✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

Siman 209 — Answering “amen” to another man’s vow (השומע שחבירו נודר ואמר אמן)

יורה דעה · סימן ר״ט

השומע שחבירו נודר ואמר אמן

עניית אמן · קבלת דברים · מתפיס · מדירו משלו · הגבהה קונה

📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham

✦ ❖ ✦

Analysis in depth

Sources, a ḥakira of principle, the disputes of Rishonim and Acharonim,
and what each one changes in practice

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ט (one seif)
with the commentators: ש״ך (2), ט״ז (1), באר היטב (1), פתחי תשובה (1), נקודות הכסף (1), בית יוסף, טור

Foundations:
משנה שבועות פ״ד · שבועות כ״ט ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ · רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳

Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Contents

כל העונה אמן — the source, and what it proves exactly
אמן ומתפיס — why one binds and the other does not: the ḥakira of the siman
דבר שעניינו כענית אמן — the scope of the rule, and where the Shach sends it
מדירו משלו — Beit Yosef, Taz, Nekudot HaKesef
עד היכן כוחו לאסור — the limit set by the Pitchei Teshuva

1. כל העונה אמן — the source, and what it proves

The mishnah separates two regimes; the gemara joins them The mishnah in Shevuot first states that an oath of expression holds only מפי עצמו, and a few lines later that a man placed under oath by another is liable. The contradiction is plain; the gemara resolves it through the amen, and anchors the resolution in the verse of the suspected wife.

« הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב » (שבועות כ״ט ע״ב)

« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״ » (שבועות כ״ט ע״ב)

What Shmuel’s formula says, and what it does not It says כמוציא שבועה בפיו דמי — as though he had uttered it. The word דמי opens the question of rank: is the amen an equivalent of speech, or speech itself in another shape? Our seif does not take up דמי at all: it writes a reason, שהוא קבלת דברים.

« או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)

2. אמן ומתפיס — why one binds and the other does not

The difficulty A man who says “I too, like you” after his fellow’s oath is exempt. A man who answers amen is liable. Yet neither uttered anything himself, and both signalled their adherence. What separates them?

« שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ח)

« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)

The answer lies in Rambam’s own words He lays down two conditions, and both hold in the case of the מתפיס: הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חברו. He did not speak, and nobody put him under oath. In our siman the second condition is absent: his fellow imposed the vow on him, and his amen answers an adjuration aimed at him. That is why the seif takes care to write או שהדירו חבירו ואמר אמן — the two together.

« שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ח)

What it changes A man hears his fellow vow for himself and says amen. On the reading above no adjuration was aimed at him: the first half of the seif is not speaking about him. And Rambam adds that the מתפיס, exempt though he is from lashes and from a sacrifice, may still not eat what he attached — showing that adherence produces something even where it does not produce a full vow.

« וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת אוֹ מִן הַקָּרְבָּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ט)

3. דבר שעניינו כענית אמן — the scope of the rule

The principle Were it the word “amen” that operated, the extension would be a leniency. Since it is the acceptance, the extension is the rule itself: Rambam gives three formulas and concludes בכל לשון.

« כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)

« או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)

And the Shach does not comment: he refers His first ס״ק is one line long, and it is a line of cross-references. He sends the reader to three places in Yoreh De‘ah where the same mechanism is at work on other matters. The choice is telling: he treats the rule of the amen as a transversal principle, of which this siman is merely the barest statement.

« ואמר אמן כו׳. ע״ל סימן רל״ד סנ״ד וסימן רל״ו ס״ב וסימן רל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק א)

4. מדירו משלו — three readings of one word

The Beit Yosef’s reading, taken up by the Shach The “his” is the speaker’s: Reuven forbids Shimon to benefit from Reuven’s property. Since that takes effect anyway, Shimon’s acceptance is beside the point.

« זה פשוט שה״ז יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל דבריו » (ב״י יו״ד ר״ט)

« אין צריך לקבל דבריו. שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ ואם כן מה צורך שיקבל עליו דבריו » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק ב)

The Taz’s objection: it bears on the drafting, not on the ruling If the prohibition works against the other man’s will, the stronger case should have been written — the man who protests aloud and refuses. To write “he need not accept” points instead to a man who keeps silent.

« ופירושו תמוה דא״כ היה לו לכתוב רבותא אפי׳ שהוא מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בעל כרחו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)

« ולמה כתב שאין צריך לקבל דהיינו שהוא שותק » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)

The Taz’s reading The “his” belongs to the man addressed: Reuven forbids Shimon to benefit from Shimon’s own property. And the Taz shows that this ruling is written out elsewhere, in siman 236, about an oath — the Tur states it there, and the Shulchan Arukh adds Rambam’s line about those who keep their word all the same.

« ונראה דהכי פירושו דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו אין צריך לקבל שמעון את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)

« וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר כו׳ ואין חבירו מחוייב לעשותו אלא א״כ קבל שבועתו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)

The Nekudot HaKesef answer, and their arguments are worth counting (a) Style: having written קבלת דברים at the outset, the Mehaber continued in the same register at the close — and the prohibition does hold against the other man’s will. (b) Against the Taz’s reading itself: if the property is Shimon’s, how can one say כשחבירו מדירו, since he cannot impose a vow on him? (c) Why should acceptance ever be needed, seeing that we are dealing with a vow and not with an oath? (d) And what is this ruling doing here, and what does that אבל then mean?

« לק״מ דכיון דנקט ברישא שהוא קבלת דברי כו׳ נקט בסיפא כן ואה״נ דאפילו בע״כ יכול לאסור » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)

« ולפירושו קשה היכי קאמר אבל כשחבירו מדירו כו׳ דהא אינו יכול להדירו » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)

« ועוד דמה״ת יצטרך לקבל דבריו דהא כאן בנדר קמיירי ולא הרגיל להוציא שבועה » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)

« ועוד היאך שייך דין זה לכאן ועוד מאי אבל אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)

What it changes It is sharp and it is practical. For the Beit Yosef and the Nekudot HaKesef, a man may render his property forbidden to his fellow even if the fellow refuses aloud. For the Taz our clause says nothing of the kind: it speaks of a man purporting to forbid his fellow the property of that fellow, and the Taz writes that this holds מצד הדין without acceptance. The Ba’er Hetev reports both, and notes that the Nekudot HaKesef decided against the Taz.

« וכתב הט״ז דזה תמוה דא״כ ה״ל לכתוב רבותא אפילו אם מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ״ה חל עליו בע״כ » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)

« ובנה״כ כ׳ שאין פי׳ זה מחוור דקשה היכא קאמר אבל כשחבירו מדירו פירוש הא אינו יכול להדירו וכו׳ אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב״י » (באר היטב יו״ד ר״ט ס״ק א)

« קמ״ל מצד הדין אין צריך זה לקבל דברי חבירו והטור כתב הדין הזה גבי נדר וגבי שבועה כן נראה לי נכון וברור » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)

5. עד היכן כוחו לאסור — the Pitchei Teshuva’s limit

The power to forbid is an owner’s power The Beit Yosef’s whole reading rests on a silent premise: the thing is his. The Pitchei Teshuva takes that premise seriously and draws the consequence — once the thing has ceased to be his, his word no longer reaches it.

« זה פשוט שה״ז יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ וא״כ מה צורך שיקבל דבריו » (ב״י יו״ד ר״ט)

« וכתב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חבירו והוי עליו כהקדש הני מילי אם היה אוסר עליו קודם שחטף » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)

The case, and the tipping point A man snatched fruit out of his fellow’s hand; the fellow told him that this fruit was forbidden to him; he paid no heed and ate it. The tipping point is the lifting: הגבהה קונה בכ״מ. Having lifted, he acquired — even in theft — and the owner’s word falls upon a thing that is no longer his.

« שנשאל בא׳ שחטף פירות מיד חבירו ואמר חבירו הפירות האלו יהיו אסורים לך ולא השגיח ואכל אם צריך כפרה מצד שאכל דבר האסור לו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)

« אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ״מ אינו יכול לאסרו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)

What it changes, and it is twofold (1) Forbidden before the lifting: the prohibition took hold, and whoever eats has eaten a forbidden thing — even ready to pay, he needs סליחה וכפרה. (2) Forbidden after: nothing at all. And the responsum adds a further distinction, according to whether he snatched meaning to rob or meaning to pay.

« מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח״כ מ״מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)