נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״פ (י״ב סעיפים)
ש״ך (י״א ס״ק) · ט״ז (ג׳) · באר היטב (ה׳) · פתחי תשובה (ב׳) · טור · בית יוסף · רמב״ם
כתיבה :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים » שו״ע יו״ד ק״פ:א
« השורט בבשרו אינו חייב אא״כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים » שו״ע יו״ד ק״פ:ה
« יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד » מכות כ׳ ע״ב
מה שהסעיף מצריך מלאכתי הוא, והרמב״ם הוציא מכך את פטורו של כל מעשה לבדו. והש״ך הוסיף בשם הב״ח שאין הסדר משנה.
« כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« וה״ה כותב בצבע תחלה ואח״כ שורט במקום צבע. ב״ח » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק א
« אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא״כ סייע בדבר » שו״ע יו״ד ק״פ:ב
« כתב בית יוסף והאחרונים שנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפי זה כי היכי דהתם איסורא מיהא איכא אף על פי שלא סייעו ה״ה הכא » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ד
« כתב ב״י דנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפ״ז כי היכא דהתם איסורא מיהא איכא אע״פ שלא סייע ה״ה הכא. ש״ך » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס״ג י״ל דמ״מ מדרבנן אסור » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
הסעיף מתיר, ואין הטעם שהרושם נמחק — הט״ז כתב להיפך. המתיר הוא היות המכה מגלה את הטעם.
« מותר ליתן אפר מקלה על מכתו » שו״ע יו״ד ק״פ:ג
« פי׳ אפילו אפר כירה שהוא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ״ה מותר דמכתו מוכיח עליו » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« ואפילו לאחר שחיתה המכה מ״מ נשאר שם רושם המכה » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ו
« וכ״ש עפר בעלמא דמותר. ט״ז » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ג
סעיף ה מעמיד את שני הטעמים ואת אי־השוויון שבאמצעי ; סעיף ו מסלק את תנאי הנוכחות ; וסעיף ז מניח שתי דעות זו מול זו.
« אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי » שו״ע יו״ד ק״פ:ה
« גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת » שו״ע יו״ד ק״פ:ו
« יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר » שו״ע יו״ד ק״פ:ז
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש וטור » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש והטור » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ה
« מדמצינו בר׳ עקיבא שעשה כן על ר׳ אליעזר וי״א ס״ל דרבי עקיבא על תורתו של רבי אליעזר עשה כן » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ועל צער אחר שרי » רמ״א יו״ד ק״פ:ו
« ולישנא דפטור דנקט רבי׳ לאו דוקא דאיסור נמי משמע דליכא במילתא » בית יוסף יו״ד ק״פ
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפילו על צער אחר ודלא כב״י » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ט
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפי׳ על צער אחר » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ד
המלקות נמדדות ; האיסור אינו נמדד. סעיף ט נותן כגריס, ואחריו שתי שערות, ואחריו דעה האוסרת אפילו בשערה אחת. והרמ״א בסעיף י״ב הוסיף הוראה שאינה תלויה בשיעור : להזהיר, שמא יבואו לידי כך.
« קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« וי״א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי׳ בשער א׳ » שו״ע יו״ד ק״פ:ט
« קרח קרחה אחת על ה׳ מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה׳ קרחות על מת א׳ חייב על כל או״א » שו״ע יו״ד ק״פ:י
« גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו » שו״ע יו״ד ק״פ:י״ב
« וכל שכן בבל ישרטו » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב
« ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת שלא תבאנה לידי קרחה » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב
« פירוש דקרחה הוא תלוי בשערות ומצינו שהקילה התורה בנשים בשער לענין גילוח הפאות וכל שכן בבלי שרטו שאין תלוי בשערות » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ג
סעיף י״א דן במעשה הנעשה בחבירו, ועושה את המסייע לעושה משעה שהוא מזיד. והפרישה, שהביאה הש״ך, הרחיבה את אותה חלוקה לכתובת קעקע.
« הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה » שו״ע יו״ד ק״פ:י״א
« והוא הדין בכתובת קעקע דינא הכי. פרישה סעיף ט״ו » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י״א
« הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ז
המעשה מאחד את שני חלקי סעיף א במעשה אחד. סעיף ב פוטר את זה שנעשה לו, והש״ך בס״ק ד העמיד שהאיסור קיים אף בלא סיוע. מקורות הסימן דנים במעשה ; ואין בהם יותר מזה, ואין מוסיפים על מה שהם נושאים.
הפתחי תשובה הביא את שאלת מעיל צדקה : האם המלקות צריכות אותיות ? והעלה שצריכות, ודי באחת. במלקות מדובר ; ובאיסור לא אמר יותר, ואדרבה הזכיר שאיסור מדרבנן עשוי לעמוד במקום שהמלקות נופלות.
זהו מקרה סעיף ג, והט״ז נתן את נוסחו הרחב ביותר : אף אפר קשה, שרישומו עומד אחר שחיתה המכה. והקנה הוא של הש״ך — המכה מוכיחה על הטעם. ואם מציאות פלונית נכנסת לגדר זה — שאלה של מציאות היא.
המכה בעצמו עד שדמו שותת : שתי דעות בסעיף ז, והש״ך שרטט את החלוקה. התולש שערותיו : למטה מן השיעור אין מלקות, והרמ״א בסעיף י״ב מבקש מכל מקום להזהיר. החובל בעצמו על צער שאינו מיתה : הרמ״א בסעיף ו מתיר, והב״ח מעמיד איסור.
סעיף י״א מחייב את שניהם כששניהם מזידים, ואינו מחייב אלא אחד כשהשני שוגג. וסעיף ד והפתחי תשובה בס״ק ב דנים במקרה המיוחד של העבד, והפתחי תשובה פירש באיזה עבד מדובר.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ק״פ · ♥ תמיכה