ההכרעה כפי שנושאים אותה הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה ונקודות הכסף,
והמקרים בני זמננו הנספחים לה
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ב (ו׳ סעיפים)
ש״ך (ל״ג ס״ק) · ט״ז (י״ד ס״ק) · באר היטב (י״ט ס״ק) · פתחי תשובה (ג׳ ס״ק) · נקודות הכסף (ב׳) · בית יוסף · טור
הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה ; רמה זו רמת פסק היא, ואינה ״דעת הרב״. והרמב״ם שאנו נסמכים עליו כאן הוא הלכות מלווה ולווה (פרקים ו׳–ז׳), ולא הלכות מאכלות אסורות.
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות. ובו ו׳ סעיפים:
המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי״א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש״י ורא״ש) וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור (ב״י בשם רשב״א) ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רשב״א ובה״ת) ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק (רשב״א ונ״י והרב המגיד כתבו מנהג זה) ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר״י ור״ת ורבינו ירוחם ועב״ח שגם רא״ש סובר כן) או שאר מטלטלין (מרדכי ובית יוסף ס״ס זה בשם תשובת רשב״א ועיין בח״מ ר״ס ע״ג בהג״ה) דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על ספרים או מקומות ב״ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (תשובת מהרי״ל סי׳ ל״ז והאגודה) וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (טור) ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (טור) מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ (ב״י בשם הראב״ד ובתה״ד סי׳ ש״ה בשם הרמב״ן):
משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין (בה״ת וריב״ש סי׳ ש״ה בשם רמב״ן) ויש מתירין (ריב״ש בשם י״א מביאו ב״י בסי׳ קס״ד) ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס״ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:
במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר: הגה כל משכנתא אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (ב״י בשם הרשב״א) הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור (ב״י בשם עיטור) ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו הולכים אחר המנהג (ב״י בשם בעל התרומות) ועיין ס״ק כ״ד ועי׳ בחושן המשפט נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :
הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:
עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:
הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג׳ זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב״י בשם בעל התרומות ורמב״ן) . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם השכר שהוצרך ליתן (ב״י בשם הרשב״א):
אין הסימן הזה פוסק אם מותר להלוות ובאיזה שיעור: הוא פוסק מה רשאי המלווה לעשות בנכס שנמסר לו. ומה שאינו פוסק ברור: אין בו דבר במשכון של מטלטלין הבא לביטחון בלבד — הוא סימן ק״ע · 170 — ולא בשאר דיני המשכנתא, שהוא מפנה אותם במפורש לחושן משפט.
« הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ז׳)
« ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
| סעיף | ההכרעה | מה עושה בית דין |
|---|---|---|
| א | משכנתא דסורא: שטר לזמן קצוב, ואין המלווה גובה דבר — מותר בכל שיעור | אין מה להוציא |
| א | משכנתא בנכייתא: ניכוי שנתי אפילו מועט — מותר לרמ״א, וכן המנהג | אין מה להוציא |
| א | בלא ניכוי, במקום שהלווה יכול לסלק — אבק רבית | אין מוציאין |
| א | אחריות כתובה על שאר נכסי הלווה — אסור | אבק רבית לט״ז ולרא״ש, ואין מוציאין |
| א | הפירות שכבר נאכלו אין מנכין אותם מן החוב | אין מנכין — אלא לאחר מחאה |
| ב | לחזור ולשכור את הנכס מן המלווה: שתי דעות | מותר על ידי אחר, ובמשכנתא דסורא בלבד |
| ג | לשלם ללווה שיקבל עליו את הנזק — יש מי שאוסר | אין מוציאין |
| ג | משכון על חוב קדום — אסור | אין מוציאין |
| ד | פדיון בדמים קצובים אסור ; בשווי השוק מותר | אבק רבית לב״ח, ואין מוציאין |
| ה | חצר גוי שמושכנה ונמכרה לישראל | הממושכן דר בלא שכר עד הפירעון |
| ו | מס במעות מותר ; מס מן הפירות אסור | — |
| ו | בית ממושכן שאינו שלו | הלווה משיב את הקרן ואת השכר ששולם |
שלוש צורות, וצריך לדעת באיזו משתמשים קודם שחותמים על דבר.
« אם היא כמשכנתא דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
השנייה היא שנתקבלה למעשה, והרמ״א מעיד עליה שכן המנהג במדינותיו.
« דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי׳ יכול לסלק » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ז)
השלישית תלויה במנהג המקום ואינה מוסכמת: הרשב״א אוסרה, והרמ״א מורה לילך אחר מנהג המקום.
« ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« וי״א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« ויש לילך בדבר זה אחר המנהג » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
זהו הסעיף שמוסיפים מחמת זהירות, והוא המקלקל את הכול. ואינו אוסר מפני שהוא מבטח את המלווה מן הדין, אלא מפני שהוא נותן בידו משכון שני מיד.
« וכל זה לא מיירי אלא כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« אלא ר״ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י)
« שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״א)
וכיוצא בזה בסעיף ג בצורה אחרת: לשלם ללווה שיקבל עליו את סיכון השריפה הוא ליטול מן המלווה כל חשיפה.
« במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
« ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
« שאני הכא דעיקר ההיתר של ענין זה בהא שהמקבל מקבל עליו אחריות מש״ה כל שהאחריות בטל ממנו אין כאן היתר שהרי מלוה ולוה יש כאן » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ח)
נודע בדיעבד שהמשכנתא לא כדין הייתה. היכול הלווה לנכות מחובו את מה שאכל המלווה? הרמ״א אומר שלא, והוא היפוך הכרעתו בסימן קס״ו · 166.
« ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« כלומר דל״ד לדלעיל סי׳ קס״ז ס״ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ג)
דבר אחד משנה את התוצאה, וצריך לעשותו: למחות. מה שנאכל לאחר המחאה מנכין אותו — לפי שאין זו עוד רבית.
« מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח״כ אפי׳ באתרא דלא מסלקי מנכין לו פירות שאכל אח״כ » (שו״ע יו״ד קע״ב:א)
« דאז אכלם בגזל לא ברבית וכל גזל מוציאין ממנו » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ו)
« משמע דוקא היכא דהוי א״ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק ט״ז)
חמישה סידורים מזדמנים מאליהם למי שמבקש לעקוף את הכלל, וסעיפים ב עד ו דנים בהם אחד לאחד.
« משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין » (שו״ע יו״ד קע״ב:ב)
« דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי׳ אדם אחר שכרה כדלעיל סי׳ קס״ד » (ש״ך יו״ד קע״ב ס״ק י״ט)
« אבל פייסו פשיטא שאסור בכל גווני וישתקע הדבר ולא יאמר » (ט״ז יו״ד קע״ב ס״ק ז)
« הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:ג)
« ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע״י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ״ע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ב ס״ק ג)
« הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא״ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:ד)
« אבל אם א״ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד קע״ב:ד)
« לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא כשהמס מעות » (שו״ע יו״ד קע״ב:ו)
« אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור » (שו״ע יו״ד קע״ב:ו)
זו המשכנתא שבסעיף א בצורתה הרווחת. בלא תיקון, שכר הדירה רבית הוא. והדרך הרגילה היא הנכייתא: להתנות בכתב שסכום שנתי ייגרע מן החוב כנגד השכר הנגבה. הסכום יכול להיות מועט ; אבל צריך שיהיה אמיתי ושייזקף בחשבונות.
זהו הסעיף שיש למחקו. הרמ״א אוסרו במפורש, והש״ך נותן את הגדרתו המדויקת: האוסר הוא שיהיה בידו משכון שני מיד. וחוב סתם על הלווה אין בו כוח זה.
אותו דין, והרמב״ם רואה בו חמור מן השדה: הדירה פירותיה מצויים תדיר. הרמ״א אינו מקבל חילוק זה, אבל הרוצה לנהוג כרמב״ם יוסיף ניכוי אף במקום שהמנהג פוטר.
זהו סעיף ב, והש״ך מצמצם את ההיתר למשכנתא דסורא בלבד. והתקנה שעל ידי אחר שהציע הלבוש — אמצעי השוכר מן המלווה ומשכיר ללווה — מפרקה הט״ז ורואה בה רבית קצוצה, כיוון שהותנה מתחילה.
זהו החוב הקדום שבסעיף ג, והרמ״א אוסרו בסתם. הט״ז מורה תרופה: שיקנה הלווה למלווה את הנכס בחזקה לפירותיו. והפתחי תשובה מביא בשם לחמי תודה שאין האיסור אלא במשכון על פה, ושמשכנתא הנעשית בשטר מותרת לכל הדעות — וזו דעה מובאת ולא פסק הרמ״א.
הרמ״א מפנה למנהג העיר ותולה בו את דעת הצדדים. והש״ך מניח בצ״ע, שבעל התרומות כותב להיפך. ומספק — לכתוב את התנאים ולא לסמוך על מנהג.
הרמ״א מתיר אף בלא ניכוי, שהשימוש לצורך מצווה, ומוסיף מיד שטוב להחמיר ולעשות בנכייתא. והט״ז מניח היתר זה בצ״ע, שהרשב״א סובר שרבית קצוצה היא. וההנהגה הנכונה היא זו שהמליץ עליה הרמ״א עצמו: הניכוי.
אינו יכול. הרמב״ם והגמרא מפורשים: אין מסלקין את המלווה בלא כלום, שהרי זה כמוציא ממנו בדיינים מה שאינו יוצא, שאבק רבית הוא. והכלל מגן על המלווה ואינו מתיר לו.
צריך לומר לו, ובפירוש. מה שנאכל קודם המחאה אין לו תקנה ; ומה שנאכל אחריה מנכין אותו מן החוב — והט״ז כותב שאין זו עוד רבית אלא גזל.
סוף סעיף ו: הלווה משיב את הקרן ואת השכר שהוצרך המלווה ליתן. הט״ז משיג שהרשב״א, שממנו נלקח המקרה, הצריך קבלת אחריות מפורשת ; ונקודות הכסף משיבות שהנכייתא כמכירה, והאחריות בחזקת קיימת. והבאר היטב מביא את שניהם.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קע״ב · 172 · ♥ תמיכה