֲפִלּוּ אָכַל כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא מָעוֹת הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ז׳ הלכה א׳)
« הָא מַשְׁכַּנְתָּא בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי, אֲכַל שִׁיעוּר זוּזֵי – מְסַלְּקִינַן לֵיהּ » (בבא מציעא ס״ז ע״א)
| המקרה | מה אומר הסימן |
|---|---|
| אני מלווה לחבר ודר בדירתו עד הפירעון | זו המשכנתא שבסעיף א. בלא תיקון, הדירה רבית היא. שתי דרכים: שטר לזמן קצוב שאיני נוטל בסופו כלום (משכנתא דסורא), או ניכוי שנתי קצוב מן החוב (נכייתא). |
| אני מלווה וגובה את שכר הדירה של הנכס שניתן לביטחון | אותו מקרה בצורה אחרת: שכר הדירה הוא הפירות. הרמב״ם מונה את הדירה בכלל ״מקום שפירותיו מצויין תדיר״ ורואה בזה החמור שבצורות — ומכאן חשיבות הניכוי. |
| הניכוי השנתי שקבענו סמלי, ופחות הרבה משכר הדירה האמיתי | די בכך לדעת הרמ״א, והש״ך כותב שאפילו פחות משיעור שדה אחוזה. לא שיעורו הוא העיקר אלא עצם קיומו: הוא ההופך את האכילה לקנייה. |
| בשטר כתוב שאם יישרף הבניין ישעבד לי הלווה את שאר נכסיו | זה הסעיף המבטל את הכול. הרמ״א כותבו במפורש ; והש״ך מדייק שאינו אוסר אלא במקום שיש למלווה משכון אחר מיד. |
| אני משכיר את הדירה חזרה ללווה עצמו בשכר שנתי | סעיף ב, והמחבר מביא שתי דעות. הש״ך מצמצם את ההיתר למשכנתא דסורא בלבד ; ובצורה אחרת אסור אף על ידי אחר. |
| הלווה מוסיף לי תשלום כדי שאקבל עליי את סיכון השריפה | סעיף ג: ״יש מי שאוסר״. והסברה סברת הרמב״ן — הסיכון הוא עצם יסוד ההיתר ; ובנטילתו ניטל התיקון. |
| הוא כבר היה חייב לי, ועכשיו הוא נותן לי את דירתו לביטחון | זהו החוב הקדום, והרמ״א אוסרו. הט״ז מורה את הדרך: שיקנה לו הלווה את השדה בחזקה. והפתחי תשובה מביא דעה המצמצמת מאוד את האיסור במקום שיש שטר. |
| לא סוכם דבר: לא זמן ולא ניכוי | הרמ״א מפנה למנהג העיר, ותולה בו את דעת הצדדים. והש״ך מניח בזה צ״ע: בעל התרומות כותב להיפך. |
| הלוויתי על ספרים, ואני לומד בהם | הרמ״א מתיר אף בלא ניכוי, שהשימוש לצורך מצווה ; ומיד מוסיף שטוב להחמיר ולעשות בנכייתא. והט״ז מניח את ההיתר בצ״ע. |
| אכלתי יותר מכדי חובי, והלווה רוצה לסלקני בחינם | הרמב״ם והגמרא ממאנים: אין מסלקין את המלווה בלא כלום, שהרי זה כמוציא ממנו בדיינים מה שאינו יוצא. |
| הלווה אומר לי: ״איני רוצה שתאכל עוד את פירותיי״ | מה שנאכל לאחר מחאה זו — מנכין אותו מן החוב. והט״ז נותן את הטעם: מכאן ואילך אין זו רבית אלא גזל, וגזל מוציאין. |
| הדירה שמושכנה לא הייתה של הלווה, ובעליה נטלה חזרה | סוף סעיף ו: הלווה משיב את הקרן וגם את השכר שהוצרך המלווה ליתן. הט״ז משיג שהרשב״א הצריך קבלת אחריות מפורשת ; ונקודות הכסף משיבות שהנכייתא כמכירה והאחריות משתמעת. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קע״ב · 172 · ♥ תמיכה