A first approach to Siman 215, six seifim at the heart of נדרים. Siman 213 asked what a vow does not catch, for want of substance; this one asks the reverse — how a vow catches what the Torah commands. Someone says קונם סוכה שאני יושב, and he is barred from sitting in his own sukkah. Then the siman turns to the commonest case: he vowed to fast, and a Shabbat falls within the period. Finally it sets the limit — a vow takes on a positive command, not on a prohibition — and reports the contrary view. These are rules למעשה: every real case goes to a Rav.
Subject: The vow that takes effect on a matter of mitzva
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רט״ו (ו׳ סעיפים)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
A vow (נדר) does not bind the person: it forbids a thing. One who says קונם over a loaf does not bind himself; he makes that loaf forbidden to him, as an offering would be. An oath (שבועה) does the reverse: it binds the man to an act or an abstention.
From this difference the whole siman follows. An oath cannot impose itself against a mitzva, because a man already bound by the Torah has nothing left with which to bind himself. But a vow meets no obstacle: it bears on the object, and the object was not yet forbidden. That is why vows take effect on a matter of mitzva — one can make the sukkah forbidden to oneself.
The siman unfolds this rule over six seifim: the textbook case (seif 1), its application to fasting when a Shabbat falls in the period (seifim 2 to 4), its limit — a vow does not take on what is already forbidden (seif 5) — and the contrary view (seif 6).
Here are the six seifim, each first in full — as the source gives it, parenthetical glosses and the Rama’s glosses included — and then broken down clause by clause.
The seif states the rule of the siman and at once shows it at work on two mitzvot: he said קונם of the sukkah and of the lulav, and the prohibition holds. The Rama’s gloss adds an altogether different question: is this man also punished?
הנדרים חלים על דבר מצוה. ובו ו׳ סעיפים:
נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב: הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר״ח) וי״א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא (מרדכי מצא בשם ראבי״ה ור״ן ורא״ש בנדרים ועב״י סימן רל״ו) וכן עיקר:
« נדרים חלים על דבר מצוה » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« אסור לישב בסוכה וליטול לולב » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר״ח » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« וי״א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« מרדכי מצא בשם ראבי״ה ור״ן ורא״ש בנדרים ועב״י סימן רל״ו) וכן עיקר » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
The first application, and a practical one. A man vowed to fast for a set period and finds that it contains days on which one does not fast. The seif does not say the vow lapses: it says the vow is released, and how.
נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר:
« נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« והותר כל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
The seif limits the previous one, and this is the most useful distinction in the siman: everything depends on the formula used. A vow proper requires release; a mere acceptance of a fast requires none, because it never took hold of those days at all.
במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד (ועיין בא״ח סימן תי״ח):
« במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« ועיין בא״ח סימן תי״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
The seif draws the consequence of seif 1: in vow language, even expressly aiming at Shabbat does not void the vow. Then it stops short at Ḥanukka and Purim — and that last line is the knot of the siman, which the Shakh will untie at ס״ק י״א.
המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו״ט חל הנדר וכן הנודר לצום יום ראשון או ב׳ כל ימיו ופגע בהם יו״ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר״ח אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל (ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן):
« המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו״ט חל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« וכן הנודר לצום יום ראשון או ב׳ כל ימיו ופגע בהם יו״ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
The longest and most theoretical seif of the siman. It bounds the rule: a vow takes effect on a positive command in any of its forms, but not on a prohibition. The reason is simple: what is already forbidden is not free — there is nothing for the vow to bite on.
הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע״י עצמו אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו והוא הדין לאיסור הבא ע״י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא אא״כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע״פ שיש בביטולו לא תעשה:
« הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע״י עצמו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« והוא הדין לאיסור הבא ע״י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« אא״כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע״פ שיש בביטולו לא תעשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
The seif opens with וי״א, “and some say” — that is, it disputes seif 5. The Taz, at ס״ק ז, indeed maintains that it is no seif at all: the ו of וי״א was taken by the copyist for the numeral of the sixth seif.
וי״א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור: הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל. (ריב״ש מביאו ב״י ס״ס רל״ו):
« וי״א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו)
« אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו)
« אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו)
« הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו)
« אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל. (ריב״ש מביאו ב״י ס״ס רל״ו » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו)
The whole rule of the siman rests on a derivation in the Gemara. One does not swear to transgress mitzvot, for it says לא יחל דברו — but he may profane it for the things of Heaven. A vow bears on the object, and the verse does not reach it in the same way.
« מִנַּיִן שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, ״דְּבָרוֹ לֹא יַחֵל״ — אֲבָל מֵיחֵל הוּא לְחֶפְצֵי שָׁמַיִם » ((נדרים ט״ז ע״ב))
The Mishna gives, just before, the contrast the Shakh will invoke at ס״ק ג. “קונם that I shall not sleep” has no substance — and yet the Mishna holds him under בל יחל; that is exactly the difficulty of siman 213, and the Shakh answers here that our formula does name an object.
« קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (משנה נדרים ב׳:א)
The Rambam opens chapter 3 with the four differences between a vow and an oath, and the third is our siman. He then gives the textbook case — and note that he names the מצה of the Pesa’h night, the sukkah and the tefillin, where the Shulchan Arukh takes the sukkah and the lulav.
« שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת. וּנְדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
« כֵּיצַד חָלִים הַנְּדָרִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת. הָאוֹמֵר הֲרֵי הַמַּצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֲסוּרָה עָלָיו. הֲרֵי יְשִׁיבַת הַסֻּכָּה בֶּחָג הַסֻּכּוֹת אֲסוּרָה עָלָיו וַהֲרֵי הַתְּפִלִּין אֲסוּרוֹת בִּנְטִילָה עָלָיו הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ו)
The Tur gives our siman almost in the words of the Shulchan Arukh, and at once adds the Ramban — whence the distinction of seif 3 between the two formulas. The three ways of reconciling the sugya in Nedarim with that in Taanit, which the Taz will unfold at ס״ק ג, are already here.
« נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב » ((טור יורה דעה רט״ו))
« וכתב הרמב״ן דוקא שהוציאו בלשון נדר ממש כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי לכך צריך שאלה » ((טור יורה דעה רט״ו))
The commentaries on this siman number forty entries: seventeen ס״ק of the Shakh (eighteen paragraphs — ס״ק י״א carries two), seven of the Taz, twelve of the Ba’er Hetev, two of the Pit’hei Teshuva, two of the Nekudot HaKesef. We cite them all, in order, summarising none. The Arukh HaShulchan is not cited: it is not accessible to us for this siman. Neither are the Pri Ḥadash, the Biur HaGra and the Be’er HaGolah.
This is the principal commentary of the siman, and by far: seventeen entries, two of them full dissertations — ס״ק ח on the word אפילו, ס״ק י״א on the contradiction with Ora’h Ḥayim 570.
« נדרים כו׳. דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל״ט ס״ד וע״ש דין נדוי: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק א)
« סוכה שאני יושב כו׳. אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וכ״כ הר״ן. ב״ח וכ״כ הט״ו בא״ח סי׳ תקפ״ו ס״ה גבי שופר ועיין בתשובת מנחם עזריה סי׳ ל״א: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« שאני יושב. ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר. ר״ן בשם התו׳ ומביאו הב״ח וע״ל סי׳ רי״ג וע״ל סי׳ רל״ט ס״ד: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« ומתירין לו נדרו כו׳. כתב הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי״ט מתירין לו כו׳ שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי״ט כו׳ וכיוצא בזה וכן משמע בא״ח סי׳ תק״ע וכן עיקר וכן משמע מדברי הב״ח: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« וי״א דאין כו׳. מיהו נראה דהיו מכין אותו מכת מרדות כדכתב הרא״ש בנדרים ס״פ רבי אליעזר והוא ע״פ הירושלמי ובהכי נ״ל ליישב דברי ראבי״ה שאין סותרין זא״ז שכתב במרדכי ריש שבועות בשם ראבי״ה דאין מלקות בנדר ואחר כך כתב אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי״ה שצוה להלקות את רבי ישראל שנדר שלא יחזור ההלכה » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« לאחיו למחר פתח לו בחרטה וצוה להלקותו לאחר שהותר לו נדרו עכ״ל דמה שצוה להלקות את רבי ישראל היינו מכת מרדות מדרבנן דהא מלקות אינו נוהג עכשיו. כן נ״ל: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« והותר כל הנדר. שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע״ל סי׳ רכ״ט: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« ולא חנוכה ופורים. ע״ל סקי״א: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויו״ט בלבד. אין צריך התרה אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית וכ׳ הב״ח קשה תרתי. חדא מאי אפילו אדרבה כ״ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת וי״ט בלבד ועוד שהוא סותר דברי עצמו שבספרו הארוך (בב״י בא״ח סימן תי״ח) כתב דמדברי ה״ה והראב״ד נראה דכ״ש הוא » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« וכאן כתב ואפילו ולא דק דלפי האמת כל שכן הוא עכ״ל. ואני אומר דשפיר קאמר אפי׳ ל״מ ברישא דלא נתכוין לשבת וי״ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת וי״ט בהדיא בפגעו בהן דמה״ט בקבלו בלשון נדר חל בשבת וי״ט במתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהם אין צריך שאלה להסמ״ק וא״כ הוה אמינא ה״ה בקבלו בל׳ קבלת » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« תענית וכן בא״ח סימן תי״ח כתב משמע היכא דאמרינן שאם אירע יו״ט בתוך הימים שקבל עליו להתענות אינו דוחה יום טוב כ״ש היכא דקיבל עליו בפירוש להתענות באותו יום כו׳ וכן נראה מדברי הרב המגיד והראב״ד כו׳ אם כן הא דפגעו בהן מפורש בהדיא והא דקבל עליו להתענות בפירוש אף ע״ג דלפי האמת כ״ש הוא מכל מקום » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« הוצרך לומר כן ממשמעות כיון שאינו מפורש בהדיא והוה ס״ד למימר דגרע טפי וכמ״ש ודוק וכן מוכרח ליישב לשון אפי׳ שכתבו הרמב״ם והט״ו לקמן סימן שי״ז ס״ב וכמ״ש שם בס״ק ו׳ ע״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« חל הנדר כו׳. מיהו יש להתיר כמ״ש בס״ק ד׳. לקמן סימן רל״ט ס״ק י״ט כתבתי דאע״ג דחל הנדר ראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט)
« נדרו בטל. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן. ר״ל דשם כתב יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וי״ט או ר״ח חנוכה ופורים או עי״כ כו׳ אם קבלו בל׳ הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם כו׳ ולהרמב״ם בכולן חייב לצום בהן אם לא יתירו לו חוץ מחנוכה ופורים כו׳ הרי שכתב סברא ראשונה בסתם וכאן כ׳ רק » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« סברת הרמב״ם לבד בסתם ולי נראה לתרץ משום דבא״ח סי׳ תי״ח הקשה הב״י על הרמב״ם היאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה שאנו אומרים לו קום אכול ותירץ דמשום מיגדר מילתא או משום שיש פנים וטעם לדבר שיש כח בידם לקיים דבריהם א״כ נ״ל להמחבר להכריע דדוקא הכא בנדר לצום יום א׳ או ב׳ כל ימיו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א״כ מיעקרא מלתא דרבנן אבל בא״ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים אם כן יתענה חנוכה ופורים פעם אחת או ב׳ ולא מיעקר מילתא דרבנן בכך ואין להקשות א״כ מנ״ל להמחבר שהרמב״ם סובר כן דילמא באמת דוקא בנדר כל ימיו סובר כן שהרי לא כתב » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« אלא כלשון המחבר כאן י״ל דע״כ הרמב״ם ס״ל דבכל ענין נדרו בטל דהא הוציא דין זה ממאי דאמרי׳ פ״ק דתענית יחיד שקבל עליו תענית ב׳ וה׳ של כל השנה ואירעו בהן ימים טובים הכתובים במגילת תענית נדרו בטל וכמבואר בבית יוסף סימן תי״ח והתם הא קאמר שקבל עליו ב׳ וה׳ של כל השנה משמע רק שנה אחת ולא כל ימיו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« ומה״ט גם כן נראה לו להכריע ולהביא סברת החולקים על הרמב״ם משום דהר״ן הקשה על סברת הרמב״ם מהירושלמי ומביאו ב״י שם ויש לומר שלא נדחה סברא זו אלא בנדר לזמן אבל בנדר כן כל ימיו נדרו בטל תדע שיש לחלק כדפירש׳ שהרי בסעיף ג׳ כתב המחבר אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ולא יום » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« טוב ור״ח ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ״ש כאן בסעיף ד׳ ואם כן יסתרו דברי המחבר גופיה מיניה וביה ודוחק לומר דחנוכה ופורים כדי נסבה אלא ודאי בסעיף ג׳ דמיירי בנדר לזמן ידוע שאני וכדפי׳ גם בא״ח סימן תק״ע כתב הרב והכי נהוג כסברא הראשונה ודלא כמו שפסק » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« בי״ד סימן רט״ו עכ״ל לא עלה על דעתו לחלק כן אבל לפי מה שחלקתי לא תמצא שום פוסק שחולק על הרמב״ם בזה (ועוד שהסמ״ג לאוין רמ״ב דף ע״א כתב ג״כ כהרמב״ם וגם ר׳ ירוחם ני״ד ח״ו כתב שכן עיקר וכ״פ בתשו׳ בנימין זאב סימן רס״ה) כן נ״ל. » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« ולענין שבועה עיין מה שכ׳ המחבר בא״ח ס״ס תי״ח ותק״ע אבל בעל הלבוש כתב בס״ס תי״ח דאפי׳ נשבע בפירוש להתענות בר״ח לא יתענה אע״פ שר״ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא עשו חכמים חיזוק לדבריהם דהוי כמו דאורייתא דאין שבועה חלה עליו כו׳ ע״ש שדבריו לא נהירין ולא ידעתי מנין לו זה ולמה לו זה (ואפי׳ » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« למ״ש המחבר שם בשם הרמב״ם היינו משום דר״ח הוי דאורייתא) ואפשר כיון ליישב בזה מה שהקשה הב״י בטור א״ח ס״ס תי״ח על מ״ש הטור בא״ח סימן תק״ע גבי ר״ח אבל לא הועיל כלום בזה דס״ס אחנוכה ופורים קשיא אלא העיקר דבר״ח וחנוכה ופורים ועי״כ שהם מדרבנן השבועה חלה עליהם וכ״כ הב״ח בא״ח סי׳ תק״ע ועוד דאפי׳ » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« להרמב״ם דנראה מדבריו דר״ח ועי״כ דאורייתא י״ל דמודה דשבועה חלה עליהם די״ל דס״ל כמ״ש הר״ן פ׳ שבועות שתים בתרא ופ״ק דנדרים (דף ח׳ ע״א) דאפילו דבר שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ״כ הרב לקמן סי׳ רל״ו ס״ב והמחבר סי׳ רל״ט סעיף ו׳ וכ״כ הב״ח בסי׳ רל״ו ס״ס » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« ד׳ שדעת הרמב״ם שכתב שנשבע לחבול בעצמו חל השבועה כיון דחבלה לא אתיא אלא מדרשא גם לקמן ר״ס רל״ט הביא ב״י תשובת הר״ן שכתב וסעד מצאתי לדברי מדברי הרמב״ם וזהו דלא כהמחבר בא״ח שם שכתב דלהרמב״ם אין השבועה חלה הלכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ״ש הרב שם: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« האחרונים בשם תשובת מהר״מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים תחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה דבנודר בלשון נדר אף להרמב״ם צריך התרה בהן דלא דמי לחנוכה ופורים דכתיבי במגלת תענית ולא בטלו עדיין וגם חשיבי טפי ועשו חכמים חזוק מה שאין כן באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« מדבריהם עליהם כן נ״ל: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« כיצד הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין הנדר חל עליו כו׳. כתב הב״ח ואיכא לתמוה דפסק בתחלה בסתם דלא חל הנדר וכדעת הרשב״א בתשובה ואחר כך כתב י״א דחל הנדר ולפעד״נ עיקר כפירש״י והתוספות והטור כו׳ ותימה לתמיהתו דהרי מתחלה כתב סברת הרשב״א ואחר כך כתב וי״א כו׳ והכי סוגיא דעלמא בכל דוכתי ואפשר שהיה כתוב » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« בספרו י״א בלא וי״ו גם מה שכתב ולפעד״נ עיקר כפרש״י והתוס׳ כו׳ אומר אני שאלו עיין בתשובת הרשב״א סימן תרט״ו שהאריך שם בכמה ראיות וטעמים לדבריו לא היה כותב כן ואם לא ישרו בעיניו ה״ל להביאם ולדחותם גם מה שכתב והתוספות נמשכו לשטתו במה שכתב דהך ומיהו לר״י ב״ב כו׳ שכתבו התוס׳ הוא עיקר אבל לפעד״נ » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« אפילו להאי ומיהו דוקא לר״י ב״ב הוי הכי ולא לדידן דאל״כ האי ועוד דהא דנדרים כו׳ שכתבו התוס׳ לא קיימא כלל וא״כ אדרבה מסקנת התוס׳ כהרשב״א וכן הוא בפסקי תוס׳ פרק שבועות שתים סימן י״ח להדיא ע״ש מיהו דעת הר״ן פ״ב דנדרים דף י״ח ע״א כהטור: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« אא״כ נשאל על השבועה כו׳. כלומר כשנשאל על השבועה אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע״ל סי׳ רכ״ט וס״ס רל״ט: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ג)
« וי״א שאם נדר מדברים האסורים כו׳. וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח״כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו לפי שהנדרים חלים ע״ד מצוה ושבועות וכ״כ הר״ן שם: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ד)
« אבל אם כו׳. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט״ו)
« דהוה ליה מתפיס בדבר האסור. מיהו בע״ה י״א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי׳ ר״ה: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט״ז)
« אין מצה עשירה בכלל. כלומר ומותר לאכלה בלא התרה אבל מ״מ בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח כמו שנתבאר בא״ח סי׳ תפ״ה ולקמן סי׳ רל״ו ס״ה: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ז)
Seven entries, two of them decisive: ס״ק א, which gives the underlying reason for the whole siman, and ס״ק ג, which unfolds the three ways of reconciling Nedarim and Taanit.
« חלים על דבר מצוה. הטעם דנדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק א)
« ומתירין לו את נדרו. בפרישה כתוב מלשון הטור משמע שבזה לא מהני התרה מדכתב ומ״מ לא יצום כו׳ ולא כתב כן ארישא דהיינו סוכה שאני יושב ואין זה דקדוק כלל דודאי בכל נדר מהני היתר אלא דבתענית קמשמע לן דלא נימא דגם תענית הוא מצוה ויקיים נדרו וכתב עוד בפרישה שגם הסמ״ג שמביא הטור אחר כך ס״ל כן דאין » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« היתר לנודר בתענית בי״ט וגם זה אינו ודברי הספר המצות יתבאר לפנינו בס״ד: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« בד״א שצריך התרה כו׳. זהו דעת הרמב״ן בטור והנה נבאר דברי הטור בקצרה במה שהביא ספר המצות ושאר המשך דבריו ע״פ מה שהביא בב״י בא״ח סי׳ תי״ח ד׳ הפוסקים ומתוך זה יתבאר שיש כאן מקום עיון על הש״ע בסעיף ד׳ דהטור כתב בשם ספר המצות לחלק בין קבל עליו להתענות בי״ט עצמו או אירע כך בתוך הזמן כו׳ דהפוסקים » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הוקשה להם תרי דוכתי בתלמוד אהדדי דהיינו דבפרק קמא דתענית איתא דאם קבל עליו יחיד תענית שני וחמישי כל השנה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית יבטל גזירתנו את נדרו וקשה על זה דהא אמרינן נדרים חלים על דבר מצוה ותו דהא אמרינן פותחין בכבוד שבת ויום טוב שמע מינה דהנדר חל ועל זה תירץ » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הרמב״ן דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו באומר לשון נדר גמור הרי עלי אכילת יום פלוני אבל ההיא דפרק קמא דתענית מיירי מקבלת תענית בעלמא כגון שאומר אהא בתענית למחר ובסמ״ק סי׳ פ״א והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב״י דהיינו סמ״ג ומשום הכי הקשה מה שהקשה אבל באמת היינו סמ״ק שכתב » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« חילוק זה. דהיינו דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה מיירי בנודר בפירוש להתענות בי״ט וההיא דתענית מיירי שאירע כך בתוך הזמן שנדר להתענות דבזה אמרינן דאותו הנודר להתענות לא נתכוין לבטל גזירות חכמים וכ״ש דין תורה ביום שלא להתענות אבל פשוט שגם לספר המצות מהני התרה בכל גווני ולא כמו שעלה על דעת בעל » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הפרישה שזכרתי בסעיף א׳ והב״י בא״ח סי׳ תי״ח הקשה על סה״מ בזה דהא תנן אין גוזרין תענית על הצבור בר״ח וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין הרי שאע״פ שאירע ר״ח וחנוכה כו׳ בתוך הימים האלו שקבלו להתענות מתענין מ״מ אין מתחילין להתענות בהם ומשמע שאפי׳ גזרו להתחיל בהם אין גזירתם גזירה וכן נראה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« מדברי הרב המגיד והראב״ד שיותר יש לדחות התענית בנודר להתענות בי״ט עצמו מאם בא בתוך הזמן שנדר וזה היפך מדברי ספר המצות שבטור כאן. ולא ידעתי אפילו ריח קושיא בזה דודאי לענין איסור לקבל עליו תענית מתחילה חמיר בנודר על י״ט עצמו מאם הגיע בתוך הזמן שעבר שזהו עושה בכלל ושום ב״ד אין גוזרין תענית על » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« י״ט אלא דלענין אם כבר עבר אחד ועשה שנדר להתענות בי״ט עצמו חל הנדר טפי מאם הגיע בתוך הזמן דאפשר שלא חשב על זה וזה פשוט ועל זה דמתרץ הרמב״ן תרי גמרות דלעיל הביא הטור דברי ספר המצות שהוא מחלק בענין אחר ממה שחילק הרמב״ן והא דכתב הטור וכתוב בספר המצות ולא כתב ובספר המצות כתב כדרך שכותב בלשון » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« פלוגתא לפי שגם ספר המצות אינו חולק על חילוק הרמב״ן דהיינו בין קבלת תענית לל׳ נדר שחילוק נכון הוא ונ״ל שהוא מוכרח דאלו אמר לשון קבלת התענית הרי אוסר נפשו על האכילה ודמיא לשבועה דאין חלה על דבר מצוה אלא דוקא נדר כדאיתא ריש סי׳ זה אלא שאין נראה לו לסמ״ק לתרץ הגמרות בכך כיון דבשניהם איתא לשון » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« נדר ע״כ תירץ בחילוק אחר והרמב״ם עשה חילוק שלישי דההיא דפ״ק דתענית מיירי בי״ט מדרבנן שהם עשו חיזוק לדבריהם שלא יחול הנדר בהם אפילו בנודר בפירוש להתענות בהם ועל זה מסיק הטור שמסקנת הרא״ש כרמב״ן וא״כ מאחר שפסק הש״ע כאן כדעת הרמב״ן למה פסק בסעיף שאחריו שאין הנדר חל בי״ט דדבריהם שהוא דעת » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הרמב״ם והם חולקים ובא״ח סי׳ תי״ח ס״א עשה באמת פלוגתא וכאן כתב כדברי שניהם ויפה כתב רמ״א שבא״ח לא כ״כ ופסק הש״ע בא״ח שם סי׳ תי״ח שבי״ט דדבריהם חל הנדר אבל לא בדאורייתא ורמ״א בא״ח סי׳ תק״ע כתב שהמנהג דלא כרמב״ם דכאן נמצא דלענין הלכה אין לנו שום חילוק רק בין לשון נדר ללשון קבלת תענית דבלשון » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« נדר חל בכל גווני וצריך התרה ובלשון תענית לא חל כלל וא״צ התרה וזו היא דעת הרמב״ן: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי״ט. פי׳ לא מיבעיא ברישא דלא נתכוין כלל לשבת וי״ט אלא אפי׳ קיבל עליו בפירוש להתענות בשבת וי״ט מ״מ אין הנדר חל כיון שלא אמרו בלשון הרי עלי ובחנם כתב מו״ח ז״ל על לשון הש״ע כאן לא דק: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« מעשה באדם אחד שנדר לתת מן הריוח שבא מממונו מעשר וכן נהג כמה ימים ומטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ואין מקדיש דבר שלא בא לעולם כדפרי׳ פרק שור שנגח ד׳ וה׳ ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח המגיע ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שההקדש בא לעולם זה העתיק בדרישה בשם » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« רש״ל בשם מעיל צדק ולא קיי״ל כן אלא כמ״ש בח״מ סי׳ רי״ב סעיף ט׳ באומר לכשאקחנו אתננו להקדש הוה עליו שם נדר וצריך לקיים נדרו כן נ״ל. עוד הביא הג״ה משמו דרש״ל הר״ר אליעזר ממי״ץ בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש יו״ט ושבתות אומר להם לא נתכוונתי להם אין צריך אפי׳ התרה דדברים » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« שבלב כי הני שמוכחים הוי דברים ע״כ ונ״ל שזהו כדעת ספר המצות שזכרנו ולפי מה דקיימא לן כרמב״ן אף כאן צריך התרה כל שאמר בלשון נדר כדלעיל אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן על זה דהא אינו סותר לשון נדרו שנדר להתענות חודש אחד ובזה נראה לקיים דברי הג״ה הנ״ל » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« ודברי הש״ע בסעיף ב׳ דצריך היתר לא מיירי מזה אלא לא עלה על לבו ימי י״ט ושבת כלל בשעת נדרו. עוד הג״ה אחת משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח שני וחמישי ושני עד ר״ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנות כל ימי ניסן עד כאן וכתב מו״ח ז״ל דהיינו » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« דוקא בלשון קבלת תענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר הפסח דלא עדיף מנדר להתענות ביום טוב: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« המקבל עליו כו׳. כבר כתבתי בסעיף ג׳ מה שקשה על זה: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« חל על מי שנשבע שיישן כו׳. נראה פירושו שאם נשבע שבוע שאישן ואחר כך נודר קונם שינה עלי דחל הנדר כמו באומר לאשתו הנאת תשמישך עלי דחל הנדר כדלקמן אע״ג דבאומר תשמישי עליך לא חל דהוא משועבד לה מ״מ יכול לאסור הנאתו ממנה אע״פ שהוא משועבד לה הכי נמי כאן אף שהוא חייב לישן או לשתות יכול לאסור הנאת » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« השינה עליו בלשון נדר ולא דמי למ״ש תחילה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח״כ אומר קונם ככר זה עלי דלא הוה נדר דשם הוי הנדר ג״כ כמו השבועה משא״כ כאן הוי הנדר להיפך מהשבועה חל כמו בקונם הנאת תשמישך עלי: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« י״א שאם נדר כו׳. נראה דיש לגרוס וי״א כו׳ בוי״ו וחולק על מ״ש לעיל דאין הנדר חל על לא תעשה ועל זה אמר וי״א דחל עליו והמסדר ההעתק הבין שהך ו׳ של וי״א הוא רושם לסעיף ו׳ וע״כ סידר כאן ו׳ סעיפים ובאמת כל זה מסעיף ה׳ והוי״ו שייכא לתיבת וי״א: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ז)
Twelve entries. The Ba’er Hetev is here an abridgement of the Shakh and the Taz, and is valuable for that very reason: it shows what the A’haronim retained of each discussion.
« יושב. כ׳ הש״ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וע״ל סימן רל״ט ס״ד וכ׳ הט״ז דוקא בנדרים הדין כן דכיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק א)
« עליו (ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו) אבל שבועה אוסר עצמו לעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה (נדר שלא לישא אשה הראויה לבנים חל עליו הנדר אבל אם נשבע אין שבועתו כלום ואם נשבע סתם שלא לישא שום אשה חלה השבועה בכולל הרדב״ז ח״א סי׳ א׳ ע״ש): » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק א)
« ומתירין. כ׳ הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת ויו״ט מתירין לו כו׳ שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת ויו״ט וכו׳ וכיוצא בזה וכ״מ בא״ח סימן תק״ע וכן כתב הב״ח וכן עיקר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« מלקות. מיהו נראה דהיה מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« והותר. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע״ל סי׳ רכ״ט: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« ואפילו. הקשה הב״ח מאי אפילו אדרבה כ״ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת ויו״ט לבד ותירץ הש״ך דשפיר קאמר אפילו. ל״מ ברישא דלא נתכוין לשבת ויו״ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת ויו״ט בהדיא דמה״ט בפגעו בהן אם קבלו בלשון נדר חל בשבת ויו״ט אם מתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהן א״צ » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« שאלה להסמ״ק וא״כ הוי אמינא ה״ה בקבלו בלשון קבלת תענית קמ״ל ועיין בא״ח סי׳ תי״ח: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« חל. מיהו יש להתיר וראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« ופורים. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ומ״ש רמ״א דבא״ח לא פסק כן מתרץ הש״ך דנראה להמחבר להכריע דדוקא הכא דנדר לצום יום א׳ או יום ב׳ כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א״כ מיעקרא מילתא דרבנן אבל בא״ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים א״כ יתענה בחנוכה » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« ופורים פעם אחת ולא מיעקרא מילתא דרבנן בכך ובאמת דהרמב״ם ס״ל דבכל ענין נדרו בטל רק שהמחבר מכריע כן מדעתו ותדע שכן הוא שהרי בס״ג כתב המחבר אבל אם הוציאו בלשון קבלת תענית אינו דוחה וכו׳ ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ״ש כאן בס״ד א״כ דברי המחבר גופיה » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« יהיו סותרים זא״ז אלא ע״כ דיש לחלק דבס״ג מיירי בנדר לזמן ידוע כמ״ש ולענין שבועה עיין מ״ש המחבר בא״ח ס״ס תי״ח ותק״ע אבל בעל הלבוש כתב שם דאפי׳ נשבע בפירוש להתענות בר״ח לא יתענה אע״פ שר״ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא וכו׳ ע״ש ודבריו לא נהירין כלל דהא כתב הר״ן פ״ק דנדרים דאפי׳ דבר שהוא » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ״כ הר״ב לקמן בסי׳ רל״ו ס״ב והמחבר בסי׳ רל״ט ס״ו וכ״כ הב״ח הילכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ״ש הר״ב שם בא״ח וכתבו האחרונים בשם תשובת מהר״מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים חחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« בנודר לשון נדר אף להרמב״ם צריך התרה דל״ד לחנוכה ופורים דחשיבי טפי ועשו חכמים חיזוק משא״כ באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם עכ״ל ובדרישה הביא הג״ה בשם מהרש״ל בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש י״ט ושבתות ואומר להם לא נתכונתי להם א״צ אפילו התרה דדברים » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« שבלב כי הני שמוכיחים הוי דברים עכ״ל והט״ז פוסק דצריך התרה כל שאמר בלשון נדר אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן ע״ז. » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« עוד הג״ה א׳ משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח בה״ב עד ר״ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שא״א להתענות כל ימי ניסן וכתב הב״ח דהיינו דוקא בלשון קבלת חענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר פסח דלא עדיף מנדרה להתענות בי״ט עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« נשאל. פי׳ אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע״ל סי׳ רכ״ט וס״ס רל״ט: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« שיישן. כתב הט״ז נראה פי׳ שאם נשבע שבועה שאישן ואח״כ נדר קונם שינה עלי דחל הנדר (ול״ד למ״ש תחלה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח״כ אמר קונם ככר זה עלי דלא הוי נדר דשם הוי נדר ג״כ כמו השבועה מה שא״כ כאן הוי נדר להיפוך מהשבועה): » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ט)
« עובר. והב״ח כתב דנ״ל עיקר כדעה זו אבל הש״ך כתב דעיקר כדעה ראשונה מיהו דעת הר״ן כדעה זו וכתב עוד הש״ך דלדעה זו ה״ה אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח״כ אסרו עליו בקונם אסור לאכול לפי שהנדרים חלים ע״ד מצוה ושבועות וכ״כ הר״ן עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י)
« אינו. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים מיהו בע״ה י״א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי׳ ר״ה. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« עשירה. מותר לאכלה בלא התרה ועל גוף המצה לוקה ואוכלה בליל פסח כמו שכתב באורח חיים סימן תפ״ה ולקמן סימן רל״ו סעיף ה׳ עכ״ל הש״ך. » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
Only two entries, but the second is substantive: it asks how the nezirut example in seif 5 can be correct.
« שאני יושב. עבה״ט ומ״ש נדר שלא לישא אשה כו׳ עיין בזה בתשובת בשמים ראש סימן רי״א ובהגהת כסא דהרסנא שם: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק א)
« ואמר הריני נזיר. עיין בתשובת זכרון יוסף חי״ד ס״ס כ״ו שכתב דלא נקט בש״ע אלא לדוגמא בעלמא ומיירי שהיה כועס או מתאבל או שיכור ואמר הריני נזיר מכוס זה בתר דנשבע שלא לשתותו דבכה״ג אין אסור רק בשתיית כוס זה כדאיתא במסכת נזיר דף י״א וליכא איסור כולל אבל אל״כ הלא נזירות איסור כולל הוא חרצנים » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« וזגים טומאה ותגלחת וחייל על איסור שבועה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק ב)
The Nekudot HaKesef are the Shakh’s reply to the Taz. Here they have two entries, both on the Taz’s ס״ק ג.
« (סימן רט״ו ט״ז ס״ק ג׳) שיש כאן מקום עיון כו׳. עיין בש״ך ס״ק י״א ישובן של דברים: » (נקודות הכסף יו״ד רט״ו)
« (שם) והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב״י כו׳. כבר קדמו הב״ח והג״ה פרישה בזה: » (נקודות הכסף יו״ד רט״ו)
The whole siman in a grid: the seif, the clause, and what it says.
| Seif | The clause of the Shulchan Arukh | What it says |
|---|---|---|
| א | « נדרים חלים על דבר מצוה » (שו״ע יו״ד רט״ו:א) | Vows take effect on a matter of mitzva |
| א | « כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:א) | How so? He said: קונם — the sukkah I sit in, the lulav I take |
| א | « אסור לישב בסוכה וליטול לולב » (שו״ע יו״ד רט״ו:א) | he is forbidden to sit in the sukkah and to take the lulav |
| א | « הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | Gloss: and some say that he would be flogged for having vowed to annul the mitzvot |
| א | « ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר״ח » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | and his vow is released for him, and he performs the mitzva (Mordechai, beginning of Shevuot Shtayim, in the name of Rabbenu Ḥananel) |
| א | « וי״א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | and some say there is no flogging for a vain vow, only for a vain oath |
| א | « מרדכי מצא בשם ראבי״ה ור״ן ורא״ש בנדרים ועב״י סימן רל״ו) וכן עיקר » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | (Mordechai, found in the name of Raavia, the Ran and the Rosh in Nedarim, and see Beit Yosef siman 236) — and this is the main [ruling] |
| ב | « נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | He vowed to fast for a known period, and Shabbatot, Festival days and Rashei Ḥodashim fell within it |
| ב | « מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | his vow is released for him, and they open [the door] for him with those very days |
| ב | « שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | for they say to him: had you borne in mind that these days would fall within this period, you would not have vowed |
| ב | « והותר כל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | and the whole vow is released |
| ג | « במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | In what case was it said that release is needed? Where they accepted it in the language of a vow, saying: קונם the eating of such and such days is upon me |
| ג | « אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | but if he expressed it only in the language of accepting a fast, it overrides neither Shabbat nor Festival nor Rosh Ḥodesh, nor Ḥanukka and Purim — and he needs no release |
| ג | « ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | and even if he accepted upon himself to fast on Shabbat and Festival only |
| ג | « ועיין בא״ח סימן תי״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | (and see Ora’h Ḥayim siman 418) |
| ד | « המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו״ט חל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | One who accepts upon himself, in the language of a vow, to fast on Shabbat and Festival — the vow takes effect |
| ד | « וכן הנודר לצום יום ראשון או ב׳ כל ימיו ופגע בהם יו״ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | and likewise one who vows to fast on Sunday, or Monday, all his days, and a Festival or the eve of Yom Kippur falls on them: he must fast — and needless to say, Rosh Ḥodesh |
| ד | « אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | but if Ḥanukka and Purim fall on them, his vow is void |
| ד | « ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | (and see Ora’h Ḥayim siman 570, which did not rule so) |
| ה | « הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | That vows take effect on a matter of mitzva — that is specifically in a positive command |
| ה | « בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | whether it contains a bare positive command, or a positive in its fulfilment and a prohibition in its annulment |
| ה | « ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע״י עצמו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | and there is no difference in this between a prohibition that comes of itself and one he brought upon himself |
| ה | « אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | but on an ordinary prohibition it does not take effect — neither in annulling it nor in fulfilling it |
| ה | « כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | How so? He said: eating נבילה is upon me — the vow does not take effect upon him |
| ה | « והוא הדין לאיסור הבא ע״י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | and the same for a prohibition he brought upon himself: e.g. he said “an oath that I shall not eat this loaf”, then went back and said “this loaf is upon me” — he is liable only once, namely for בל יחל of the oath |
| ה | « וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | and likewise if he said “an oath that I shall not drink”, then said “I am hereby a nazir”, and drank: he is liable only once, for בל יחל of the oath — but not for the nezirut |
| ה | « אא״כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | unless he is released from the oath — for then the nezirut takes effect upon him |
| ה | « והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע״פ שיש בביטולו לא תעשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | and the vow does take effect on one who swore that he would sleep or that he would drink — even though its annulment involves a prohibition |
| ו | « וי״א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו) | And some say that if he vowed [to abstain] from forbidden things — such as נבילות and טריפות — the vow takes effect, and if he eats them he transgresses בל יחל |
| ו | « אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו) | but if he attached another thing to them, it is not caught — for his intent is only the original prohibition, since he is “one who attaches to a forbidden thing” |
| ו | « אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו) | but a thing forbidden by rabbinic law, which he forbade upon himself in the language of a vow and to which he attached another thing — that one is caught by the vow and forbidden |
| ו | « הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו) | Gloss: one who vows or swears not to eat מצה on the night of Pesa’h — מצה עשירה is not included |
| ו | « אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל. (ריב״ש מביאו ב״י ס״ס רל״ו » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו) | but if he vowed not to eat מצה all year, it is possible that מצה עשירה is included (Rivash, brought by the Beit Yosef at the end of siman 236) |
Five situations, taken in the order of the siman. Each closes on the same referral: actual conduct belongs to the Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רט״ו · ♥ Support