Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״פ (י״ב סעיפים)
ש״ך (י״א ס״ק) · ט״ז (ג׳) · באר היטב (ה׳) · פתחי תשובה (ב׳) · טור · בית יוסף · רמב״ם
Rédaction :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים » שו״ע יו״ד ק״פ:א
« השורט בבשרו אינו חייב אא״כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים » שו״ע יו״ד ק״פ:ה
« יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד » מכות כ׳ ע״ב
Ce que le seif exige est technique, et le Rambam en tire l’exemption de chaque acte pris seul. Le Chakh ajoute au nom du Bach que l’ordre ne change rien.
« כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« וה״ה כותב בצבע תחלה ואח״כ שורט במקום צבע. ב״ח » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק א
« אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא״כ סייע בדבר » שו״ע יו״ד ק״פ:ב
« כתב בית יוסף והאחרונים שנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפי זה כי היכי דהתם איסורא מיהא איכא אף על פי שלא סייעו ה״ה הכא » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ד
« כתב ב״י דנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפ״ז כי היכא דהתם איסורא מיהא איכא אע״פ שלא סייע ה״ה הכא. ש״ך » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס״ג י״ל דמ״מ מדרבנן אסור » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
Le seif permet, et la raison n’est pas que la marque disparaisse — le Taz écrit le contraire. Ce qui permet, c’est que la plaie rende le motif visible.
« מותר ליתן אפר מקלה על מכתו » שו״ע יו״ד ק״פ:ג
« פי׳ אפילו אפר כירה שהוא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ״ה מותר דמכתו מוכיח עליו » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« ואפילו לאחר שחיתה המכה מ״מ נשאר שם רושם המכה » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ו
« וכ״ש עפר בעלמא דמותר. ט״ז » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ג
Le seif 5 pose les deux motifs et la dissymétrie du moyen ; le seif 6 écarte la condition de présence ; le seif 7 laisse deux avis face à face.
« אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי » שו״ע יו״ד ק״פ:ה
« גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת » שו״ע יו״ד ק״פ:ו
« יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר » שו״ע יו״ד ק״פ:ז
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש וטור » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש והטור » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ה
« מדמצינו בר׳ עקיבא שעשה כן על ר׳ אליעזר וי״א ס״ל דרבי עקיבא על תורתו של רבי אליעזר עשה כן » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ועל צער אחר שרי » רמ״א יו״ד ק״פ:ו
« ולישנא דפטור דנקט רבי׳ לאו דוקא דאיסור נמי משמע דליכא במילתא » בית יוסף יו״ד ק״פ
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפילו על צער אחר ודלא כב״י » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ט
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפי׳ על צער אחר » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ד
La peine se mesure ; l’interdit, non. Le seif 9 donne un gris, puis deux cheveux, puis un avis qui interdit dès un cheveu. Et la glose du seif 12 ajoute une instruction qui ne dépend d’aucune mesure : avertir, de peur d’en venir là.
« קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« וי״א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי׳ בשער א׳ » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« קרח קרחה אחת על ה׳ מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה׳ קרחות על מת א׳ חייב על כל או״א » שו״ע יו״ד ק״פ:י
« גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו » שו״ע יו״ד ק״פ:י״ב
« וכל שכן בבל ישרטו » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב
« ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת שלא תבאנה לידי קרחה » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב
« פירוש דקרחה הוא תלוי בשערות ומצינו שהקילה התורה בנשים בשער לענין גילוח הפאות וכל שכן בבלי שרטו שאין תלוי בשערות » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ג
Le seif 11 règle le cas où l’acte est fait sur autrui, et il fait de celui qui se prête un acteur dès qu’il agit sciemment. La Pericha, rapportée par le Chakh, étend le même partage au tatouage.
« הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה » שו״ע יו״ד ק״פ:י״א
« והוא הדין בכתובת קעקע דינא הכי. פרישה סעיף ט״ו » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י״א
« הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ז
L’acte réunit les deux composantes du seif 1 en un seul geste. Le seif 2 exempte celui à qui on le fait, et le Chakh au ס״ק ד établit qu’un interdit subsiste même sans avoir aidé. Les sources de ce siman règlent l’acte ; elles ne disent rien d’autre, et l’on n’ira pas au-delà de ce qu’elles portent.
Le Pit’hei Techouva rapporte la question du Meïl Tsedaka : la peine exige-t-elle des lettres ? Il conclut qu’elle les exige, une seule suffisant. Il s’agit là de la peine ; sur l’interdit, il ne prononce rien de plus, et rappelle au contraire qu’un interdit rabbinique peut demeurer là où la peine tombe.
C’est le cas du seif 3, et le Taz en donne la version la plus large : même la cendre dure, dont la trace subsiste après guérison. Le critère est celui du Chakh — la plaie prouve le motif. Savoir si une situation donnée entre dans ce cadre est une question de fait.
Se frapper jusqu’au sang : deux avis au seif 7, et le Chakh trace le partage. S’arracher les cheveux : sous la mesure il n’y a pas de peine, et la glose du seif 12 demande tout de même qu’on en avertisse. Se blesser pour une autre peine que la mort : la glose du seif 6 permet, le Bach maintient un interdit.
Le seif 11 tient les deux pour tenus lorsque les deux agissent sciemment, et n’en retient qu’un lorsque l’autre est par inadvertance. Le seif 4 et le Pit’hei Techouva au ס״ק ב traitent du cas particulier de l’esclave, et le Pit’hei Techouva précise de quel esclave il s’agit.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ק״פ · ♥ Soutenir