Première approche du Siman 215, six seifim au cœur des נדרים. Le siman 213 demandait ce sur quoi un vœu ne prend pas, faute de substance ; celui-ci demande le contraire — comment un vœu prend sur ce que la Torah commande. Quelqu’un dit : קונם סוכה שאני יושב, et le voilà empêché de s’asseoir dans sa soucca. Puis le siman passe au cas le plus courant : il a voué de jeûner, et un Chabbat tombe dans la période. Enfin il pose la limite — le vœu prend sur un commandement positif, non sur une défense — et rapporte l’avis contraire. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Le vœu qui prend sur une chose de mitsva
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רט״ו (ו׳ סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Un vœu (נדר) n’engage pas la personne : il interdit une chose. Celui qui dit קונם sur un pain ne se lie pas lui-même, il rend ce pain interdit pour lui — comme le serait une offrande. Un serment (שבועה) fait l’inverse : il lie l’homme à un acte ou à une abstention.
De cette différence, tout ce siman découle. Un serment ne peut pas s’imposer contre une mitsva, parce qu’un homme déjà lié par la Torah n’a pas de quoi se lier davantage. Mais un vœu ne se heurte à rien : il porte sur l’objet, et l’objet, lui, n’était pas encore interdit. Voilà pourquoi les vœux prennent effet sur une chose de mitsva — on peut se rendre la soucca interdite.
Le siman déploie cette règle sur six seifim : le cas d’école (seif 1), son application au jeûne quand un Chabbat tombe dans la période (seifim 2 à 4), sa limite — le vœu ne prend pas sur ce qui est déjà interdit (seif 5) —, et l’avis contraire (seif 6).
Voici les six seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, gloses entre parenthèses et gloses du Rama comprises —, puis décomposé clause par clause.
Le seif pose la règle-titre et la montre aussitôt à l’œuvre sur deux mitsvot : il a dit קונם sur la soucca et sur le loulav, et l’interdit tient. La glose du Rama ajoute une question toute différente : cet homme est-il en outre puni ?
הנדרים חלים על דבר מצוה. ובו ו׳ סעיפים:
נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב: הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר״ח) וי״א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא (מרדכי מצא בשם ראבי״ה ור״ן ורא״ש בנדרים ועב״י סימן רל״ו) וכן עיקר:
« נדרים חלים על דבר מצוה » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« אסור לישב בסוכה וליטול לולב » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר״ח » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« וי״א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
« מרדכי מצא בשם ראבי״ה ור״ן ורא״ש בנדרים ועב״י סימן רל״ו) וכן עיקר » (רמ״א יו״ד רט״ו:א)
Premier cas d’application, et il est pratique. Un homme a voué de jeûner pendant une période donnée, et il s’aperçoit qu’elle contient des jours où l’on ne jeûne pas. Le seif ne dit pas que le vœu tombe : il dit qu’on le délie, et comment.
נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר:
« נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« והותר כל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
Le seif limite le précédent, et c’est la distinction la plus utile du siman : tout dépend de la formule employée. Le vœu proprement dit exige une dissolution ; la simple acceptation d’un jeûne n’en exige aucune, parce qu’elle n’a jamais pris sur ces jours-là.
במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד (ועיין בא״ח סימן תי״ח):
« במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« ועיין בא״ח סימן תי״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
Le seif tire la conséquence du seif 1 : en langage de vœu, même viser expressément le Chabbat ne fait pas tomber le vœu. Puis il s’arrête net devant Ḥanoukka et Pourim — et cette dernière ligne est le nœud du siman, que le Chakh dénouera au ס״ק י״א.
המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו״ט חל הנדר וכן הנודר לצום יום ראשון או ב׳ כל ימיו ופגע בהם יו״ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר״ח אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל (ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן):
« המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו״ט חל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« וכן הנודר לצום יום ראשון או ב׳ כל ימיו ופגע בהם יו״ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
Le seif le plus long et le plus théorique du siman. Il borne la règle-titre : le vœu prend sur une mitsva positive, quelle qu’en soit la forme, mais non sur une défense. La raison est simple : ce qui est déjà interdit n’est pas à prendre — il n’y a rien sur quoi le vœu puisse mordre.
הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע״י עצמו אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו והוא הדין לאיסור הבא ע״י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא אא״כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע״פ שיש בביטולו לא תעשה:
« הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע״י עצמו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« והוא הדין לאיסור הבא ע״י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« אא״כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
« והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע״פ שיש בביטולו לא תעשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה)
Le seif s’ouvre sur וי״א, “et certains disent” — c’est-à-dire qu’il conteste le seif 5. Le Taz, au ס״ק ז, soutient d’ailleurs que ce n’est pas un seif du tout : le ו de וי״א aurait été pris par le copiste pour le chiffre du sixième seif.
וי״א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור: הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל. (ריב״ש מביאו ב״י ס״ס רל״ו):
« וי״א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו)
« אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו)
« אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו)
« הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו)
« אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל. (ריב״ש מביאו ב״י ס״ס רל״ו » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו)
Toute la règle du siman tient dans une déduction de la guemara. On ne jure pas de transgresser les mitsvot, parce qu’il est écrit לא יחל דברו — mais on peut “profaner” sa parole devant les choses du Ciel. Le vœu, lui, porte sur l’objet, et le verset ne l’atteint pas de la même façon.
« מִנַּיִן שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, ״דְּבָרוֹ לֹא יַחֵל״ — אֲבָל מֵיחֵל הוּא לְחֶפְצֵי שָׁמַיִם » ((נדרים ט״ז ע״ב))
La michna donne, juste avant, le contraste que le Chakh invoquera au ס״ק ג. “קונם que je ne dorme pas” n’a pas de substance — et pourtant la michna le tient sous בל יחל ; c’est exactement la difficulté du siman 213, et le Chakh répond ici que notre formule, elle, nomme bien un objet.
« קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (משנה נדרים ב׳:א)
Le Rambam ouvre son chapitre 3 par les quatre différences entre le vœu et le serment, et la troisième est notre siman. Il en donne ensuite le cas d’école — et l’on notera qu’il nomme la מצה de la nuit de Pessa’h, la soucca et les tefilin, là où le Choulhan Aroukh retient la soucca et le loulav.
« שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת. וּנְדָרִים חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
« כֵּיצַד חָלִים הַנְּדָרִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת. הָאוֹמֵר הֲרֵי הַמַּצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֲסוּרָה עָלָיו. הֲרֵי יְשִׁיבַת הַסֻּכָּה בֶּחָג הַסֻּכּוֹת אֲסוּרָה עָלָיו וַהֲרֵי הַתְּפִלִּין אֲסוּרוֹת בִּנְטִילָה עָלָיו הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלָיו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ו)
Le Tour donne notre siman presque dans les mots du Choulhan Aroukh, puis ajoute aussitôt le Ramban — d’où vient la distinction du seif 3 entre les deux formules. Les trois façons de concilier la guemara de Nedarim et celle de Taanit, que le Taz déploiera au ס״ק ג, sont déjà là.
« נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב » ((טור יורה דעה רט״ו))
« וכתב הרמב״ן דוקא שהוציאו בלשון נדר ממש כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי לכך צריך שאלה » ((טור יורה דעה רט״ו))
L’appareil de ce siman compte quarante entrées : dix-sept ס״ק du Chakh (dix-huit paragraphes — le ס״ק י״א en porte deux), sept du Taz, douze du Baer Hetev, deux du Pit’hei Techouva, deux des Nekoudot HaKessef. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune. L’Aroukh HaChoul’han n’est pas cité : il ne nous est pas accessible pour ce siman. Le Pri Ḥadach, le Biour HaGra et le Beer HaGola ne le sont pas davantage.
C’est le commentaire principal du siman, et de loin : dix-sept entrées, dont deux véritables dissertations — le ס״ק ח sur le mot אפילו, le ס״ק י״א sur la contradiction avec Ora’h Ḥayim 570.
« נדרים כו׳. דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל״ט ס״ד וע״ש דין נדוי: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק א)
« סוכה שאני יושב כו׳. אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וכ״כ הר״ן. ב״ח וכ״כ הט״ו בא״ח סי׳ תקפ״ו ס״ה גבי שופר ועיין בתשובת מנחם עזריה סי׳ ל״א: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« שאני יושב. ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר. ר״ן בשם התו׳ ומביאו הב״ח וע״ל סי׳ רי״ג וע״ל סי׳ רל״ט ס״ד: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« ומתירין לו נדרו כו׳. כתב הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי״ט מתירין לו כו׳ שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי״ט כו׳ וכיוצא בזה וכן משמע בא״ח סי׳ תק״ע וכן עיקר וכן משמע מדברי הב״ח: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« וי״א דאין כו׳. מיהו נראה דהיו מכין אותו מכת מרדות כדכתב הרא״ש בנדרים ס״פ רבי אליעזר והוא ע״פ הירושלמי ובהכי נ״ל ליישב דברי ראבי״ה שאין סותרין זא״ז שכתב במרדכי ריש שבועות בשם ראבי״ה דאין מלקות בנדר ואחר כך כתב אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי״ה שצוה להלקות את רבי ישראל שנדר שלא יחזור ההלכה » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« לאחיו למחר פתח לו בחרטה וצוה להלקותו לאחר שהותר לו נדרו עכ״ל דמה שצוה להלקות את רבי ישראל היינו מכת מרדות מדרבנן דהא מלקות אינו נוהג עכשיו. כן נ״ל: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« והותר כל הנדר. שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע״ל סי׳ רכ״ט: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« ולא חנוכה ופורים. ע״ל סקי״א: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויו״ט בלבד. אין צריך התרה אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית וכ׳ הב״ח קשה תרתי. חדא מאי אפילו אדרבה כ״ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת וי״ט בלבד ועוד שהוא סותר דברי עצמו שבספרו הארוך (בב״י בא״ח סימן תי״ח) כתב דמדברי ה״ה והראב״ד נראה דכ״ש הוא » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« וכאן כתב ואפילו ולא דק דלפי האמת כל שכן הוא עכ״ל. ואני אומר דשפיר קאמר אפי׳ ל״מ ברישא דלא נתכוין לשבת וי״ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת וי״ט בהדיא בפגעו בהן דמה״ט בקבלו בלשון נדר חל בשבת וי״ט במתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהם אין צריך שאלה להסמ״ק וא״כ הוה אמינא ה״ה בקבלו בל׳ קבלת » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« תענית וכן בא״ח סימן תי״ח כתב משמע היכא דאמרינן שאם אירע יו״ט בתוך הימים שקבל עליו להתענות אינו דוחה יום טוב כ״ש היכא דקיבל עליו בפירוש להתענות באותו יום כו׳ וכן נראה מדברי הרב המגיד והראב״ד כו׳ אם כן הא דפגעו בהן מפורש בהדיא והא דקבל עליו להתענות בפירוש אף ע״ג דלפי האמת כ״ש הוא מכל מקום » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« הוצרך לומר כן ממשמעות כיון שאינו מפורש בהדיא והוה ס״ד למימר דגרע טפי וכמ״ש ודוק וכן מוכרח ליישב לשון אפי׳ שכתבו הרמב״ם והט״ו לקמן סימן שי״ז ס״ב וכמ״ש שם בס״ק ו׳ ע״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« חל הנדר כו׳. מיהו יש להתיר כמ״ש בס״ק ד׳. לקמן סימן רל״ט ס״ק י״ט כתבתי דאע״ג דחל הנדר ראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט)
« נדרו בטל. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן. ר״ל דשם כתב יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וי״ט או ר״ח חנוכה ופורים או עי״כ כו׳ אם קבלו בל׳ הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם כו׳ ולהרמב״ם בכולן חייב לצום בהן אם לא יתירו לו חוץ מחנוכה ופורים כו׳ הרי שכתב סברא ראשונה בסתם וכאן כ׳ רק » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« סברת הרמב״ם לבד בסתם ולי נראה לתרץ משום דבא״ח סי׳ תי״ח הקשה הב״י על הרמב״ם היאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה שאנו אומרים לו קום אכול ותירץ דמשום מיגדר מילתא או משום שיש פנים וטעם לדבר שיש כח בידם לקיים דבריהם א״כ נ״ל להמחבר להכריע דדוקא הכא בנדר לצום יום א׳ או ב׳ כל ימיו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א״כ מיעקרא מלתא דרבנן אבל בא״ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים אם כן יתענה חנוכה ופורים פעם אחת או ב׳ ולא מיעקר מילתא דרבנן בכך ואין להקשות א״כ מנ״ל להמחבר שהרמב״ם סובר כן דילמא באמת דוקא בנדר כל ימיו סובר כן שהרי לא כתב » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« אלא כלשון המחבר כאן י״ל דע״כ הרמב״ם ס״ל דבכל ענין נדרו בטל דהא הוציא דין זה ממאי דאמרי׳ פ״ק דתענית יחיד שקבל עליו תענית ב׳ וה׳ של כל השנה ואירעו בהן ימים טובים הכתובים במגילת תענית נדרו בטל וכמבואר בבית יוסף סימן תי״ח והתם הא קאמר שקבל עליו ב׳ וה׳ של כל השנה משמע רק שנה אחת ולא כל ימיו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« ומה״ט גם כן נראה לו להכריע ולהביא סברת החולקים על הרמב״ם משום דהר״ן הקשה על סברת הרמב״ם מהירושלמי ומביאו ב״י שם ויש לומר שלא נדחה סברא זו אלא בנדר לזמן אבל בנדר כן כל ימיו נדרו בטל תדע שיש לחלק כדפירש׳ שהרי בסעיף ג׳ כתב המחבר אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ולא יום » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« טוב ור״ח ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ״ש כאן בסעיף ד׳ ואם כן יסתרו דברי המחבר גופיה מיניה וביה ודוחק לומר דחנוכה ופורים כדי נסבה אלא ודאי בסעיף ג׳ דמיירי בנדר לזמן ידוע שאני וכדפי׳ גם בא״ח סימן תק״ע כתב הרב והכי נהוג כסברא הראשונה ודלא כמו שפסק » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« בי״ד סימן רט״ו עכ״ל לא עלה על דעתו לחלק כן אבל לפי מה שחלקתי לא תמצא שום פוסק שחולק על הרמב״ם בזה (ועוד שהסמ״ג לאוין רמ״ב דף ע״א כתב ג״כ כהרמב״ם וגם ר׳ ירוחם ני״ד ח״ו כתב שכן עיקר וכ״פ בתשו׳ בנימין זאב סימן רס״ה) כן נ״ל. » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« ולענין שבועה עיין מה שכ׳ המחבר בא״ח ס״ס תי״ח ותק״ע אבל בעל הלבוש כתב בס״ס תי״ח דאפי׳ נשבע בפירוש להתענות בר״ח לא יתענה אע״פ שר״ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא עשו חכמים חיזוק לדבריהם דהוי כמו דאורייתא דאין שבועה חלה עליו כו׳ ע״ש שדבריו לא נהירין ולא ידעתי מנין לו זה ולמה לו זה (ואפי׳ » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« למ״ש המחבר שם בשם הרמב״ם היינו משום דר״ח הוי דאורייתא) ואפשר כיון ליישב בזה מה שהקשה הב״י בטור א״ח ס״ס תי״ח על מ״ש הטור בא״ח סימן תק״ע גבי ר״ח אבל לא הועיל כלום בזה דס״ס אחנוכה ופורים קשיא אלא העיקר דבר״ח וחנוכה ופורים ועי״כ שהם מדרבנן השבועה חלה עליהם וכ״כ הב״ח בא״ח סי׳ תק״ע ועוד דאפי׳ » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« להרמב״ם דנראה מדבריו דר״ח ועי״כ דאורייתא י״ל דמודה דשבועה חלה עליהם די״ל דס״ל כמ״ש הר״ן פ׳ שבועות שתים בתרא ופ״ק דנדרים (דף ח׳ ע״א) דאפילו דבר שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ״כ הרב לקמן סי׳ רל״ו ס״ב והמחבר סי׳ רל״ט סעיף ו׳ וכ״כ הב״ח בסי׳ רל״ו ס״ס » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« ד׳ שדעת הרמב״ם שכתב שנשבע לחבול בעצמו חל השבועה כיון דחבלה לא אתיא אלא מדרשא גם לקמן ר״ס רל״ט הביא ב״י תשובת הר״ן שכתב וסעד מצאתי לדברי מדברי הרמב״ם וזהו דלא כהמחבר בא״ח שם שכתב דלהרמב״ם אין השבועה חלה הלכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ״ש הרב שם: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« האחרונים בשם תשובת מהר״מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים תחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה דבנודר בלשון נדר אף להרמב״ם צריך התרה בהן דלא דמי לחנוכה ופורים דכתיבי במגלת תענית ולא בטלו עדיין וגם חשיבי טפי ועשו חכמים חזוק מה שאין כן באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« מדבריהם עליהם כן נ״ל: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« כיצד הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין הנדר חל עליו כו׳. כתב הב״ח ואיכא לתמוה דפסק בתחלה בסתם דלא חל הנדר וכדעת הרשב״א בתשובה ואחר כך כתב י״א דחל הנדר ולפעד״נ עיקר כפירש״י והתוספות והטור כו׳ ותימה לתמיהתו דהרי מתחלה כתב סברת הרשב״א ואחר כך כתב וי״א כו׳ והכי סוגיא דעלמא בכל דוכתי ואפשר שהיה כתוב » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« בספרו י״א בלא וי״ו גם מה שכתב ולפעד״נ עיקר כפרש״י והתוס׳ כו׳ אומר אני שאלו עיין בתשובת הרשב״א סימן תרט״ו שהאריך שם בכמה ראיות וטעמים לדבריו לא היה כותב כן ואם לא ישרו בעיניו ה״ל להביאם ולדחותם גם מה שכתב והתוספות נמשכו לשטתו במה שכתב דהך ומיהו לר״י ב״ב כו׳ שכתבו התוס׳ הוא עיקר אבל לפעד״נ » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« אפילו להאי ומיהו דוקא לר״י ב״ב הוי הכי ולא לדידן דאל״כ האי ועוד דהא דנדרים כו׳ שכתבו התוס׳ לא קיימא כלל וא״כ אדרבה מסקנת התוס׳ כהרשב״א וכן הוא בפסקי תוס׳ פרק שבועות שתים סימן י״ח להדיא ע״ש מיהו דעת הר״ן פ״ב דנדרים דף י״ח ע״א כהטור: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
« אא״כ נשאל על השבועה כו׳. כלומר כשנשאל על השבועה אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע״ל סי׳ רכ״ט וס״ס רל״ט: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ג)
« וי״א שאם נדר מדברים האסורים כו׳. וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח״כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו לפי שהנדרים חלים ע״ד מצוה ושבועות וכ״כ הר״ן שם: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ד)
« אבל אם כו׳. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט״ו)
« דהוה ליה מתפיס בדבר האסור. מיהו בע״ה י״א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי׳ ר״ה: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ט״ז)
« אין מצה עשירה בכלל. כלומר ומותר לאכלה בלא התרה אבל מ״מ בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח כמו שנתבאר בא״ח סי׳ תפ״ה ולקמן סי׳ רל״ו ס״ה: » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י״ז)
Sept entrées, dont deux décisives : le ס״ק א, qui donne la raison de fond de tout le siman, et le ס״ק ג, qui déploie les trois façons de concilier Nedarim et Taanit.
« חלים על דבר מצוה. הטעם דנדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק א)
« ומתירין לו את נדרו. בפרישה כתוב מלשון הטור משמע שבזה לא מהני התרה מדכתב ומ״מ לא יצום כו׳ ולא כתב כן ארישא דהיינו סוכה שאני יושב ואין זה דקדוק כלל דודאי בכל נדר מהני היתר אלא דבתענית קמשמע לן דלא נימא דגם תענית הוא מצוה ויקיים נדרו וכתב עוד בפרישה שגם הסמ״ג שמביא הטור אחר כך ס״ל כן דאין » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« היתר לנודר בתענית בי״ט וגם זה אינו ודברי הספר המצות יתבאר לפנינו בס״ד: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« בד״א שצריך התרה כו׳. זהו דעת הרמב״ן בטור והנה נבאר דברי הטור בקצרה במה שהביא ספר המצות ושאר המשך דבריו ע״פ מה שהביא בב״י בא״ח סי׳ תי״ח ד׳ הפוסקים ומתוך זה יתבאר שיש כאן מקום עיון על הש״ע בסעיף ד׳ דהטור כתב בשם ספר המצות לחלק בין קבל עליו להתענות בי״ט עצמו או אירע כך בתוך הזמן כו׳ דהפוסקים » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הוקשה להם תרי דוכתי בתלמוד אהדדי דהיינו דבפרק קמא דתענית איתא דאם קבל עליו יחיד תענית שני וחמישי כל השנה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית יבטל גזירתנו את נדרו וקשה על זה דהא אמרינן נדרים חלים על דבר מצוה ותו דהא אמרינן פותחין בכבוד שבת ויום טוב שמע מינה דהנדר חל ועל זה תירץ » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הרמב״ן דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו באומר לשון נדר גמור הרי עלי אכילת יום פלוני אבל ההיא דפרק קמא דתענית מיירי מקבלת תענית בעלמא כגון שאומר אהא בתענית למחר ובסמ״ק סי׳ פ״א והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב״י דהיינו סמ״ג ומשום הכי הקשה מה שהקשה אבל באמת היינו סמ״ק שכתב » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« חילוק זה. דהיינו דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה מיירי בנודר בפירוש להתענות בי״ט וההיא דתענית מיירי שאירע כך בתוך הזמן שנדר להתענות דבזה אמרינן דאותו הנודר להתענות לא נתכוין לבטל גזירות חכמים וכ״ש דין תורה ביום שלא להתענות אבל פשוט שגם לספר המצות מהני התרה בכל גווני ולא כמו שעלה על דעת בעל » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הפרישה שזכרתי בסעיף א׳ והב״י בא״ח סי׳ תי״ח הקשה על סה״מ בזה דהא תנן אין גוזרין תענית על הצבור בר״ח וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין הרי שאע״פ שאירע ר״ח וחנוכה כו׳ בתוך הימים האלו שקבלו להתענות מתענין מ״מ אין מתחילין להתענות בהם ומשמע שאפי׳ גזרו להתחיל בהם אין גזירתם גזירה וכן נראה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« מדברי הרב המגיד והראב״ד שיותר יש לדחות התענית בנודר להתענות בי״ט עצמו מאם בא בתוך הזמן שנדר וזה היפך מדברי ספר המצות שבטור כאן. ולא ידעתי אפילו ריח קושיא בזה דודאי לענין איסור לקבל עליו תענית מתחילה חמיר בנודר על י״ט עצמו מאם הגיע בתוך הזמן שעבר שזהו עושה בכלל ושום ב״ד אין גוזרין תענית על » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« י״ט אלא דלענין אם כבר עבר אחד ועשה שנדר להתענות בי״ט עצמו חל הנדר טפי מאם הגיע בתוך הזמן דאפשר שלא חשב על זה וזה פשוט ועל זה דמתרץ הרמב״ן תרי גמרות דלעיל הביא הטור דברי ספר המצות שהוא מחלק בענין אחר ממה שחילק הרמב״ן והא דכתב הטור וכתוב בספר המצות ולא כתב ובספר המצות כתב כדרך שכותב בלשון » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« פלוגתא לפי שגם ספר המצות אינו חולק על חילוק הרמב״ן דהיינו בין קבלת תענית לל׳ נדר שחילוק נכון הוא ונ״ל שהוא מוכרח דאלו אמר לשון קבלת התענית הרי אוסר נפשו על האכילה ודמיא לשבועה דאין חלה על דבר מצוה אלא דוקא נדר כדאיתא ריש סי׳ זה אלא שאין נראה לו לסמ״ק לתרץ הגמרות בכך כיון דבשניהם איתא לשון » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« נדר ע״כ תירץ בחילוק אחר והרמב״ם עשה חילוק שלישי דההיא דפ״ק דתענית מיירי בי״ט מדרבנן שהם עשו חיזוק לדבריהם שלא יחול הנדר בהם אפילו בנודר בפירוש להתענות בהם ועל זה מסיק הטור שמסקנת הרא״ש כרמב״ן וא״כ מאחר שפסק הש״ע כאן כדעת הרמב״ן למה פסק בסעיף שאחריו שאין הנדר חל בי״ט דדבריהם שהוא דעת » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« הרמב״ם והם חולקים ובא״ח סי׳ תי״ח ס״א עשה באמת פלוגתא וכאן כתב כדברי שניהם ויפה כתב רמ״א שבא״ח לא כ״כ ופסק הש״ע בא״ח שם סי׳ תי״ח שבי״ט דדבריהם חל הנדר אבל לא בדאורייתא ורמ״א בא״ח סי׳ תק״ע כתב שהמנהג דלא כרמב״ם דכאן נמצא דלענין הלכה אין לנו שום חילוק רק בין לשון נדר ללשון קבלת תענית דבלשון » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« נדר חל בכל גווני וצריך התרה ובלשון תענית לא חל כלל וא״צ התרה וזו היא דעת הרמב״ן: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי״ט. פי׳ לא מיבעיא ברישא דלא נתכוין כלל לשבת וי״ט אלא אפי׳ קיבל עליו בפירוש להתענות בשבת וי״ט מ״מ אין הנדר חל כיון שלא אמרו בלשון הרי עלי ובחנם כתב מו״ח ז״ל על לשון הש״ע כאן לא דק: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« מעשה באדם אחד שנדר לתת מן הריוח שבא מממונו מעשר וכן נהג כמה ימים ומטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ואין מקדיש דבר שלא בא לעולם כדפרי׳ פרק שור שנגח ד׳ וה׳ ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח המגיע ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שההקדש בא לעולם זה העתיק בדרישה בשם » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« רש״ל בשם מעיל צדק ולא קיי״ל כן אלא כמ״ש בח״מ סי׳ רי״ב סעיף ט׳ באומר לכשאקחנו אתננו להקדש הוה עליו שם נדר וצריך לקיים נדרו כן נ״ל. עוד הביא הג״ה משמו דרש״ל הר״ר אליעזר ממי״ץ בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש יו״ט ושבתות אומר להם לא נתכוונתי להם אין צריך אפי׳ התרה דדברים » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« שבלב כי הני שמוכחים הוי דברים ע״כ ונ״ל שזהו כדעת ספר המצות שזכרנו ולפי מה דקיימא לן כרמב״ן אף כאן צריך התרה כל שאמר בלשון נדר כדלעיל אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן על זה דהא אינו סותר לשון נדרו שנדר להתענות חודש אחד ובזה נראה לקיים דברי הג״ה הנ״ל » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« ודברי הש״ע בסעיף ב׳ דצריך היתר לא מיירי מזה אלא לא עלה על לבו ימי י״ט ושבת כלל בשעת נדרו. עוד הג״ה אחת משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח שני וחמישי ושני עד ר״ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנות כל ימי ניסן עד כאן וכתב מו״ח ז״ל דהיינו » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« דוקא בלשון קבלת תענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר הפסח דלא עדיף מנדר להתענות ביום טוב: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« המקבל עליו כו׳. כבר כתבתי בסעיף ג׳ מה שקשה על זה: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« חל על מי שנשבע שיישן כו׳. נראה פירושו שאם נשבע שבוע שאישן ואחר כך נודר קונם שינה עלי דחל הנדר כמו באומר לאשתו הנאת תשמישך עלי דחל הנדר כדלקמן אע״ג דבאומר תשמישי עליך לא חל דהוא משועבד לה מ״מ יכול לאסור הנאתו ממנה אע״פ שהוא משועבד לה הכי נמי כאן אף שהוא חייב לישן או לשתות יכול לאסור הנאת » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« השינה עליו בלשון נדר ולא דמי למ״ש תחילה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח״כ אומר קונם ככר זה עלי דלא הוה נדר דשם הוי הנדר ג״כ כמו השבועה משא״כ כאן הוי הנדר להיפך מהשבועה חל כמו בקונם הנאת תשמישך עלי: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« י״א שאם נדר כו׳. נראה דיש לגרוס וי״א כו׳ בוי״ו וחולק על מ״ש לעיל דאין הנדר חל על לא תעשה ועל זה אמר וי״א דחל עליו והמסדר ההעתק הבין שהך ו׳ של וי״א הוא רושם לסעיף ו׳ וע״כ סידר כאן ו׳ סעיפים ובאמת כל זה מסעיף ה׳ והוי״ו שייכא לתיבת וי״א: » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ז)
Douze entrées. Le Baer Hetev est ici un abrégé du Chakh et du Taz, et il est précieux pour cette raison même : il montre ce que les A’haronim ont retenu de chaque discussion.
« יושב. כ׳ הש״ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וע״ל סימן רל״ט ס״ד וכ׳ הט״ז דוקא בנדרים הדין כן דכיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק א)
« עליו (ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו) אבל שבועה אוסר עצמו לעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה (נדר שלא לישא אשה הראויה לבנים חל עליו הנדר אבל אם נשבע אין שבועתו כלום ואם נשבע סתם שלא לישא שום אשה חלה השבועה בכולל הרדב״ז ח״א סי׳ א׳ ע״ש): » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק א)
« ומתירין. כ׳ הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת ויו״ט מתירין לו כו׳ שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת ויו״ט וכו׳ וכיוצא בזה וכ״מ בא״ח סימן תק״ע וכן כתב הב״ח וכן עיקר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« מלקות. מיהו נראה דהיה מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ג)
« והותר. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע״ל סי׳ רכ״ט: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ד)
« ואפילו. הקשה הב״ח מאי אפילו אדרבה כ״ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת ויו״ט לבד ותירץ הש״ך דשפיר קאמר אפילו. ל״מ ברישא דלא נתכוין לשבת ויו״ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת ויו״ט בהדיא דמה״ט בפגעו בהן אם קבלו בלשון נדר חל בשבת ויו״ט אם מתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהן א״צ » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« שאלה להסמ״ק וא״כ הוי אמינא ה״ה בקבלו בלשון קבלת תענית קמ״ל ועיין בא״ח סי׳ תי״ח: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ה)
« חל. מיהו יש להתיר וראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ו)
« ופורים. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ומ״ש רמ״א דבא״ח לא פסק כן מתרץ הש״ך דנראה להמחבר להכריע דדוקא הכא דנדר לצום יום א׳ או יום ב׳ כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א״כ מיעקרא מילתא דרבנן אבל בא״ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים א״כ יתענה בחנוכה » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« ופורים פעם אחת ולא מיעקרא מילתא דרבנן בכך ובאמת דהרמב״ם ס״ל דבכל ענין נדרו בטל רק שהמחבר מכריע כן מדעתו ותדע שכן הוא שהרי בס״ג כתב המחבר אבל אם הוציאו בלשון קבלת תענית אינו דוחה וכו׳ ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ״ש כאן בס״ד א״כ דברי המחבר גופיה » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« יהיו סותרים זא״ז אלא ע״כ דיש לחלק דבס״ג מיירי בנדר לזמן ידוע כמ״ש ולענין שבועה עיין מ״ש המחבר בא״ח ס״ס תי״ח ותק״ע אבל בעל הלבוש כתב שם דאפי׳ נשבע בפירוש להתענות בר״ח לא יתענה אע״פ שר״ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא וכו׳ ע״ש ודבריו לא נהירין כלל דהא כתב הר״ן פ״ק דנדרים דאפי׳ דבר שהוא » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ״כ הר״ב לקמן בסי׳ רל״ו ס״ב והמחבר בסי׳ רל״ט ס״ו וכ״כ הב״ח הילכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ״ש הר״ב שם בא״ח וכתבו האחרונים בשם תשובת מהר״מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים חחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« בנודר לשון נדר אף להרמב״ם צריך התרה דל״ד לחנוכה ופורים דחשיבי טפי ועשו חכמים חיזוק משא״כ באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם עכ״ל ובדרישה הביא הג״ה בשם מהרש״ל בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש י״ט ושבתות ואומר להם לא נתכונתי להם א״צ אפילו התרה דדברים » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« שבלב כי הני שמוכיחים הוי דברים עכ״ל והט״ז פוסק דצריך התרה כל שאמר בלשון נדר אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן ע״ז. » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« עוד הג״ה א׳ משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח בה״ב עד ר״ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שא״א להתענות כל ימי ניסן וכתב הב״ח דהיינו דוקא בלשון קבלת חענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר פסח דלא עדיף מנדרה להתענות בי״ט עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ז)
« נשאל. פי׳ אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע״ל סי׳ רכ״ט וס״ס רל״ט: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ח)
« שיישן. כתב הט״ז נראה פי׳ שאם נשבע שבועה שאישן ואח״כ נדר קונם שינה עלי דחל הנדר (ול״ד למ״ש תחלה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח״כ אמר קונם ככר זה עלי דלא הוי נדר דשם הוי נדר ג״כ כמו השבועה מה שא״כ כאן הוי נדר להיפוך מהשבועה): » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק ט)
« עובר. והב״ח כתב דנ״ל עיקר כדעה זו אבל הש״ך כתב דעיקר כדעה ראשונה מיהו דעת הר״ן כדעה זו וכתב עוד הש״ך דלדעה זו ה״ה אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח״כ אסרו עליו בקונם אסור לאכול לפי שהנדרים חלים ע״ד מצוה ושבועות וכ״כ הר״ן עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י)
« אינו. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים מיהו בע״ה י״א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי׳ ר״ה. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י״א)
« עשירה. מותר לאכלה בלא התרה ועל גוף המצה לוקה ואוכלה בליל פסח כמו שכתב באורח חיים סימן תפ״ה ולקמן סימן רל״ו סעיף ה׳ עכ״ל הש״ך. » (באר היטב יו״ד רט״ו ס״ק י״ב)
Deux entrées seulement, mais la seconde est de fond : elle demande comment l’exemple de la nezirout, au seif 5, peut être exact.
« שאני יושב. עבה״ט ומ״ש נדר שלא לישא אשה כו׳ עיין בזה בתשובת בשמים ראש סימן רי״א ובהגהת כסא דהרסנא שם: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק א)
« ואמר הריני נזיר. עיין בתשובת זכרון יוסף חי״ד ס״ס כ״ו שכתב דלא נקט בש״ע אלא לדוגמא בעלמא ומיירי שהיה כועס או מתאבל או שיכור ואמר הריני נזיר מכוס זה בתר דנשבע שלא לשתותו דבכה״ג אין אסור רק בשתיית כוס זה כדאיתא במסכת נזיר דף י״א וליכא איסור כולל אבל אל״כ הלא נזירות איסור כולל הוא חרצנים » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק ב)
« וזגים טומאה ותגלחת וחייל על איסור שבועה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ו ס״ק ב)
Les Nekoudot HaKessef sont la réponse du Chakh au Taz. Elles ont ici deux entrées, portant toutes deux sur le ס״ק ג du Taz.
« (סימן רט״ו ט״ז ס״ק ג׳) שיש כאן מקום עיון כו׳. עיין בש״ך ס״ק י״א ישובן של דברים: » (נקודות הכסף יו״ד רט״ו)
« (שם) והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב״י כו׳. כבר קדמו הב״ח והג״ה פרישה בזה: » (נקודות הכסף יו״ד רט״ו)
Tout le siman dans une grille : le seif, la clause, et ce qu’elle dit.
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle dit |
|---|---|---|
| א | « נדרים חלים על דבר מצוה » (שו״ע יו״ד רט״ו:א) | Les vœux prennent effet sur une chose de mitsva |
| א | « כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:א) | Comment cela ? Il a dit : קונם — la soucca où je m’assieds, le loulav que je prends |
| א | « אסור לישב בסוכה וליטול לולב » (שו״ע יו״ד רט״ו:א) | il lui est interdit de s’asseoir dans la soucca et de prendre le loulav |
| א | « הגה ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | Glose : et certains disent qu’on le flagellait pour avoir voué d’annuler les mitsvot |
| א | « ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה (מרדכי ריש שבועות שתים בשם ר״ח » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | et on lui délie son vœu, et il accomplit la mitsva (Mordekhaï, début de Chevouot Chtayim, au nom de Rabbenou Ḥananel) |
| א | « וי״א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | et certains disent qu’il n’y a pas de flagellation pour un vœu vain, mais seulement pour un serment vain |
| א | « מרדכי מצא בשם ראבי״ה ור״ן ורא״ש בנדרים ועב״י סימן רל״ו) וכן עיקר » (רמ״א יו״ד רט״ו:א) | (Mordekhaï, trouvé au nom du Raavia, du Ran et du Roch dans Nedarim, et voir Beit Yossef siman 236) — et c’est l’essentiel |
| ב | « נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | Il a voué de jeûner pendant une période déterminée, et il s’y est trouvé des Chabbatot, des jours de fête et des Rochei Ḥodachim |
| ב | « מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | on lui délie son vœu, et on lui ouvre [la porte] par ces jours mêmes |
| ב | « שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | car on lui dit : si tu avais mis à ton cœur que ces jours tomberaient dans cette période, tu n’aurais pas voué |
| ב | « והותר כל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב) | et tout le vœu est délié |
| ג | « במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | En quoi cela a-t-il été dit — qu’il faut une dissolution ? Lorsqu’ils l’ont accepté en langage de vœu, en disant : קונם la nourriture de tels et tels jours m’est [interdite] |
| ג | « אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | mais s’il ne l’a exprimé qu’en langage d’acceptation de jeûne, cela ne repousse ni Chabbat, ni jour de fête, ni Roch Ḥodech, ni Ḥanoukka et Pourim — et il n’a pas besoin de dissolution |
| ג | « ואפי׳ לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | et même s’il n’a accepté sur lui de jeûner que le Chabbat et le jour de fête seulement |
| ג | « ועיין בא״ח סימן תי״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג) | (et voir Ora’h Ḥayim siman 418) |
| ד | « המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו״ט חל הנדר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | Celui qui accepte sur lui, en langage de vœu, de jeûner le Chabbat et le jour de fête — le vœu prend effet |
| ד | « וכן הנודר לצום יום ראשון או ב׳ כל ימיו ופגע בהם יו״ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר״ח » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | et de même celui qui voue de jeûner le dimanche, ou le lundi, tous ses jours, et qu’un jour de fête ou une veille de Kippour y tombe : il doit jeûner — et il va sans dire, Roch Ḥodech |
| ד | « אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | mais si Ḥanoukka et Pourim y tombent, son vœu est nul |
| ד | « ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד) | (et voir Ora’h Ḥayim siman 570, qui n’a pas tranché ainsi) |
| ה | « הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | Ce fait que les vœux prennent effet sur une chose de mitsva — c’est précisément dans un commandement positif |
| ה | « בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | qu’il s’y trouve un simple commandement positif, ou qu’il y ait un positif dans son accomplissement et une défense dans son annulation |
| ה | « ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע״י עצמו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | et il n’y a pas de différence en cela entre un interdit qui vient de lui-même et un interdit qu’il s’est attiré par lui-même |
| ה | « אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | mais sur une défense ordinaire, il ne prend pas — ni dans son annulation, ni dans son accomplissement |
| ה | « כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | Comment cela ? Voici qu’il a dit : manger de la נבילה m’est [interdit] — le vœu ne prend pas sur lui |
| ה | « והוא הדין לאיסור הבא ע״י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | et il en va de même pour un interdit qu’il s’est attiré par lui-même : par exemple s’il a dit “serment que je ne mangerai pas ce pain”, puis s’est repris et a dit “ce pain m’est [interdit]” — il n’est passible que d’une seule [transgression], à savoir celle de בל יחל du serment |
| ה | « וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | et de même s’il a dit “serment que je ne boirai pas”, puis s’est repris et a dit “me voici nazir”, et a bu : il n’est passible que d’une seule, à savoir celle de בל יחל du serment — mais non celle de la nezirout |
| ה | « אא״כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | à moins qu’il ne soit interrogé sur le serment [et délié] — car alors la nezirout prend effet sur lui |
| ה | « והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע״פ שיש בביטולו לא תעשה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ה) | et le vœu prend effet sur celui qui a juré qu’il dormirait ou qu’il boirait — et quoiqu’il y ait dans son annulation une défense |
| ו | « וי״א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו) | Et certains disent que s’il a voué [de s’abstenir] de choses interdites — telles que נבילות et טריפות — le vœu prend effet, et s’il en mange il transgresse בל יחל |
| ו | « אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו) | mais s’il y a rattaché une autre chose, elle n’est pas saisie — car son intention ne porte que sur l’interdit d’origine, étant donné qu’il est alors “celui qui rattache à une chose interdite” |
| ו | « אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור » (שו״ע יו״ד רט״ו:ו) | mais une chose interdite de rabbinique, qu’il s’est interdite en langage de vœu et à laquelle il a rattaché une autre chose — celle-ci est saisie par le vœu et interdite |
| ו | « הגה הנודר או הנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו) | Glose : celui qui voue ou jure de ne pas manger de מצה la nuit de Pessa’h — la מצה עשירה n’est pas comprise |
| ו | « אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל. (ריב״ש מביאו ב״י ס״ס רל״ו » (רמ״א יו״ד רט״ו:ו) | mais s’il a voué de ne pas manger de מצה toute l’année, il est possible que la מצה עשירה soit comprise (Rivach, rapporté par le Beit Yossef à la fin du siman 236) |
Cinq situations, prises dans l’ordre du siman. Chacune se clôt sur le même renvoi : la conduite réelle revient au Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רט״ו · ♥ Soutenir