The ruling as the ש״ך, the ט״ז, the באר היטב, the פתחי תשובה and the נקודות הכסף carry it,
and the contemporary cases attached to it
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ב (ו׳ סעיפים)
ש״ך (ל״ג ס״ק) · ט״ז (י״ד ס״ק) · באר היטב (י״ט ס״ק) · פתחי תשובה (ג׳ ס״ק) · נקודות הכסף (ב׳) · בית יוסף · טור
Note: the Admur HaZaken did not write a Shulchan Arukh on Yoreh De’ah; this level is a level of psak, not a “Daat HaRav”. And the Rambam of reference here is הלכות מלווה ולווה (chapters ו׳–ז׳), not הלכות מאכלות אסורות.
Writing:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות. ובו ו׳ סעיפים:
המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי״א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש״י ורא״ש) וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור (ב״י בשם רשב״א) ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רשב״א ובה״ת) ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק (רשב״א ונ״י והרב המגיד כתבו מנהג זה) ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר״י ור״ת ורבינו ירוחם ועב״ח שגם רא״ש סובר כן) או שאר מטלטלין (מרדכי ובית יוסף ס״ס זה בשם תשובת רשב״א ועיין בח״מ ר״ס ע״ג בהג״ה) דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על ספרים או מקומות ב״ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (תשובת מהרי״ל סי׳ ל״ז והאגודה) וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (טור) ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (טור) מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ (ב״י בשם הראב״ד ובתה״ד סי׳ ש״ה בשם הרמב״ן):
משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין (בה״ת וריב״ש סי׳ ש״ה בשם רמב״ן) ויש מתירין (ריב״ש בשם י״א מביאו ב״י בסי׳ קס״ד) ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס״ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:
במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר: הגה כל משכנתא אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (ב״י בשם הרשב״א) הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב״י בשם עיטור) ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו הולכים אחר המנהג (ב״י בשם בעל התרומות) ועיין ס״ק כ״ד ועי׳ בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :
הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:
עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:
הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג׳ זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב״י בשם בעל התרומות ורמב״ן) . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ב״י בשם הרשב״א):
This siman does not settle whether one may lend, nor at what rate: it settles what the lender may do with the property handed to him. What it does not settle is clear: it says nothing of a movable pledge given as mere security — that is siman ק״ע · 170 — nor of the remaining laws of the משכנתא, which it expressly refers to Choshen Mishpat.
« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
| Seif | The ruling | What the court does |
|---|---|---|
| א | משכנתא דסורא: a fixed-term deed, the lender recovers nothing — permitted whatever the yield | Nothing to recover |
| א | משכנתא בנכייתא: a yearly deduction however small — permitted per the Rama, and it is the practice | Nothing to recover |
| א | Without deduction, where the borrower may remove him — אבק רבית | Does not recover |
| א | A written lien on the borrower’s other properties — forbidden | אבק רבית per the Taz and the Rosh, not recovered |
| א | Fruits already consumed are not deducted from the debt | Does not deduct — except after protest |
| ב | Taking the property back on lease from the lender: two views | Permitted through a third party, in the משכנתא דסורא alone |
| ג | Paying the borrower to assume the casualty — one view forbids | Does not recover |
| ג | A pledge for a prior debt — forbidden | Does not recover |
| ד | Repurchase at the agreed price forbidden; at market value permitted | אבק רבית per the Bach, not recovered |
| ה | A non-Jew’s courtyard pledged then sold to a Jew | The pledgee dwells rent-free until repayment |
| ו | Tax in money permitted; levied on the fruits forbidden | — |
| ו | A pledged house that was not his | The borrower repays the principal and the rent paid |
Three forms, and one must know which is being used before signing anything.
« אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
The second is the one practice retained, and the Rama attests it as the custom of his lands.
« דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
The third depends on local custom and is not accepted by all: the Rashba forbids it, and the Rama directs one to follow local usage.
« ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« ויש לילך בדבר זה אחר המנהג » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
This is the clause one adds out of prudence, and it is the one that ruins everything. It forbids not because it protects the lender in law, but because it at once puts a second pledge in his hand.
« וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)
« שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
The same at seif 3 in another form: paying the borrower to assume the fire risk amounts to removing all exposure from the lender.
« במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
« ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
« שאני הכא דעיקר ההיתר של ענין זה בהא שהמקבל מקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל ממנו אין כאן היתר שהרי מלוה ולוה יש כאן » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ח)
It emerges after the fact that the משכנתא was irregular. May the borrower have deducted from his debt what the lender consumed? The Rama says no, the reverse of what he rules in siman קס״ו · 166.
« ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« כלומר דל״ד לדלעיל סי׳ קס״ז ס״ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
One thing changes this result, and it must have been done: to protest. What is consumed after the protest is deducted — because it is no longer interest.
« מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« דאז אכלם בגזל לא ברבית וכל גזל מוציאין ממנו » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ו)
« משמע דוקא היכא דהוי א״ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)
Five arrangements naturally suggest themselves to anyone seeking to work around the rule, and seifim 2 to 6 treat them one by one.
« משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין » (שו״ע יו״ד קע״ב:ב)
« דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי׳ אדם אחר שכרה כדלעיל סי׳ קס״ד » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
« אבל פייסו פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
« ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע״י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ״ע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:ד)
« אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ד)
« לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות » (שו״ע יו״ד קע״ב:ו)
« אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:ו)
This is the משכנתא of seif 1 in its commonest form. Unadjusted, the rents are interest. The ordinary route is the נכייתא: agree in writing that a yearly amount will be written off the debt against the rents collected. The amount may be modest; it must be real and entered in the accounts.
This is the clause to strike out. The Rama forbids it expressly, and the Shach gives its precise definition: what forbids is having a second pledge immediately available. A mere unsecured claim on the borrower does not have that effect.
The same regime, and the Rambam holds it graver than a field: a dwelling’s fruits are regular and assured. The Rama does not adopt that distinction, but one who wishes to follow the Rambam will add a deduction even where custom deems it superfluous.
This is seif 2, and the Shach restricts the permission to the משכנתא דסורא alone. The third-party arrangement the Levush proposes — an intermediary renting from the lender and subletting to the borrower — is dismantled by the Taz, who sees רבית קצוצה in it once it was agreed in advance.
This is the prior debt of seif 3, and the Rama forbids it without distinction. The Taz points to a remedy: let the borrower convey the property to the lender by an act of possession for its fruits. The Pit’hei Teshuva reports, in the name of the Lechmei Todah, that the prohibition targets only a verbal pledge, and that a משכנתא made by deed is permitted by all views — a reported position, not the Rama’s psak.
The Rama refers to the custom of the city, presuming it was the parties’ intent. The Shach leaves the matter in צ״ע, the Ba’al HaTerumot writing the opposite. In doubt, write the terms rather than rely on a usage.
The Rama permits it even without a deduction, the use being for a mitzvah, then adds that it is good to be stringent and provide for a נכייתא. The Taz leaves this permission in צ״ע, the Rashba holding it to be רבית קצוצה. The conduct to retain is the one the Rama himself recommends: the deduction.
He cannot. The Rambam and the gemara are explicit: the lender is not removed empty-handed, for that would extract from him by judges what, being אבק רבית, is not extracted. The rule protects the lender; it does not license him.
He must be told, expressly. What was consumed before the protest cannot be made good; what is consumed after it is deducted from the debt — the Taz writes that it is no longer interest but theft.
End of seif 6: the borrower repays the principal and the rent the lender had to pay. The Taz objects that the Rashba, from whom this case is drawn, required an express acceptance of liability; the Nekudot HaKesef answer that the נכייתא counts as a sale, and the warranty is presumed. The Baer Hetev reports both.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קע״ב · ♥ Support