דעת DAAT
← Siman ר״י Accueil ♥ Soutenir
Accueil › Yoreh De'ah · Nedarim › Siman ר״י › Niveau 2 — Lamdan
✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 2 — LAMDAN

Siman 210 — La bouche et le cœur (שצריך לפרוט הנדר כשפתיו)

יורה דעה · סימן ר״י
שצריך לפרוט הנדר כשפתיו
לבטא בשפתים · פיו ולבו שוין · פת סתם · דברים שבלב · נדר בחלום · תוך כדי דיבור
📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham
✦ ❖ ✦

Pilpoul et étude approfondie

Sources, ḥakira de fond, ma’hloket des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha

Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״י (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ז׳ ס״ק), ט״ז (ה׳), באר היטב (ה׳), פתחי תשובה (ג׳), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור

Fondement :
שבועות כ״ו ע״ב · נדרים ח׳ ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ · רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳

Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table des matières

  1. שני הכתובים — la parole et la pensée, et comment ils tiennent ensemble
  2. פת סתם — pourquoi le second cas se décide autrement que le premier
  3. בכוונה או בשוגג — le Ba’h contre le Beit Yossef, et le doute du Ḥavot Yaïr
  4. האנס — la kouchia du Roch, la réponse du Ramban, celle des Tossefot
  5. על דעת אחרים — quand le cœur d’autrui tient lieu du sien
  6. נדר בחלום — le Roch contre le Rachba, et ce que le ban a de particulier
  7. תוך כדי דיבור לנדרו — l’objection du Raavad et la résolution du Rama

1. שני הכתובים — la parole et la pensée

↩ Explication détaillée (niveau 1)
Chmouel, et la braïta qui le contredit Chmouel exige la parole, et l’adosse à לבטא בשפתים. Une braïta oppose aussitôt un second verset, qui semble faire entrer la pensée seule. La sougya se joue tout entière entre ces deux versets.
« אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
La réponse de Rav Chéchet, et c’est notre seif Le second verset n’ouvre pas la porte à la pensée nue. Il l’ouvre à la pensée couverte par la parole : c’est la différence entre le pain d’orge, qui n’a rien à voir avec le blé pensé, et le pain sans précision, qui le contient.
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א)

2. פת סתם — pourquoi ce cas se décide autrement

La ḥakira Dans le premier cas, la pensée est hors de la parole ; dans le second, elle est dedans. Ce que le seif décide n’est donc pas que la pensée compte, mais qu’elle compte à une condition : que la bouche ne la démente pas. Le Taz écrit la condition en toutes lettres — כל שפיו אינו מכחיש.
« אלא דרבינן מפסוק לכל אשר יבטא דאזלינן בתר מחשבתו כל שפיו אינו מכחיש דפת חטין נמי פת שמיה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
Le yessod, et la formule du Beit Yossef Le Roch raisonne sur le nom des choses : « pain de blé » s’appelle « pain ». La pensée n’ajoute donc rien au sens du mot ; elle le restreint à l’intérieur de ce que le mot couvrait déjà.
« וכתב הרא״ש אם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחטין ולא בשעורין » (ב״י יו״ד ר״י)
« אבל גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דפת חטים פת שמיה » (ב״י יו״ד ר״י)
« גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ד)
Nafka mina Le Beit Yossef s’est demandé si le raisonnement joue dans les deux sens — blé pensé, oui, puisque « pain » sans précision est du blé ; mais orge pensée ? — et il laisse la question en צ״ע. Le Chakh, lui, écrit la symétrie sans hésiter et renvoie au siman 217.
« אסור בשל חטים לבד. כשהיה בלבו פת חטים או בשל שעורים כשהיה בלבו פת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם כדלקמן סימן רי״ז סי״ט » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« לבד. דהיינו כשהיה בלבו פת חטים ואם היה בלבו של שעורים אסור בפת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)

3. בכוונה או בשוגג — la ma’hloket centrale du siman

La kouchia du Ba’h Si l’homme a dit « pain » exprès, en se réservant « blé » dans son cœur, que devient le principe selon lequel les choses du cœur ne sont pas des choses ? La réserve intérieure ne peut pas restreindre une parole choisie.
« וכתב הב״ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
Les deux camps, et ils sont nommés (א) Le Ba’h, appuyé par le Chakh sur l’ensemble des décisionnaires et sur le Mordekhi au nom du Ravyah, et par le Maharchal : à dessein, il est interdit dans tout pain. (ב) Le Beit Yossef, qui écarte cette lecture du Mordekhi comme ne s’accordant pas au sens plain de la guemara. Le Chakh écrit expressément ודלא כב״י.
« כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא דעת המרדכי בשם ראבי״ה ודלא כב״י עכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים עכ״ל וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« כלומר משום דמהימנינן ליה במאי דאמר שלא היה בלבו אלא פת חטין אבל ע״ה אסור בכל דכיון דאמר פת סתם כל מין פת במשמע » (ב״י יו״ד ר״י)
Le Taz aboutit au même endroit par un autre chemin Il lit le Tour comme parlant d’un mot sorti sans intention, et conclut par le Maharchal. La position n’est donc pas propre au Ba’h : elle est celle de la lecture qui fait de l’erreur la condition du seif.
« וכן נראה פירוש דברי הטור שכתב והוציא בשפתיו פת סתם דהיינו שלא במתכוין להוציא פת סתם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכך כתב רש״ל דוקא אם טעה במה שאמר פת סתם אבל אם אומר בכוונה פת סתם אזלינן בתר פיו ואסור גם בשעורין ודבריו שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
Et le Ḥavot Yaïr, qui doute dans l’autre sens Sa position propre est que même à dessein l’orge resterait permise — mais il s’arrête devant le nombre et l’autorité de ceux qui suivent le Ba’h. Il ajoute le cas inverse, qu’il tient pour évident.
« ודעתו דאפי׳ אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)

4. האנס — la kouchia du Roch et ses deux réponses

La kouchia La michna permet de vouer devant un extorqueur en réservant sa pensée — et là, la réserve intérieure compte. Si elle compte là-bas, pourquoi le seif exige-t-il ici l’accord de la bouche et du cœur ? Et si elle ne compte que sous la contrainte, c’est que la règle générale est inverse.
« כתב הרא״ש והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« דדבריו שבלב הוי דבריו לגבי אנס משמע דבלאו אנס לא אזלינן בתר דברים שבלב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
La réponse du Ramban, rapportée par le Taz Là-bas, la bouche ne s’est pas trompée : il a voulu dire ce qu’il a dit, et pensait autre chose. Dans ce cas la bouche l’emporte, car les choses du cœur ne sont pas des choses. Ici, au contraire, la bouche a fourché.
« תירץ בשם הרמב״ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו יאסרו פירות לעולם אלא שמחשב בלבו באמת דוקא היום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אבל הכא שהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה לומר פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
La réponse des Tossefot, et ce qu’elle devient Les Tossefot distinguent par la personne : là-bas un homme du commun, ici un savant. C’est la position que le Tour rapporte en וי״א — et qu’il indique aussitôt n’être pas celle du Roch. Le Mehaber ne la retient pas.
« ותירצו בחד תירוצא דההיא דנודרין להרגין מיירי בעם הארץ והכא בתלמיד חכם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וי״א דהיינו דוקא ת״ח אבל עם הארץ אסור בכל וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ » (טור יו״ד ר״י)
« כלומר משום דמהימנינן ליה במאי דאמר שלא היה בלבו אלא פת חטין אבל ע״ה אסור בכל דכיון דאמר פת סתם כל מין פת במשמע » (ב״י יו״ד ר״י)
Nafka mina Elle est visible dans le texte du Tour lui-même : selon les Tossefot, l’homme du commun qui dit « pain » en pensant « blé » est interdit dans tout pain, et non parce qu’il l’aurait dit à dessein, mais parce qu’on ne le croit pas. Selon le Roch, la distinction ne passe pas là. Le Beit Yossef en donne la raison en un mot : מהימנינן ליה.
« כלומר משום דמהימנינן ליה במאי דאמר שלא היה בלבו אלא פת חטין אבל ע״ה אסור בכל דכיון דאמר פת סתם כל מין פת במשמע » (ב״י יו״ד ר״י)
« וי״א דהיינו דוקא ת״ח אבל עם הארץ אסור בכל וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ » (טור יו״ד ר״י)

5. על דעת אחרים — le cœur d’autrui à la place du sien

Le yessod, en une formule du Rambam La condition n’est pas supprimée : elle est déplacée. Il faut toujours que la bouche s’accorde à un cœur — mais c’est le cœur des autres, car שלבם של אלו במקום לבו הם.
« ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« ואם נדר על דעת אחרים כו׳. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכיון שהיה פיו ולבן של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם עכ״ל רמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
Nafka mina Celui qui a juré ainsi ne peut plus dire « voici ce que j’avais en tête ». L’argument que le seif 1 lui donnait dans le cas du mot fourché lui est retiré ici. Le Baer Hetev le résume dans une parenthèse : אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי.
« אחרים. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע (אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי) רמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ב)
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ט״ו)

6. נדר בחלום — le Roch contre le Rachba

Ce que la guemara a dit, et ce qu’elle n’a pas dit Elle parle du ban prononcé en rêve, et exige dix hommes qui sachent la halakha. Elle ne dit rien du vœu. Toute la question est de savoir si l’on apprend de l’un à l’autre.
« אָמַר רַב יוֹסֵף: נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ, וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא » (נדרים ח׳ ע״א)
« הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
La position du Roch On n’apprend pas, et la raison est une différence de nature : le ban éloigne du Ciel et demande un rapprochement ; le vœu, lui, exige que la bouche et le cœur s’accordent — ce qu’un rêve n’a ni l’un ni l’autre.
« ואינו צריך שאלה. כ״כ הרא״ש דדוקא בנידוהו בחלום אמרו בגמרא דצריך התרה בעשרה בני אדם כיון שהרחיקוהו מן השמים צריך קירוב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« אבל בנשבע אפילו בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כ״ש בחלום שאין כאן לא פה ולא לב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ולא דמי לנדוהו בחלום דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו וצריך קירוב » (ב״י יו״ד ר״י)
La position du Rachba, telle que le Taz la caractérise Ce n’est pas une position de dîn mais de חשש : à titre de précaution, mieux vaut être sévère, même pour un serment fait en rêve. Le Beit Yossef en donne le texte, et l’on y voit que le Rachba se contente de trois si c’est une simple précaution.
« והיש אומרים הוא הרשב״א כתב דלחשש בעלמא יש להחמיר אפי׳ בשבועה בחלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« תשובה לא נאמרו דברים בגמרא אלא בנדוהו בחלום אבל לחשש בעלמא חושש אני לרווחא דמלתא אפי׳ בשבועות ונדרים » (ב״י יו״ד ר״י)
Deux nafka minot, et elles ont fait ma’hloket (1) La déliaison faite en rêve : le Chakh dit qu’elle ne vaut rien pour cette position, car un rêve ne va pas sans paroles vaines. (2) La femme : le Ba’h exige d’elle aussi dix hommes et refuse au mari le pouvoir d’annuler ; le Taz, lui, écrit que ce vœu, qui n’est qu’une rigueur, ne saurait être plus fort qu’un serment fait éveillé.
« ונראה דלסברא זו אפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום כמו התם גבי נידוי דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« שיתירו. כתב הש״ך דלסברא זו נראה דאפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« ויש לחוש לדבריהם. והכי נהוג ונראה דה״ה באשה שנדרה בחלום שצריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל ב״ח וכן נוהגין » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ה)
« אלא שמו״ח ז״ל כתב דאין הבעל יכול להפר כיון דמן השמים השביעוה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
Et une trouvaille du Taz, que le Baer Hetev reprend Le Maharal de Prague a répondu en pratique comme le Roch : aucune déliaison. Le Chakh, à l’opposé, écrit והכי נהוג pour l’exigence des dix. Les deux formules se lisent dans le même siman.
« ומצאתי למהר״ל מפראג שהשיב בתשוב׳ הלכה למעשה כהרא״ש דאין צריך התרה כלל » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« והט״ז כתב שמצא בתשובה למהר״ל מפראג שהשיב הלכה למעשה כדעת הראשונה בש״ע דא״צ התרה כלל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב)

7. תוך כדי דיבור לנדרו — l’objection du Raavad, la réponse du Rama

L’objection du Raavad, et le Beit Yossef qui ne la voit pas Le Rambam écrit que la protestation d’autrui, acceptée dans le délai, défait le vœu. Le Raavad objecte : les autres ne sont pas parties au vœu, leur protestation ne peut donc pas relier le vœu à la rétractation. Le Beit Yossef répond qu’il ne comprend pas l’objection, puisque c’est l’acceptation qui délie et non la protestation.
« כתב הראב״ד דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקין לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו » (ב״י יו״ד ר״י)
« ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפי דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שקבל דבריהם » (ב״י יו״ד ר״י)
« הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ג)
La résolution du Rama, en trois mots Le délai ne se compte pas depuis la protestation : il se compte depuis le vœu. Protestation et acceptation doivent tenir, ensemble, dans ce délai-là. L’objection du Raavad tombe, et le Beit Yossef est écarté nommément.
« תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג)
« תוך כדי דיבור לנדרו. פירוש שמחאת אחרים וקבלתו את דבריהם הכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« אבל באמת אין אחרים מזדקקין לנדרו וזה הקשה הראב״ד ועל כן תירץ רמ״א דהכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו ולא כבית יוסף » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
Le Chakh dit la même chose, et l’étend Il refuse expressément de compter depuis la protestation, rapporte le raisonnement au Raavad, et ajoute que le Rambam et le Tour eux-mêmes en conviennent — avec le Darkei Moché, la Derisha, le Ba’h et le Kessef Michné.
« תוך כ״ד לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן ולא אמרינן מאחר שחזר תוך כדי דבור למחאתן והם מיחו בו תוך כ״ד לנדרו דזה יחשב תכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« שכאן אין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה כמ״ש הראב״ד ודלא כב״י שלא ידע כוונתו » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« ונראה דגם הרמב״ם והטור מודים לזה כ״כ בד״מ ומביאו הדרישה וכ״כ הב״ח וכן מסיק בכסף משנה גופיה סוף פ״ב מהל׳ שבועות » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
Nafka mina, et elle se mesure en secondes Le délai vaut le temps de dire שלום עליך רבי. Si la protestation d’autrui dure plus longtemps que cela, il n’y a plus de rétractation possible, quand bien même l’homme l’accepterait à l’instant. Et le Baer Hetev l’écrit en une ligne, au nom des deux.
« תוך כ״ד. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ו)
« דאי יש בהמחאת אחרים יותר מכדי דיבור מחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן שאין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה ומחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ה)
Les sources de ce niveau sont consultables sur Sefaria :
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן ר״י · Niveau 2 — Lamdan · שצריך לפרוט הנדר כשפתיו
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״י · ♥ Soutenir