Siman 224 — Lamdan level: the grammar of חרם, the lashes, and דין חלוקה (יורה דעה רכ״ד)

יורה דעה · סימן רכ״ד

מי שאמר נכסך עלי חרם

הריני עליך חרם · הרי אתה עלי · דבר של עולי בבל · דין חלוקה · תקנת רבנו גרשום

📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham

✦ ❖ ✦

The grammar of a vow, a storey the Meḥaber dropped, and the longest note of the block

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ד (א seif)
With the apparatus: ש״ך (ג) · ט״ז (ג) · באר היטב (ב) · פתחי תשובה (א)
Foundations: נדרים מ״ז ע״ב · נדרים מ״ח ע״א · רמב״ם הלכות נדרים chapters ה׳ and ז׳ · Tur and Beit Yosef, Yoreh De’ah 224 · Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 153

Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

What we shall ask of the text

Why “עלי” binds the speaker
The storey the Meḥaber dropped: the lashes
The contradiction the Ramban and the Ran raise against the Rambam
The Shakh against the Taz — and a Ba’er Hetev who arbitrates by naming
The takana that removes the question from the law
The Rama’s gloss, and a cross-reference that does not quite land

1. Why “עלי” binds the speaker

One must first see that the mishna does not name the men: it says המודר and הנודר, the one about whom the vow is made and the one who makes it. It is the Shulḥan Arukh that introduces Reuven and Shimon, gaining in clarity what the mishna gained in generality.

« הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם״ — הַמּוּדָּר אָסוּר. ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם״ — הַנּוֹדֵר אָסוּר » (נדרים מ״ז ע״ב)

The mechanism. A benefit-vow places a thing out of use for someone. Two parameters, then: which thing, and for whom. Yet in our formulas only one element is explicit — the preposition — and it carries both at once. “עליך”, upon you: you are the one targeted, and what becomes forbidden to you is what I dispose of, that is, me. “עלי”, upon me: I am the one targeted, and what becomes forbidden to me is what you dispose of, that is, you. The formula never names the object; it infers it from the person.

The Rambam spells out both sides, and does so in one sentence each: in the first case Reuven remains permitted “for he did not forbid himself his benefit”.

« וּמֻתָּר לִרְאוּבֵן לֵהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַר עַצְמוֹ בַּהֲנָיָתו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה א)

« הֲרֵי נֶאֱסַר רְאוּבֵן מִלֵּהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן וְאִם נֶהֱנָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי חִלֵּל דְּבָרוֹ וְשִׁמְעוֹן מֻתָּר בַּהֲנָיַת רְאוּבֵן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ב)

2. The storey the Meḥaber dropped: the lashes

Compare the Shulḥan Arukh and the Tur on the same clause, and something is missing. The Tur reports from the Rambam a distinction that goes further than the prohibition: in the first case, if the מודר transgresses and benefits, he receives no מלקות, “for Shimon said nothing”; in the second, the man who spoke does receive מלקות, “for he profaned his word”. The Shulḥan Arukh does not say a word of it.

« וכתב הרמב״ם ואם נהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום » (טור יורה דעה רכ״ד)

The basis of the distinction. The lashes of a vow derive from the verse forbidding one to profane one’s word — לא יחל דברו. And it is his own word that a man profanes. When Reuven said “behold you are forbidden”, it is Shimon who transgresses by benefiting — and Shimon said nothing. When Reuven said “behold I am forbidden”, it is Reuven who transgresses, and he does have a word of his own to profane. The prohibition is the same; the penalty is not.

And the point is not unanimous. The Beit Yosef, immediately after quoting the Rambam, warns his reader: from what he wrote at the end of siman 220 in the Ran’s name, one will see that the Ran differs on this. It is a cross-reference, not an exposition — but it is enough to forbid presenting the distinction of lashes as settled.

« וממה שכתבתי בסוף סימן ר״כ בשם הר״ן ז״ל יתבאר לך שהוא ז״ל חלוק בזה » (בית יוסף יורה דעה רכ״ד)

3. The contradiction the Ramban and the Ran raise against the Rambam

This is the longest note in the block, and it opens with a famous difficulty. At the start of the chapter of partners, Rabbi Eliezer ben Yaakov and the Sages differ about two men who have forbidden each other and own a courtyard jointly; Rav Yosef concludes that the dispute concerns a courtyard without דין חלוקה. Yet the Rambam rules like Rabbi Eliezer ben Yaakov — hence: permitted where there is no דין חלוקה — and he also rules like our mishna, which forbids them in the synagogue, which is precisely a courtyard without דין חלוקה. How do the two stand together?

« כמו בית הכנסת כו׳. הרמב״ן והר״ן כתבו שיש לתמוה על הרמב״ם לפי שדבריו סותרים זה את זה דבריש פרק השותפין פליגי ראב״י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב״י ס״ל שניהם יכולים ליכנס להחצר של שותפות דזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו ורבנן אוסרים ואמר רבה מחלוקת ביש בה דין חלוקה אבל באין בה דין חלוקה דברי הכל מותר אמר ליה רב יוסף והרי ב״ה דכשאין בה דין חלוקה דמי ותנן ושניהם אסורין כמאן אתיא מתניתין אלא אמר רב יוסף מחלוקת באין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור וכתב הר״ן דף מ״ח ומתניתין דקתני שאסורין בב״ה רבנן הוא ולא ראב״י כדאמרינן לעיל דב״ה כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הילכך כיון דאיפסקא הילכתא כראב״י דמתיר באין בה דין חלוקה ליתא למתניתין שאמרה שניהם אסורים בב״ה ויש לתמוה על הרמב״ם בפסק זה שפסק כראב״י ופסק נמי כמתניתין וכן השיגו רמב״ן שכתב היאך מזכה שטרא לבי תרי עכ״ל והב״י הביא קושיא זו » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)

The Ran raises the difficulty in his commentary on the daf, and draws a radical conclusion from it: our mishna follows the Sages, not Rabbi Eliezer ben Yaakov; and since the halakha was decided like the latter, the mishna is no longer the halakha.

« ומתני׳ דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא רבי אליעזר בן יעקב » (ר״ן על נדרים מ״ח ע״א)

The Ba’ḥ’s answer, reported by the Taz. The Taz names his father-in-law — מו״ח ז״ל — and sets out his solution: the synagogue is a special case because a remedy is available there, conveying one’s share, without its looking like a device, since the public uses the place anyway; which is not so of a private courtyard.

« ואם כן יש לתמוה גם על הרא״ש והטור והשולחן ערוך שכולם כתבו כרמב״ם דהיינו כאן כתבו שהם אסורים בב״ה ובסימן רכ״ו כתבו ששניהם מותרים בדבר שאין בו דין חלוקה והרי ב״ה הוה אין בה דין חלוקה כמו שזכרנו וחלילה לומר שאלו הגדולים וגם הרמב״ם שגגו בזה ומו״ח ז״ל תירץ קושיא זאת ואמר דהיה קשה להם הילכתא אהילכתא דהלכה כראב״י והלכה כסתם מתניתין דאוסרם בב״ה הלכך תירצו דשאני ב״ה דאסור אפילו באין בה דין חלוקה כיון שיש בה תיקון שיקנו חלקם לאחר ויכול אח״כ לחזור להשתמש בו ולא מחזי כהערמה כיון שרבים משתמשים שם משא״כ בחצר של שני שותפין אם יתן חלקו לאחר וישתמש בו מחזי כהערמה והא דפריך רב יוסף לעיל מב״ה לא הוה ס״ל חילוק זה אבל אנן סבירא לן למסקנא כמו חילוק זה ע״כ » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)

The Taz refuses, and sharply. Two words — ולא דק כלל — then three objections. First, the device of conveying one’s share works everywhere, and siman 221 seif 9 shows that artifice is not feared. Second, the Ba’ḥ leans on a מסקנא that does not exist: all we have before us is the plain mishna. Lastly, if Rav Yosef’s objection is set aside, Rabba’s statement remains, and siman 226 becomes inexplicable.

« ולא דק כלל דאטו בכל מידי שאין בו דין חלוקה לא שייך לומר שאחד מהם יקנה חלקו דודאי גם בחצר של שותפים לא מחזי כהערמה דמאי שנא מסימן רכ״א סעיף ט׳ דאמרינן נותן מתנה לאחר כו׳ ולא חיישינן דמחזי כהערמה וגם הוא עצמו מותר ליהנות אחר כך ממנו כיון שיצאה מרשותו דאם לא כן היה לתלמוד ולפוסקים לכתוב דבר זה שהוא עצמו לא יהנה אחר כך ממנו משום הערמה שזה חידוש גדול אלא ודאי שאינו כלל וכמו שכתב הר״ן בפירוש שבכל מקום מהני נותן חלקו לאחר ואין חילוק בין בית הכנסת לשאר דברים שאין בהם דין חלוקה ותו דלאיזה דבר קרי מסקנא דהרי אין לפנינו רק סתם מתניתין שאוסרת בבית הכנסת ומי נתן לנו כח לחלוק על רב יוסף וכי רב יוסף לא ראה המשנה כמות שהיא ותו דאם נאמר דאזדא לה קושיא דרב יוסף אם כן נשאר מימרא דרבה שזכרנו דביש בה דין חלוקה מחלוקת והלכה כראב״י דמותר ואמאי פסקינן בסימן רכ״ו דאסורין ביש בה דין חלוקה אלא על כרחך דלית מאן דפליג על רב יוסף ואם כן הדרא קושיא לדוכתה » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)

The Taz’s answer: three degrees, not two. He seizes on a word of the Talmud — Rav Yosef does not say the synagogue has no דין חלוקה, he says it is like a courtyard that has none (כשאין בה דין חלוקה דמי). Hence three categories: full divisibility (a courtyard large enough); complete indivisibility (a courtyard under four cubits); and an intermediate — the synagogue, which could be divided but is not divided in practice. The Taz even reads the plural of והספרים as the mark of that intermediate: two books can be divided, one cannot.

« והנלע״ד דשפיר מתפרש׳ סוגיית התלמוד אליבא דהרמב״ם ושאר הגדולים שזכרנו והיינו שנדקדק לשון התלמוד הרי ב״ה דכשאין בה דין חלוקה דמי ולא אמר שאין בה דין חלוקה אלא נראה דתלתא מילי נינהו. האחד יש בה דין חלוקה גמורה כמו חצר שיש בה כדי לזה ולזה וזה מסתבר שיהיו אסורים. והשני הוא אין בה דין חלוקה לגמרי דהיינו חצר שאין בה ארבע אמות שא״א לומר שיהיו אסורים. השלישי הוא אמצעי ביניהם דהיינו ב״ה וכיוצא בה שזה אפשר בו קצת בחלוקה שזה יסתלק מן חלק זה וזה יסתלק מן חלק זה ויוכל להתפלל בחלקו אלא שאין דרך לחלקו כיון שרבים נכנסים לשם וכן התיבה ומשום הכי אמר אחר כך והספרים לשון רבים דהיינו שיש בה שני ספרים והוה יש שם כדי חלוקה אבל אי לא הוה רק ספר אחד הוה דבר שאין בה חלוקה ומותר. נמצא שקצת קרוי יש בה כדין חלוקה וקצת קרוי אין בה כדין חלוקה לפי שאין דרך לחלקם והשתא הוי שפיר דמעיקרא כי אמר רבה דפליגי ביש בה דין חלוקה היינו ביש בה דין חלוקה גמורה והוא בחצר דנקט׳ מתניתין פלוגתא דראב״י ורבנן דדרך לחלוק בזה דוקא ס״ל לרבנן דאסור אבל במילי מציעתא דהיינו ב״ה מודים דמותר ועל זה פריך שפיר והא תנן דשניהם אסורים בבית הכנסת והוא דלא כמאן ומשני רב יוסף דהכי קאמר דפליגי באין בה דין חלוקה כלל דהיינו בחצר דנקטה מתניתין בפלוגתא דראב״י ולפי זה במילתא מציעתא דהיינו בית הכנסת הוה בכלל יש בה דין חלוקה ולכולי עלמא אסור וא״כ אתיא מתניתין דשניהם אסורים בבית הכנסת לכולי עלמא ועל כן פסקוה להלכה. כן נראה לע״ד לתרץ ברור ונכון הגם כי הרמב״ן והר״ן אסקוה בקושיא מכל מקום הרמב״ם והרא״ש והטור והשולחן ערוך לאו בני טועים נינהו ח״ו בפרט במילתא דמפורש בתלמוד וראוי להמליץ בעדם כפי מה שנוכל כל שכן במידי דרויחא בס״ד כמ״ש » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)

What the Taz’s construction yields. If the synagogue belongs to the intermediate category and that counts as יש בה דין חלוקה, then the mishna holds for everyone, Rabbi Eliezer ben Yaakov included; the Rambam’s contradiction vanishes, the Rosh, the Tur and the Shulḥan Arukh are saved — and the first opinion of the seif stands. That is why the Taz will then cast the יש אומרים as merely the view of the Ramban and the Ran.

« ויש אומרים שהם מותרים כו׳. זהו דעת הרמב״ן והר״ן שזכרתי בסמוך דס״ל ב״ה וכל הנך הוויין לגמרי כדבר שאין בו דין חלוקה: » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק ב)

4. The Shakh against the Taz — and a Ba’er Hetev who arbitrates by naming

The Shakh takes the other side, and without detour: the יש אומרים aims precisely at the synagogue, it has no דין חלוקה, it is permitted — as at siman 226 — and כן נראה עיקר בש״ס. The Taz, for his part, spent four thousand characters saving the first opinion. The divergence is head-on.

« וי״א כו׳. בכל דבר שאין בו דין חלוקה כלומר בב״ה וכה״ג אין בהם דין חלוקה ומותר כדלקמן סימן רכ״ו וכ״פ מהרש״ל פ׳ שור שנגח את הפרה סי׳ ל״ב וכן נראה עיקר בש״ס: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק ב)

The Ba’er Hetev does not decide, and that is exactly what makes his entry useful: he reports the Shakh, then writes that the Taz holds the opposite and that this is the Meḥaber’s first opinion. A reader who read only him would already know the question is open.

« חלוקה. כלומר בבהכ״נ וכה״ג אין בהם דין חלוקה דמותר וכן נראה עיקר בש״ס ש״ך אבל הט״ז כתב דבש״ס משמע דבבהכ״נ יש בו דין חלוקה ואסור כדעת ראשונה שכתב המחבר ע״ש ועיין בא״ח סי׳ קנ״ג סי״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״ד ס״ק ב)

« וי״א שהם מותרים. [עט״ז וש״ך ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ח מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ד ס״ק א)

5. The takana that removes the question from the law

The Shakh’s first ס״ק does something one does not always notice: it changes plane. Everything before it is דין — what a vow reaches. The Shakh says that מדינא, yes, but that above it stands a takana, reported by the Beit Yosef in the name of the Orḥot Ḥayyim, decided by the Ra’avad and all the sages of his generation: a man cannot forbid his share of the synagogue or of the books, and if he did, his prohibition is none.

« כמו ב״ה כו׳. היינו מדינא אבל מצד התקנה כב״י בשם הא״ח שהורו הראב״ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מספרים ואם אסר אין איסורו איסור וכן כתב הב״ח וכן כתב המחבר בא״ח סי׳ קנ״ג סט״ו: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק א)

« אין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מהספרים ואם אסר אינו כלום » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ו)

The practical reach of that change of plane. As long as the question was one of law, one had to choose between the Shakh and the Taz, and the answer depended on דין חלוקה. By the takana it depends on nothing: the power to forbid one’s share does not exist. Note the expression the Shulḥan Arukh uses in אורח חיים — « אינו כלום » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ו) — exactly that of siman 225.

6. The Rama’s gloss, and a cross-reference that does not quite land

The Rama adds a takana of Rabbenu Gershom, and changes subject matter: it is no longer a vow but a right of exclusion. One who lent his house to serve as a synagogue may not exclude a single member of the congregation. The Shakh and the Taz both refer to אורח חיים.

« ומי שהשאיל כו׳ עיין בא״ח שם בדברי הרב: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק ג)

« שאינו רשאי כו׳. עיין בא״ח סימן קנ״ג סעיף י״ז מזה: » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק ג)

A point we flag without settling it. The Taz writes סימן קנ״ג סעיף י״ז, and the Ba’er Hetev סי׳ קנ״ג סי״ז. Yet in the edition available to us the seif dealing with a house lent to serve as a synagogue is seif ט״ז; seif י״ז there carries a quite different rule — that a congregation may not move elsewhere a synagogue long housed in a private home. The Shakh’s reference, by contrast, lands exactly: he writes סט״ו, and it is indeed at seif ט״ו that the Ra’avad’s takana stands. We draw no conclusion from this one-seif gap: the numbering of the seifim of Oraḥ Ḥayyim varies between editions. We give both texts of our edition, and the reader will judge.

« מי שהשאיל ביתו לב״ה ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינו יכול לאסרה אא״כ יאסרנו לכל הקהל כאחד » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ז)

« מי שהיה בביתו ב״ה ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר » (שו״ע או״ח קנ״ג:י״ז)

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן רכ״ד · Level 2 — Lamdan · מי שאמר נכסך עלי חרם
daattorah.com

📖Join the khavroutha