דעת DAAT
← Siman ר״י Accueil ♥ Soutenir
Accueil › Yoreh De'ah · Nedarim › Siman ר״י › Niveau 4 — Halakha lema’assé
✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 4 — HALAKHA LEMA’ASSÉ

Siman 210 — La bouche et le cœur (שצריך לפרוט הנדר כשפתיו)

יורה דעה · סימן ר״י
שצריך לפרוט הנדר כשפתיו
הלכה למעשה · ש״ך · ט״ז · באר היטב · פתחי תשובה · נקודות הכסף
⚖️ הלכה למעשה · Psak
✦ ❖ ✦
Ce qui suffit à lier, ce qui ne suffit pas, et le délai pendant lequel on peut encore se reprendre

Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״י (ג׳ סעיפים)
ש״ך (ז׳ ס״ק) · ט״ז (ה׳) · באר היטב (ה׳) · פתחי תשובה (ג׳) · נקודות הכסף (א׳) · טור · בית יוסף · רמב״ם

Rédaction :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table des matières

  1. הדין העולה — la ligne de psika du siman
  2. הוצאה בשפתיים — la pensée seule ne lie pas
  3. פיו ולבו שוין — le mot qui n’est pas celui qu’on voulait
  4. פת סתם — le mot trop large, et le point de divergence
  5. על דעת אחרים — quand on ne peut plus invoquer sa propre intention
  6. נדר בחלום — le dîn, l’usage, et ce qui reste ouvert
  7. חזרה תוך כדי דיבור — le délai et son point de départ
  8. מקרים בני זמננו — cas contemporains

1. הדין העולה — la ligne de psika du siman

« אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
La ligne de psika. Le siman se ramène à quatre décisions. (1) Rien n’est voué tant que rien n’a été dit : la résolution intérieure, si ferme soit-elle, ne lie pas. (2) Si le mot dit n’a rien de commun avec le mot pensé, il n’y a de vœu ni sur l’un ni sur l’autre. (3) Si le mot dit contient le mot pensé, le vœu prend sur ce qu’ils ont en commun. (4) Et la rétractation, comme le vœu, doit passer par la bouche, et dans un délai très court compté depuis le vœu.
Ce siman est presque entièrement fait de faits : ce qui a été dit, ce qui était pensé, si le mot est sorti par erreur ou à dessein, combien de temps s’est écoulé. Aucun de ces faits ne se reconstitue de bonne foi après coup sans un tiers. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.

2. הוצאה בשפתיים — la pensée seule ne lie pas

« שיוציא בשפתיו. שנאמר לבטא בשפתים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י)
Ce qui est décidé. Une décision prise en soi-même, même complète — « je ne mangerai pas aujourd’hui », et il tient la chose pour interdite par serment — ne produit aucun interdit tant qu’elle n’est pas énoncée. Le Rambam l’écrit en toutes lettres, et le Taz ramène la règle à son verset en trois mots.
C’est la porte d’entrée de tout le sujet, et elle vaut dans les deux sens : elle protège celui qui n’a fait que se promettre quelque chose, et elle avertit celui qui croit s’en tirer en disant qu’il ne pensait pas ce qu’il disait.

3. פיו ולבו שוין — le mot qui n’est pas celui qu’on voulait

« לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« מותר בשניהם. בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק א)
« מותר בשניהם. בפת חטים מותר דהא לא הוציא בשפתיו ובשעורין מותר דהא לא גמר בלבו ואנן בעינן פיו ולבו שוין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ב)
« הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״א)
Ce qui est décidé. Rien ne prend, ni sur la chose dite ni sur la chose pensée. Le Chakh nomme les deux moitiés manquantes en une ligne, et le Rambam donne le cas sous une autre forme : celui qui voulait jurer de ne pas manger chez Réouven et a juré sur Chimone n’est lié ni envers l’un ni envers l’autre.
Le point délicat n’est pas la règle mais l’établissement du fait. Que la bouche ait fourché est une chose qui s’allègue facilement après coup. C’est exactement le cas où l’on ne se juge pas soi-même.

4. פת סתם — le mot trop large, et le point de divergence

« אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« וכתב הב״ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים עכ״ל וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« ודעתו דאפי׳ אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
Ce qui est acquis, et ce qui ne l’est pas. Acquis : le mot large dit par inadvertance lie sur ce qu’il a de commun avec le mot pensé — le blé seul, si c’est le blé qui était en tête. Non acquis : le mot large dit à dessein. Le Ba’h, suivi par le Chakh et le Maharchal, interdit alors tout pain, car les choses du cœur ne sont pas des choses. Le Beit Yossef n’avait pas lu ainsi. Le Ḥavot Yaïr inclinerait à permettre l’orge même là, mais il n’ose pas trancher contre tant d’autorités.
Divergence ouverte, et elle change tout le résultat : selon l’un, une seule sorte de pain est interdite ; selon l’autre, toutes. Elle se pose à un Rav, et la première chose qu’il établira est si le mot général a été choisi ou s’il a échappé.

5. על דעת אחרים — quand on ne peut plus invoquer sa propre intention

« ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« ואם נדר על דעת אחרים כו׳. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכיון שהיה פיו ולבן של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם עכ״ל רמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אחרים. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע (אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי) רמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ב)
Ce qui est décidé. Celui qui a voué ou juré en disant expressément que c’est sur l’avis d’autrui qu’il le fait ne peut plus dire ensuite : « voici ce que j’avais en tête ». La raison est une formule du Rambam que le Chakh recopie : שלבם של אלו במקום לבו הם.
C’est la clause la plus pratique du seif 1, et la moins connue. Elle explique pourquoi les serments prêtés devant un tribunal se font sur l’avis du tribunal : la formule ferme la porte à la réserve mentale.

6. נדר בחלום — le dîn, l’usage, et ce qui reste ouvert

« הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב)
« ויש לחוש לדבריהם. והכי נהוג ונראה דה״ה באשה שנדרה בחלום שצריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל ב״ח וכן נוהגין » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ה)
« ונראה דלסברא זו אפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום כמו התם גבי נידוי דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ומצאתי למהר״ל מפראג שהשיב בתשוב׳ הלכה למעשה כהרא״ש דאין צריך התרה כלל » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« וכתב הב״ח דה״ה אשה שנדרה בחלום צריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל וכן נוהגין » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« א״כ משמים הראו לו לזרוזי נפשיה למצוה וע״כ יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ב)
Trois niveaux, et il faut les tenir séparés. (1) Le dîn : le vœu en rêve n’est rien, et ne demande même pas de déliaison. (2) La position adverse : dix hommes qui sachent lire le délient, par un simple regret. Le Mehaber demande qu’on en tienne compte, et le Chakh écrit והכי נהוג puis וכן נוהגין. Le Rama prévoit trois hommes à défaut de dix. (3) Ce qui reste ouvert : le Taz a trouvé une réponse du Maharal de Prague tranchant הלכה למעשה comme la première position ; et sur la femme, le Ba’h et le Taz divergent ouvertement.
Une précision que le Pit’hei Techouva ajoute et qui n’est pas une nuance : lorsque le rêve porte sur une mitsva — avoir rêvé qu’on s’est engagé à payer sa dette —, le Radbaz écrit que la chose ne relève plus du régime des vœux du tout. Ce n’est donc pas un cas de déliaison : c’est un cas où l’on fait la chose.

7. חזרה תוך כדי דיבור — le délai et son point de départ

« הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
« תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג)
« לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
« תוך כ״ד. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ו)
« תוך כ״ד לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן ולא אמרינן מאחר שחזר תוך כדי דבור למחאתן והם מיחו בו תוך כ״ד לנדרו דזה יחשב תכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« תוך כדי דיבור לנדרו. פירוש שמחאת אחרים וקבלתו את דבריהם הכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן שאין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה ומחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ה)
« וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ז)
« נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ט)
Ce qui est décidé. Deux voies pour défaire un vœu à l’instant : se reprendre soi-même, ou accepter la protestation d’un autre. Trois conditions : que la rétractation soit dite, qu’elle tienne dans le délai — le temps de dire שלום עליך רבי — et que ce délai se compte depuis le vœu. Le dernier point est la glose du Rama, et le Taz comme le Chakh la soutiennent contre le Beit Yossef.
Pratiquement, le délai est de l’ordre de la seconde. Autant dire qu’il n’existe que pour celui qui se reprend dans le même souffle — et que le cas ordinaire, celui du regret venu plus tard, relève de la déliaison par un sage, non de ce seif.

8. מקרים בני זמננו — cas contemporains

Une résolution prise sans être dite

Elle n’a pas la force d’un vœu. Cela ne veut pas dire qu’elle n’a aucune valeur morale, mais le régime de ce siman ne s’y applique pas.

Un mot qui a dépassé la pensée

Le vœu prend sur ce que les deux ont en commun. Et si le mot général a été choisi à dessein, c’est la ma’hloket du § 4 — il faut un Rav.

Un engagement pris devant un beit din

La clause על דעת אחרים prive de la réserve mentale : c’est leur intention qui fixe la portée.

Avoir rêvé qu’on a voué

Le dîn dit : rien. L’usage rapporté par le Chakh demande dix hommes ; le Rama admet trois à défaut. Et si le rêve portait sur une mitsva, le Radbaz traite la chose autrement — non comme un vœu.

Se reprendre aussitôt

Il faut le dire, et dans le temps d’une salutation compté depuis le vœu. Passé cela, ce n’est plus une rétractation mais une demande de déliaison.

Les sources de ce niveau sont consultables sur Sefaria :
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן ר״י · Niveau 4 — Halakha lema’assé · שצריך לפרוט הנדר כשפתיו
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״י · ♥ Soutenir