What binds, what must be asked, and what transgression costs
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ח (ה׳ סעיפים) ש״ך (ט״ז ס״ק) · ט״ז (ד׳) · באר היטב (י׳) · פתחי תשובה (ה׳) · נקודות הכסף (א׳) · טור · בית יוסף · רמב״ם הלכות נדרים
Written by: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table of contents
הדין העולה — the line of psak of the siman
מתפיס — what one attaches to, and what it changes
הפירוש — one who explains himself is believed
לשון המקום — when the declaration no longer weighs
ת״ח ועם הארץ — and what the Shach says of today
חרטה או פתח — the form of the dissolution
קנס הימים — the point of open divergence
מכשול — the unkeepable vow
נידוי וחרם — the rank, and what follows from it
שבועה שלא ישא אשה — and the door the Shach opens
מקרים בני זמננו — contemporary cases
1. הדין העולה — the line of psak of the siman
« סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
The line of psak. The siman comes down to three decisions and one régime of sanction. (1) When a vow-expression can be heard two ways — one making the vow hold, the other not — and nothing was specified, we take the sense that makes it hold. (2) One who declares what he had in mind is believed, and does not even need a dissolution — unless the usage of his place has already fixed the opposite sense. (3) One who, after speaking plainly, takes refuge in a far-fetched sense is treated more severely: the scholar is believed, the common man comes before a sage. (4) And one who has transgressed pays in days of prohibition — but only for a Torah vow, and never to the point of driving him to sin.
This siman does not apply itself, for a reason it states outright: almost all its variables are facts — what was said, what was meant, what the people of the place understand by that word, how many days passed. And one of its points stands in open divergence between the Mehaber and the Shach. For the application to your situation, consult your Rav.
2. מתפיס — what one attaches to
« שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ופירשו הרא״ש והר״ן דבשר מליח משמע קרבנות דכתיב בהו על כל קרבנך תקריב מלח ומשמע נמי של ע״ז » (ב״י יו״ד ר״ח)
What is settled. A vow by comparison takes effect only if the term of comparison is a vowed thing. Attaching to a thing forbidden by the Torah produces nothing at all. This is the reason, given twice by the seif, for everything that follows — and the Beit Yosef explains that the example of salted meat is chosen precisely because it denotes both. The Rambam, for his part, presents the alternative as a question put to the man.
In practice the first thing to establish is not “did he vow?” but “to what did he compare?”. That is a matter of analysis and is not settled from memory: the same sentence may produce a full vow or nothing at all.
3. הפירוש — one who explains himself is believed
« ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« כ׳ הב״ח ויש לתמוה דז״א אלא לדעת הרא״ש וטור אבל לדעת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ול״נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב״ם מודה דע״כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
What is settled. The stringency of seif 1 holds only in the absence of a specification. Once the man states the sense he had in mind — even the lenient one — he is believed, and no dissolution is even required of him, even if he is an עם הארץ. The Shach defends this against the Bach: here the man knows that attaching to a forbidden thing makes no vow, and he simply spoke without specifying.
The Bach, for his part, writes יש להחמיר כהרמב״ם and requires a dissolution even here. The Baer Hetev reports both voices without deciding. So this is a question for a Rav, not a settled point.
4. לשון המקום — when the declaration no longer weighs
« ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« אלא נראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי׳ בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עבודת כוכבי׳ יי״נ סתם הולכין להקל וכן ברמב״ם פ״ב: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
What is settled. The last clause of seif 1 reverses everything: if the majority of the people of the place use the expression in the stringent sense, it is no longer ambiguous, and the man’s declaration can do nothing against it. The Shach at once notes that the rule works both ways: if the majority use it in the lenient sense, we go leniently.
Two remarks for practice. First, “the majority of the people of the place” is a fact, and it is established — not assumed. Second, the rule applies once the man has spoken; if he vowed and went off without saying anything, we return to stringency. That is exactly the point the Shach takes from the Prisha.
5. ת״ח ועם הארץ — and what the Shach says of today
« אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם הוא ע״ה כו׳. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזה״ז כ״ע דיינינן להו כע״ה. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ד)
What is settled. At seif 2 — the man who, after speaking plainly, takes refuge in another sense — the siman distinguishes: the ת״ח is believed and needs no dissolution at all; the עם הארץ must come and ask for one, and the reason is stated: שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
But the Shach adds a clause that changes the practical reach of the whole distinction: today all are judged as עמי הארץ, and the Baer Hetev repeats it in his name. In practice, therefore: one comes before a sage. This of course does not dispense with the prior question — does what was said constitute a vow?
6. חרטה או פתח — the form of the dissolution
« ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ומיהו בחרטה סגי. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי׳ ר״ה סעיף א » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« בחרטה. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר״ה ס״א: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ה)
The point, and its divergence. The seif lightens the form: regret suffices, and there is no need to open a door. But the Bach, reported by the Shach and by the Baer Hetev, rules otherwise: a door from another place is required, as at the beginning of siman 205. The Rambam, the source of the ruling, likewise opens a door.
The divergence is about the form, not the necessity: on both views one comes before a sage. Which form to adopt is exactly what the sage determines — and the Taz indeed refers the matter to siman 228. Consult your Rav.
7. קנס הימים — the point of open divergence
« ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אין קונסין כו׳. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י)
« במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג)
« ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב״ד והריב״ש וכמבואר בב״י אין להקל: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« במרובים. ודעת הש״ך נוטה לפסוק כהתוס׳ ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ח)
The point, and its divergence. For the vows of this chapter, which are only rabbinic, no penalty — the Shach gives the reason. For a full Torah vow deliberately transgressed, one is required to observe the prohibition for as many days as one behaved permissively. And seif 3 caps it: when the days are many, thirty suffice. That is where the Shach halts: Tosafot, the Rosh, Rabbenu Yeroḥam, the Raavad and the Rivash require the whole count — אין להקל.
The Baer Hetev records the divergence twice, and expressly warns that seif 5’s parenthesis referring to the thirty days is not the Shach’s view. This is a point on which the decisors openly diverge, and it is not settled on a page. Ask your Rav.
8. מכשול — the unkeepable vow
« ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ויש מי שאומר שמ״מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה): » (רמ״א יו״ד ר״ח:ב)
« ועבר עליה כו׳. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י״א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר כדלקמן סי׳ רכ״ח סעיף ט״ו ס״ק כ״ז: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ב)
What is settled. When the vow bears on something the man cannot avoid, keeping it would manufacture sins. The seif rules: he is released immediately, and the penalty of days is not exacted — כדי שלא יבא לידי מכשול. A יש מי שאומר nevertheless maintains that one must go by a door and not by mere regret. And the Rama narrows this: if the sage sees that the man can master himself, the penalty is owed again.
Two limits that tell. The Shach, at ס״ק י״ב, writes that one who seeks release in order to transgress is not released, according to some, even where there is a risk of sin. And the Rama’s restriction rests on the sage’s judgement — it is not self-applying. Both points go to the Rav.
9. נידוי וחרם — the rank, and what follows from it
« מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד)
« אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« מפני שהנידוי הוא דרבנן. אבל אם היה שם שבועה צריך לנהוג איסור כימים כו׳ ועמ״ש מזה בסעיף ב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סימן קמ״ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
What is settled. One who has transgressed a נידוי is not subject to the penalty of days, because נידוי is rabbinic. But the Shach, in resolving a contradiction with siman 334, adds the decisive distinction: neglecting the rules of נידוי is rabbinic; transgressing the thing one accepted under נידוי or חרם is not — for נידוי and חרם themselves are of the Torah. The Taz adds that where an oath was involved, the penalty is owed again.
The rank of the חרם is itself disputed: the Noda BiYehuda, in his second collection, changes his mind and places it among the דברי קבלה — whence, for him, that a doubt about it is decided leniently. A communal undertaking taken under חרם is therefore a grave and disputed matter: it is not handled without a Rav.
10. שבועה שלא ישא אשה — the door the Shach opens
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« וע״ש שכתבתי בשם א״ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« שיגרשנה. כתב הש״ך ולפי מ״ש בסימן רל״ט ס״ח בשם א״ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא״צ לגרשה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
What is settled. Seif 5 makes everything depend on the wording. An oath bearing on the act of the marriage is like an oath about a loaf one has eaten: the act is past, one asks and is released. An oath bearing on the state of her being his wife continues to be transgressed each day: he is not released until he divorces her, for the making-up period.
The Shach, at ס״ק ט״ו, opens a substantial way out: does such an oath take effect at all, given that it voids פריה ורביה? He recalls having written, in the name of the Or Zarua, that it does not — and draws from this that אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה. A case of this gravity, touching an existing marriage, belongs to a beit din and a Rav, never to a private reading.
11. מקרים בני זמננו — contemporary cases
Five present-day situations, taken in the order of the siman. None is settled here.
A form of undertaking with two senses
Someone undertakes something in terms that, depending how they are heard, produce a vow or produce nothing. The siman gives the order of operations: first look at what he attached to; if there are two senses and he specified nothing, take the stringent one; if he specifies, believe him; and the usage of his milieu may contradict him. Three facts to establish, and none of them is read out of a book.
Going back on an undertaking already made
“That is not what I meant.” This is exactly seif 2 — and the siman is harsher here than at seif 1, because it is no longer an ambiguity. The Shach recalls that today everyone is judged as an עם הארץ: one must therefore come before a sage, and the form of the dissolution — regret or door — is decided there.
Having transgressed, and seeking release
The first sorting is by the rank of the vow, and it is not obvious. Then comes the penalty of days, the most open point of the siman: thirty days for the Mehaber, the whole count for the Shach. Finally, if the vow was unkeepable, one is released at once — except, says the Shach, where release is sought in order to transgress. Three questions, all for the Rav.
A communal undertaking, taken under חרם
The Pitchei Teshuva reports two cases — a rabbi appointed despite a communal חרם, a Talmud printed during a printing חרם — and the answer rests on a strict reading: the חרם bears only on what it named. Add that the rank of the חרם is itself disputed, and one sees that transposing this to a present-day case is not an exercise in reading.
An oath touching a marriage
Seif 5 treats the gravest case of the siman, and makes its solution depend on a nuance of wording. The Shach adds the question whether such an oath takes effect at all, since it voids פריה ורביה, and draws from it a possible leniency. Such a case is brought before a Rav and a beit din, and this page says nothing further about it.
This level sets out the halakha as it emerges from the sources quoted; it does not replace a ruling. This siman contains at least five points on which the apparatus itself does not speak with one voice, and it applies only to facts that must first be established. For the application to your situation, consult your Rav.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן ר״ח · Level 4 — Halakha lema’asse · דיני סתם נדרים והנודר בחרם daattorah.com