A new field opens here. The two preceding simanim spoke of water, of purity, and of what comes between the water and the object; this one speaks only of speech and what it binds. The title says it: איזה דברים משובחים ואיזה הם מגונים — which things are praiseworthy and which are despicable. The Shulchan Arukh announces ובו ז׳ סעיפים, and these seven run from an unqualified blame to a measured praise.
Subject : נדרים · שבועה · נדרי הקדש · בלא נדר · סייג לפרישות
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ג
Compiled by : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The siman reads in three movements. Seifim 1 to 3 blame the vow and point to the remedy: release. Seif 4 descends into practice — charity, the collection, the two words to say. Seifim 5 to 7 rise again: the permitted vow, the vow that is a mitzvah, and the praiseworthy vow — each bounded by the sentence that carries it.
איזה דברים משובחים ואיזה הם מגונים. ובו ז׳ סעיפים:
אל תהי רגיל בנדרים כל הנודר אף ע״פ שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא:
איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת:
הנודר כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב יותר שישאל על נדרו והני מילי בשאר נדרים אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק: (וכן אם נשבע על איזה דבר לא ישאל עליו אלא מדוחק) (מרדכי פ״ג דשבועות בשם מוהר״ם וע״פ עב״י ס״ס ר״ל):
צריך ליזהר שלא ידור שום דבר ואפי׳ צדקה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר:
בעת צרה מותר לנדור:
האומר אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה או יתרשל מקיום מצות עשה מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו:
מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח כיצד מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים כולם דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות ואע״פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר:
The siman is almost entirely a chain of talmudic sources gathered by the Tur. Its first sentence is a beraita:
« לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בַּנְּדָרִים, שֶׁסּוֹפְךָ לִמְעוֹל בִּשְׁבוּעוֹת » (נדרים כ׳ ע״א)
The two descriptions in seif 1 come from two different places, and that is where the Taz’s question is born. The first is Shmuel’s:
« דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימוֹ — נִקְרָא רָשָׁע » (נדרים כ״ב ע״א)
The second is a beraita brought by Rav Dimi, brother of Rav Safra:
« כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ — נִקְרָא חוֹטֵא » (נדרים ע״ז ע״ב)
Seif 2 comes from a story on the same page: Rabbi Yannai the elder releases his great-grandson by asking whether he would have vowed had he known.
« אִילּוּ הֲוָה יָדְעַתְּ דְּפָתְחִין פִּינְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבָדָךְ, מִי נְדַרְתְּ » (נדרים כ״ב ע״א)
« אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה — ״וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר » (נדרים כ״ב ע״א)
Seif 3 is the beraita of Rabbi Natan, also cited on the same page:
« רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן » (נדרים כ״ב ע״א)
« וְהִלְכְתָא: לָא פָּתְחִינַן לָא בְּרֵישָׁא וְלָא בְּסֵיפָא » (נדרים כ״ב ע״א)
The whole of seif 7, and the second half of seif 3, are the Rambam’s, at the end of his laws of vows:
« מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ד)
« וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ה)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ה)
« מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה » (משנה אבות פ״ג מי״ג)
« תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות » (טור יו״ד ר״ג)
« ירושלמי מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר מתחיל אדם לנדור פנקסו מתבקשת » (טור יו״ד ר״ג)
« ד״א ואחר נדרים לבקר ואיחור נדרים לבקר איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת מעשה באדם אחד שנדר עולה ואיחר עליה וטבעה ספינתו בים » (טור יו״ד ר״ג)
« שרי ליה למינדר לזרוזי נפשיה דאמר רב נידל מנין שנשבעין לקיים המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך » (טור יו״ד ר״ג)
« וא״ת והא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה וי״ל דבשעת צרה שרי כדאמר בבראשית רבה » (בית יוסף יו״ד ר״ג)
« וי״ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה » (תוספות חולין ב׳ ע״ב ד״ה אבל אמר הרי עלי)
« טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם » (חולין ב׳ ע״א)
« טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ׳״, טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ט׳ ע״א)
| Case | Ruling | Source |
|---|---|---|
| To vow and to fulfil it | Blamed — racha and chote | שו״ע יו״ד ר״ג:א |
| To delay the fulfilment of a vow | The ledger opens | שו״ע יו״ד ר״ג:ב |
| To seek release from a vow of prohibition | Preferable — and a mitzvah per the Rambam | שו״ע יו״ד ר״ג:ג |
| To seek release from a vow of consecration | Only under duress | שו״ע יו״ד ר״ג:ג |
| To seek release from an oath | Only under duress | רמ״א יו״ד ר״ג:ג |
| To vow charity when the money is in hand | Do not vow — give at once | שו״ע יו״ד ר״ג:ד |
| To vow charity when the money is not there | Do not vow — wait | ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ד |
| To pledge with the collection saying “without a vow” | Permitted | שו״ע יו״ד ר״ג:ד |
| To pledge in silence, saying nothing | That is already a vow | ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ד |
| To vow in a time of distress | Permitted | שו״ע יו״ד ר״ג:ה |
| To vow in order to bind oneself to study | Permitted | שו״ע יו״ד ר״ג:ו |
| To swear or vow to guard from transgression | A mitzvah | שו״ע יו״ד ר״ג:ו |
| To vow in order to correct a trait | Diligent and praiseworthy | שו״ע יו״ד ר״ג:ז |
| To multiply vows of prohibition, to grow used to them | No — even there | שו״ע יו״ד ר״ג:ז |
Twenty entries in all on this siman: six of the Shach, five of the Taz, seven of the Baer Hetev, two of the Pitchei Teshuva. Here they are one by one, in their order.
« פנקסו כו׳. כלומר מן השמים פותחין פנקס מעשיו ומדקדקים בהם: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק א)
« וה״מ כו׳ אבל אם נדר לצדקה או להקדש כו׳. וע״ל ר״ס רנ״ח: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ב)
« וכן אם נשבע. פי׳ דבשבועה כתיב לא ינקה ולכך יש מחמירין בשבועה דאין לה התרה כדאיתא בטור וב״י לקמן סי׳ ר״ל וע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ג)
« יאמר בלא נדר. ר״ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוה נדר. פרישה. וע״ל סי׳ רנ״ז סעיף ג׳ ד׳: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ד)
« שרי ליה למנדר כו׳. מיהו אפי׳ בדבור בעלמא שאומר אשנה הוי עליה חיוב נדר כדלקמן סי׳ רי״ג סעיף ב׳ וכ״פ רבי׳ ירוחם ני״ד ח״ג והסמ״ג דף ע״א סוף ע״ג ושאר פוסקי׳: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ה)
« מצוה לישבע כו׳. אף על גב דשבועה אינו חל על דבר מצוה כדלקמן סי׳ רל״ט מ״מ שרי ליה לאינש לזרוזיה נפשיה. ש״ס: » (ש״ך יו״ד ר״ג ס״ק ו)
« אע״פ שמקיימו נקרא רשע. פי׳ כיון שאינו מבקש להתירו והאי דנקרא רשע הוא דברי שמואל בנדרים (דף כ״ב) והאי דנקרא חוטא הוא ברייתא (דף ע״ז) והטור הביא שניהם וקשה למה חזרה הברייתא דהוה חוטא והא אפי׳ רשע הוה ואע״פ דיליף לה מפסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא קשה אקרא גופיה כן דהא גם שמואל יליף מקרא דהוה רשע וכ״ש שקשה על הש״ע שהביא בלשון זה נקרא רשע ונקרא חוטא למה הזכיר כלל חוטא כיון שעשאו רשע ונ״ל דיש חילוק בדבר דאם יש לו פתח להתיר ואינו מתיר נקרא רשע ואם לא מצא פתח עדיין כדאשכחן בדף כ״ג דרבנן הוי מצערי מאוד בשביל ר״ש בר רבי שלא מצאו לו פתח וע״ז אמר דמ״מ נקרא חוטא כל זמן שנדרו עליו כנ״ל נכון: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק א)
« פנקסו נפתחת. בטור בשם ירושלמי דרש לה מקרא דואחר נדרים לבקר ומביא קודם לזה דרשא אחרת כל שמתחיל לנדור פנקסו מתבקשת ואחר כך מביא דרשא זו שהעתיק כאן בשם דבר אחר ונראה דאיכא בין הנהו דרשות פלוגתא דר׳ מאיר ור״י ריש חולין דר׳ מאיר סבירא ליה טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור״י סבירא ליה טוב מזה ומזה נודר ומשלם דהדרשא ראשונה ס״ל כרבי מאיר על כן אמר תיכף שעושה נדר מבקשין בפנקס מעשיו אם הוא כדאי לכך דהיינו אם הוא בר הכי שיקיים מה שנדר והדרשא השנייה ס״ל כר״י דטוב שידור ואין עונש אלא על שאינו משלם תיכף וע״כ אמר איחר נדרו פנקסו נפתחת פי׳ פנקס שעונותיו סדורים שם נפתחים עכשיו לשלם גמולו כההיא דנפל תורא חדד סכינא: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ב)
« וכן אם נשבע כו׳. שם במרדכי הטעם שיש גאונים סבירא להו דלשבועה אין מועיל התרה: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ג)
« לא ידור עד שיהיה לו. פי׳ דס״ד דכל שאין לו מ״מ יקבל עליו אם יהיה לו כדאשכחן בתענית בההיא דגזרו גזרה וגזרו שלא לישב בתענית וקבלו עליהם בנדר כשיהיה אפשר להם להתענות יתענו וילפוה מדניאל שנאמר מיום אשר נתת את לבך להתענות כו׳ אם כן הכא נמי נימא הכי קמ״ל דאינו כן ולא ידור אלא ימתין עד שיהיה לו ואז יתן בלא נדר והכי מסיק ב״י לעיקר דבשעה שיהיה לו אין צריך כלל לנדור ומו״ח ז״ל פירש הלשון לא ידור עד שיהיה לו כלומר שלא יעשה נדר אם יהיה לו כו׳ ולשון עד אינו מיושב לפירושו: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ד)
« האומר אשנה כו׳. בטור קרי לזה מצוה דגופי׳ ונראה דזה החילוק בין צדקה למצוה דתלי בגופיה כי יצרו של אדם יותר מתגבר עליו בנתינת ממון מדבר התלוי בטורח גופי׳ ועל כן יש לחוש שמא יעבור על נדרו ולא יתן ויש מפרשים הטעם דבממון חיישינן שמא לא יהיה לו או שמא לא ירצה העני לקבל וזה אינו נכון דא״כ הוא פטור מן הנדר: » (ט״ז יו״ד ר״ג ס״ק ה)
« שמקיימו. כתב הט״ז נ״ל דיש חילוק בדבר דאם יש לו פתח להתיר ואינו מתיר נקרא רשע ואם לא מצא פתח עדיין מ״מ נקרא חוטא כל זמן שנדרו עליו: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק א)
« פנקסו. פי׳ פנקס שעונותיו סדורין שם נפתחים עכשיו לשלם גמולו כההיא דנפל תורא חדד לסכינא: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ב)
« נשבע. דבשבועה כתיב לא ינקה ולכך יש מחמירין בשבועה דאין לה התרה כדאיתא בטור וב״י סי׳ ר״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ג)
« שיהיה. פי׳ אפילו אם ירצה לקבל עליו שיתן לכשיהיה לו גם כן לא ידור אלא ימתין עד שיהיה לו ואז יתן בלא נדר. ט״ז: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ד)
« יאמר. ר״ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוי נדר. פרישה: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ה)
« למנדר. מיהו אפילו בדבור בעלמא שאמר אשנה הוי עליו חיוב נדר. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ו)
« לישבע. אע״ג דשבועה אינו חל על דבר מצוה כדלקמן סי׳ רל״ט מ״מ שרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ש״ס: .. » (באר היטב יו״ד ר״ג ס״ק ז)
« יאמר בלא נדר. עש״ך שכתב דר״ל שיאמר כן בפירוש וכ״כ בשל״ה דף ק״ח ע״ב וע״ש עוד איך שיש ליזהר: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ג ס״ק א)
« למנדר. עיין בה״ט בשם ש״ך דאפילו בדיבור בעלמא הויא עליה חיוב נדר ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו״ד סימן ה׳ אם זה דוקא במצוה שמקבל עליו לעשות או גם בשב ואל תעשה הדין כן: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ג ס״ק ב)
The Nekudot HaKesef carry no entry on this siman — on the previous siman, 202, they carried one, and there it is read. As for the Arukh HaShulchan, his text is not available to us here; we therefore do not cite him on this siman, and we do not presume what he writes there.
The last three halakhot of the laws of vows carry seif 7 and the end of seif 3. Here they are in full — seif 7 follows them so closely that one can read them side by side:
« מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה זוֹלֵל וְאָסַר עָלָיו הַבָּשָׂר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם. אוֹ מִי שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בַּיַּיִן וְאָסַר הַיַּיִן עַל עַצְמוֹ זְמַן מְרֻבֶּה. אוֹ אָסַר הַשִּׁכְרוּת לְעוֹלָם. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים וְנִבְהָל לְהוֹן וְאָסַר עַל עַצְמוֹ הַמַּתָּנוֹת אוֹ הֲנָיַת אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְנָדַר בְּנָזִיר וְכַיּוֹצֵא בִּנְדָרִים אֵלּוּ. כֻּלָּן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָה לַשֵּׁם הֵם. וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« סְיָג לִפְרִישׁוּת: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ג)
« וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן עֲבוֹדָה (לַשֵּׁם) לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ד)
« אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא נדרים נט א) "כָּל הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה". וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז יד) (תהילים קטז יח) "נְדָרַי לַה׳ אֲשַׁלֵּם": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְדָרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״ג הלכה כ״ה)
This is seif 4, word for word. If the sum is available, give it at once and promise nothing. If it is not, promise nothing and wait. And if one pledges with the others, say expressly בלי נדר — and say it, not think it: the Shach at ס״ק ד closes that door.
Seif 6 permits it expressly when one fears growing slack. But the Shach at ס״ק ה warns: the sentence alone, with no formula of vow at all, already lays the obligation. One who does not mean to be bound must therefore add בלי נדר — here as in the synagogue.
This is seif 7, and it is the only case in which the siman praises the vow. But the praise is bounded in the same sentence: one does not multiply, one does not grow used to it, and one prefers to abstain without a vow. A resolution, yes; a method of vows, no.
Seif 5 permits it in four words, and the Beit Yosef gives its source: the Tosafot on חולין, in the name of the Bereshit Rabba, about Yaakov’s vow. This does not erase what follows — a vow once uttered is a vow, and it will have to be either fulfilled or released.
Seif 3 shows the way: better to seek release — and the Rambam, more firmly, makes it a mitzvah for a vow of prohibition. But release is a sage’s business, not the vower’s own. And for a vow of consecration, or for an oath, one goes there only under duress.
This is exactly seif 2. The siman does not reserve its warning for one who breaks his word: it reserves it for one who delays. The Taz at ס״ק ב explains the image of the ledger, and the Tur’s story — the ship that sank — is the illustration it gives.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״ג · ♥ Support