נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ד (א סעיף)
עם נושאי כלים: ש״ך (ג) · ט״ז (ג) · באר היטב (ב) · פתחי תשובה (א)
יסוד: נדרים מ״ז ע״ב · נדרים מ״ח ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרקים ה׳ וז׳ · טור ובית יוסף יורה דעה רכ״ד · שו״ע אורח חיים קנ״ג
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם״ — הַמּוּדָּר אָסוּר. ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם״ — הַנּוֹדֵר אָסוּר » (נדרים מ״ז ע״ב)
« וּמֻתָּר לִרְאוּבֵן לֵהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַר עַצְמוֹ בַּהֲנָיָתו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה א)
« הֲרֵי נֶאֱסַר רְאוּבֵן מִלֵּהָנוֹת בְּשִׁמְעוֹן וְאִם נֶהֱנָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי חִלֵּל דְּבָרוֹ וְשִׁמְעוֹן מֻתָּר בַּהֲנָיַת רְאוּבֵן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ב)
« וכתב הרמב״ם ואם נהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום » (טור יורה דעה רכ״ד)
« וממה שכתבתי בסוף סימן ר״כ בשם הר״ן ז״ל יתבאר לך שהוא ז״ל חלוק בזה » (בית יוסף יורה דעה רכ״ד)
« כמו בית הכנסת כו׳. הרמב״ן והר״ן כתבו שיש לתמוה על הרמב״ם לפי שדבריו סותרים זה את זה דבריש פרק השותפין פליגי ראב״י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב״י ס״ל שניהם יכולים ליכנס להחצר של שותפות דזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו ורבנן אוסרים ואמר רבה מחלוקת ביש בה דין חלוקה אבל באין בה דין חלוקה דברי הכל מותר אמר ליה רב יוסף והרי ב״ה דכשאין בה דין חלוקה דמי ותנן ושניהם אסורין כמאן אתיא מתניתין אלא אמר רב יוסף מחלוקת באין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור וכתב הר״ן דף מ״ח ומתניתין דקתני שאסורין בב״ה רבנן הוא ולא ראב״י כדאמרינן לעיל דב״ה כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הילכך כיון דאיפסקא הילכתא כראב״י דמתיר באין בה דין חלוקה ליתא למתניתין שאמרה שניהם אסורים בב״ה ויש לתמוה על הרמב״ם בפסק זה שפסק כראב״י ופסק נמי כמתניתין וכן השיגו רמב״ן שכתב היאך מזכה שטרא לבי תרי עכ״ל והב״י הביא קושיא זו » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« ומתני׳ דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא רבי אליעזר בן יעקב » (ר״ן על נדרים מ״ח ע״א)
« ואם כן יש לתמוה גם על הרא״ש והטור והשולחן ערוך שכולם כתבו כרמב״ם דהיינו כאן כתבו שהם אסורים בב״ה ובסימן רכ״ו כתבו ששניהם מותרים בדבר שאין בו דין חלוקה והרי ב״ה הוה אין בה דין חלוקה כמו שזכרנו וחלילה לומר שאלו הגדולים וגם הרמב״ם שגגו בזה ומו״ח ז״ל תירץ קושיא זאת ואמר דהיה קשה להם הילכתא אהילכתא דהלכה כראב״י והלכה כסתם מתניתין דאוסרם בב״ה הלכך תירצו דשאני ב״ה דאסור אפילו באין בה דין חלוקה כיון שיש בה תיקון שיקנו חלקם לאחר ויכול אח״כ לחזור להשתמש בו ולא מחזי כהערמה כיון שרבים משתמשים שם משא״כ בחצר של שני שותפין אם יתן חלקו לאחר וישתמש בו מחזי כהערמה והא דפריך רב יוסף לעיל מב״ה לא הוה ס״ל חילוק זה אבל אנן סבירא לן למסקנא כמו חילוק זה ע״כ » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« ולא דק כלל דאטו בכל מידי שאין בו דין חלוקה לא שייך לומר שאחד מהם יקנה חלקו דודאי גם בחצר של שותפים לא מחזי כהערמה דמאי שנא מסימן רכ״א סעיף ט׳ דאמרינן נותן מתנה לאחר כו׳ ולא חיישינן דמחזי כהערמה וגם הוא עצמו מותר ליהנות אחר כך ממנו כיון שיצאה מרשותו דאם לא כן היה לתלמוד ולפוסקים לכתוב דבר זה שהוא עצמו לא יהנה אחר כך ממנו משום הערמה שזה חידוש גדול אלא ודאי שאינו כלל וכמו שכתב הר״ן בפירוש שבכל מקום מהני נותן חלקו לאחר ואין חילוק בין בית הכנסת לשאר דברים שאין בהם דין חלוקה ותו דלאיזה דבר קרי מסקנא דהרי אין לפנינו רק סתם מתניתין שאוסרת בבית הכנסת ומי נתן לנו כח לחלוק על רב יוסף וכי רב יוסף לא ראה המשנה כמות שהיא ותו דאם נאמר דאזדא לה קושיא דרב יוסף אם כן נשאר מימרא דרבה שזכרנו דביש בה דין חלוקה מחלוקת והלכה כראב״י דמותר ואמאי פסקינן בסימן רכ״ו דאסורין ביש בה דין חלוקה אלא על כרחך דלית מאן דפליג על רב יוסף ואם כן הדרא קושיא לדוכתה » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« והנלע״ד דשפיר מתפרש׳ סוגיית התלמוד אליבא דהרמב״ם ושאר הגדולים שזכרנו והיינו שנדקדק לשון התלמוד הרי ב״ה דכשאין בה דין חלוקה דמי ולא אמר שאין בה דין חלוקה אלא נראה דתלתא מילי נינהו. האחד יש בה דין חלוקה גמורה כמו חצר שיש בה כדי לזה ולזה וזה מסתבר שיהיו אסורים. והשני הוא אין בה דין חלוקה לגמרי דהיינו חצר שאין בה ארבע אמות שא״א לומר שיהיו אסורים. השלישי הוא אמצעי ביניהם דהיינו ב״ה וכיוצא בה שזה אפשר בו קצת בחלוקה שזה יסתלק מן חלק זה וזה יסתלק מן חלק זה ויוכל להתפלל בחלקו אלא שאין דרך לחלקו כיון שרבים נכנסים לשם וכן התיבה ומשום הכי אמר אחר כך והספרים לשון רבים דהיינו שיש בה שני ספרים והוה יש שם כדי חלוקה אבל אי לא הוה רק ספר אחד הוה דבר שאין בה חלוקה ומותר. נמצא שקצת קרוי יש בה כדין חלוקה וקצת קרוי אין בה כדין חלוקה לפי שאין דרך לחלקם והשתא הוי שפיר דמעיקרא כי אמר רבה דפליגי ביש בה דין חלוקה היינו ביש בה דין חלוקה גמורה והוא בחצר דנקט׳ מתניתין פלוגתא דראב״י ורבנן דדרך לחלוק בזה דוקא ס״ל לרבנן דאסור אבל במילי מציעתא דהיינו ב״ה מודים דמותר ועל זה פריך שפיר והא תנן דשניהם אסורים בבית הכנסת והוא דלא כמאן ומשני רב יוסף דהכי קאמר דפליגי באין בה דין חלוקה כלל דהיינו בחצר דנקטה מתניתין בפלוגתא דראב״י ולפי זה במילתא מציעתא דהיינו בית הכנסת הוה בכלל יש בה דין חלוקה ולכולי עלמא אסור וא״כ אתיא מתניתין דשניהם אסורים בבית הכנסת לכולי עלמא ועל כן פסקוה להלכה. כן נראה לע״ד לתרץ ברור ונכון הגם כי הרמב״ן והר״ן אסקוה בקושיא מכל מקום הרמב״ם והרא״ש והטור והשולחן ערוך לאו בני טועים נינהו ח״ו בפרט במילתא דמפורש בתלמוד וראוי להמליץ בעדם כפי מה שנוכל כל שכן במידי דרויחא בס״ד כמ״ש » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« ויש אומרים שהם מותרים כו׳. זהו דעת הרמב״ן והר״ן שזכרתי בסמוך דס״ל ב״ה וכל הנך הוויין לגמרי כדבר שאין בו דין חלוקה: » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק ב)
« וי״א כו׳. בכל דבר שאין בו דין חלוקה כלומר בב״ה וכה״ג אין בהם דין חלוקה ומותר כדלקמן סימן רכ״ו וכ״פ מהרש״ל פ׳ שור שנגח את הפרה סי׳ ל״ב וכן נראה עיקר בש״ס: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק ב)
« חלוקה. כלומר בבהכ״נ וכה״ג אין בהם דין חלוקה דמותר וכן נראה עיקר בש״ס ש״ך אבל הט״ז כתב דבש״ס משמע דבבהכ״נ יש בו דין חלוקה ואסור כדעת ראשונה שכתב המחבר ע״ש ועיין בא״ח סי׳ קנ״ג סי״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״ד ס״ק ב)
« וי״א שהם מותרים. [עט״ז וש״ך ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ח מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« כמו ב״ה כו׳. היינו מדינא אבל מצד התקנה כב״י בשם הא״ח שהורו הראב״ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מספרים ואם אסר אין איסורו איסור וכן כתב הב״ח וכן כתב המחבר בא״ח סי׳ קנ״ג סט״ו: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק א)
« אין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מהספרים ואם אסר אינו כלום » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ו)
« ומי שהשאיל כו׳ עיין בא״ח שם בדברי הרב: » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק ג)
« שאינו רשאי כו׳. עיין בא״ח סימן קנ״ג סעיף י״ז מזה: » (ט״ז יו״ד רכ״ד ס״ק ג)
« מי שהשאיל ביתו לב״ה ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינו יכול לאסרה אא״כ יאסרנו לכל הקהל כאחד » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ז)
« מי שהיה בביתו ב״ה ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר » (שו״ע או״ח קנ״ג:י״ז)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ד · ♥ תמיכה