✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

סימן קע״ח — שלא ללכת בחוקות הגויים

יורה דעה · סימן קע״ח

שלא ללבוש כמלבושי עובדי כוכבים

חוקות העכו״ם · בלורית · דרכי האמורי · העורכים לגד שלחן

📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham

✦ ❖ ✦

פלפול ועיון

מקורות, חקירה יסודית, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה

נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ח (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ו׳ ס״ק), ט״ז (ח׳ ס״ק), באר היטב (ו׳ ס״ק), פתחי תשובה (ב׳), בית יוסף, טור

יסוד :
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א · מהרי״ק שורש פ״ח

עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

מהו חוק — חקירת היסוד של הסימן
ציצת ראשו — שלוש קריאות בחמש תיבות
בנין היכלות — שתי הקריאות בראב״ד
כח חכמים — כיצד אפשר סעיף ב
ראיית המהרי״ק — והצ״ע של הש״ך
מלבושים אדומים — מפני מה דוגמה זו
העורכים לגד שלחן — המעשה, לא החפץ
פת שלימה בליל שבת — הט״ז כנגד הלבוש
יסוד הסימן — מה הצורה אומרת

1. מהו חוק — חקירת היסוד של הסימן

המקור, והתיבה המושלת בו

« אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה א)

« אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה א)

« אלא אפי׳ מנהג שנהגו אסור לילך בו דכתיב ובחקותיהם לא תלכו » (טור יו״ד קע״ח)

חקירה : על מה חל האיסור ? (א) על עצם ההידמות. חייב ישראל להיות מובדל, וכל המדמהו אסור מאיזה טעם שיהיה : איסור של צורה הוא. (ב) על משמעות המנהג. לא ההידמות נאסרה אלא ההצטרפות — ההולך אחר מנהג שאינו יודע מניין בא נכנס לתוך עניינו. הרמב״ם נקרא כדרך (א) ; והמהרי״ק, שנקט הרמ״א כמותו, תופס (ב).

נפקא מינה (1) מלבוש הרופא : לדרך (א) הידמות היא ויש לפרוש ממנה ; לדרך (ב) מותר, וכן כתב הרמ״א. (2) מנהג שאין בו טעם ואינו מדמה : לדרך (א) אין בו כלום ; לדרך (ב) אסור משום דרכי האמורי. (3) שריפה על המלכים : לדרך (א) קשה להתירה, שמנהגם היא ; לדרך (ב) מותרת, שכבוד הוא, וכן מסיימת ההגהה.

2. ציצת ראשו — שלוש קריאות בחמש תיבות

המחלוקת, כפי שמביאה הש״ך הבית יוסף, ואחריו העטרת זקנים, קורא את התיבות הבאות כפירוש לקודמות : ״ולא יגדל ציצת ראשו״ היינו ״ולא יגלח מהצדדים״. דין אחד, ונשנה פעמיים. והב״ח חולק : שני דינים הם, והראשון עניין אחר לו — לגדל את השער לנוי, כדרך הבתולות, דרך שחץ וגאוה. וכן כתבה הפרישה.

« והיינו שלא יגלח מהצדדים כו׳. כ״כ העט״ז ונמשך אחר מ״ש » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק א)

« אבל הב״ח חלק עליו וכתב דמלתא באפי נפשה היא דלא יגדל ציצת ראשו הוא שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה וכ״כ הפרישה: » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק א)

קושיית הט״ז על הבית יוסף לקרוא את הפסקה השנייה כפירוש לראשונה ״דחוק מאד״ — לשונו של הט״ז. הרמב״ם כותב דבר, ואחר כך כותב דבר אחר, והוא עצמו נותן לשני את שמו, בלורית. שתי פסקאות שלכל אחת שם משלה אינן פסקה ופירושה.

« כי המדינות חלוקות במנהגם בזה והב״י כתב דמ״ש אח״כ ולא יגלח מהצדדים הוא פי׳ על הרישא שאמר הרמב״ם ולא יגדל כו׳ והוא דחוק מאד וכ״כ בפרישה ומו״ח ז״ל: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)

הקריאה השלישית, והיא של הט״ז אין הט״ז הולך לא אחר הבית יוסף ולא ממש אחר הב״ח. לדעתו מכוונת הפסקה למעשה שאין בו גילוח כלל : אנשי המלחמה בהרבה מדינות היו מגדלים שערם ואינם מספרים אותו לעולם. אף זה בכלל מגדלי בלורית שאסרו חכמים — ומוסיף הט״ז טעם היפה לכל הסימן : הכלל הוא שיש לישראל להיבדל מהם, ואין נפקא מינה באיזו דרך, שהמדינות חלוקות במנהגיהן.

« זה דברי רמב״ם נראה דאף בלא שום גילוח נאמר איסור זה דהיינו שדרך העובדי כוכבים בעלי מלחמות בהרבה מדינות לגדל שער שלהם מאד ואינם מגלחים עצמם כלל לא יעשה כן ישראל » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)

« ואף זה בכלל מגדלי בלורית שאסרו חכמים » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)

« טעמא הוא שהכלל הוא שיש לישראל להבדיל מהם מה לי בכך ומה לי בכך » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק א)

מה שהבאר היטב מקיים אין הבאר היטב מכריע : הוא מעמיד את שתי הקריאות — של הב״ח ושל הט״ז — זו אחר זו, ואינו דוחה לא את זו ולא את זו. וסימן הוא : שתיהן מתארות מעשים שהיו, ואין הכרח לקיים אחת בלבד.

« פי׳ הב״ח דהיינו שמגדלין השער לנוי וליופי כמו הבתולות דרך שחץ וגאוה והט״ז » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק א)

3. בנין היכלות — שתי הקריאות בראב״ד

מה שהראב״ד אינו מבין הגהת הראב״ד על הרמב״ם הודאה היא : ״איני יודע מהו זה״. שתי קריאות עולות לפניו, ואינו בורר — שלא יעשה צורות כמו שהם עושים, או שלא ישים סימן לקבץ בו הרבים כדרך שהם עושים ? עומד הט״ז על אי־ההכרעה ומכריע לחומרה : על כן יש לאסור בשניהם.

« כתב על זה הראב״ד איני יודע מהו זה אם שלא יעשה צורות כמו שהם עושים או שלא ישים סימן לקבץ בו הרבים כדרך שהם עושים עכ״ל על כן יש לאסור בשניהם: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ג)

וגבולו של הב״ח, והוא המכריע למעשה הב״ח מצמצם את האיסור לבנייני פולחן. בניין העשוי כתבניתם אבל מיועד לוועד שלהם, לעסקיהם ולמשפטם — אינו בכלל, ואין איסור לבנותו כתבנית אותם היכלות. והנפקא מינה מיידית והיא בת זמננו : לא צורת הבניין מכרעת אלא ייעודו.

« אבל כגון אותם העשוים לועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין איסור לבנות כתבנית אותם היכלות. » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ב)

« ע״כ יש לאסור בשניהם והב״ח כתב אבל כגון אותם העשוים לועד שלהם להתיעץ על עסקיהם ולמשפט אין איסור לבנות כתבנית אותם היכלות: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ב)

4. כח חכמים — כיצד אפשר סעיף ב

תירוץ הט״ז בשם הבית יוסף כאן שאני, ״כיון שלא פירשה התורה שום דבר ומסרה לחכמים״. איסור התורה קיים, אבל תוכנו ריק : אין מלבוש נקוב בו ואין תספורת. חכמים הם האומרים מה נקרא חוק — והמגדיר יכול אף להוציא מן הכלל. ותירוץ זה כוחו יפה מעבר לסעיף ב : הוא המתיר לרמ״א, שתי שורות למעלה, להוציא מגדר האיסור כל דבר שיש בו טעם.

« ואע״ג דכל הנזכר בסי׳ זה הוא בכלל ובחוקותיהם לא תלכו ואין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה מ״מ הכא שאני כיון שלא פירשה התורה שום דבר ומסרה לחכמים והם ראו להתיר לקרובים למלכות. ב״י: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ה)

5. ראיית המהרי״ק — והצ״ע של הש״ך

המהרי״ק שורש פ״ח הוא מקורה של כל ההגהה. וכדי להעמיד שאין ההידמות כשלעצמה אסורה, מביא הוא ראיה מרש״י במסכת חולין בפרק כל הבשר : המעשה במי שהאכילוהו בשר חזיר לפי שלא נטל ידיו. מביאה הש״ך, ואחר כך מביא את קושיית אביו ורבו.

קושיית אביו של הש״ך הראיה ״תמוה״. המעשה שהביא רש״י במדרש רבה פרשת בלק הוא, ושם נאמר בפירוש שהיה בשעת השמד — עד שאמר לו בלחש ״יהודי אני״. ובשעת השמד ודאי מותר לשנות את בגדיו כדי שלא יכירוהו, וכן כתב המהרי״ק עצמו במקום אחר. אין אפוא המעשה מוכיח כלום על שעת השלום : לא שלא היה הישראל מובדל במלבושו, אלא שלא היה יכול להיות.

« ואמר הגאון א״א ז״ל שהוא תמוה דמעשה זה » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)

« בצנעא ונט״י היה סימן לחנוני ולא סימן » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)

« אחר ובשעת השמד ודאי מותר לשנות בגדיו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי וכמ״ש מהרי״ק » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ד)

ומסיים הש״ך צ״ע — ואין זה מועט אין הוא דוחה את ההגהה : הוא מניח את הקושי פתוח על הראיה הנושאת אותה. וההבחנה ראויה שתיאמר. כללו של הרמ״א — שכל שיש בו טעם אינו חוק — הלכה הוא ואין הש״ך חולק עליו בשום מקום ; מה שהוא מסתפק בו הוא הדין היוצא מן המהרי״ק, שאין על ישראל בשעת שלום שום חובה להיות מובדל במלבושו. והרי זה בדיוק מה שכותב הרמב״ם — וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ — ומה שמעמיד הרמ״א בראש הגהתו. הצ״ע חל אפוא על הנקודה שבה נוגעים השניים זה בזה.

« אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו » (רמ״א יו״ד קע״ח:א)

6. מלבושים אדומים — מפני מה דוגמה זו

הש״ך מבאר את הבחירה אין האדום צבעם של הצנועים ; והשחור הוא צבע הצניעות וההכנעה. סומך הש״ך על מאמר חכמים הידוע — מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים — ומוסיף שהמהרי״ק מביא מסורת מיוחדת : להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו.

« שאין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושם וצבע השחור הוא דרך צניעו׳ והכנעה » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ג)

« ועוד התם מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ג)

היסוד, ונקל להחמיצו אין האדום אסור מחמת צבעו. דוגמה הוא למלבוש שמשמעותו פריצות — במקום ובזמן שהייתה זו משמעותו. וכן כותב הרמ״א עצמו : ״מלבוש שרים״ הוא, והש״ך מוסיף את הטעם המוסרי. אין אפוא הדוגמה בת העברה אלא המבחן : האם המלבוש הזה אומר דבר שאיני רוצה לאומרו ?

7. העורכים לגד שלחן — המעשה, לא החפץ

יסוד הסעיף אין הפת בכלל, ואף לא השלחן. מה שנאסר מעשה מורכב הוא : סעודה שכלתה, פתיתין שנשתיירו, ופת שלימה שמביאין ומניחין שם. וההרכבה היא הנותנת משמעות — שלחן שנשאר ערוך. הט״ז אומרה בשלוש תיבות, ואומר את היפוכה : אין הפתיתין לבדם מנחה אלא הכנה, והנחתם מצוה, שמוכנים הם לעני.

נפקא מינה של הש״ך : להביא, או למצוא אילו היה האיסור חל על מצב השלחן, כל פת שלימה המונחת שם הייתה צריכה להסתלק. הש״ך קורא את הסעיף כלשונו : להביא. מה שהיה שם מתחילה אין צריך להסירו — ומביא את הבית יוסף באורח חיים, המביא מן הזוהר שאף טוב לברך על השלימה המונחת שם מתחילה לדעת כן. שני שלחנות שווים ושני דינים הפוכים : כוונת המניח מכרעת הכל.

« משמע דוקא להביא שם ולהניחו אצל הפתיתין אסור משום העורכים לגד שלחן אבל אם היה שם א״צ להסירו » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ה)

« דוקא מביא אבל אם היתה מתחלה ע״ד זה לברך על השלם כדאיתא בזוהר פ׳ תרומה ש״ד אין להסירם מעל השלחן בשעת ברכה עכ״ל » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ה)

« כתב הש״ך משמע דוקא להביא שם ולהניחו אצל הפתיתין אסור משום העורכים לגד שלחן אבל אם היה שם א״צ להסירו » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ד)

« ובפתיתין לחוד יש מצוה להניחם שיהא מוכן לעני: » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ד)

הש״ך והמהרי״ו הבאר שבע השיג על המהרי״ו שכתב שיש להסיר פת שלם מעל השלחן בשעת ברכת המזון. ומקיים הש״ך את המהרי״ו : אינה השגה כל כך, שדעתו על מי שמביא פת שלם לאחר שאכל במקרה — ואז אמנם יש להסירו. ומודה הש״ך שפשט דבריו אינו משמע כן לגמרי, ומסיים בכלל של קריאה : לאותבי דעתיה טפי עדיף.

« שכתב שיש להסיר פת שלם מעל השלחן כשמברכין ברכת המזון כו׳ אינה השגה כ״כ דר״ל כשמביאין אחר שאכל פת שלם במקרה יש להסירו ואף על » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ה)

8. פת שלימה בליל שבת — הט״ז כנגד הלבוש

המחלוקת הלבוש מבקש להרחיב : כיון שעריכת שלחן במאכלים בליל שלפני המילה אסורה משום העורכים לגד שלחן, יש לאסור כמו כן את מנהג מקצת להשאיר את הפת השלימה על השלחן כל ליל שבת. והט״ז מסרב ומחלק על פירוש התיבה : ״גד״ לשון מזל ; שלחן ליל המילה ערוך למזל התינוק, והקשר ישיר — ושל שבת ערוך לכבוד היום, שכבודו בלחם משנה, ואין בזה מזל כלל.

« בלבוש כ׳ שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת לערוך השלחן בלילי שבת בפת שלם כל הלילה שנתפשט מחוק העורכים לגד שלחן ולא » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ז)

« ולא נהירא לע״ד דדוקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התינוק יש בו שייכות העורכים לגד כי גד הוא לשון מזל משא״כ בלילי שבת שמניחים הפת לחם משנה הוא בשביל כבוד השבת שכבודו בלחם משנה ואין בזה משום מזל ואין בזה איסור כלל » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ז)

והראיה שמוסיף הט״ז ראיה מן המציאות, וחזקה היא : כבר מניחין את הפת על השלחן קודם כניסת שבת, מיד בצאתה מן התנור, לכבוד היום. ואילו היה במעשה גוון של מזל, היה בו כבר קודם הלילה. אין אפוא הנחת הפת על השלחן עושה את העבירה אלא השעה והכוונה : לאחר סעודה, אצל הפתיתין, שיישאר שלחן ערוך.

« דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותן מהתנור מניחים אותן על השלחן משום כבוד השבת: » (ט״ז יו״ד קע״ח ס״ק ז)

« וכתב הט״ז שבלבוש כתוב שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת לערוך השלחן בלילי שבת בפת שלם כל הלילה שנתפשט מחוק העורכים לגד שלחן ול״נ לע״ד » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ה)

הסעודה והשלחן — הש״ך והפתחי תשובה הש״ך מפריד בקו אחד מה שההגהה עלולה להשאיר מעורב : מה שנאסר הוא לשום מיני מאכל על השלחן ולהניחם כך ; סעודה הנעשית באותו הלילה אינה בכלל. והפתחי תשובה מקבל ומוציא מזה תולדה של מעלה : אין הסעודה ההיא מצוה ואינה נקראת סעודת מצוה. הקו דק והוא עומד : אין המנהג אסור מצד עצמו, ואף אין הוא נעשה בשל כך מנהג של ערך.

« מכל מקום מה שנוהגין בארצות אלו שעושין סעודה בלילה שלמחר מלין התינוק (שקוריך ווא״ך) אין איסור דדוקא לשום מיני מאכל על השלחן ולהניחם כך אסור משום דהוי כעורך לגד שלחן אבל בסעודה) אין איסור: » (ש״ך יו״ד קע״ח ס״ק ו)

« כתב הש״ך ומ״מ מה שנוהגין בארצות אלו שעושין סעודה בלילה שלמחר מלין התינוק שקורין (וואך נאכט) אין איסור דדוקא לשום מיני מאכל על השלחן ולהניחם כך אסור משום דהוי כעורך לגד שלחן אבל בסעודה אין איסור » (באר היטב יו״ד קע״ח ס״ק ה)

« איסור עבה״ט בשם ש״ך. ומשמע דמצוה ודאי לית ביה ואינו נקרא סעודת צמוה וכ״כ » (פתחי תשובה יו״ד קע״ח ס״ק ב)

9. יסוד הסימן — מה הצורה אומרת

מה שעובר תחת שלושת הסעיפים אין הסימן דן לעולם בצורה לבדה. אותו מלבוש עצמו אסור לפרוץ ומותר לרופא ; אותו שער עצמו אסור אם סימן אנשי המלחמה הוא, ואינו כלום אם אינו ; אותו בניין עצמו אסור אם היכל הוא ומותר אם בית דין הוא ; אותה פת עצמה מנחה היא כשמביאין אותה לאחר הסעודה וברכה כשמניחין אותה קודם. המכריע הוא תמיד מה שהצורה אומרת, ושני כלים נותן הסימן לדעת זאת : המשמעות שיש למנהג אצלם, והטעם שיש לו אצלנו.

והנקודה שמניח הש״ך פתוחה נותרת שאלה שאין הסימן סוגרה. הרמב״ם תובע שיהא הישראל ניכר במלבושו ; המהרי״ק מוכיח שאין ההידמות אסורה מצד עצמה ; והגהת הרמ״א מחזיקה בשתיהן, שכותבת תחילה את החובה ואחר כך את גבולות האיסור. והש״ך בס״ק ד מציין שאין ראיית המהרי״ק מגעת עד הסוף — ועומד שם ואינו מכריע. והרוצה למדוד את שיעורו האמיתי של הכלל צריך להחזיק את הצ״ע בידו, ולא ליישבו במקומו.