שני סעיפים בלבד, ועשרים ושתיים הערות. (א) המתפיס בדבר האסור — בדבר שאסרה תורה מעצמה: בשר חזיר, עבודת כוכבים, נבלות וטריפות, ובאשתו כאמי, כאחותי, כערלה, ככלאי הכרם — אינו יוצר נדר. והטעם, בלשון הט״ז: כל אלו אסורין מצד עצמן, ואי אפשר לעשות שיהא אף דבר ההיתר כן; והרמב״ם הוציא מזה את הכלל שהעתיקו הש״ך בס״ק א. (ב) ומכל מקום, אם האומר עם הארץ, צריך שאלה, בפתח ולא בחרטה בלבד — כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים; והרמ״א מוסיף שבזמן הזה הכל נדונים כך, והב״ח והש״ך נחלקו בהיקף התביעה. (ג) סעיף ב: שיהא יינו יין נסך ופתו פת כותים — אף הוא אינו אוסר; ובדרך קנס ולאחר שעבר — יש אוסרים ויש מתירים. חומר ללימוד; וכל נדר שנאמר באמת — מביאים לפני רב (שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ה — ב׳ סעיפים).
דין האוסר דבר עליו באיסור תורה. ובו ב׳ סעיפים:
האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודת כוכבים או כנבלות וטריפות וכיוצא באלו וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם הרי אלו מותרים ואין כאן נדר ואם היה האומר עם הארץ צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים ומחמירים עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר ומתירים לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: הגה יש אומרים דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ לפי שרובן אינן בני תורה (תשובת הרשב״א) ומיהו י״א דאפילו בעם הארץ אין צריך שאלה רק באוסר אשתו עליו אבל לא בשאר נדרים (טור ועיין ס״ק ד׳):
האומר פירות אלו עלי, או מין פלוני עלי, או מה שאוכל עם פלוני עלי — כבשר חזיר, או כעבודת כוכבים, או כנבלות וטריפות; וכן האומר לאשתו: הרי את עלי כאמי, כאחותי, כערלה, ככלאי הכרם — הרי אלו מותרים ואין כאן נדר. ואם היה האומר עם הארץ, צריך שאלה לחכם, ומחמירים עליו: אין די לו בחרטה, וצריך לפתוח לו פתח ממקום אחר — כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. הגהת הרמ״א: יש אומרים דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ; ומיהו יש אומרים דאפילו בעם הארץ אין צריך שאלה רק באוסר אשתו עליו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ה סעיף א (ב׳ סעיפים)רמה 01
שני הסעיפים נקראים אחד אחד, עם לשון המקור, ביאורה והסבר המנגנון: הגבול שבין דבר הנדור לדבר האסור (נדרים י״ג, המשנה בנדרים וכללו של הרמב״ם), תביעת השאלה מעם הארץ, הדרך בפתח ולא בחרטה, והלשון שנאמרה בדרך קנס. ועשרים ושתיים הערות הנושאי כלים — עשרת ס״ק הש״ך, חמישה של הט״ז, חמישה של הבאר היטב, הפתחי תשובה והנקודות הכסף — מובאות אחת אחת.
📖 ללמודרמה 02
פלפול: מהי מידת נקודת ההתפסה — מקור האיסור או היכולת לעשותו בנדר — נבחנת בששת מקרי הרמב״ם המדורגים (קרבן, חזיר, חטאת ואשם, חלת אהרן, נותר ופיגול, מעשר בהמה כנגד בכור); מחלוקת הרמב״ם והרא״ש בשאלה; שלושת טעמי החומרה באשתו ונפקא מינותיהם; טיבו של הפתח במקום שאין מה להתיר; הגדרת הלשון שנאמרה בדרך קנס; וקושיית הב״ח, קושיית הט״ז, ומילתן היחידה של הנקודות הכסף.
📖 ללמודרמה 03
סיכום לחזרה: הסימן במשפט אחד, שני הסעיפים בטבלה, אוצר המילים (דבר האסור, דבר הנדור, עם הארץ, שאלה, חרטה, פתח, יין נסך, פת כותים, דרך קנס, קלות ראש בנדרים), שלושת כללי הזהב, שישה מכשולים רגילים, ארבעה נידונים שנשארו במחלוקת ורשימת החזרה.
📖 ללמודרמה 04
הלכה למעשה: פסיקת הסימן שורה שורה לפי המחבר, הרמ״א, הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה, הנקודות הכסף והרמב״ם — כלל נקודת ההתפסה, שאין כאן נדר, שאלת עם הארץ והיקפה השנוי במחלוקת, הדרך בפתח, יוצא הכלל של האונס, ולשון הקנס. טבלת פסיקה בת עשר שורות; שלושה נידונים נשארו פתוחים; וכל מסקנה מחזירה לרב.
📖 ללמודלפי שהחזיר אסור מצד עצמו, מן התורה, ולא בדיבורו של אדם. והט״ז (ס״ק א) מנסחה כך: כל אלו אסורין מצד עצמן, ואי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה, שהרי אי אפשר שיהא גם הוא אסור מצד עצמו. והרמב״ם הוציא מזה את הכלל — שהעתיקו הש״ך כולו בס״ק א: הדבר שמתפיסים בו צריך שיהא שם שנדר יכול לעשותו. ואלו הלכות ללימוד; וכל נדר שנאמר באמת — מביאים לפני רב.
לפי שאין הטעם בנדר — שאין כאן נדר — אלא בדוגמה: כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. והסעיף מכוון במפורש לעם הארץ, שאינו יודע שדיבורו לא אסר כלום; ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים, ותובעים שאלה. והרמ״א מוסיף שבזמן הזה הכל נדונים כעמי הארץ, שרובם אינם בני תורה. והב״ח והש״ך (ס״ק ד) נחלקו אחר כך בהיקף: כל הנדרים, או אוסר אשתו בלבד.
החרטה היא שיאמר שלא היה נודר כלל אילו ידע. והפתח דבר אחר הוא: תוצאה של הנדר שלא ידעה הנודר, והחכם מגלה לו אותה. וסעיפנו תובע במפורש את השני — ואין די בחרטה — והש״ך (ס״ק ג) מדייק שזה אפילו מתחרט מעיקרו. והר״ן, שהוא מביאו, מוסיף גבול: אין פותחין לו פתח זה בכבוד אמו. ומציאת פתח מעשה חכם היא: אינה נעשית ביחיד, ולפיכך כל הפרק הזה מוליך לרב.
זה חציו השני של סעיף ב, והשולחן ערוך אינו מכריע: יש אוסרים ויש מתירים. והמחלוקת בטיב הלשון. למתירים (הרא״ש) — התפסה היא, ואינה חלה שאין יין נסך דבר הנדור; והש״ך (ס״ק ט) והט״ז (ס״ק ג) אומרים זאת בכמה מילים. ולאוסרים (הריב״ש, שהביאו הש״ך בס״ק ח) — אין זו התפסה כלל אלא חומרה שאדם מקבל על עצמו, כדרך שבית דין מטילים. והרמ״א מוסיף שבעם הארץ מתירים; ומחלק את מקרה הרבים הגוזרים בזמן הסנהדרין, שהוא מכוח אחר לגמרי.