Le siman du rapport entre ce qu’on pense et ce qu’on dit. Le vœu, écrit le Choulhan Aroukh, ne prend pas tant qu’il n’est pas sorti des lèvres — et il ne prend pas non plus si les lèvres ont dit autre chose que le cœur. De là trois seifim : le mot mal sorti et le mot trop large ; le vœu prononcé en rêve, où il n’y a ni bouche ni cœur ; et le vœu qu’on retire aussitôt dit. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Le vœu qu’il faut énoncer des lèvres, et l’accord de la bouche et du cœur
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״י (ג׳ סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Les simanim précédents disaient quelles formules font un vœu. Celui-ci recule d’un cran et demande ce qu’il faut pour qu’une formule, quelle qu’elle soit, ait prise. Deux exigences, et le seif les pose dans la même phrase : il faut que la chose soit sortie des lèvres, et il faut que la bouche et le cœur s’accordent.
De ces deux exigences le siman tire trois cas. Le premier seif examine le décalage entre l’une et l’autre : le mot qui n’est pas celui qu’on avait en tête, et le mot plus large que ce qu’on avait en tête. Le deuxième prend le cas limite — le vœu prononcé en rêve, où il n’y a ni bouche ni cœur. Le troisième examine la sortie : celui qui se rétracte aussitôt, et celui qui se rétracte en son cœur seulement.
Voici les trois seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, gloses entre parenthèses et gloses du Rama comprises —, puis décomposé.
Le seif pose la double exigence, puis en tire deux conséquences opposées : le mot autre ne fait rien, le mot plus large fait quelque chose. Il ferme sur un troisième cas, où le cœur d’autrui remplace le sien.
שצריך לפרוט הנדר כשפתיו. ובו ג׳ סעיפים:
אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט) ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר:
« שצריך לפרוט הנדר כשפתיו. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
Un seif de trois lignes, et deux positions : la première tient le rêve pour rien, la seconde demande dix hommes. Le Mehaber donne la première, rapporte la seconde, et conclut qu’il faut en tenir compte.
הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים) ויש לחוש לדבריהם (מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר) (רשב״א סימן תרס״ח):
« הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב)
Deux manières de défaire un vœu à l’instant : se raviser soi-même, ou accepter la protestation d’autrui. Et une condition qui vaut pour les deux.
הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם (תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י) לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום:
« הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
« תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג)
« לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
פיו ולבו שוין — « sa bouche et son cœur sont pareils ». La condition centrale, et elle est double : il faut que la bouche ait parlé, et que ce qu’elle a dit soit ce que le cœur voulait.
לבטא בשפתים — « articuler des lèvres ». C’est l’expression du verset dont Chmouel tire l’exigence de la parole ; le Taz la cite en trois mots au début de son commentaire.
פת סתם — « du pain sans précision ». Le mot large qui contient le mot étroit : c’est lui qui rend le second cas du seif 1 différent du premier.
על דעת אחרים — « selon l’avis d’autrui ». Le vœu fait sur l’intention d’autres hommes : leur cœur tient alors la place du sien.
תוך כדי דיבור — « dans le temps d’une parole ». Le délai pendant lequel la rétractation vaut encore. Le Chakh en donne la mesure : le temps de dire au maître שלום עליך רבי.
דברים שבלב אינם דברים — « les choses du cœur ne sont pas des choses ». Le principe opposé, qui explique pourquoi la rétractation intérieure ne vaut rien, et sur lequel repose la position du Ba’h au seif 1.
Toute la matière du seif 1 est dans une seule page de Chevouot. Chmouel y pose l’exigence de la parole ; une braïta l’oppose à un autre verset ; et Rav Chéchet, en réponse, produit exactement les deux cas du seif — le pain d’orge à la place du blé, et le pain sans précision.
« אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
Le seif 2 n’a pas de source directe : la guemara ne parle que de celui qu’on a mis au ban en rêve. C’est de cette phrase, et de la distance qu’il y a entre elle et notre cas, que naissent les deux positions du seif.
« אָמַר רַב יוֹסֵף: נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ, וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא » (נדרים ח׳ ע״א)
Le Rambam écrit la règle dans les vœux en renvoyant expressément aux serments, et c’est dans les serments qu’il la développe : la condition, le cas du mot autre, le cas du mot large, l’avis d’autrui, la rétractation immédiate et sa mesure.
« וְאֵין הַנּוֹדֵר נֶאֱסָר בְּדָבָר שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ב)
« אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּאֵנִים וְאָמַר עֲנָבִים. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵין כָּאן נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ב)
« הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ג)
« מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י)
« הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״א)
« גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ד)
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ט״ו)
« וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ז)
« נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ט)
Le Tour donne les mêmes trois matières, et ajoute une position que le Mehaber ne retiendra pas : un יש אומרים qui distingue le savant de l’homme du commun. Le Beit Yossef en donne la source — une réponse des Tossefot — et rapporte la position du Roch, du Rachba et du Raavad.
« אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין » (טור יו״ד ר״י)
« וי״א דהיינו דוקא ת״ח אבל עם הארץ אסור בכל וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ » (טור יו״ד ר״י)
« והנודר בחלום כתב א״א הרא״ש ז״ל שאינו כלום ואינו צריך שאלה » (טור יו״ד ר״י)
« וכתב הרא״ש אם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחטין ולא בשעורין » (ב״י יו״ד ר״י)
« אבל גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דפת חטים פת שמיה » (ב״י יו״ד ר״י)
« כלומר משום דמהימנינן ליה במאי דאמר שלא היה בלבו אלא פת חטין אבל ע״ה אסור בכל דכיון דאמר פת סתם כל מין פת במשמע » (ב״י יו״ד ר״י)
« ולא דמי לנדוהו בחלום דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו וצריך קירוב » (ב״י יו״ד ר״י)
« תשובה לא נאמרו דברים בגמרא אלא בנדוהו בחלום אבל לחשש בעלמא חושש אני לרווחא דמלתא אפי׳ בשבועות ונדרים » (ב״י יו״ד ר״י)
« כתב הראב״ד דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקין לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו » (ב״י יו״ד ר״י)
« ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפי דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שקבל דבריהם » (ב״י יו״ד ר״י)
Vingt-et-une entrées : sept du Chakh, cinq du Taz, cinq du Baer Hetev, trois du Pit’hei Techouva, une des Nekoudot HaKessef. Elles sont citées ici toutes, dans leur ordre.
« מותר בשניהם. בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק א)
« אסור בשל חטים לבד. כשהיה בלבו פת חטים או בשל שעורים כשהיה בלבו פת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם כדלקמן סימן רי״ז סי״ט » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« וכתב הב״ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא דעת המרדכי בשם ראבי״ה ודלא כב״י עכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« ואם נדר על דעת אחרים כו׳. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכיון שהיה פיו ולבן של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם עכ״ל רמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« שיתירו לו עשרה כו׳. כדלקמן סימן של״ד סל״ה בנידוהו בחלום » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ונראה דלסברא זו אפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום כמו התם גבי נידוי דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ויש לחוש לדבריהם. והכי נהוג ונראה דה״ה באשה שנדרה בחלום שצריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל ב״ח וכן נוהגין » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ה)
« תוך כ״ד. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ו)
« תוך כ״ד לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן ולא אמרינן מאחר שחזר תוך כדי דבור למחאתן והם מיחו בו תוך כ״ד לנדרו דזה יחשב תכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« שכאן אין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה כמ״ש הראב״ד ודלא כב״י שלא ידע כוונתו » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« ונראה דגם הרמב״ם והטור מודים לזה כ״כ בד״מ ומביאו הדרישה וכ״כ הב״ח וכן מסיק בכסף משנה גופיה סוף פ״ב מהל׳ שבועות » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« שיוציא בשפתיו. שנאמר לבטא בשפתים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק א)
« מותר בשניהם. בפת חטים מותר דהא לא הוציא בשפתיו ובשעורין מותר דהא לא גמר בלבו ואנן בעינן פיו ולבו שוין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ב)
« כתב הרא״ש והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« דדבריו שבלב הוי דבריו לגבי אנס משמע דבלאו אנס לא אזלינן בתר דברים שבלב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« תירץ בשם הרמב״ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו יאסרו פירות לעולם אלא שמחשב בלבו באמת דוקא היום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אבל הכא שהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה לומר פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אלא דרבינן מפסוק לכל אשר יבטא דאזלינן בתר מחשבתו כל שפיו אינו מכחיש דפת חטין נמי פת שמיה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכן נראה פירוש דברי הטור שכתב והוציא בשפתיו פת סתם דהיינו שלא במתכוין להוציא פת סתם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« ותירצו בחד תירוצא דההיא דנודרין להרגין מיירי בעם הארץ והכא בתלמיד חכם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכך כתב רש״ל דוקא אם טעה במה שאמר פת סתם אבל אם אומר בכוונה פת סתם אזלינן בתר פיו ואסור גם בשעורין ודבריו שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« ואינו צריך שאלה. כ״כ הרא״ש דדוקא בנידוהו בחלום אמרו בגמרא דצריך התרה בעשרה בני אדם כיון שהרחיקוהו מן השמים צריך קירוב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« אבל בנשבע אפילו בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כ״ש בחלום שאין כאן לא פה ולא לב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« והיש אומרים הוא הרשב״א כתב דלחשש בעלמא יש להחמיר אפי׳ בשבועה בחלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« אלא שמו״ח ז״ל כתב דאין הבעל יכול להפר כיון דמן השמים השביעוה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ומצאתי למהר״ל מפראג שהשיב בתשוב׳ הלכה למעשה כהרא״ש דאין צריך התרה כלל » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« תוך כדי דיבור לנדרו. פירוש שמחאת אחרים וקבלתו את דבריהם הכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« דאי יש בהמחאת אחרים יותר מכדי דיבור מחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« אבל באמת אין אחרים מזדקקין לנדרו וזה הקשה הראב״ד ועל כן תירץ רמ״א דהכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו ולא כבית יוסף » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« לבד. דהיינו כשהיה בלבו פת חטים ואם היה בלבו של שעורים אסור בפת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים עכ״ל וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« אחרים. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע (אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי) רמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ב)
« שיתירו. כתב הש״ך דלסברא זו נראה דאפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכתב הב״ח דה״ה אשה שנדרה בחלום צריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל וכן נוהגין » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« והט״ז כתב שמצא בתשובה למהר״ל מפראג שהשיב הלכה למעשה כדעת הראשונה בש״ע דא״צ התרה כלל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« דיבור. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ד)
« לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן שאין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה ומחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ה)
« ודעתו דאפי׳ אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« באחד שחלם לו שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב דהכא אפילו הרא״ש מודה כיון דפריעת ב״ח מצוה » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ב)
« א״כ משמים הראו לו לזרוזי נפשיה למצוה וע״כ יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ב)
« וכתב דלפי דברי ש״ך שרוצה ללמוד מנידוי לנדר דאף שהתירו לו בחלום צריך התרה ה״ה בנ״ד דחזרה תכ״ד לא מהני כיון דחיישינן שהחזרה הוא דברים בטלים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אך באמת נראה דאין ללמוד מנידוי לנדר דדוקא גבי נידוי שמן השמים הרחיקוהו הוא דהחמירו בו כ״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« במי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד״ר » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« והשיב לענין ספק הא׳ ודאי דאין אסור אלא בפסח הראשון שלפנינו » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« כבר קדמו הב״ח בכל זה והבאתיו בש״ך ס״ק ב׳ » (נקודות הכסף יו״ד ר״י)
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle décide |
|---|---|---|
| א | « אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | Les deux conditions du vœu : la parole et l’accord de la bouche et du cœur |
| א | « לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | Mot autre que la pensée : rien ne prend, ni sur l’un ni sur l’autre |
| א | « אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | Mot plus large que la pensée : le cas retourné |
| א | « אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | Le vœu prend sur ce que les deux ont en commun |
| א | « ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | Vœu fait sur l’avis d’autrui : leur cœur remplace le sien |
| ב | « הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | Le vœu prononcé en rêve n’est rien, et ne demande pas de שאלה |
| ב | « ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | Position contraire : dix qui savent lire le délient, par un regret |
| ב | « ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | Le Mehaber ne tranche pas comme eux, mais demande d’en tenir compte |
| ב | « מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב) | Glose : à défaut de dix, trois suffisent, comme pour tout vœu |
| ג | « הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ג) | Rétractation immédiate, ou acceptation de la protestation d’autrui |
| ג | « תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג) | Glose : le délai se compte depuis le vœu, non depuis la protestation |
| ג | « לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג) | La rétractation doit sortir de la bouche ; le cœur seul ne vaut rien |
Il voulait interdire une chose et en a nommé une autre. Le seif 1 dit : ni l’une ni l’autre. Mais le Ba’h et le Maharchal avertissent que tout dépend de savoir si le mot est sorti par erreur : c’est un fait, et il ne s’établit pas après coup par commodité.
Il pensait à une chose précise et a employé un terme général. Le vœu prend sur ce que le terme général et la pensée ont en commun. Et si le terme général a été choisi à dessein ? C’est la ma’hloket du siman.
La clause finale du seif 1, reprise du Rambam par le Chakh : c’est leur intention qui fixe la portée, non la sienne.
Selon la lettre du seif, ce n’est rien. Mais le Mehaber demande de tenir compte de l’autre position, et le Chakh écrit והכי נהוג. La glose du Rama prévoit le cas où dix hommes ne se trouvent pas.
Le délai est très court — le temps d’une salutation — et il se compte depuis le vœu. Et la rétractation doit être dite : y avoir pensé ne suffit pas.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״י · ♥ Soutenir