Le Siman 180 tient en douze seifim — le Choulhan Aroukh l’annonce lui-même : ובו י״ב סעיפים. Il réunit trois interdits que rien ne rapproche à première vue : le tatouage, l’entaille et la calvitie. Ce qui les lie, le Tour le dit d’un mot — ce sont des usages des nations, et ils se font tous trois dans le corps. Ce qui les sépare, le siman le dit aussi : le tatouage ne tient à aucun deuil, tandis que l’entaille et la calvitie ne rendent tenu que pour un mort — ou, pour l’entaille, devant une idole.
Sujet : Les marques faites au corps — כתובת קעקע, שריטה, גדידה, קרחה
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״פ
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman avance en trois blocs. Les seifim 1 à 4 : la כתובת קעקע — sa définition, celui à qui on la fait, la cendre sur une plaie, la marque portée sur un esclave. Les seifim 5 à 8 : la שריטה — pour quoi elle rend tenu, par quel moyen, hors de la présence du mort, et son décompte. Les seifim 9 à 12 : la קרחה — sa définition, sa mesure, son décompte, ce qu’il en est lorsqu’on la fait à autrui, et les femmes.
איסור כתובת קעקע וקריחה על מת. ובו י״ב סעיפים:
כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים:
אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא״כ סייע בדבר:
מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:
הרושם על עבדו שלא יברח פטור (ונראה דלכתחילה מיהא אסור) (ד״ע):
השורט בבשרו אינו חייב אא״כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי:
גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת (ועל צער אחר שרי) (ב״י מפי׳ הטור):
יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר:
המשרט ה׳ שריטות על מת אחד או על ה׳ מתים שריטה אחת חייב ה׳:
קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער וי״א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי׳ בשער א׳:
קרח קרחה אחת על ה׳ מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה׳ קרחות על מת א׳ חייב על כל או״א:
הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה:
גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו: הגה וכל שכן בבל ישרטו (טור) ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת שלא תבאנה לידי קרחה (טור בשם הירושלמי) וכן בשריטה:
Le Tour ouvre le siman en nommant la catégorie, et il la nomme deux fois — une fois pour le tatouage, une fois pour la calvitie et l’entaille.
« כתובת קעקע מחוקי העובדי כוכבים הוא והוא שכותב על בשרו בשריטה וממלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין » טור יו״ד ק״פ
« גדידה וקרחה על המת גם היא מחוקת העובדי כוכבים » טור יו״ד ק״פ
Ce sont donc trois lois et une même famille. Mais les conditions ne se recouvrent pas, et c’est là tout l’art du siman.
Le tatouage ne demande ni mort ni idole : le Tour écrit qu’il est tenu pour tout ce qu’il écrira, et le Beit Yossef rappelle que même Rabbi Chimon, qui n’impose la peine que pour un nom idolâtre, tient l’écriture interdite en toute hypothèse.
« חייב בכל מה שיכתוב אפי׳ אינו כותב שם כו״ם » טור יו״ד ק״פ
« דלר״ש אינו חייב עד שיכתוב שם כו״ם ופירש״י דלר״ש נמי אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אלא דחיוב מלקות ליכא ומשמע דלרבנן חיוב מלקות נמי איכא » בית יוסף יו״ד ק״פ
L’entaille, elle, ne rend tenu que pour un mort ou pour une idole, et la calvitie que pour un mort. La preuve en est donnée par la guemara à partir du mot לנפש : celui qui s’entaille pour sa maison écroulée ou pour son navire coulé n’est pas tenu.
« יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד » מכות כ׳ ע״ב
« הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ז
Toute la matière du siman tient dans les deux dernières michnayot du traité מכות et leur guemara. La michna énumère d’un trait les quatre actes et donne d’emblée la règle du nombre.
« הַקּוֹרֵחַ קׇרְחָה בְּרֹאשׁוֹ וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת – חַיָּיב » מכות כ׳ ע״א
« שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים, אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת » מכות כ׳ ע״א
La guemara y ajoute quatre choses, et le Choulhan Aroukh les reprend une à une. D’abord la mesure de la calvitie, discutée par trois avis.
« וְכַמָּה שִׁיעוּר קׇרְחָה? רַב הוּנָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כִּגְרִיס » מכות כ׳ ע״ב
« חַד אוֹמֵר: כִּגְרִיס, וְחַד אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ, וְחַד אוֹמֵר: כִּשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת » מכות כ׳ ע״ב
Ensuite l’exclusion de ce qui n’est pas un mort.
« יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד » מכות כ׳ ע״ב
Puis la répartition entre la main et l’instrument, que la guemara doit retourner pour l’accorder au verset.
« עַל מֵת, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי – חַיָּיב, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, בַּיָּד – חַיָּיב, בִּכְלִי – פָּטוּר » מכות כ״א ע״א
« אֶלָּא אֵימָא: בַּיָּד – פָּטוּר, בִּכְלִי – חַיָּיב » מכות כ״א ע״א
Enfin le tatouage, sa définition en deux actes et la question de savoir si un nom idolâtre est requis.
« הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע. כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָּתַב – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעְקַע » מכות כ״א ע״א
« רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם אֶת הַשֵּׁם » מכות כ״א ע״א
« אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה » מכות כ״א ע״א
Et la dernière page donne la règle pratique de la cendre.
« אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע » מכות כ״א ע״א
« רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַכָּה – מַכָּתוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו » מכות כ״א ע״א
| Terme | Sens | Où il joue |
|---|---|---|
| כתובת קעקע | L’écriture incisée : on entaille, on remplit — les deux ensemble | Seifim 1 à 4 ; מכות כ״א ע״א |
| שריטה | L’entaille faite dans la chair, pour un mort ou devant une idole | Seifim 5 à 8, 11 |
| גדידה | L’autre nom de la même chose — le Rambam écrit qu’elles sont une | Seif 6 ; מכות כ״א ע״א |
| קרחה | L’arrachage des cheveux pour un mort, en tout endroit de la tête | Seifim 9 à 12 |
| אפר מקלה | La cendre de foyer, permise sur une plaie | Seif 3 ; ט״ז ס״ק א |
| מכתו מוכיח עליו | La plaie témoigne : ce n’est pas une marque, c’est un remède | ש״ך ס״ק ו ; מכות כ״א ע״א |
| כגריס | La mesure de la calvitie : une surface nue de la taille d’une fève fendue | Seif 9 ; מכות כ׳ ע״ב |
| סם | Le dépilatoire — la calvitie n’exige pas la main | Seif 9 ; רמב״ם פרק י״ב הלכה ט״ו |
| מסייע | Celui qui se prête à l’acte fait sur lui — et devient tenu | Seifim 2 et 11 ; ש״ך ס״ק י״א |
| חוקות העובדי כוכבים | La catégorie qui unit les trois interdits, selon le Tour | טור יו״ד ק״פ ; ש״ך ס״ק ו |
| בל יקרחו | Le nom de l’interdit de calvitie — les femmes y sont tenues | Seif 12 ; ט״ז ס״ק ג |
| L’acte | Le motif | Le moyen | Le verdict |
|---|---|---|---|
| Entailler et remplir de couleur | Aucun motif requis | Peu importe | Tenu — seif 1 |
| Écrire sans inciser, ou teindre sans écrire | — | — | Exempt — רמב״ם פרק י״ב הלכה י״א |
| Recevoir un tatouage sans aider | — | — | Exempt — seif 2 ; mais interdit selon le Chakh ס״ק ד |
| Poser de la cendre sur une plaie | La guérison | Même la cendre dure | Permis — seif 3 ; ט״ז ס״ק א |
| Marquer un esclave pour qu’il ne fuie pas | La garde | — | Exempt — seif 4 ; interdit a priori selon la glose |
| S’entailler la chair | Pour un mort | Main ou instrument | Tenu — seif 5 |
| S’entailler la chair | Pour un culte idolâtre | Instrument seulement | Tenu — seif 5 |
| S’entailler la chair | Pour une maison écroulée, un navire coulé | — | Exempt — מכות כ׳ ע״ב ; permis selon la glose du seif 6 |
| Se frapper de la main jusqu’au sang | Pour un mort | La main | Deux avis — seif 7 |
| Arracher ses cheveux | Pour un mort | Main ou dépilatoire | Tenu dès la mesure — seif 9 |
| Arracher un seul cheveu | Pour un mort | — | Interdit selon un avis, sans peine — seif 9 |
| Le faire à autrui, l’autre aidant | — | — | Les deux tenus s’ils sont intentionnels — seif 11 |
« וה״ה כותב בצבע תחלה ואח״כ שורט במקום צבע. ב״ח » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק א
« בכל מקום שיעשה כן על בשרו חייב בכל מה שיכתוב. טור » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ב
« ע״ל סעיף י״א » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ג
« כתב בית יוסף והאחרונים שנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפי זה כי היכי דהתם איסורא מיהא איכא אף על פי שלא סייעו ה״ה הכא » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ד
« וכ״ש עפר בעלמא. ב״ח » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ה
« דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ו
« ואינו ממלא מקום השריטה צבע » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ז
« בשביל מתו » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ח
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפילו על צער אחר ודלא כב״י » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק ט
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש וטור » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י
« והוא הדין בכתובת קעקע דינא הכי. פרישה סעיף ט״ו » ש״ך יו״ד ק״פ ס״ק י״א
« פי׳ אפילו אפר כירה שהוא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ״ה מותר דמכתו מוכיח עליו » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« ואפילו לאחר שחיתה המכה מ״מ נשאר שם רושם המכה » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק א
« מדמצינו בר׳ עקיבא שעשה כן על ר׳ אליעזר וי״א ס״ל דרבי עקיבא על תורתו של רבי אליעזר עשה כן » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ב
« פירוש דקרחה הוא תלוי בשערות ומצינו שהקילה התורה בנשים בשער לענין גילוח הפאות וכל שכן בבלי שרטו שאין תלוי בשערות » ט״ז יו״ד ק״פ ס״ק ג
« וה״ה כותב בצבע תחלה ואח״כ שורט במקום צבע. ב״ח » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק א
« כתב ב״י דנלמד מהקפת ראש דלקמן סי׳ קפ״א ולפ״ז כי היכא דהתם איסורא מיהא איכא אע״פ שלא סייע ה״ה הכא. ש״ך » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ב
« פי׳ אפי׳ אפר כירה שהיא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ״ה מותר דמכתו מוכיח עליו » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ג
« וכ״ש עפר בעלמא דמותר. ט״ז » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ג
« והב״ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפי׳ על צער אחר » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ד
« בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא״ש והטור » באר היטב יו״ד ק״פ ס״ק ה
« ע׳ בתשובת מעיל צדקה סי׳ ל״א שנסתפק בדין כתובת קעקע לענין חיוב מלקות אי בעינן שיהא בו אותיות אשר הם מוסכמים » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס״ג י״ל דמ״מ מדרבנן אסור » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק א
« ע׳ בתשובת נו״ב תניינא חלק אה״ע מבואר שם דכאן מיירי במל וטבל אבל עבד שקנאו ישראל ולא מל ולא טבל מותר לקעקע בבשרו כשם שמותר לשרט בבשר הכנעני » פתחי תשובה יו״ד ק״פ ס״ק ב
Les trois interdits de ce siman sont réunis dans un seul chapitre du Michné Torah, et ce chapitre est celui des חוקות הגויים — le même qui ouvre par la défense de se vêtir et de se coiffer comme eux. Le Choulhan Aroukh le suit de près : la définition du seif 1 est la langue du Rambam, et la règle du seif 11 l’est aussi, le Beit Yossef le disant expressément.
« כְּתֹבֶת קַעֲקַע הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיִּשְׂרֹט עַל בְּשָׂרוֹ וִימַלֵּא מְקוֹם הַשְּׂרִיטָה כָּחל אוֹ דְּיוֹ אוֹ שְׁאָר צִבְעוֹנִים הָרוֹשְׁמִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« וְזֶה הָיָה מִנְהַג הָעַכּוּ״ם שֶׁרוֹשְׁמִין עַצְמָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עֶבֶד מָכוּר לָהּ וּמֻרְשָׁם לַעֲבוֹדָתָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹתֵב אֲבָל זֶה שֶׁכָּתְבוּ בִּבְשָׂרוֹ וְקִעְקְעוּ בּוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּעַ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״א
« הַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת לוֹקֶה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״ב
« גְּדִידָה וּשְׂרִיטָה אַחַת הִיא » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״ג
« אֶלָּא שֶׁעַל מֵת בֵּין שָׂרַט בְּיָדוֹ בֵּין שָׂרַט בִּכְלִי לוֹקֶה. לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּכְלִי חַיָּב מַלְקוֹת בְּיָדוֹ פָּטוּר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י״ג
« וְכַמָּה שִׁעוּר הַקָּרְחָה כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ כִּגְרִיס פָּנוּי בְּלִי שֵׂעָר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ו
« וְחַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ו
« הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה ט״ז
| Le Rambam | Le Choulhan Aroukh | Le sujet |
|---|---|---|
| פרק י״ב הלכה י״א | שו״ע יו״ד ק״פ:א–ב | La définition du tatouage, et les deux actes qu’il exige |
| פרק י״ב הלכה י״ב | שו״ע יו״ד ק״פ:ח | Cinq entailles, cinq morts — et l’avertissement pour chacune |
| פרק י״ב הלכה י״ג | שו״ע יו״ד ק״פ:ה–ו | גדידה et שריטה sont une ; la main et l’instrument |
| פרק י״ב הלכה ט״ו | שו״ע יו״ד ק״פ:ט–י | La calvitie, sa mesure et son décompte |
| פרק י״ב הלכה ט״ז | שו״ע יו״ד ק״פ:י״א | Ce qui n’est pas un mort ; et celui qui le fait à autrui |
Le seif 1 donne la définition, et elle est technique : une entaille, puis un remplissage par une matière qui marque. Le tatouage moderne fait les deux d’un même geste. Le seif 2 ajoute que celui à qui on le fait est exempt — mais le Chakh au ס״ק ד tire du siman suivant qu’un interdit demeure même sans avoir aidé, et le Baer Hetev le reprend. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Le Pit’hei Techouva ouvre la question au nom du Meïl Tsedaka : la peine suppose-t-elle une écriture à proprement parler, ou toute marque suffit-elle ? Il conclut qu’il faut de vraies lettres — mais qu’une seule suffit. Et il prend soin d’ajouter que la permission de la cendre, au seif 3, ne prouve rien contre lui : elle pourrait n’écarter que la peine, l’interdit rabbinique demeurant. C’est une entrée sur la peine, non sur la permission. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Le seif 3 permet la cendre de foyer sur une plaie, et le Taz étend la permission à la cendre dure qui creuse la place de la plaie et dont la trace se voit encore longtemps après. La raison est unique et elle est donnée par le Chakh : la plaie prouve d’elle-même qu’il n’agit pas selon un usage des nations mais pour se soigner. Ce que ce seif règle, c’est donc un cas où la marque accompagne un soin. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Le seif 7 donne deux avis sans trancher : celui qui se frappe la chair jusqu’au sang, pour un mort, est permis selon l’un, interdit selon l’autre. Le Taz rapporte l’épisode d’où sort la discussion — Rabbi Akiva sur Rabbi Éliézer — et la lecture qui l’écarte : ce n’était pas pour le mort mais pour la Torah perdue. Le Chakh en tire la ligne : celui qui interdit ne parle que de l’acte fait pour le mort ; fait pour la Torah d’un grand qui s’en est allé, il demeure permis. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Le seif 9 fixe la mesure de la peine, et rapporte un avis qui interdit dès un seul cheveu. La glose du seif 12 ajoute une instruction pratique qui ne suppose aucune mesure : il faut avertir de ne pas s’arracher les cheveux sur un mort, de peur d’en venir à la calvitie. Le Tour cite pour cela un Yerouchalmi, et le Beit Yossef rappelle que le Teroumat HaDéchen étend l’interdit même quand le mort n’est pas devant soi. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
Le seif 4 exempte celui qui marque son esclave pour qu’il ne s’enfuie pas, et la glose ajoute qu’a priori c’est tout de même interdit. Le Pit’hei Techouva rapporte au nom du Noda BiYehouda que le seif traite d’un esclave circoncis et immergé, et que le partage se fait là. Le seif 11, lui, ne parle plus d’exemption du tout : celui qui le fait sur autrui est tenu, et celui qui s’y prête l’est avec lui dès qu’il agit sciemment. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.
| Seif | La clause | Ce qu’elle décide |
|---|---|---|
| 1 | « כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים » שו״ע יו״ד ק״פ:א | Le tatouage : entailler, puis remplir |
| 2 | « אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא״כ סייע בדבר » שו״ע יו״ד ק״פ:ב | Celui à qui on le fait est exempt, sauf s’il a aidé |
| 3 | « מותר ליתן אפר מקלה על מכתו » שו״ע יו״ד ק״פ:ג | La cendre sur une plaie est permise |
| 4 | « הרושם על עבדו שלא יברח פטור » שו״ע יו״ד ק״פ:ד | Marquer un esclave : exempt |
| 4 | « ונראה דלכתחילה מיהא אסור » רמ״א יו״ד ק״פ:ד | Mais a priori interdit |
| 5 | « השורט בבשרו אינו חייב אא״כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים » שו״ע יו״ד ק״פ:ה | L’entaille ne rend tenu que pour un mort ou une idole |
| 5 | « אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי » שו״ע יו״ד ק״פ:ה | Le mort : main ou instrument. L’idole : instrument seul |
| 6 | « גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת » שו״ע יו״ד ק״פ:ו | Même hors de la présence du mort |
| 6 | « ועל צער אחר שרי » רמ״א יו״ד ק״פ:ו | Pour une autre peine : permis |
| 7 | « יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר » שו״ע יו״ד ק״פ:ז | Se frapper jusqu’au sang : deux avis |
| 8 | « המשרט ה׳ שריטות על מת אחד או על ה׳ מתים שריטה אחת חייב ה׳ » שו״ע יו״ד ק״פ:ח | Cinq entailles ou cinq morts : cinq peines |
| 9 | « קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם » שו״ע יו״ד ק״פ:ט | La calvitie : arracher, par la main ou par un dépilatoire |
| 9 | « ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער » שו״ע יו״ד ק״פ:ט | Sa mesure : un gris dégarni |
| 9 | « וי״א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי׳ בשער א׳ » שו״ע יו״ד ק״פ:ט | Deux cheveux selon certains ; un interdit dès un cheveu selon un avis |
| 10 | « קרח קרחה אחת על ה׳ מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה׳ קרחות על מת א׳ חייב על כל או״א » שו״ע יו״ד ק״פ:י | Une calvitie pour cinq morts : une seule peine |
| 11 | « הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה » שו״ע יו״ד ק״פ:י״א | Le faire à autrui : les deux tenus s’ils sont intentionnels |
| 12 | « גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו » שו״ע יו״ד ק״פ:י״ב | Les femmes sont dans בל יקרחו |
| 12 | « וכל שכן בבל ישרטו » רמ״א יו״ד ק״פ:י״ב | Et à plus forte raison dans בל ישרטו |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ק״פ · ♥ Soutenir