Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״פ (י״ב סעיפים)
ש״ך (י״א ס״ק) · ט״ז (ג׳) · באר היטב (ה׳) · פתחי תשובה (ב׳) · טור · בית יוסף · רמב״ם
Writing:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים » שו״ע יו״ד ק״פ:א
« השורט בבשרו אינו חייב אא״כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים » שו״ע יו״ד ק״פ:ה
« יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד » מכות כ׳ ע״ב
What the seif requires is technical, and the Rambam derives from it the exemption of each act taken alone. The Chakh adds in the name of the Bach that the order changes nothing.
« כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« וה״ה כותב בצבע תחלה ואח״כ שורט במקום צבע. ב״ח » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק א
« אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא״כ סייע בדבר » שו״ע יו״ד ק״פ:ב
« כתב בית יוסף והאחרונים שנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפי זה כי היכי דהתם איסורא מיהא איכא אף על פי שלא סייעו ה״ה הכא » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ד
« כתב ב״י דנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפ״ז כי היכא דהתם איסורא מיהא איכא אע״פ שלא סייע ה״ה הכא. ש״ך » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס״ג י״ל דמ״מ מדרבנן אסור » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
The seif permits, and the reason is not that the mark disappears — the Taz writes the opposite. What permits is that the wound makes the motive visible.
« מותר ליתן אפר מקלה על מכתו » שו״ע יו״ד ק״פ:ג
« פי׳ אפילו אפר כירה שהוא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ״ה מותר דמכתו מוכיח עליו » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« ואפילו לאחר שחיתה המכה מ״מ נשאר שם רושם המכה » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ו
« וכ״ש עפר בעלמא דמותר. ט״ז » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ג
Seif 5 sets out the two motives and the asymmetry of the means; seif 6 removes the condition of presence; seif 7 leaves two views facing each other.
« אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי » שו״ע יו״ד ק״פ:ה
« גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת » שו״ע יו״ד ק״פ:ו
« יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר » שו״ע יו״ד ק״פ:ז
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש וטור » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש והטור » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ה
« מדמצינו בר׳ עקיבא שעשה כן על ר׳ אליעזר וי״א ס״ל דרבי עקיבא על תורתו של רבי אליעזר עשה כן » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ועל צער אחר שרי » רמ״א יו״ד ק״פ:ו
« ולישנא דפטור דנקט רבי׳ לאו דוקא דאיסור נמי משמע דליכא במילתא » בית יוסף יו״ד ק״פ
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפילו על צער אחר ודלא כב״י » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ט
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפי׳ על צער אחר » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ד
The penalty is measured; the prohibition is not. Seif 9 gives a gris, then two hairs, then a view forbidding from a single hair. And the gloss on seif 12 adds an instruction that depends on no measure: to warn, lest one come to it.
« קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« וי״א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי׳ בשער א׳ » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« קרח קרחה אחת על ה׳ מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה׳ קרחות על מת א׳ חייב על כל או״א » שו״ע יו״ד ק״פ:י
« גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו » שו״ע יו״ד ק״פ:י״ב
« וכל שכן בבל ישרטו » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב
« ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת שלא תבאנה לידי קרחה » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב
« פירוש דקרחה הוא תלוי בשערות ומצינו שהקילה התורה בנשים בשער לענין גילוח הפאות וכל שכן בבלי שרטו שאין תלוי בשערות » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ג
Seif 11 settles the case where the act is done to another, and makes the one who lends himself an actor as soon as he acts knowingly. The Perisha, reported by the Chakh, extends the same division to tattooing.
« הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה » שו״ע יו״ד ק״פ:י״א
« והוא הדין בכתובת קעקע דינא הכי. פרישה סעיף ט״ו » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י״א
« הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ז
The act unites both components of seif 1 in a single motion. Seif 2 exempts the one to whom it is done, and the Chakh at ס״ק ד establishes that a prohibition remains even without assisting. The sources of this siman settle the act; they say nothing further, and we shall not go beyond what they carry.
The Pit’hei Teshuva reports the Me’il Tsedaka’s question: does the penalty require letters? He concludes that it does, one letter sufficing. This concerns the penalty; on the prohibition he pronounces nothing further, and on the contrary recalls that a rabbinic prohibition may remain where the penalty falls away.
This is the case of seif 3, and the Taz gives it in its broadest version: even hard ash, whose trace persists after healing. The criterion is the Chakh’s — the wound proves the motive. Whether a given situation falls within this frame is a question of fact.
Striking oneself until blood flows: two views at seif 7, and the Chakh draws the division. Tearing out one’s hair: below the measure there is no penalty, and the gloss on seif 12 nonetheless asks that one be warned. Wounding oneself for a grief other than a death: the gloss on seif 6 permits, the Bach maintains a prohibition.
Seif 11 holds both liable when both act knowingly, and only one when the other is inadvertent. Seif 4 and the Pit’hei Teshuva at ס״ק ב treat the particular case of the slave, and the Pit’hei Teshuva specifies which slave is meant.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ק״פ · ♥ Support