Siman 201 — Niveau 4 · Halakha lema‘assé : la ligne de psika du mikvé
Ce qui est tenu, ce qui relève de l’usage, et ce qui se porte au Rav
יורה דעה · סימן ר״א
דיני המקוה ומימיו
⚖️ Halakha lema‘assé · הלכה למעשה
✦ ❖ ✦
Le siman 201 n’est pas un siman d’étude seulement : c’est le cahier des charges d’un ouvrage que l’on construit et que l’on surveille. Cette page range ce qui en découle en trois colonnes — ce qui est tenu par tous, ce qui relève d’un usage appuyé par les décisionnaires, et ce qui ne se décide pas sans le Rav.
Sources : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״א · ש״ך · ט״ז · נקודות הכסף · באר היטב · פתחי תשובה · רמב״ם הלכות מקואות · ערוך השולחן יו״ד ר״א
Compilation : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
Cette page n’est pas une autorisation. Un mikvé se conçoit, se construit, se remplit et se surveille sous l’autorité d’un Rav compétent en la matière, et son usage se règle avec le Rav, la balanit et la moret kalla. Ce qui suit expose la ligne des sources — leurs mots, leurs références, et ce qu’elles laissent ouvert. Aucune conclusion de cette page ne vaut approbation d’un bassin réel.
1. Ce qui est tenu, sans discussion
Trois conditions, et personne ne les conteste. Tout le désaccord du siman porte sur leur rang et sur les remèdes, jamais sur elles.
(1) Quarante סאה, et le corps entier d’un seul coup. Le lavage ne purifie pas, quelle qu’en soit l’abondance :
« אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם מ׳ סאה » (שו״ע יו״ד ר״א:א׳) La mesure est stricte — il en manque la moindre chose et le mikvé est invalide, et elle ne varie pas avec la taille du corps (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ג) :
« אבל אם חסר כל שהוא פסול. ב״י. ופשוט הוא ואפי׳ גופה קטן שמתכסה בפחות ממ׳ סאה אין טביל׳ עולה בו עד שיהא מ׳ סאה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
(2) L’eau ne doit pas avoir été puisée, et elle ne doit pas être dans un récipient.
« ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים שאם הם שאובים פסולים » (שו״ע יו״ד ר״א:ג׳)
« צריך שלא יהיו מ׳ סאה של מקוה בתוך הכלי שאין טובלים בכלים » (שו״ע יו״ד ר״א:ו׳)
(3) L’eau de pluie ne purifie qu’à l’arrêt ; la source purifie même en écoulement.
« מי מעיין מטהרין אף בזוחלין (פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים) מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (ב״י בשם מהרי״ק שורש קט״ו ות״ה סימן רכ״ד) אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין מתערבי׳ עם הנוטפי׳ שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ (פי׳ כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי״ק ות״ה שם ושאר אחרוני׳ כתבו ויש להחמיר כשטת הר״ם ורא״ש וסייעתם) אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר״ת וב״י בשם רש״י וסה״ת וסמ״ג) וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי״ק ובת״ה שם ומהרי״ו סימן ע׳ וב״ז סימן קנ״ד) מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע״י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ״מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי״ק) אבל בנהר שאינו פוסק אע״פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום (ב״י לדעת המרדכי והאשיר״י והתוספ׳) לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו » (שו״ע יו״ד ר״א:ב׳)
« מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (ב״י בשם מהרי״ק שורש קט״ו ות״ה סימן רכ״ד) אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין מתערבי׳ עם הנוטפי׳ שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ (פי׳ כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי״ק ות״ה שם ושאר אחרוני׳ כתבו ויש להחמיר כשטת הר״ם ורא״ש וסייעתם) אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר״ת וב״י בשם רש״י וסה״ת וסמ״ג) וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי״ק ובת״ה שם ומהרי״ו סימן ע׳ וב״ז סימן קנ״ד) מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע״י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ״מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי״ק) אבל בנהר שאינו פוסק אע״פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום (ב״י לדעת המרדכי והאשיר״י והתוספ׳) לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו » (שו״ע יו״ד ר״א:ב׳)
Et le seuil qui commande la pratique : tant que les quarante סאה ne sont pas là, trois לוגין d’eau puisée invalident ; une fois qu’elles y sont, le puisage n’invalide plus (שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו).
« אבל כל זמן שאין במקוה מ׳ סאה אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא אם נפלו לתוכו ג׳ לוגים מים שאובים פסלוהו » (שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו)
2. La construction — l’ordre des opérations, et il ne se rattrape pas
Ce que le siman dit du chantier tient en quatre lignes, mais chacune décide d’un plan.
La conduite (המשכה). L’eau puisée qui a couru sur le sol n’invalide plus, pourvu que la majorité des quarante סאה soit déjà valide :
« אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג׳ לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי אבל אם נגררו המים השאובי׳ חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינם פוסלי׳ את המקוה עד שיהיו מחצה על מחצה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ד) Sa longueur minimale :
« שיעור המשכה זו אין פחות מג׳ טפחי׳ » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ה) Et sa surface, selon le Rama, qui est la conduite reçue :
« וי״א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה וכל שכן על גבי דף או כלי אע״פ שאינו פוסל המקוה לא מהני (ב״י בשם מרדכי פ״ב דשבועות שכ״כ בשם הרוקח) וטוב להחמיר לכתחלה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ו)
L’ordre, et c’est la faute qu’on ne rattrape pas. D’abord la majorité valide, ensuite la conduite. Conduire d’abord l’eau puisée dans un bassin qui n’a pas ses vingt סאה, puis amener la pluie par-dessus, ne sert à rien — le Rama le dit au seif 44, et le Chakh précise le cas au ס״ק צ״ט. C’est pourquoi un mikvé se remplit d’abord de son bassin de pluie, et ensuite seulement de l’eau conduite.
Les matériaux — ce qui reçoit l’impureté. Un conduit de métal détaché est interdit ; scellé au sol, il est permis :
« ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי׳ מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ח) C’est la règle qui gouverne toute la plomberie d’un mikvé moderne.
La jonction — et la clause qui décide du plan. Le trou entre deux bassins doit être large comme le goulot d’une outre, rien ne doit s’y tenir, et un doute sur la largeur invalide :
« צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד (וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב״ש סימן רל״ב בשם א׳ מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף) ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי׳ רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי׳ נסתם הנקב אח״כ כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו אפילו דבר שהוא מבריית המים ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו פסול » (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ב) L’allègement du cheveu, au seif 53, n’est pas la conduite reçue : le Rama écrit qu’il n’en va ainsi que pour une invalidité rabbinique — et que même là certains exigent davantage :
« ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד (ת״ה ור״ש במקואות) כמו שנתבאר ואפילו בפסול שאיבה יש חולקין (טור והרא״ש) וכן ראוי להורות » (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ג) Et l’Aroukh HaChoul’han donne la raison de la rigueur dans le doute : les mesures sont une loi de Moché au Sinaï :
« ואם יש ספק אם יש בנקב כשפה״נ אם לאו פסולה דכיון שעיקר טבילה הוא מן התורה אף ששיעורו הוא מדברי סופרים ספקו טמא דגם השיעור הוא כדין תורה דשיעורין הלכה למשה מסיני » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ק״פ)
Le percement d’une cuve déjà scellée dans le sol, et son rebouchage, ne se décident pas ici. Le מרכבת המשנה et le באר יעקב permettent les deux ; Rabbi Akiva Eiger permet le percement et refuse le rebouchage ; l’Aroukh HaChoul’han rapporte la même division. Question à porter au Rav avant de couler.
« עי׳ בס׳ מרכבת המשנה פ״ו מהלכות מקואות דין ד׳ שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח״כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ״נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו׳ עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח״כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח״כ חשוב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ובהדין זה פשוט » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
« ועי׳ בתשו׳ רבינו עקיבא איגר זצ״ל סי׳ ל״ט דדעתו ג״כ בפשיטות דמהני נקיבה בעודו קבוע בקרקע אמנם מה שכתבו דמותר אח״כ לסתמו בזה אין דעתו כן דכיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע״י החיבור לארץ לא אבד שמו אלא שע״י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
3. Le mikvé chauffé — la ligne de psika, en trois temps
C’est le cas le plus instructif du siman : un interdit rapporté, un usage toléré, puis une déclaration si ferme qu’elle change la question.
Premier temps — l’interdit (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) :
« יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) Et sa raison, en cinq mots du Taz (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ח) :
« משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ח)
Deuxième temps — le Rama, et la tolérance encadrée :
« ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו (הגהות מרדכי דהל׳ נדה בשם ראבי״ה וריב״א) ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) Et l’exception que tous accordent :
« ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה)
Troisième temps — l’Aroukh HaChoul’han, et c’est la ligne sur laquelle repose la pratique universelle d’aujourd’hui (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רט״ז) :
« אבל בכל מדינות שלנו זה כמה דורות שמטילין חמין למקוה או מחממין אותן ע״י מכונה שקורין פאראווי״ק והוא מן הנמנעות במדינתינו בחורף לטבול בצונן ואף גם בקיץ מצד דהמקוות שלנו הם ממעיינות והקור גדול מאד ואלמלי היינו מחמירים בזה כבר בטלה פו״ר מישראל או היו הנשים באות לידי סכנה באין ספק והיו מכשולים רבים כמובן ולכן מכבר נהגו כן ואין פוצה פה ומצפצף וח״ו לפקפק על זה והמפקפק עתיד ליתן את הדין אך מעולם לא שמענו מפקפקים בזה » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רט״ז)
Et la question voisine : se laver après l’immersion. Le Rama rapporte l’interdit et l’usage :
« ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי) אבל לחזור ולרחוץ אח״כ יש אוסרים (מרדכי בשם רשב״ם) וכן נהגו » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) L’Aroukh HaChoul’han en donne la source — l’un des dix-huit décrets, qui rendit impur celui dont la tête et la majorité du corps sont venues dans des eaux puisées — puis marque sa limite :
« אבל ליכנס למרחץ חם לכ״ע מותר דהגזירה לא היתה רק לרחוץ במים » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רי״ח)
Ce que l’Aroukh HaChoul’han écrit vaut pour le chauffage d’un mikvé valide, non pour un bassin d’eau chaude tenu lieu de mikvé, que le seif 75 vise expressément dans sa seconde moitié. La distinction entre les deux, dans une installation réelle, se fait avec le Rav.
4. La טבילה au fleuve, au lac et à la mer
La question des lieux sans mikvé, et la seule des grandes indulgences du siman qui soit expressément qualifiée d’usage.
La mer : le seif 5 lui donne le statut d’une source, et elle purifie donc même en écoulement. C’est la permission la plus simple du siman, et elle ne dépend d’aucun usage.
Le fleuve : le Mehaber enseigne la rigueur — si les eaux de pluie l’emportent, il faut l’אשבורן. Le Rama rapporte l’usage indulgent, “et l’on ne proteste pas contre ceux qui sont indulgents, car ils ont sur qui s’appuyer”, et pose lui-même la limite : un fleuve qui se forme entièrement par la pluie et tarit quand il ne pleut pas est exclu.
Et la précision de l’Aroukh HaChoul’han, qui est la conduite écrite pour ces lieux (ערוך השולחן יו״ד ר״א:מ״ב) : un fleuve véritable qui ne tarit pas, et non un étang qui s’assèche — mais un étang dont les eaux ne courent pas a bien le statut d’un mikvé :
« רק בזאת מחוייבות ליזהר שהנהר תהיה נהר ממש שאינה פוסקת כמ״ש רבינו הרמ״א ולא אגמים המתייבשות אא״כ האגם אינו הולך בזחילה רק המים נחים על מקומם הוי כמקוה וטובלת בו » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:מ״ב)
Tremper au fleuve ou au lac ne se décide pas à la lecture d’une carte. La nature du cours d’eau, la saison, le point exact d’immersion et la pente de la rive entrent tous dans la question — le Taz, au ס״ק ג, ajoute que la pente elle-même peut rompre la jonction. C’est une question de Rav, sur place.
5. L’entretien — vider, nettoyer, mesurer
Le siman ne s’arrête pas au jour de l’inauguration. Trois de ses seifim décrivent l’exploitation courante d’un bassin.
Vider sans invalider : percer le seau au fond, si peu que ce soit, pour qu’il cesse d’être un récipient (שו״ע יו״ד ר״א:מ). Le Ba’h rapporte l’usage de le percer “comme la pénétration d’un liquide” (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ד) :
« כתב הב״ח שנהגו לנקבו ככונס משקה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ד) Et la conduite que le Chakh a lui-même plaidée (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז) :
« ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז)
Et pour une source ? Le Mehaber écrit que ce n’est pas nécessaire, la source n’étant pas invalidée par le puisage :
« ואם הם מים נובעים אין צריך לכך כי המעין אינו נפסל בשאיבה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ׳) Le Rama, lui, rapporte l’usage de la rigueur même là :
« ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעין (מרדכי ה״נ בשם השאילתות ומהרי״ק שנ״ה ות״ה סימן רנ״ח) כי יש חולקין אפי׳ במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחלה יש להחמיר (עיין ס״ק פ״ז) לנקוב הכלי ששואבין בו אף במעין » (שו״ע יו״ד ר״א:מ׳) Le Baer Hetev donne en une ligne la raison des rigoureux (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ט) :
« וס״ל דבמעיין כ״ש שאין בו מ׳ סאה פוסלת בו שאיבה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ט)
Mesurer : un mikvé réputé baisser ne se présume pas plein, et l’immersion faite sur lui demande à être refaite tant qu’on ne sait pas qu’il y avait quarante סאה (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ה et ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ה) :
« אע״פ שעכשיו הוא שלם לפנינו מ״מ כיון שלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא היה חסר בשעת טבילה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קל״ה) Et le Mehaber recommande dans tous les cas de vérifier avant :
« ומכל מקום כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו ארבעים סאה » (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ה)
L’Aroukh HaChoul’han explique pourquoi l’on ne dit pas ici “va d’après l’état présent” : il y a deux présomptions défavorables à la fois — celle d’impureté de la femme, et celle du bassin réputé baisser (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ר) :
« ביאור הדברים דכשהוחזקה המקוה להיות מימיו מתמעטים וטבלה אף על פי שכעת יש בה מ׳ סאה מ״מ אם אין ידוע בבירור שבשעת טבילה היה בה מ׳ סאה צריכה טבילה אחרת » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ר׳)
6. Les doutes — ceux qui s’allègent, et ceux qui ne s’allègent pas
La règle est indulgente, et elle a trois exceptions. Les connaître évite l’erreur la plus fréquente sur ce siman.
La règle : le doute sur des eaux puisées est pur (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ז), à ses trois degrés. Mais le Chakh y met une condition (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״א) :
« דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל״כ ה״ל ספיקא דאורייתא לדידן דקי״ל כולו שאוב אסור מדאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כדלעיל סימן קי״א » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״א)
Les trois exceptions.(1) Quand l’invalide est manifeste — הפסול מוכיח (seif 70). (2) Quand le doute porte sur la personne et non sur l’eau : l’impur reste dans sa présomption (seif 71). (3) Quand une présomption générale a déjà tranché : tous les mikvaot que l’on trouve sont invalides (seif 74) :
« כל המקואות הנמצאות פסולין שחזקתם שאובים » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ד) Et le Chakh en donne la raison (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ט) :
« אבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ט)
Un doute réel sur un bassin en service — le niveau, la jonction, l’origine de l’eau, un incident pendant le remplissage — ne relève pas de ces pages mais du Rav, et il se pose avant l’usage suivant, non après. La présomption d’impureté de la personne ne se lève pas rétroactivement.
7. Tableau de psika — ce qui est tenu, ce qui est usage, ce qui se porte au Rav
Le même contenu, rangé pour la décision. La troisième colonne n’est pas une prudence de style : chacune de ses lignes est une ma’hloket non tranchée dans les sources citées.
Question
Ce qui ressort des sources
Référence
Quarante סאה, corps entier d’un coup
Tenu par tous — mesure stricte, indépendante de la taille du corps
שו״ע יו״ד ר״א:א · ש״ך ס״ק ג
Eau puisée sous quarante סאה
Tenu — trois לוגין invalident
שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו
Eau puisée au-dessus de quarante סאה
Tenu — n’invalide plus
שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו · ר״א:כ״ד
Mikvé entièrement puisé : rang du défaut
Ma’hloket — Rambam et Ri : rabbinique ; Rach et Roch, suivis du Rama : de la Torah
רמב״ם הלכות מקואות פרק ד · שו״ע יו״ד ר״א:ג
Mesure de la jonction entre bassins
Reçu — כשפופרת הנאד ; le cheveu du seif 53 n’est pas la conduite retenue par le Rama
שו״ע יו״ד ר״א:נ״ב · ר״א:נ״ג
Conduite (המשכה)
Reçu — trois טפחים, majorité valide déjà en place, et dans cet ordre
שו״ע יו״ד ר״א:מ״ד · מ״ה · מ״ו
Surface de la conduite
Usage rigoureux — sol apte à absorber, selon le Rama
שו״ע יו״ד ר״א:מ״ו
Conduit métallique scellé au sol
Permis — il ne reçoit plus l’impureté
שו״ע יו״ד ר״א:מ״ח
Percer le seau pour vider
Usage universel — malgré l’objection du Taz et la responsa du Ramban
שו״ע יו״ד ר״א:מ · ט״ז ס״ק מ״ז
Percer une cuve déjà scellée
Au Rav — Rabbi Akiva Eiger refuse le rebouchage
פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב
Mikvé chauffé
Usage appuyé — l’Aroukh HaChoul’han écrit qu’on chauffe depuis des générations
שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה · ערוך השולחן ר״א:רט״ז
Se laver après l’immersion
Interdit par l’usage ; entrer au bain chaud pour se réchauffer est permis
שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה · ערוך השולחן ר״א:רי״ח
Tremper au fleuve
Usage toléré là où il n’y a pas de mikvé, à un fleuve qui ne tarit pas
שו״ע יו״ד ר״א:ב · ערוך השולחן ר״א:מ״ב
Tremper à la mer
Permis — statut de source
שו״ע יו״ד ר״א:ה
Doute sur le puisage
Indulgent, à condition que la majorité du bassin soit valide
שו״ע יו״ד ר״א:ס״ז · ש״ך ס״ק קמ״א
Doute sur l’immersion d’une personne
Rigoureux — la חזקה d’impureté tient
שו״ע יו״ד ר״א:ע״א
Mikvé trouvé, sans ממונה
Invalide par présomption
שו״ע יו״ד ר״א:ע״ד · ש״ך ס״ק קמ״ט
Profondeur de l’eau pour l’immersion
Usage — jusqu’au nombril et un זרת au-dessus לכתחלה
שו״ע יו״ד ר״א:ס״ו
8. Et le mot du Rambam, à la fin des הלכות מקואות
Soixante-quinze seifim de mesures, de récipients et de conduits ; et à la fin du traité qui leur correspond, le Rambam rappelle de quoi il s’agissait.
Les impuretés et les puretés sont des décrets de l’Écriture, dit-il — l’impureté n’est ni boue ni saleté qu’une eau emporterait. Et pourtant : l’affaire dépend de l’intention du cœur. Les mesures de ce siman ne sont donc ni une hygiène ni une superstition : ce sont les conditions posées pour qu’un acte de la volonté trouve son support dans le monde.
Avant de creuser, avant de couler, avant d’ouvrir. Trois moments où la question se pose et ne se rattrape pas : le plan (jonction, conduite, matériaux), le remplissage (ordre des opérations, provenance de l’eau), et l’exploitation (mesure, entretien, surveillance). À chacun des trois, le Rav. Et pour la femme qui trempe : le Rav, la balanit, la moret kalla.