Sugya, sources, disputes of Rishonim and Acharonim,
nafka minot for halakha and analysis of the shitot
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ז (מ׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ס״ח ס״ק), ט״ז (מ״ה ס״ק), באר היטב (נ׳ ס״ק), פתחי תשובה (ח׳), נקודות הכסף (ח׳), בית יוסף, טור
Talmudic foundation of the sugya:
בבא מציעא ס״ח ע״ב (כפועל בטל · פלגא באגר ובהפסד) · ס״ט ע״א (מותר שליש בשכרך · השם בהמה) · ק״ד ע״ב (האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון) · רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ · הלכות מלווה ולווה פרק ח׳
Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
שלא יקבל צאן ברזל מישראל וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית. ובו מ׳ סעיפים:
אין מקבלין צאן ברזל מישראל דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתים כמו שהתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה״ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי הן ברשותו ה״ז מותר וכן כל כיוצא בזה וכן הדין במקבל עליו סחורה בענין זה (טור) : הגה וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל אין כאן הלואה כלל ואפילו קיבל עליו כל האחריות שרי דהא מותר לש״ח לקבל עליו להיות כשואל (ב״י ובעל התרומה בשם חכמי לוני״ל והר״ן בתשובה):
הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי האחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך לו ליתן שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א״ל כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה״ז מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה ואם היה המתעסק אריסו והיה לו עסק אחר אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל שהאריס משועבד הוא לבעל השדה: הגה וצריך להיות כל אחריות פלגא הפקדון על הנותן אפילו אחריות דאונסין (טור ופוסקים בשם ר״י) ודלא כיש מקילין ומתירין במקצת אחריות (ריב״ן):
במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו בדבר ידוע ואפילו בדינר מותר (פי׳ ב״י לדברי הרמב״ם): הגה וכל זה כשאחד נותן המעות אבל אם כל אחד נותן מעות אפי׳ א׳ מתעסק לבד אין כאן עיסקא אלא הוי כשותפות בעלמא (בית יוסף בשם רי״ף וסמ״ג):
הנותן מעות לחבירו סתם להתעסק בהם ולא פסק עמו בתחלת העסק דבר לשכר טרחו וכשבאו לחשבון ולא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום מימי השותפות ואם היה לו עסק (אחר) לא רצה ליתן לו דינר לכל ימי השותפות יהיה שכר המתעסק בחצי הפקדון שליש ריוח הפקדון שהוא שתות ריוח כל המעות לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק ב׳ שלישי הריוח חצי הריוח של חצי המעות שהם מלוה ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפקדון נמצא הכל ב׳ שלישי הריוח ויטול בעל המעות שליש הריוח ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלוה ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פקדון ונמצא שנשאר עליו מהפחת שלישו ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת:
כשהוא נוטל שכר על חלק הפקדון שבידו הרי הוא כשומר שכר מותר ליתן עיסקא למחצית שכר ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני ואם ישנה שיהיה כל האחריות על המקבל וכן כל תנאי שירצה כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת הקרקע ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל ואם הרויח הוא לאמצע אע״פ שעתה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד לא חשיב רבית כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד: הגה ומותר למקבל לשנות לכתחלה ולא אמרינן דהוי כגזלן בכך (ב״י בשם הר״ן ובהגהות אשיר״י פ׳ א״נ ובמרדכי) מיהו אם שינה ואמר לעצמי אני עושה ולא בתורת עיסקא הוי כגזלן ומה שעשה עשה לעצמו (ר׳ ירוחם) ולכן יתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצרכו שלא יהא מקרי שולח יד בפקדון בכך דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אח״כ רבית (ב״י בשם תשובת מיימוני) ואם נהגו שלא להקפיד בכך מסתמא כאלו התנו דמי וכמ״ש לעיל סי׳ קס״ח ועי׳ לקמן סוף סי׳ זה מדין זה:
נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפילו אם כל האחריות על הנותן אסור: הגה וי״א דאם מקבל עליו כל האחריות מותר (ב״י בשם מהרי״ק שורש קי״ט וכן משמע בת״ה סי׳ ש״ב) בכל רבית דרבנן כגון נותן בעיסקא או בשאר רבית דרבנן אבל ברבית קצוצה לא מהני אם המלוה מקבל עליו כל האחריות אבל אם לא מקבל עליו כל האחריות רק קצתו אפילו בדרבנן אסור ויש להקל ברבית דרבנן כסברא זאת:
הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתיים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית אבל אם הי׳ מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר:
הלוה מנה לחבירו לכל הנאתו אלא שהתנה עמו שיסלק מעל אותו המנה מס המלך אסור:
לוה שקבל עליו לזון היתום וכשבא היתום לתבוע חובו טען לנכות מה שנתן לו ממזונות והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר היתום נאמן:
א״ל הילך ר׳ זוז מעכשיו כדי שיפול תחתיו לאומנות המלך שהיא בשי״ן אסור אבל אם א״ל פרשני מן האומנות מותר (ועי׳ בסי׳ קע״ג):
האומר לחבירו מנה לי בידך מרבית קצוצה שגבית ממני והלה אומר לא היו דברים מעולם משביעין את הנתבע היסת (פי׳ שהסיתו אותו חכמים לישבע להסיתו להודות כי מדאורייתא אין משביעין אלא שבועת השומרים וע״פ עד אחד ובהודה מקצת מהטענה (ויש חולקין (ר׳ ירוחם בשם הר״מ) וע״ל ס״ס קס״ח):
המקבל מעו׳ לחצי ריוח וטוען שמלוה ברבי׳ היא אינו נאמן:
המלוה מעות לבעל הבית וגם חוזר ההלכ׳ עם בנו של בעל הבית ובעל הבית נותן לו הוצאות אסור אלא אם כן יתן לו הקרן במתנה גמורה שאם ירצה לעכבו יהא רשות בידו (ולעיל סי׳ קס״ו בארתיו):
האומר לחבירו אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרין (יותר ממה שהלוהו) אסור מפני הערמת רבית: הגה ויש מתירין אם נותן לו מעות ומקבל פירות (ריב״ש סימן של״ה) ויש להקל בזה וע״ל בסי׳ קס״ג אם עבר ועשה ערמה ברבית אי מוציאין מידו:
המחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא על כל עשרים דינר מהם ז׳ פשיטים בכל חדש מותר שזה דומה לנותן מתנה לחבירו ואומר לו אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך שהוא מותר (וכבר נתבאר לעיל סי׳ קע״ו):
אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו הרי זה רבית גמור: הגה אע״ג דכתב לו כך דרך קנסא אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך ואע״ג דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל מ״מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע הוו רבית גמור (רוב הפוסקים) וכן עיקר אע״ג דיש מקילין התירו ללוות ברבית בדרך זה (הגהות מרדכי פא״נ בשם ר״י דארליינ״ש):
המלוה על המשכון ואמר אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך כל ששוה יותר על החוב יש מי שאוסר משום הערמת רבית (ועיין בח״מ סימן ע״ב וע״ג):
המוכר סחורה לחבירו בס׳ זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק׳ זהובים וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן חייב ליתן הק׳ זהובים והוא שכשפסק על הסחורה ההיא יצא השער וקנה כפי השער או היתה לו הסחורה ההיא:
אם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום לעובד כוכבים הנפקד חייב באונסין ואין למפקיד בריוח כלל ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד אין בו משום רבית (ועי׳ בח״מ סי׳ רצ״ב):
המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח כל שנה ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח אינו נאמן מאחר שנתנו לשם ריוח (ועי׳ בח״ה סי׳ פ״א):
אם נותן לחבירו סחורה בתורת עיסקא אם דרך לשכור כתף להוליכה לשוק לא יאמר לו כיון שאני נותן לך שכר טירחך אתה תתן שכר הכתף. (אלא שמין כמה צריך ליתן והוא בכלל הקרן) (טור):
אם יש למקבל סחורה שקנה בזמן הזול ועכשיו נתייקרה לא ישום אותה כמו שקנאה אלא כמו ששוה עתה: הגה ובמקום שנהגו לתת מעשר מריוח המעות אין המקבל יכול ליתן המעשר אלא יתן חציו לנותן והוא יתננו למי שירצה (מרדכי פרק הגוזל):
הנותן בהמה לחבירו בעיסקא באתונות חייב ליטפל י״ח חדש ובדקה כ״ד ובתוך זה הזמן כל א׳ מעכב על חבירו והולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים ובמקום שאין מנהג יגדלם המקבל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ומשם ואילך נוטל חצי השבח והחצי מהחלק השני וא״צ ליתן לו שכר טרחו מחלק השני ואם בא לחלוק צריך להודיעו לחבירו או לשום ולהתנות בפני ג׳ ואם לאו אין החלוקה כלום (ואינו נוטל רק מחצית השבח כמו בראשונה) (טור):
הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה כולו קרן דשמא לא יהיה כל כך ריוח ונמצא נוטל ממנו רבית וכן לא יתן לו מעות בתורת עיסקא או שותפות ויכתוב אותם מלוה שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הרבית:
אם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד אם הנותן או המקבל אדם גדול וידוע שלא היה עושה איסור רבית דנין אותו להיתר לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים באחריות ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא יטול אלא שליש הריוח אבל באינש אחרינא דלא אתחזק בהכי דיינינן לשטרא כפשטיה והוה ליה שטר שיש בו רבית ואם יש הפסד יפסיד החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום. (וכן ה״ה בכל עיסקא שנעשה באיסור) (תשובת הרא״ש כלל פ״ח):
והיכא שהוא אדם גדול דדיינינן להתירא אם יש בו ריוח ואמר הנותן אני אטול החצי מיד ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים או אם יש בו הפסד אומר איני מקבל אלא חצי ההפסד ולכשיהיה בו ריוח לא אקבל אלא השליש והמקבל אומר בהפך אם יש בו ריוח שיטול הוא מיד ב׳ חלקים ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות או אם יש בו הפסד אומר שאינו מקבל אלא השליש וכשיהיה ריוח לא יקח ממנו אלא החצי אם כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ובדידיה תליא מילתא למיתב למקבל מאי דניחא ליה ואי כתיב ביה למשקל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי:
אם התנו על חלוקת הריוח ולא התנו על חלוקת ההפסד אם יהיה שם הפסד יפסיד המתעסק שני שלישי החלק שהיה מרויח וכן אם התנו על חלוקת ההפסד ולא התנו על חלוקת הריוח והרויחו יטול כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שליש חלק חבירו כיצד אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר ולא התנו על ההפסד אם הפסיד הרי זה משלם שתות ואם התנו שיפסיד המתעסק רביע בהפסד ולא התנו על הריוח אם הרויח נוטל מחצה:
אם התנו שהנותן יפסיד שני חלקים ולא יטול בריוח אלא חלק א׳ ולא היה שם לא ריוח ולא הפסד והמתעסק תובע שכרו לא יטול כלום (תשובת ראב״ד בשם תשובת רי״ף והוא ברי״ף פרק המקבל) אבל אם התנה למחצה בשכר ומחצה בהפסד ולא היה שם ריוח ולא הפסד נוטל המתעסק שכרו מהקרן (תשובת ראב״ד שם):
המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלקו הריוח לא יהי׳ לוקח ומוכר דברי׳ אחרים ממעותיו ואם עשה כן חצי הריוח לבעל החנות:
הנותן מעות לחבירו להתעסק אע״פ שהחצי יש לו דין מלוה אינו יכול להוציא החצי לצרכו ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו וכן אינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של פקדון בבית דין:
מתעסק שמת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הם מזה העסק נוטלן בעל הממון בלא שבועה ואין הבעל חוב ולא האשה נוטלים כלום מהקרן ולא מחלק ריוח הנותן: הגה ויוכל הנותן ליקח כל העיסקא מידם אע״פ שעדיין לא כלה הזמן שקצב עם המקבל (מיימוני פ״ה דהלכות שלוחים ורוב הפוסקים) (ועיין בח״ה סימן קע״ו):
נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין של העסק או מהמעות לאחרים והביא בעל הממון ראיה ברורה שהם מזה העסק מוציא מידם אפילו שינה אותם מקבל המתנה או מכרם או נתנם לאחרים או הפסיד חייב לשלם והכל בראיה ברורה:
מי שנתן לחבירו עיסקא אחת וכתב עליה שני שטרות אין שטר אחד משועבד לחבירו שאם היה באחד ריוח ובשני הפסד שימלאו הקרן ואח״כ יחלקו הריוח אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם ואם נתן לו שתי עיסקות בשתי פעמים וכתבם בשטר א׳ והרויח באחד והפסיד באחרת ימלאו הקרן תחלה ואח״כ יחלקו המותר:
המקבל עיסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומילא הקרן אינו יכול לומר תפסיד חלקך מההפסד אלא יתמלא הקרן מהריוח ואם יש בו מותר יחלקוהו לפי תנאם: הגה ודוקא שלא הודיעו אבל אם הודיעו וא״ל לא אעסוק עוד עד שנפלוג בריוח הרשות בידו (ב״י בשם תלמידי הרשב״א ונ״י) דהא יכול לחזור בו אימת שירצה כמו שיתבאר המקבל עיסקא נותן מס מן הריוח תחילה ואח״כ יחלוקו אא״כ התנה שיוכל ליקח הריוח מתי שירצה או שהודיעו ליקח חלקו מן הריוח ואז אם נתן אח״כ מס נחשב להפסד (מרדכי פרק המקבל):
שנים שקבלו עיסקא מאחר לזמן ואמר אחד לחבירו בתוך הזמן נחלק העסק ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך אין שומעין לו ואפי׳ אם יאמר אני אקבל אחריות בחצי שלך שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות אין שומעין לו ואפילו אם יאמר ישאר הקרן בין שנינו ולא נחלוק רק הריוח אין שומעין לו:
יחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום ובעל המעות אינו יכול לחזור בו:
הלוקח מעות מחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר לא יהא לוקח בשלו חטים ובשל חבירו שעורים:
הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר לוקח בהם כל מין שירצה אפילו בעלי חיים אבל לא יקח בהם לא כסות ולא כלים:
הנותן מעות לחבירו לקנות בהם פירות למחצית שכר רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין ובלבד שלא ימכרם ביחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן:
הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח במעות משלחו ומכר מוציאין ממנו בע״כ ואם שלח בהם יד בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו (ה״ה ור׳ ירוחם נכ״ז ונ״י פא״נ) (ועיין בח״ה סימן קפ״ג מדין זה):
Seif 2 fixes the operator’s wage by a comparison, not by a figure. The whole difficulty lies there: the comparison has four readings, they yield four different sums, and the Shulchan Arukh designates none. The Shach lines them up at ס״ק ה, the Taz returns to the sugya at ס״ק ג, the Maharshal decides for one of them, and the Nekudot HaKesef write the longest of their eight entries in his defence.
« אָמַר אַבָּיֵי: כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה דִּבְטַל מִינַּה » (בבא מציעא ס״ח ע״ב)
« תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה הוּא שְׂכָרוֹ? בֵּין מְרוּבֶּה וּבֵין מוּעָט, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא טִבֵּל עִמּוֹ אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמּוֹ אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת – זֶהוּ שְׂכָרוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מְשַׁלֵּם » (בבא מציעא ס״ח ע״ב)
« ופרש״י היינו שאם עשה תחילה מלאכה כבדה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק ג)
« ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק ג)
« ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי׳ אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה זה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל כדפי׳ טור » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ה)
« אבל הב״י מפרש דאומדים כמה רוצה ליטול פועל א׳ כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ה)
« ותלמידי הרשב״א ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר ימים תופרו בפחות מסלע שאינו מוצא להשתכר בה כ״כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ה)
« ולע״ד נראה דפירוש הב״י ופירוש הטור שניהם אמת » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק ג)
« והט״ז כתב דפי׳ הטור ופי׳ הב״י שניהם אמת אלא דהטור מיירי מבעל מלאכה דידענו שיעור שכר טרחו בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא איך נשער שכר טרחו » (באר היטב יו״ד קע״ז ס״ק ג)
« ואענה אני את חלקי לבאר כוונת מהרש״ל ולהצילו מכל השגות אלו » (נקודות הכסף יו״ד קע״ז)
« דודאי ידע מהרש״ל דהכא באבק רבית הקילו אלא דמשמע ליה דהא תקנה זו שתקנו שיטול כפועל בטל הוא משום דלא יהא מחזי ברבית מה שטורח בחלק הפקדון בחנם וא״ר היאך תקנו רבנן שלא ישלם לו בעד מלאכה זו שטורח עתה » (נקודות הכסף יו״ד קע״ז)
« נמצא ל״ק מידי מכל מה שהקשו חכמי הדור על מהרש״ל ודוק היטב » (נקודות הכסף יו״ד קע״ז)
« ומיהו כ״ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק י״ד)
Seif 4 states a perfectly clear arithmetic, and the Shach writes at ס״ק י״ד that it is not the halakha. This is one of the rare places in the block where the apparatus contradicts the text head-on: not by qualifying it, but by naming eight Rishonim against it — and by wondering that neither the Rama nor the Ateret Zahav pointed it out.
« שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַמִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ חֲצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן שְׁלִישׁ רֶוַח הַפִּקָּדוֹן שֶׁהוּא שְׁתוּת רֶוַח כָּל הַמָּמוֹן » (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ו׳ הלכה ג׳)
« זהו דעת הרמב״ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס״ל דהמקבל נוטל ב׳ חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק י״ד)
« וגם על המחבר יש לתמוה דהא כללא נקיט בידיה דכל היכא דהרי״ף והרא״ש מסכימים לדעת א׳ הכי נקטינן » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק י״ד)
« וכן נראה לפע״ד עיקר בש״ס » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק י״ד)
« משמע כאן דבעסק א׳ יש למקבל שנים למעליותא אבל הטור לא כ״כ אלא יהיה לו מעלה או בריוח או בהפסד גם הראב״ד חולק על הרמב״ם בזה » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק ח)
« ומיהו כ״ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר » (באר היטב יו״ד קע״ז ס״ק ח)
The Mehaber forbids the fixed sum at seif 6, even with full liability on the financier. The Rama permits — but only in rabbinic interest, and on condition that the liability be assumed in full. The Shach then writes the longest entry in the siman to argue that the permission reaches further, and that it holds even in Torah interest. This is the dispute on which, in the last analysis, all contemporary practice depends.
« נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפילו אם כל האחריות על הנותן אסור » (שו״ע יו״ד קע״ז:ו)
« אבל אם לא מקבל עליו כל האחריות רק קצתו אפילו בדרבנן אסור ויש להקל ברבית דרבנן כסברא זאת » (רמ״א יו״ד קע״ז:ו)
« כלומר בין דאונסין בין דגניבה ואבידה » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק י״ט)
« כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק כ״א)
« דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה״ג אבל לא ברבי׳ דאוריי׳ כדכתב בת״ה שהבאתי בס״ק י״ז » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק י״ז)
« צ״ע דאדרבה בת״ה שם מוכח להדיא דאפי׳ ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק כ)
« דסברי דמותר להלוות אפי׳ בר״ק כשהנותן מקבל עליו כל אחריות המעות בין דאונסין בין דגניבה ואבידה » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק כ)
« אבל כשהמלוה מקבל עליו כל האחריות בסתם בלי שום תנאי דאז הלוה נאמן ע״פ שבועה או בעדים אפי׳ ברבית דאורייתא שרי » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק כ)
« ולפעד״נ דהמעיין במהרי״ק שם יראה דס״ל איפכא » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק כ)
« ולא שבקי׳ דברי גליון התוס׳ ור״ח וא״ז ומרדכי ותשובת מהר״מ ות״ה ומהרי״ק המפורשים בשביל דברי ריב״ש הסתומים וילמד הסתום מן המפורש » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק כ)
« פי׳ שנתן לו בעיסקא ומתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין ירויח או לא ירויח ומכניס עצמו בספק שיקח הו׳ מהן שיהיה ריוח כדלעיל כיון שכל האחריות על הנותן שרי » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ג)
« אבל בר״ק פירות שאין שם עיסקא רק הלואה מאה במאתים לא מהני קבלת האחריות דזהו אסור מדרבנן דאתי לאחלופי ברבית גמור דאורייתא דהיינו בלא קבלת אחריות » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ג)
« פי׳ שאין שם עסקא רק הלואה וכ׳ הש״ך דדין זה צ״ע דמשמע מכל הפוסקים דאפילו ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות » (באר היטב יו״ד קע״ז ס״ק ט״ו)
Seif 6 comes from Rabbi Yeshaya, cited by the Tur. The Taz poses at ס״ק י״ב the question one hardly dares ask: whence does a Rishon draw a decree the Talmud does not contain? His answer reconstructs the reasoning, finds it a source, and — along the way — describes exactly the instrument all practice uses today.
« ויש לתמוה מנ״ל להר״ר ישעיה לגזור גזירה מדנפשיה מה שלא נמצא בתלמוד » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
« והלא הרבה היתירים נמצאים בפוסקים ולא אמרי׳ בהו אתי למיחלף ברבית גמור » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
« דאסור למקבל העיסקא לומר לנותן העיסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
« וזה למד הר׳ ישעיה מחכירי נרשאי שהביא הטור והש״ע בסי׳ קס״ד שאסור למלוה לחזור ולהשכירם בדבר קצוב לשנה והביא ב״י שם דעת רמב״ם ורמב״ן ורשב״א דהוה כמו הערמת רבית » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
« אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
« אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
« וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנות וכותבין עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח על צד היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע על זה רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
The Rama’s gloss at seif 5 lays down three things in three lines: the operator may depart from the conditions at the outset; he is not thereby a robber; but he becomes one if he says he is acting for himself. The Taz adds a condition of timing, the Nekudot HaKesef contest it in one line, and the Baer Hetev confesses he does not understand the objection.
« ומותר למקבל לשנות לכתחלה ולא אמרינן דהוי כגזלן בכך » (רמ״א יו״ד קע״ז:ה)
« ולכן יתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצרכו שלא יהא מקרי שולח יד בפקדון בכך דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אח״כ רבית » (רמ״א יו״ד קע״ז:ה)
« דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח״כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״א)
« לא ידעתי למה וכי אין אדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו » (נקודות הכסף יו״ד קע״ז)
« ולא אוכל להבין דבריו שהרי הט״ז כתב זה על מ״ש רמ״א דמה שעשה עשה לעצמו דהוה כגזלן ע״ז כתב אם לא אמר כלום בשעת השינוי אינו נאמן וצ״ע » (באר היטב יו״ד קע״ז ס״ק י״ב)
« ואם שלח בהם יד בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו » (שו״ע יו״ד קע״ז:מ)
Seif 18 permits what seif 14 forbids: a penalty clause that multiplies the price tenfold. The Bach adds a limit to it and traces it to the Rivash; the Shach goes to check in the Rivash and finds nothing there; the Taz declares there is not the shadow of a prohibition. Three positions on a single line of text — and it is this line that decides most penalty clauses today.
« והוא שכשפסק על הסחורה ההיא יצא השער וקנה כפי השער או היתה לו הסחורה ההיא » (שו״ע יו״ד קע״ז:י״ח)
« בענין דלא הוי אסמכתא וכמבואר בח״מ סימן ר״ז » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ל״ז)
« כ׳ הב״ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תכף ק׳ זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה ק׳ זהובים רבית גמור הוא דה״ל אגר נטר » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ל״ו)
« ועיינתי שם בריב״ש ולא די שלא מצאתי שם כן מבואר אלא אפי׳ שום משמעות כן לא מצאתי שם » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ל״ו)
« ומ״ה אם עשו ביניהם שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו ק׳ זהובים ככלות השנה והמלוה מחויב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין זה צריך בשש » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ל״ו)
« ואין זה נקרא רבית אלא קנס » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק כ״ג)
« ומה שייך כאן אגר נטר דמה ממתין לו הלא אין ממתין לו רק הקנס שכבר חל עליו בכלות חצי שנה ולא שקיל טפי מחמת שעדיין לא קיבל גם קרן שלו » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק כ״ג)
« והש״ך כתב שאינו מוכרח רק אם התנה בפירוש שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו מאה זהובים ככלות השנה והמלוה מחוייב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין צריך בשש וכן נוטה דעת הט״ז » (באר היטב יו״ד קע״ז ס״ק כ״ז)
The siman does not ask the question. The Taz asks it, answers it at ס״ק י״ד and develops it at ס״ק ל״א in the longest responsum in the whole siman; the Pitchei Teshuva reopens it at ס״ק ב. It is the most frequent dispute in practice: a financing whose term has passed and whose money has stayed.
« ומזה נ״ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יכול לומר איני נותן לך ריוח אחר הזמן הנ״ל כיון דמתחילה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ד)
« הרי לפנינו דעכ״פ נוטל המקבל מן הריוח שמגיע אחר זמן הקצוב דהיינו ל׳ יום או גסה נ׳ יום ולא אמרינן דלא מיקרי מקבל עסקא מחברו רק עד אותו זמן ומכאן ואילך יהיה פקדון בידו ולא יטול מן הריוח שאחר הזמן כלל דאין כאן עסקא אלא ע״כ כל זמן שהעסק סתם בידו אף שכלה הזמן מ״מ מעכב העסק בידו אדעתא דמעיקרא אלא דאם הודיעו אז נעשה עסק חדש » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק ל״א)
« ה״נ בנדון דידן כיון שמתחילה קיבל עליו המעות בעסקא מסתמא בוש הוא שיאמרו עליו שאחר הזמן הוא מעכב המעו׳ אצלו ואינו מחזירם לבעליהם » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק ל״א)
« ועיין בס׳ לבושי שרד שכתב די״א שאין המקבל חייב ליתן לו אלא אם רוצה ליתן אין בו איסור רבית » (פתחי תשובה יו״ד קע״ז ס״ק ב)
« וא״כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מהלוה ואם תפס המלוה לא מפקינן מיניה » (פתחי תשובה יו״ד קע״ז ס״ק ב)
« ויש להודיע להסופרים שיפרשו בשט״ח בידיעת הלוה שגם אם יעבור זמן פרעון יהיה מחוייב ליתן לו » (פתחי תשובה יו״ד קע״ז ס״ק ב)
Seif 9 runs to one line and the Taz devotes to it one of his most vehement entries. It is not a controversy about halakha: it is a controversy about the very meaning of the seif, and it ends with a demand addressed to anyone who would defend it.
« איני יודע לפרש מהו נאמנותו של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל כמבואר בח״מ סי׳ ק״י » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ז)
« אלו דברים שאין להם שחר חדא לפי זה אין שייך נאמנות להיתום כיון דלא זכה מכח שנאמן נגד המכחישו ותו דאם בשעת הלואה מהאפוטרופוס התנה כן ודאי אין לנו אלא כפי התנאי ההוא כן יקום » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ז)
« ע׳ בש״ך לעיל סימן ק״ס ס״ק כ״ט דלא קשה מידי וגם דברי העט״ז שבכאן יש לומר כן והכי קאמר דטענינן שום טענה ליתום דבהיתר לקח וה״ה לאחר הוה טענינן ליה כן » (נקודות הכסף יו״ד קע״ז)
« הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו כי כל המשנה ידו על התחתונה » (ט״ז יו״ד קע״ז ס״ק י״ז)
« ובנה״כ כתב דבסימן ק״ס ס״ק כ״ט בש״ך תמצא ישוב לזה ע״ש וגם י״ל דאנן טענינן ליה שום טענה דבהיתר לקח וכן יש לכוין דעת הלבוש » (באר היטב יו״ד קע״ז ס״ק כ)
Siman 177 is the last of the interest block, and the Shach devotes his very last entry to a question that runs through them all: when the poskim do not agree on the classification, what is done with the money? The Pitchei Teshuva, likewise at his last entry, brings the distinction that was missing.
« היכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר״ק או א״ר כתוב בתשו׳ ר׳ אהרן ששון בסי׳ קס״ב בשם מהר״ש די מודינא דאזלי׳ לחומרא משום דהוי ספק איסור דאורייתא » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ס״ח)
« והוא חלק עליו דהוי ספק ממונא ולקולא דהמע״ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר״ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלי׳ בתר רובא » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ס״ח)
« ונ״ל שהב״ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ס״ח)
« אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב״ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא » (ש״ך יו״ד קע״ז ס״ק ס״ח)
« שהכריע דאי הוי ספק אם הוי ר״ק או אבק רבית הוי ספק איסור לחומרא וצריך להחזירם כיון דשלא כדין בא לידו » (פתחי תשובה יו״ד קע״ז ס״ק ח)
« אבל בספק אי הוי ר״ק או שרי לגמרי יכול לומר קים לי ע״ש מלתא בטעמא וסיים דהלכה כדברי המכריע » (פתחי תשובה יו״ד קע״ז ס״ק ח)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קע״ז · ♥ Support