The divergence, as the Beit Yosef reports it Two Amoraim do not say the same thing about what a כינוי is. For Rabbi Yoḥanan it is לשון נכרים — the language of the nations: there, “offering” is said so, and a Jew who uses the word of the place has spoken. For Resh Lakish it is לשון שבדו להם חכמים — a language the Sages coined so that one might vow by it. The Rosh, whom the Beit Yosef quotes, explains the first view: in their tongue they call an offering קונם, קונח, קונם.
« ובגמרא איתמר כינוי ר׳ יוחנן אמר. לשון נכרים ור״ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ופירש הרא״ש לשון נכרים בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונם » (ב״י יו״ד ר״ז)
Ḥakira: what makes the word bind?(א)The word binds because it means something. The word is not holy; what counts is what it means where it is uttered — and then the siman is only a particular case of “a vow is made in any language”. (ב)The word binds because it was instituted. The Sages gave these words the status of vow-words — and then the list has a value of its own, independent of what people understand.
Nafka mina(1) A place where nobody knows קונם. On (א) there is no vow, for want of meaning; on (ב) the word should bind all the same, since its status comes from the Sages. The seif’s gloss rules for (א) — לאו כלום הוא. (2) The כינויי כינויים. The Gemara gives two reasons for releasing them, and they follow the ḥakira exactly: either the nations do not say those words (so they mean nothing — side א), or one does not decree the second degree on account of the first (so the question is one of institution — side ב).
Kushya: the list has no reason to exist The Ran puts the question to Rabbi Yoḥanan, and it is a formidable one: if the כינויים are simply the language of the nations, what entitles those three words to be singled out? Let it be said plainly: whoever vows in any language, his vow is a vow. Naming קונם, קונח, קונס is then superfluous.
« והקשה הר״ן לרבי יוחנן דאמר לשון נכרים הם מ״ש דפריש הני לישני טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון ה״ז נדר » (ב״י יו״ד ר״ז)
Teirutz: this is not a list, it is a חידוש The answer, which the Shach reports in the name of the Ran, in the name of the great sage Rabbi Yehudah bar Rabbi Ḥasdai, turns the difficulty round. The Mishnah is not giving a list of examples: it is giving the weakest case. There was no need to teach that a whole language binds — that is obvious. What it teaches is that even expressions שאינם גמורים bind — words that are not a language in their own right: Hebrew, but Hebrew שנשתבש, corrupted.
« וכ״כ הסמ״ג לאוין רמ״א ורמב״ן וכ״כ הר״ן ריש נדרים בשם החכם הגדול ר״י בר רבי חסדאי » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« דרבותא אשמועינן דלא מבעיא בלשונות עובדי כוכבים שהן לשונות גמורים הנודר בהן נדרו נדר » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« אלא אפי׳ בלשונות שאינם גמורים כגון אלו דקונם קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
Yesod: the word binds because it is spoken, not because it is correct One might have thought (וס״ד אמינא) that a word which is not, in itself, a complete vow-language does not bind. The Gemara comes to say the opposite: once the nations speak so — even out of a corruption they carry in their mouths — the vow is a full vow. And from this the Shach draws the כל שכן: all the more so other languages. The foundation of the siman is therefore the actual usage of speech, not grammatical correctness.
« וס״ד אמינא שהנודר בהם לא יהיה נדר כיון שאינו לשון נדר גמור בפני עצמו » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« קמ״ל דכיון שעובדי כוכבים מדברים בהן אעפ״י שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל שכן שאר לשונות העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
3. כינויי כינויים — Beit Hillel’s two explanations
The maḥloket, and the ruling Beit Shammai forbid the כינויי כינויים, Beit Hillel permit them; the Beit Yosef notes that the halakha follows Beit Hillel, as is well known. So the seif writes אבל כינויי כינויים … אינו כנדר.
Ḥakira: why does Beit Hillel permit? The Gemara gives two reasons, and the Beit Yosef copies them one after the other. (א)The nations do not speak so — לא משתעו נכרים הכי: the word means nothing to anyone, so there is no speech. (ב)One does not decree — לא גזרינן כינויי כינויין אטו כינויים: the word could bind, but there is no ground for extending the decree. Both reasons permit, and they do not permit for the same motive.
« וידוע דהלכה כוותייהו ומפרש התם דטעמייהו אי משום דסברי לא משתעו נכרים הכי או משום דסברי לא גזרינן כינויי כינויין אטו כינויים » (ב״י יו״ד ר״ז)
What the words themselves show The Gemara names the words — מקנמנא מקנחנא מקנסנא — and the Shach takes them up at ס״ק ב in a single line. These are not other words: they are the same ones, swollen with an Aramaic verbal ending. The form rather favours (א): this is no longer a noun but a cobbled-together verb, and nobody speaks that way.
Nafka mina(1) A place where people really do say מקנמנא. On (א) the reason for permitting falls away and the word binds; on (ב) the absence of a decree stands. (2) The Rambam extends the exemption to both registers of the vow — בין בנדרי איסר בין בנדרי הקדש — which fits better if the reason is that the word means nothing: empty speech is empty everywhere.
« וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ז)
4. המקום והזמן — how far the criterion of usage reaches
The criterion: the usage of the place and of the time The seif generalises immediately after its three words, and the Rambam says so in as many words, which the Shach copies: one follows the language of the people at large, in that place and at that time. Three variables, not one: the people, the place, the time.
« וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
Kushya: of whom does the gloss speak? The gloss writes אינו מכיר — “he does not know” — in the singular, with no stated subject. Its source, the Beit Yosef, speaks of the place: if in that place and at that time no one of the common people knows the language of the כינויים. The two formulations do not say the same thing: one looks at the speaker, the other at the community that hears. The seif does not decide, and we shall not decide in its stead — but the source it names is clear, and it looks to the place.
« (וכן אם אינו מכיר אלו הלשונות שדברו בהם חכמים אע״פ שנדר בהם לאו כלום הוא) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
« ומשמע דכינויים אלו הכל לפי המקום והזמן אם יש באותו מקום ובאותו זמן בני אדם שקורין לאותן השמות וכינויים אע״פ שלא הזכירום חכמים הנודר בהם אסור » (ב״י יו״ד ר״ז)
« ואם באותו מקום ובאותו זמן אין שום אדם מעם הארץ מכיר בלשון הכינויין שאמרו חכמים הנודר בהם לאו כלום הוא » (ב״י יו״ד ר״ז)
What the Baer Hetev chooses to keep The Baer Hetev, who writes briefly, keeps from the Rambam only the reason: there are places where people spoil the language, and there one follows the spoiled word. He reproduces neither the list nor the general rule. It is a reading decision: for him, what must be grasped of this siman lies in the linguistic fact, not in the list.
« הטעם כתב הרמב״ם דיש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי: » (באר היטב יו״ד ר״ז ס״ק א)
Kushya: does the gloss ruin the siman? The closing gloss lays down that a vow is made in any language. But then what was the point of everything before it? If any language suffices, קונם, קונח and קונס have nothing particular about them, and the Mishnah could have done without them — which is exactly the Ran’s kushya, returning from another side.
« (הנדר הוא בכל לשון שיאמר עליו מקרי נדר) » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
Teirutz: the כינוי precisely is not a language The answer has already been given: the Shach writes וכל שכן שאר לשונות. Other languages are the easy case; the כינויים are the hard one, because they are neither Hebrew nor a foreign tongue — they lie between the two. So the closing gloss does not duplicate the seif: it gives the broad side, of which the seif treats the narrow one.
« וכל שכן שאר לשונות העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
Yesod: three degrees, not two The siman in fact distinguishes three states of speech. (1) A full language, whichever it be: it binds, and that is the closing gloss. (2) A corrupted but spoken language: it binds, and that is the body of the seif — אלא משיבוש שהוא בידם. (3) A corruption nobody speaks: it does not bind, and those are the כינויי כינויים. The dividing line runs between (2) and (3), and usage is what draws it.
« אלא אפי׳ בלשונות שאינם גמורים כגון אלו דקונם קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« קמ״ל דכיון שעובדי כוכבים מדברים בהן אעפ״י שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
Two nusḥa’ot, and they do not coincide The Mishnah gives קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס — with a samekh in the third word. The Rambam, in the text before us, gives קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז — with a zayin. The Shulchan Arukh, the Tur and the Shach all write קונס. We note the divergence; we do not settle it.
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קוֹנַם קוֹנָח קוֹנָז הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה ט״ז)
And the Shach, quoting the Rambam, writes קונס The fact deserves notice: the Shach’s ס״ק א is a declared transcription of the Rambam — ל׳ רמב״ם — and yet it carries קונס. Further on, in the same note, he writes דקונם קונח קונם: the third word becomes קונם, doubling the first. These are facts of the printed text, not halakhic positions; we report them as they stand.
« כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי הן עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
« אלא אפי׳ בלשונות שאינם גמורים כגון אלו דקונם קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
Nafka mina — and its exact measure Does the question carry any weight? Very little, and the siman says so itself: the list is not closed, and what counts is the usage of the place. A word more or less in the list therefore does not change the ruling. Note in passing that the Tur, repeating the formula, restates only two of the three words — שאם אמר קונם או קונס — where the Shulchan Arukh repeats all three.
« כינוי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונס ככר זה עלי אסור בו » (טור יו״ד ר״ז)
« כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו » (שו״ע יו״ד ר״ז:א)
The starting point: something obvious The Taz opens his single note with what is פשוט — plain in the Mishnah and in the Gemara of the first chapter of Nedarim: קונם too is a כינוי, and all the כינויים are substitutes for קרבן. The obviousness is not the goal; it is the foothold.
« פשוט במשנה ובגמרא פרק קמא דנדרים (דף י׳) דגם קונם הוי כינוי » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« וכל הכינויים הם כנוי לקרבן » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
The use he makes of it: reading כל נדרי What he is aiming at is the formula of כל נדרי, which enumerates וקונמי וקנסי וכינויי. Why these terms, in this order? Because — says the Taz — קונמי is the commonest כינוי, and the Mishnah names it first; then comes קונס, whence וקנסי; and “וכינויי” stands for all the rest of the כינויים.
« ומה שזכר בנוסח כל נדרי וקונמי וקנסי וכינויי רצונו לומר קונמי הוא הכינוי היותר פשוע שכן הוזכר במשנה תחילה לכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
« על כן אמר אחר כך וכינויי רצונו לומר וכל שאר הכינויים » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
What he concludes, and how The Taz closes his note by referring back to the seif itself — וכן בכל מקום הולכים כו׳ — and signing off with כן נראה לי. The method is clear: he reads a liturgical text out of the rule of the siman, and the order of the formula’s words becomes proof that its author held the list to be open.
« וכמה שכתב הטור ושולחן ערוך כאן וכן בכל מקום הולכים כו׳ כן נראה לי: » (ט״ז יו״ד ר״ז ס״ק א)
The Mishnah does not speak of vows alone The very first mishnah of the tractate applies the rule of כינויים to four things at once: נדרים, חרמים, שבועות and נזירות. Siman 207 treats only one of them; but the rule it states is not peculiar to vows.
Nafka mina — הקדש The Rambam adds a fifth register the Mishnah does not name: just as a man binds himself by כינויים, so if he consecrates by כינויים it is a הקדש. And he applies the exemption of the כינויי כינויים to both registers. The rule is therefore a rule of speech, not a rule of vows.
« וּכְשֵׁם שֶׁאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכִנּוּיִין כָּךְ אִם הִקְדִּישׁ בְּכִנּוּיִין הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ז)
« וְכִנּוּיֵי הַכִּנּוּיִין מֻתָּרִין בֵּין בְּנִדְרֵי אִסָּר בֵּין בְּנִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה י״ז)
The Shach’s cross-reference The Shach closes his first ס״ק by referring to the beginning of siman 237, in the gloss — that is, to the שבועות. It is the trace, in the apparatus itself, of what the Mishnah said from the outset: what holds here of a vow holds there of an oath.
« וכך הם דברי הטור והרב וע״ל ר״ס רל״ז בהג״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ז ס״ק א)
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן ר״ז · Level 2 — Lamdan · דין כנויי נדרים daattorah.com