סימן רכ״ה — לאסור על חבירו דבר שאינו שלו, והמילה שהכל תלוי בה (יורה דעה רכ״ה)

לא. הוא היחיד בחטיבה שאין לו: קטעו הראשון נפתח מיד ב« ובו סעיף אחד: » (שו״ע יו״ד רכ״ה:א), במקום ששאר הסימנים נפתחים בלשון ״דין … ובו … סעיפים״. וכותרת הדפים הללו, והמתאר העברי הנלווה אליה, מרשותנו הם; מתארים את הסעיף ואינם מעתיקים כותרת של שולחן ערוך.

תלוי בשאלה אחת: של מי אותו דבר? אם שלו הוא — עיין סימן ר״ט, הנדר חל ואינך צריך לקבל דבריו. ואם של אחר הוא — זה סימננו, ולא הוליד דיבורו כלום, אלא אם כן ענית אמן.

לא, והדיוק נוגע למעשה. ״מותר״ משמעו שהיה אפשר שיחול איסור והוסר. ״אינו כלום״ אומר שלא חל איסור מעולם. ויוצא מזה מיד: אין מה להתיר, ואין לבקש התרת נדרים לנדר שלא היה.

סימן ר״ט מרחיב בפירוש: בכלל הוא ״כל דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים״ — « או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים » (שו״ע יו״ד ר״ט:א). ולידע אם מה שענית בכלל זה — שאלת מעשה ולשון היא. נשאלת לרב.

היא שאלת הפתחי תשובה ממש, בשבועת הרמב״ם שבראש ספר המורה. והוא מביא משתי הלחם שאף שנקטו לשון שבועה אינה שבועה אלא גזירת חרם ונידוי, שאינה צריכה אמן. ומסיים שאסור לזלזל בשבועות אלו.

הסימן שורה ומחצה, וכבר אמר בו הש״ך הכל בשש תיבות. ואין ללמוד מכאן כלום להלכה. והט״ז מצוי בסמוך בשפע: חמש כניסות בסימן רכ״ג · 223, שלוש בסימן רכ״ד · 224 — ואחת מהן ארוכה מאוד בדין חלוקה. ולא נתחדשה כאן כניסה כדי להשלים טבלה.