סימן קצ״ט — דיני חפיפה ובדיקת בית הסתרים

החפיפה היא ההכנה שלפני הטבילה (המשלימה את סימן קצ״ח שבחציצה): לרחוץ, לסרק ולבדוק. צריכה למשמש בבית השחי ובבית הסתרים (המקומות הנסתרים והמקופלים שבגוף) ולרחצם במים, ולא בשאר משקים. חפיפת השער נעשית בחמין, שהמים הצוננין מסבכין את השער; ואפילו בחמי חמה (מים שהוחמו בשמש) די. אין חופפין בנתר ולא בטפל (חומרים אלקליים המייבשין ומסבכין את השער). הנהגת החפיפה למעשה נלמדת אצל הבלנית, מורת הכלה והרב.

כן — לכתחילה החפיפה צריכה להיות סמוכה לטבילה (סמוך לטבילה), שלא יתחדש דבר החוצץ בין ההכנה לטבילה. המנהג כשר המובא הוא להתחיל לרחוץ ולסרק מבעוד יום, ולהמשיך עד צאת הכוכבים, ואז לטבול בלילה; ואף לאחר שרחצה וסרקה — לחזור ולעיין בשעת הטבילה. כך נשארת ההכנה מחוברת לטבילה. פרטי המעשה (הסדר, הבדיקה האחרונה) נקבעים עם הבלנית והרב.

הסימן קובע כמה מקרים לפי זמן הטבילה. חל במוצאי שבת (שאי אפשר לחוף כראוי ביום השבת) — חופפת בלילה עצמו, במוצאי שבת (והרמ״א מוסיף מנהג יפה: לרחוץ ולסרק היטב ערב שבת, ולחזור ולחוף ולסרק מעט מוצאי שבת). חלה בליל שבת — חופפת ביום, קודם כניסת השבת. ביום טוב או בשני ימים טובים — חופפת ערב שבת או מבעוד יום. ובמקום שחוששין לטבול בלילה, אין מקילין בשתי קולות כאחת (תרי קולי): אין מצרפין את קולת סרך בתה (לטבול ביום) עם קולת הרחקת החפיפה מן הטבילה. כל מערכת לוח שנה היא שאלה לרב.

בדיעבד: אם חפפה ובדקה ביום וטבלה בלילה אחר, עלתה לה טבילה בדיעבד, אף שלא היתה החפיפה סמוכה לטבילה; וזה בכל הגוף הצריך ביאת מים, ואילו בית הסתרים (שאינם צריכין ביאת מים) — אם לא בדקתן קודם, ובדקתן אחר הטבילה ולא מצאה דבר → עלתה. חציצה שנמצאה אחר הטבילה: אם זה בעונה שחפפה בה, אינה צריכה לחזור ולטבול; תולין את החציצה במין שנתעסקה בו אחר הטבילה (בין הטבילה לבדיקה). אך אם בין החפיפה לטבילה נתעסקה בדברים החוצצין → לא עלתה, אף שבדקה עצמה מיד אחר כך. כל זה תלוי בהוראת הרב ובבדיקת הבלנית.