יסוד הסימן: כל ימי היותה נדה חייב הבעל לפרוש ממנה. ושני חידושים בפתיחה: (א) הפרישה נמשכת עד שתספור ותטבול — לא די בכלות ימי הראייה, אלא תלוי בטבילה; (ב) תמיד היא בנדתה עד שתטבול — אף ששהתה זמן ארוך ולא טבלה, אין הזמן מפקיע את טומאתה (ב״י בשם פוסקים). ולמדנו מכאן שגדר הנדה אינו פוקע אלא במעשה הטבילה, ולא בחלוף הימים גרידא.
"ולא ישחק ולא יקל ראש עמה אפילו בדברים" : אין הפרישה הנדרשת רק מן הביאה, אלא אף מן השחוק וקלות ראש — ואפילו בדברים בלבד. הרי שהתורה אסרה לא רק את גוף העבירה אלא אף את ההקדמות המביאות לידיה. וזהו שורש כל הסימן: דין ההרחקות אינו דין בפני עצמו אלא סייג לאיסור החמור, גדר סביב גדר.
מקור הפרישה — שבת י״ג. : הגמרא (שבת י״ג.) מספרת בתלמיד שישן עם אשתו נדה "קירוב בשר" ומת, ולמדה משם חומר הפרישה; ובברייתא שם: "ולא יאכל עמה" וכו'. ומכאן שאבי כל ההרחחות נעוץ בחשש הרגל וקירוב הדעת, לא בטומאה גרידא. וכבר דרשו (עבודה זרה י״ז.) "הרחק מעליה דרכך" — להרחיק עצמו מן הקרוב לעבירה.
זהו יסוד היסודות שעליו נשען כל הסימן: מה טיבה של הנגיעה האסורה, ומאיזה גדר באה.
החקירה — נגיעה שלא כדרך חיבה : המחבר (ס״ב) אוסר ליגע בה אפילו באצבע קטנה, אף שאין זו דרך חיבה ואין בה הנאת תאוה. וצריך עיון: אם הנגיעה האסורה מן התורה היא דווקא נגיעה כדרך תאוה, מדוע נאסרה אף נגיעה קלה באצבע, ואף הושטה וזריקה מיד ליד שמא יבוא לידי מגע בבשרה ?
שורש המחלוקת — נגיעה דאורייתא או דרבנן (הרמב״ם והרמב״ן) :
שיטה
גדר הנגיעה
מקור
הרמב״ם (ספר המצוות, ל״ת שנ״ג; הל' איסו״ב פכ״א)
הקריבה לעריות בדרך חיבה (חיבוק ונישוק וכיוצא) — אסורה מן התורה ב"לא תקרבו לגלות ערוה"; ומשם הרחיקו חכמים אף נגיעה בעלמא
רמב״ם
הרמב״ן (השגות לל״ת שנ״ג)
"לא תקרבו" אינו אלא אזהרה דרבנן או לאו שבכללות; עיקר האיסור על גוף הביאה, וההרחקות מדברי סופרים
רמב״ן
שורש הענין : לדעת הרמב״ם, הנגיעה כדרך תאוה אסורה מדאורייתא (משום "לא תקרבו"), ועליה גזרו חכמים אף נגיעה שלא כדרך חיבה משום סייג. לדעת הרמב״ן, אף הנגיעה כדרך חיבה אינה אסורה אלא מדרבנן (והמקרא אסמכתא). ונפקא מינה גדולה: בספק נגיעה, או בשעת הדחק וחולי — אם נדון להחמיר כדאורייתא או להקל כדרבנן. ולכל השיטות, נגיעה באצבע קטנה וכן הושטה וזריקה אסורות לפחות משום הרחקה וגדר, שמא יגע בבשרה.
הושטה וזריקה (סעיף ב') : אסור להושיט דבר מידו לידה ולא לקבלו מידה — שמא יגע בבשרה; ואף זריקה מיד ליד או להפך אסורה (ב״ז סי' קנ״ד והגהות ש״ד בשם מהר״ם). וביאר השך (ס״ק ה) טעם הזריקה: שהמושיט והזורק מתכוון להגיש לה ממש, והרי זה דרך חיבה; אבל להניח החפץ במקום שתיטלנו — מותר, שאינו דרך חיבה. וכבר דנו האחרונים (סדרי טהרה, חכמת אדם כלל קט״ז) בגדרי ההושטה והנחה.
יסוד — שני ראשי ההרחקות :
מכאן ואילך מתפצלות ההרחחות לשני ראשים:
• הרחקת המגע — שלא יבוא לידי נגיעה (אצבע, הושטה, זריקה, מטה, ישיבה).
• הרחקת החיבה וההיכר — שלא יבוא לידי קירוב הדעת (אכילה יחד, מזיגת כוס, הצעת מטה, רחיצה) — וזה נעשה על ידי שינוי / היכר.
שני הראשים יסודם אחד: סייג לעריות, להרחיק מן הקרוב אל האיסור.
"לא יאכל עמה על השולחן אלא אם כן יש שום שינוי, שיהיה דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה — לחם או קנקן — או שיאכל כל אחד במפה שלו (הגה: ויש אומרים דהא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דווקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, אבל כשרגילין לאכול בקערה אחת — צריך היכר בכל ענין). לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא (הגה: אלא אם כן מפסיק אדם אחר ביניהם, או שהורק מכוס זה אל כוס אחר — אפילו הוחזר לכוס ראשון). ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות — תאמר לו שהוא כוסה."
היסוד — מהו "היכר" :
טעם ההפסק על השולחן אינו משום חציצה פיזית, אלא משום זכרון: כי מתוך אכילה משותפת ושתיית שיורי כוסה באים לידי קירוב הדעת וחיבה, ושמא ישכח ויבוא לאיסור. לפיכך מצריכים שינוי — לחם, קנקן, מפה נפרדת, או הפסקת אדם אחר — שיהא דבר היכר תמידי המזכיר שהיא נדה. ודקדק הרמ״א: דווקא בדבר שאינו מורגל ביניהם — שזה גופו ההיכר; אבל מה שרגילין בו אף בטהרתה צריך שינוי יתר.
שיורי כוס וההיכר ההדדי : אסור לו לשתות משיורי כוסה (ס״ד), והוא הדין שאסור לה לשתות משיורי כוסו — שהרי בס׳ י"ג נאמר "כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה". ותקנת השיורין: או הפסקת אדם אחר, או שהורק לכוס אחר — שאז בטל ההיכר של שיורי שתייתה. ואם אינו יודע שהיא שתתה ורוצה לשתות — תאמר לו שהוא כוסה, שלא יבוא לשתות מן השיורין בהיסח הדעת.
אחרונים בגדר ההיכר (פתחי תשובה, ס״ק א–ב) : דנו האחרונים מה נחשב היכר מספיק: הסדרי טהרה והחכמת אדם (כלל קט״ז) הצריכו דבר שאינו רגיל שם בשעת טהרה; ויש שהקילו בקנקן או כלי קבוע על השולחן. ובאכילה משולחן אחד שלא מקערה אחת — נחלקו אם די בכך; ולמעשה נהגו להחמיר להניח דבר מפסיק (לחם, קנקן) בין שתי הקערות. ולמעשה — שאל את רבך.
"לא ישב במטה המיוחדת לה, אפילו שלא בפניה (הגה: ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנד ואינו מחובר לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו; ויש מתירין כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם). לא יישן עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה (הגה: ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו; ואפילו אם שוכבים בשתי מטות והמטות נוגעות זו בזו — אסור)."
היסוד — חשש קירוב ולא חשש טומאה :
דקדק וראה: אין כאן חשש טומאה (שאין אנו טמאים בזמן הזה), אלא חשש קירוב הדעת. ומכאן:
• מטה המיוחדת לה — אסור לישב עליה אף שלא בפניה, שזהו ייחוד מקומה.
• ספסל מתנדנד — שהוא נע מחמת ישיבתה, נמצא כמרגיש מגעה; אבל מחובר לכותל — מותר.
• שתי מטות נוגעות — אסור, שמא ימשך זה אל זה; וצריך הפסק או הרחקה ביניהן.
"ספסל מתנדנד" — שורש האיסור : טעם איסור הספסל הנע (מרדכי פ"ק דשבת בשם רש"י) — לפי שהיושב חש בתנועתה כאילו נגע בה, והוא קירוב; אבל ספסל המחובר לכותל, שאינו נד מחמתה, מותר. ולמדנו יסוד: ההרחקה אינה רק במגע ישיר אלא אף בתנועה משותפת המעוררת קירוב — וזה מקור לדיני "נדנוד" שדנו בהם האחרונים (סדרי טהרה; ערוך השולחן ס״ה–ו').
שתי מטות נוגעות (פתחי תשובה ס״ק ג–ד) : אף בשתי מטות נפרדות, אם נוגעות זו בזו — אסור (מרדכי בשם המהר"ם). ודנו האחרונים אם די בהרחקה כל שהיא ביניהן, או בהפסק חוצץ; ובמטה אחת עם מצעות נפרדות — אסור (ב"י דלא כרבנו ירוחם). ולמעשה נהגו במטות נפרדות ומורחקות. ולמעשה — שאל את רבך.
"לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלויים, אף על פי שנהנה בראייתה — ב״י בשם הרמב״ם). ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה, כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה. בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה — אלא כדי שלא תתגנה על בעלה."
חקירת ההסתכלות — הנאת הראייה :
אופן
הדין
הטעם
מקומות המכוסים (ואף עקבה)
אסור להסתכל
הסתכלות במכוסה היא הרהור וקירוב
מקומות הגלויים
מותר אף שנהנה בראייתה
אין כאן גדר הרחקה (רמב״ם)
ייחוד בגדים — היכר ולא רק צניעות : טעם ייחוד הבגדים לימי נדה אינו צניעות בעלמא, אלא זכרון — "כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה". הרי שאף הבגד נעשה כלי היכר, כדמיון ההפסק שעל השולחן. ובזה מתבארת שיטת השולחן ערוך לאורך הסימן: כל מקום שאפשר לקבוע בו סימן זכרון — תקנוהו, שלא ישכח ויבוא לקירוב.
"בקושי התירו לה להתקשט" — מתח שבין שני חששות : מצד אחד הקישוט מעורר חיבה ומקרב; ומצד שני, אם תתגנה ותתנוול — חוששין שלא תתגנה על בעלה ויבואו לידי קלקול הגמור לאחר זמן. ונמצא ההיתר "בקושי" — איזון בין הרחקה לבין שלום בית ושמירת הקשר. ולמדנו שאין ההרחקות מידה אחת בכל מקום, אלא נשקלות לפי תכליתן.
כאן מתחדד הקו הדק בין מלאכה רגילה (מותרת) לבין שירות שהוא דרך חבה (אסור).
לשון המחבר (סעיפים י'–י"ב, י"ג)
"כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה — נדה עושה לו, חוץ ממזיגת הכוס (בפניו), שאסורה למזוג הכוס ולהניחו לפניו על השולחן, אלא אם כן תעשה שום היכר (כגון שתניחנו ביד שמאל, או תניחנו על הכר או על הכסת). אסורה להציע מטתו בפניו — ודווקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה; אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חבה — שרי; ושלא בפניו הכל מותר.אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו — אפילו אינה נוגעת בו, ואפילו הם מים צוננים. (סעיף י"ג: כשם שאסורה למזוג לו, כך הוא אסור למזוג לה; ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור, אם הוא מיוחד לה.)"
היסוד — אמת המידה "דרך חבה" מול "טורח" :
כלל גדול בסימן: כל מלאכות עושה לו — אפיה, בישול, כביסה — אלא ששלוש מלאכות הוצאו, לפי שהן דרך חבה וקירוב:
• מזיגת הכוס — שדרך חיבה למזוג ולהגיש; ולכן בעי היכר (יד שמאל / הנחה על הכר).
• הצעת המטה בפניו — פריסת סדינים = חבה (אסור); אבל סידור כרים = טורח (מותר).
• יציקת מים לרחיצת פניו ידיו ורגליו — דרך חיבה ושימוש, אף בלא נגיעה ואף בצוננין.
הקו המבחין — מה הופך מלאכה ל"חבה" : מדוע בישול וכביסה מותרים והצעת מטה אסורה ? משום שאמת המידה אינה הטורח אלא הקירוב והחיבה שבמעשה. הצעת הסדין שתחת גופו, מזיגת היין שלפניו, ורחיצת אבריו — מעשי קירוב אישות הם, שדרכם להמשיך לב; אבל סידור הכרים הוא טורח גרידא, וכן שאר המלאכות שאינן עליו בגופו. וזהו ששלא בפניו הכל מותר — שאין החבה אלא בפניו, ובהיעדרו אין קירוב.
מזיגה והיכר — דקדוקי האחרונים :
אופן
הדין
מקור
מוזגת ומגישה לפניו כדרכה
אסור — דרך חבה
מחבר ס״י
מניחה בשינוי (יד שמאל / על הכר)
מותר — יש היכר
מחבר ס״י; ש״ך
הצעת כרים וכסתות (טורח)
מותר אף בפניו
מחבר ס״י"א
הכל שלא בפניו
מותר — אין חבה בהיעדרו
מחבר ס״י"א
אחרונים בגדר החבה (פתחי תשובה ס״ק ז–ט) : דנו האחרונים בפרטי השירות — אם מותר לה למזוג ולהניח בשינוי לפני אורחים, ואם הרחיצה אסורה אף שאינו רוחץ בה ממש. הסדרי טהרה והחכמת אדם (כלל קט״ז) הרחיבו את גדר ה"חבה" אף לשירותים הדומים (כהכנת מיטתו לפניו), והקילו בטורח גמור. וערוך השולחן (ס״י–י"ב) ביאר שכל המבחן הוא אם המעשה דרך אהבה וקירוב או טורח בעלמא. ולמעשה — שאל את רבך.
"כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה — שהם כל ימי ספירתה; ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם (הגה: ויש אומרים דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמה בקערה, וכן נוהגין להקל בזה — הגה במרדכי בשם ראבי״ה)."
היסוד — אותו גדר בשתי התקופות :
דין אחד לימי נדותה (ימי הראייה) ולימי ליבונה (שבעה נקיים) — וכן אין הבדל בין רואה ממש למוצאת כתם. וטעמו: כל ההרחקות סייג הן, וכל זמן שלא טבלה — היא בכלל "נדה" לענין הקירוב; ולפיכך אין מקילין בימי הספירה אף שאינה רואה, שמא יבוא להקל אף בעיקר. הרי שגדר הפרישה נמדד בטבילה, לא בעצם הראייה — וזהו שורש אחדות הדין בשתי התקופות.
קולת הראבי״ה בימי ליבון (הגהת המרדכי) :
שיטה
אכילה מקערה אחת בימי ליבון
מקור
המחבר (ורוב הראשונים)
אין חילוק — אותן הרחקות בנדה ובליבון
מחבר ס״י"ד
ראבי״ה (י"א ברמ״א)
אין להחמיר בימי ליבון לענין איסור אכילה בקערה — וכן נוהגין להקל
רמ״א ס״י"ד
סברת הקולא — ולמה דווקא בליבון : סברת הראבי״ה: בימי הליבון, שכבר פסקה הראייה והיא בתוך ספירתה, ההרחקה רפויה יותר, ולפיכך אפשר להקל בקצת ההרחקות (כאכילה מקערה אחת) שאינן עיקר הסייג. ומכל מקום אין מקילין בעיקר ההרחקות (נגיעה, מטה, מזיגה), אלא בקלות שבהן. וכבר העירו האחרונים (שך, סדרי טהרה) שאין למשוך קולא זו אלא במה שנהגו בו בפירוש, ולא לחדש קולות מדעתנו; ורבים מחמירין אף בזה. ולמעשה — שאל את רבך.
"אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה — מותרת לשמשו, רק שתיזהר ביותר שתוכל להיזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומהצעת המטה בפניו.אשה חולה והיא נדה — אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה (הגה: ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה — מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך). אם בעלה רופא — אסור למשש לה הדופק (הגה: ולפי מה שנוהגין היתר אם צריכה אליו שמשמש לה — כל שכן דמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה; ועיין בא״ח סימן פ״ח)."
היסוד — שלוש מדרגות בהיתר החולי :
שלושה דינים, ובכל אחד נשקל חומר הקירוב כנגד צורך החולה:
• הוא חולה (ט"ו) — היא משמשתו (שאין כאן חשש נגיעה אסורה מצדה כל כך), אך תיזהר ביתר מן הרחיצה והצעת המטה בפניו שהן דרך חבה.
• היא חולה (ט"ז) — אסור לו ליגע בה לשמשה (הקמה, השכבה, סמיכה), שזו נגיעה ממש; ובהיעדר מי שישמשנה — י"א להקל, "וכן נוהגין".
• בעלה רופא (י"ז) — אסור למשש דופקה; ובסכנה ובאין רופא אחר — מותר.
מדוע "הוא חולה" קל מ"היא חולה" : כשהוא החולה — היא המשמשת, ואין כאן נגיעה שלו בה דרך חיבה, אלא שירות בלבד; ולכך הקילו, ובלבד שתיזהר מן הרחיצה והצעת המטה שהן עצמן דרך חבה. אבל כשהיא החולה — אי אפשר לשמשה אלא בנגיעה שלו בגופה (הקמה וסמיכה), והנגיעה היא עיקר ההרחקה; לפיכך אסור, אלא אם כן אין אחר וצריכה הרבה. הרי שמדרגות ההיתר נקבעות לפי מי הנוגע ובמה, לא לפי גודל החולי לבד.
בעלה רופא ומישוש הדופק — חקירת הסכנה : מישוש הדופק נגיעה היא, ולפיכך אסרהּ המחבר. אך דקדק הב"י מלשון הרמב״ן (סי' קכ"ז): כשם שהקלנו בחולה הצריכה הרבה, כל שכן בסכנה ובאין רופא אחר — שמותר אף למשש הדופק. ונמצא שהסכנה דוחה את ההרחקה (דרבנן או סייג), ככל איסור שאינו עומד בפני פיקוח נפש. והפנה הרמ״א לאורח חיים סימן פ״ח (דיני בעל קרי ותפילה / טהרת הגוף) — מקור נוסף לשקלא וטריא בגדרי הנגיעה הנדרשת.
אחרונים בדיני החולה (פתחי תשובה; ערוך השולחן ס״ט"ו–י"ז) : הפתחי תשובה (ס״ק י–י"ז) מביא דברי האחרונים — שאם אפשר לשמש על ידי הפסק (בגד, כפפה) עדיף; ושהיתר הנגיעה בחולה הוא דווקא בצורך גמור. הסדרי טהרה והחכמת אדם (כלל קט"ז) והאריך ערוך השולחן: שאין מקילין אלא במה שאי אפשר בלעדיו, ובסכנה — הכל הותר כדין פיקוח נפש (וכמבואר בנודע ביהודה ובחתם סופר בדיני חולה ונגיעה). ולמעשה — שאל רב ורופא.