Les simanim 203 à 227 ont dit ce qui lie. Celui-ci dit comment on délie : la différence entre le פתח et la חרטה, ce qu’est un vœu fait על דעת רבים, qui peut délier et devant qui — et ce qui ne se délie pas. Cette page est une page d’étude : elle n’autorise personne à délier un vœu, et aucune dissolution ne se fait sans un Rav.
Sujet : La dissolution des vœux — le פתח, la חרטה, le vœu sur l’avis d’un grand nombre, les חרמות de la communauté et les cas d’espèce
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ח (נ״א סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman 228 est le point d’arrivée pratique du traité des vœux. Les simanim 203 à 227 ont dit ce qui lie : les formules, les substituts, l’intention, le vœu qui porte sur autrui. Celui-ci dit comment on dénoue, et il le dit en cinquante et un seifim que l’on peut lire comme sept blocs.
Les seifim 1 à 4 posent la procédure : il y a un remède, il passe par un tribunal, et ce tribunal est aujourd’hui de trois. Les seifim 5 et 6 en écartent le juge intéressé. Les seifim 7 à 13 sont le cœur : ce qu’est une חרטה, ce qu’est un פתח, et quels פתחים sont recevables. Les seifim 14 à 19 règlent l’acte lui-même — détailler, comparaître, attendre que le vœu prenne. Les seifim 20 à 24 traitent du vœu fait sur l’avis d’autrui et du vœu על דעת רבים. Les seifim 25 à 35 forment un bloc à part, celui des חרמות et des תקנות de communauté, que l’édition signale comme caducs aujourd’hui. Les seifim 36 à 51 sont des cas d’espèce, et ils ferment le siman sur la phrase la plus courte et la plus lourde : une dissolution obtenue sous contrainte n’est rien.
Trois fois le siman déclare une dissolution nulle : quand le vouant a menti au sage (seif 4), quand il n’a pas détaillé son vœu (seif 14), et quand elle a été arrachée par la force (seif 51). Les trois disent la même chose, et c’est pourquoi ce siman ne se pratique pas sur une page.
Les cinquante et un seifim suivent dans l’ordre du livre, sans exception et sans réarrangement. Chaque seif est donné d’abord en entier, tel que Sefaria le porte — parenthèses de sources, crochets éditoriaux et défauts de numérisation compris —, puis découpé en clauses successives dont la concaténation redonne exactement le seif. Les gloses du Rama sont signalées par leur référence.
Le siman s’ouvre sur la chose même qu’il va enseigner : un vœu se dénoue. Il le dit d’abord du cas le plus lourd — celui qui a voué באלהי ישראל — puis il nomme l’instance : un חכם מומחה seul, ou à défaut שלשה הדיוטות. Et il finit par la phrase qui commande toute la pratique d’aujourd’hui : il n’y a plus de מומחה apte à délier seul.
דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ״א סעיפים:
מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע״י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד:
« דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ״א סעיפים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א)
« מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע״י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א)
« כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א)
« ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א)
« וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א)
« והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א)
Une règle d’honneur, puis une glose du Rama qui est toute pratique : combien de vœux, et pour combien de personnes, une seule התרה peut-elle valoir.
אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א״כ נתן לו רשות. (רא״ש ור״ן): הגה ומתירין ב׳ ג׳ נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב׳ או לג׳ אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם (ב״י ס״ס זה בשם תשובת הרמב״ן סי׳ רע״ד) (ועיין לקמן סוף סימן זה סעיף מ״ו):
« אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א״כ נתן לו רשות. (רא״ש ור״ן): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ב)
« הגה ומתירין ב׳ ג׳ נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב׳ או לג׳ אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם (ב״י ס״ס זה בשם תשובת הרמב״ן סי׳ רע״ד) (ועיין לקמן סוף סימן זה סעיף מ״ו): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:ב)
Ici le siman devient un mode d’emploi : quels mots, combien de fois, dans quelle langue, debout ou assis, de jour ou de nuit, en semaine ou à Chabbat.
כיצד היא ההתרה יאמר לו ג׳ פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך (בכל לשון שיאמר) (ב״י בשם הרמב״ם) ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי׳ אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו ובלבד שיהיה לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת וחרמי צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת:
« כיצד היא ההתרה יאמר לו ג׳ פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך (בכל לשון שיאמר) (ב״י בשם הרמב״ם) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג)
« ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי׳ אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג)
« ובלבד שיהיה לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג)
« וחרמי צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג)
Le seif précédent permettait de délier debout. Celui-ci en borne la portée, et c’est en le bornant qu’il donne la définition la plus précise du siman : ce que c’est que ne pas se repentir depuis l’origine.
במה דברים אמורים שמתירין מעומד כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו מפני שהיו לו תועלת בנדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה ובשביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה שלא נדר הלכך צריך למצוא לו פתח שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע״פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה מיושב:
« במה דברים אמורים שמתירין מעומד כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד)
« אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד)
« דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו מפני שהיו לו תועלת בנדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד)
« ובשביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה שלא נדר הלכך צריך למצוא לו פתח שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע״פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד)
« ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה מיושב: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד)
Deux seifim brefs (5 et 6) posent la même exigence : celui qui délie ne doit pas être partie au vœu qu’il délie.
אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר:
« אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ה)
« ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ה)
Même principe, autre figure : cette fois le sage de la ville a un intérêt non pas au bénéfice, mais à la charge.
נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר אינו נשאל לחכם שבעיר:
« נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר אינו נשאל לחכם שבעיר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ו)
C’est le seif que le titre annonçait. Il définit la חרטה, il dit ce qui n’en est pas une, il avertit le vouant contre lui-même, puis il définit le פתח et en donne deux exemples. La glose du Rama y ajoute l’usage reçu, qui fait des deux un seul geste.
מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ״כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן (וי״א דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט) (מרדכי פרק שבועות שתים) ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה: הגה ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו:
« מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ״כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן (וי״א דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט) (מרדכי פרק שבועות שתים) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« הגה ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:ז)
Un seif d’une ligne, mais qui marque une frontière : le חרם n’appartient pas au régime du vœu. Sefaria porte ici une note éditoriale entre crochets, que nous recopions telle quelle.
החרם [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] אינו צריך לא פתח ולא חרטה:
« החרם [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] אינו צריך לא פתח ולא חרטה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ח)
Commence ici la série des פתחים recevables et irrecevables (9 à 13). Le premier est recevable : l’honneur du vouant lui-même.
פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן:
« פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ט)
« או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ט)
Deux פתחים recevables tirés de la Torah, puis le refus le plus instructif du siman — et sa raison, qui est une raison de psychologie et non de droit.
נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:
« נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא אחיך בלבבך לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י)
« אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י)
« שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י)
« ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י)
Le même refus, étendu aux parents et au maître, puis une distinction fine : ce qui touche à leur honneur ne s’ouvre pas, ce qui touche à leurs besoins s’ouvre.
אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בניכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך מהאי טעמא שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו אבל פותחין לו בדברים שבינו לאביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר:
« אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בניכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יא)
« מהאי טעמא שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יא)
« אבל פותחין לו בדברים שבינו לאביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יא)
Un second critère, indépendant du premier : le fait invoqué doit être fréquent. Le Rama y ajoute trois mesures concrètes qui règlent bien des cas.
אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה״כ לא היית נודר לפי שע״י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא: הגה וכן מיתה לא שכיחא אבל עניות שכיח (ב״י בשם הגמרא פרק ר״א והגהות מיימוני פרק ו׳) (וכן הריון אשה שכיח ולא מקרי נולד) (הגהות מיימוני פ״ו):
« אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב)
« כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב)
« אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה״כ לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב)
« לפי שע״י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב)
« הגה וכן מיתה לא שכיחא אבל עניות שכיח (ב״י בשם הגמרא פרק ר״א והגהות מיימוני פרק ו׳) (וכן הריון אשה שכיח ולא מקרי נולד) (הגהות מיימוני פ״ו): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:יב)
Un fait survenu après le vœu ne peut pas servir de פתח, puisqu’il n’existait pas quand l’homme a voué. Le seif montre comment on le transpose pour en tirer tout de même une ouverture — et le Rama redresse ensuite le sens de tout l’interdit.
אע״פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה: הגה הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע״פ שעושה מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו (מדברי רא״ם שהביא המרדכי פ׳ שבועות שתים וכן משמע בסמ״ג ובהגהות מיימוני פרק ו׳):
« אע״פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יג)
« כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יג)
« אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יג)
« הגה הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע״פ שעושה מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו (מדברי רא״ם שהביא המרדכי פ׳ שבועות שתים וכן משמע בסמ״ג ובהגהות מיימוני פרק ו׳): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:יג)
Une exigence de fond déguisée en formalité : le tribunal ne peut pas délier ce qu’il ne connaît pas.
קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי:
« קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יד)
« ואם לא פרט אין התרתן התרה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יד)
« ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יד)
Un vœu qui renforce un interdit ne se délie pas : le délier rendrait permis ce que la Torah ou les Sages défendent. Le Rama y oppose aussitôt deux situations où l’on délie tout de même.
אין מתירין נדר של דבר איסור אפי׳ אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק ואם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרין: הגה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה (הגהות מרדכי דשבועות בשם ר״ת והג״ה בסמ״ג) וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו (תשובת הרמב״ן סי׳ רפ״א) ועיין לעיל סוף סימן רי״ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו:
« אין מתירין נדר של דבר איסור אפי׳ אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טו)
« ואם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרין: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טו)
« הגה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה (הגהות מרדכי דשבועות בשם ר״ת והג״ה בסמ״ג) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טו)
« וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו (תשובת הרמב״ן סי׳ רפ״א) ועיין לעיל סוף סימן רי״ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טו)
Le vouant doit être là en personne. Le Rama ajoute l’unique médiation admise, et elle est de langue, non de volonté.
צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו (ומתירין ע״י תורגמן) (ר״ן פ״ק דנדרים וב״י בשם הירושלמי וריב״ש סי׳ ש״ע):
« צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טז)
« ומתירין ע״י תורגמן) (ר״ן פ״ק דנדרים וב״י בשם הירושלמי וריב״ש סי׳ ש״ע): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טז)
Un vœu à terme n’existe pas encore. Le seif le dit, refuse l’exception du מכשול qu’il venait d’admettre au seif 15, et réserve deux régimes qui ne sont pas des התרות.
אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל׳ יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול (וכ״ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול) (תא״ו ני״ד) והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב״א וריב״ש ועיין לקמן סי׳ רל״ד סכ״ח):
« אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל׳ יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז)
« ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז)
« וכ״ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול) (תא״ו ני״ד) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:יז)
« והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז)
« אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב״א וריב״ש ועיין לקמן סי׳ רל״ד סכ״ח): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז)
Un cas d’espèce, et il illustre le seif 17 : le vœu ne prend effet qu’à Chavouot, donc on ne délie qu’à Chavouot. Le Mehaber ajoute un conseil de prudence à la première personne.
מי שנשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת ונראה לי שטוב שיתירו לו פעמים אחת אחר הפסח ואחת אחר העצרת:
« מי שנשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יח)
« ונראה לי שטוב שיתירו לו פעמים אחת אחר הפסח ואחת אחר העצרת: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יח)
Le pendant du seif 17, et il en marque la limite : un serment positif à échéance prend effet immédiatement, car il oblige dès maintenant.
מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד:
« מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יט)
« מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יט)
Le plus long seif du siman, et il tient tout entier dans une question : quand un homme a voué sur l’avis d’un autre, cet autre est-il devenu partie au vœu ? Le Choulhan Aroukh répond par une distinction — le bienfait reçu — et le Rama la suit pas à pas, jusqu’aux fiançailles rompues.
נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו (וי״א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו) (מהרי״ק שורש כ״ב וטור ורא״ש) (וכן עיקר) ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו (בשביל השבועה) (ב״י בשם הריב״ש סי׳ קפ״ו וש״ע) כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו (והשבועה היתה לתועלת יתרו) (ריב״ש סי׳ תס״א) אבל אם מעצמו נדר ע״ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו: הגה וי״א שצריך שיודיע לו שהתיר לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו (מרדכי פ׳ שבועות שתים בשם הירושלמי ומהרי״ק שורש נ״ב וע״פ) ואם כבר מת שא״א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא (תשובת רמב״ן סי׳ ר״ן) : ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו ויש אומרים דלא הוי התרה: הגה מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע״פ שאין מתירין לו לכתחלה בלא דעתו מ״מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה (כן משמע במהרי״ק שורש נ״ב בחלוקה ב׳) : ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר וי״א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו: הגה ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו (תשובת הרמב״ן סי׳ רמ״ט) כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע״ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי׳ הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי׳ הכי מקרי הטבה (ריב״ש סי׳ ש״ע) י״א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי׳ בלא דעת חבירו (ב״י בשם התוס׳) איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה (הגהות מרדכי דשבועות ומהרי״ק שורש נ״ב ומהר״מ פדוא״ה סי׳ ע׳) אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא (ב״י בשם מהר״י ויי״ל סי׳ קל״ז קפ״ו) וע״ל סי׳ רל״ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו:
« נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« וי״א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו) (מהרי״ק שורש כ״ב וטור ורא״ש) (וכן עיקר) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו (בשביל השבועה) (ב״י בשם הריב״ש סי׳ קפ״ו וש״ע) כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו (והשבועה היתה לתועלת יתרו) (ריב״ש סי׳ תס״א) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« אבל אם מעצמו נדר ע״ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« הגה וי״א שצריך שיודיע לו שהתיר לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו (מרדכי פ׳ שבועות שתים בשם הירושלמי ומהרי״ק שורש נ״ב וע״פ) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« ואם כבר מת שא״א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא (תשובת רמב״ן סי׳ ר״ן) : » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« ויש אומרים דלא הוי התרה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« הגה מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע״פ שאין מתירין לו לכתחלה בלא דעתו מ״מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה (כן משמע במהרי״ק שורש נ״ב בחלוקה ב׳) : » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« וי״א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« הגה ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו (תשובת הרמב״ן סי׳ רמ״ט) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע״ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי׳ הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי׳ הכי מקרי הטבה (ריב״ש סי׳ ש״ע) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« י״א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי׳ בלא דעת חבירו (ב״י בשם התוס׳) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה (הגהות מרדכי דשבועות ומהרי״ק שורש נ״ב ומהר״מ פדוא״ה סי׳ ע׳) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא (ב״י בשם מהר״י ויי״ל סי׳ קל״ז קפ״ו) וע״ל סי׳ רל״ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
Le troisième terme annoncé par le titre du siman. Le Mehaber l’ouvre en une ligne ; le Rama y ajoute une longue glose sur la mitsva assez grande pour délier ; puis le Mehaber reprend pour dire ce qu’est un « grand nombre ». La frontière exacte entre les deux mains n’est pas marquée dans le texte que nous suivons : nous l’avons posée là où cessent les parenthèses de sources, qui sont la signature des gloses — voir la note du seif 23.
נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם: הגה ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב״י בשם תשובת הרמב״ן והרשב״א וסמ״ג וריב״ש) וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו: הגה מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים (סמ״ג והגהות מיימוני והביאו מהרי״ק שורש כ״ב ותשובת ר״י וכן לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי׳) או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים (ריב״ש סי׳ תס״א) וכן לצורך פרנסתו (רשב״ץ) ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר (שם במהרי״ק) ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי׳ לצורך מצוה אין מתירין לו (ב״י בשם ריב״ש ומהר״מ פדוא״ה סי׳ ס״ב) מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו (ב״י בשם תשובת רשב״א) ואין נקראים רבים בפחות מג׳ וכגון שיפרוט אותם על דעת פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אמר סתם ע״ד רבים יש לו התרה ויש אומרים שאם נדר בפני ג׳ אפי׳ לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר: הגה והוא הדין אם נשבע סתם וידענו על מי נתכוון כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר שנשבע על דעת ג׳ רבני העיר ואין שם אלא שלשה רבנים שבודאי לאלו נתכוון מקרי על דעת רבים (ב״י בשם ריב״ש) י״א ד׳ שנשבעו יחד מעשות דבר אחד מקרי על דעת רבים דכל א׳ נשבע לג׳ חביריו ועל דעתן נשבע (מהרי״ק שורש קס״ב) ועיין למטה סעיף ל׳ יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר (שם שורש נ״ב בשם הר״ר אביגדור) ואין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר (ב״י בשם תשובת הרשב״א) אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (ב״י בשם תשובת הר״ן סי׳ מ״ב) מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם לא מקרי על דעת רבים דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה וכן כל כיוצא בזה (גם זה בב״י ריש דף רע״ג בשם הר״ן סי׳ י״ז):
« נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כא)
« הגה ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב״י בשם תשובת הרמב״ן והרשב״א וסמ״ג וריב״ש) וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« הגה מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים (סמ״ג והגהות מיימוני והביאו מהרי״ק שורש כ״ב ותשובת ר״י » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« וכן לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי׳) או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים (ריב״ש סי׳ תס״א) וכן לצורך פרנסתו (רשב״ץ) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר (שם במהרי״ק) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי׳ לצורך מצוה אין מתירין לו (ב״י בשם ריב״ש ומהר״מ פדוא״ה סי׳ ס״ב) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו (ב״י בשם תשובת רשב״א) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« ואין נקראים רבים בפחות מג׳ וכגון שיפרוט אותם על דעת פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אמר סתם ע״ד רבים יש לו התרה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כא)
« ויש אומרים שאם נדר בפני ג׳ אפי׳ לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כא)
« הגה והוא הדין אם נשבע סתם וידענו על מי נתכוון כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר שנשבע על דעת ג׳ רבני העיר ואין שם אלא שלשה רבנים שבודאי לאלו נתכוון מקרי על דעת רבים (ב״י בשם ריב״ש) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« י״א ד׳ שנשבעו יחד מעשות דבר אחד מקרי על דעת רבים דכל א׳ נשבע לג׳ חביריו ועל דעתן נשבע (מהרי״ק שורש קס״ב) ועיין למטה סעיף ל׳ » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר (שם שורש נ״ב בשם הר״ר אביגדור) ואין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר (ב״י בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (ב״י בשם תשובת הר״ן סי׳ מ״ב) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם לא מקרי על דעת רבים דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה וכן כל כיוצא בזה (גם זה בב״י ריש דף רע״ג בשם הר״ן סי׳ י״ז): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
Le contre-épreuve du seif 21 : en deçà de trois, le régime lourd ne s’applique pas. Le Rama y ajoute pourtant un cas qui vaut « grand nombre » sans être nombreux du tout.
נדר שנדר מעצמו על דעת אחד או על דעת שנים יש לו התרה אפי׳ בלא דעתם: הגה מיהו אם נשבע או נדר ע״ד המקום דינו כנדר שעל דעת רבים (ר״ן פ׳ שבועות שתים וריב״ש סי׳ תל״ו בשם הרמב״ן והרשב״א) ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות (שם בהר״ן בשם י״א):
« נדר שנדר מעצמו על דעת אחד או על דעת שנים יש לו התרה אפי׳ בלא דעתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כב)
« הגה מיהו אם נשבע או נדר ע״ד המקום דינו כנדר שעל דעת רבים (ר״ן פ׳ שבועות שתים וריב״ש סי׳ תל״ו בשם הרמב״ן והרשב״א) ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות (שם בהר״ן בשם י״א): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כב)
Une ligne, et elle écarte la confusion la plus naturelle du siman.
נדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם:
« נדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כג)
La distinction posée au seif 17 porte ici tout son poids : la הפרה du mari n’est pas une התרה, et ce qui arrête l’une n’arrête pas l’autre.
בעל מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות:
« בעל מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כד)
Ici s’ouvre le grand bloc communautaire (25 à 35). L’édition de Sefaria l’ouvre par une note entre crochets qui en dit d’emblée la portée actuelle, et que nous recopions sans y toucher. La thèse du seif est nette : ce que la communauté impose n’est pas un vœu mais une ordonnance, et elle le défait elle-même.
[*עניני קהל וחרם בטלין כעת מדינא דמלכותא] נדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אעפ״י שאמרו על דעת המקום (וע״ד הקהל) (תוס׳ וע״פ) ויש להם התרה בלא פתח וחרטה ואין צריך לא יחיד ולא ג׳ הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם (אפי׳ הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא״ש) ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות אלא על ידי שאלה ואם הוחרם או הודר על דעת רבים אין לו התרה: הגה וי״א דאפי׳ התנו בפירוש שלא יהא לו התרה אפ״ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח״כ מתירין חרם הראשון (תשובת הרא״ש כלל ה׳ סי׳ ז׳) וע״ל סי׳ רכ״ט:
« [*עניני קהל וחרם בטלין כעת מדינא דמלכותא] נדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אעפ״י שאמרו על דעת המקום (וע״ד הקהל) (תוס׳ וע״פ) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה)
« ויש להם התרה בלא פתח וחרטה ואין צריך לא יחיד ולא ג׳ הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם (אפי׳ הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא״ש) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה)
« ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה)
« גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות אלא על ידי שאלה ואם הוחרם או הודר על דעת רבים אין לו התרה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה)
« הגה וי״א דאפי׳ התנו בפירוש שלא יהא לו התרה אפ״ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח״כ מתירין חרם הראשון (תשובת הרא״ש כלל ה׳ סי׳ ז׳) וע״ל סי׳ רכ״ט: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כה)
Une ligne, et elle marque la différence la plus nette entre l’התרה d’un vœu privé et celle d’un vœu de communauté.
אין נדרי צבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר:
« אין נדרי צבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כו)
Trois obstacles qu’on attendrait, et le seif les écarte tous les trois.
אפי׳ לא בטלה הסבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין ואפי׳ בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפי׳ לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר (ויכולין להתיר קצתו ולהניח קצתו) (ריב״ש סי׳ קנ״ה ורפ״ב):
« אפי׳ לא בטלה הסבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין ואפי׳ בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפי׳ לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר (ויכולין להתיר קצתו ולהניח קצתו) (ריב״ש סי׳ קנ״ה ורפ״ב): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כז)
La limite du seif 27 : trois contenus soustraient l’ordonnance au pouvoir de celle qui l’a faite.
אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק (שם וב״י בשם תשובת רשב״א):
« אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק (שם וב״י בשם תשובת רשב״א): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כח)
Un avis isolé (יש מי שאומר), et la glose du Rama en tire la conséquence qui a fait de ce seif l’un des plus cités de tout le traité.
יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים: הגה ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשון שלא לישא ב׳ נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב׳ נשים (ב״י בשם תשובת הר״ן סימן נ״ג):
« יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כט)
« הגה ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשון שלא לישא ב׳ נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב׳ נשים (ב״י בשם תשובת הר״ן סימן נ״ג): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כט)
La différence décisive avec le seif 25 : ici il n’y a pas eu ordonnance mais serments individuels, et le régime redevient celui du vœu privé — multiplié par le nombre des jureurs.
צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו ואח״כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא ויתירו להם ג׳ אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו: הגה ועיין לעיל כתבתי דיש מי שאומר דכהאי גוונא מקרי נשבע על דעת רבים (מהרי״ק שורש קפ״ב) מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ״י שאין חביריו מתחרטין (ריב״ש סי׳ תס״ב):
« צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו ואח״כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ל)
« ויתירו להם ג׳ אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ל)
« הגה ועיין לעיל כתבתי דיש מי שאומר דכהאי גוונא מקרי נשבע על דעת רבים (מהרי״ק שורש קפ״ב) מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ״י שאין חביריו מתחרטין (ריב״ש סי׳ תס״ב): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:ל)
La règle de la majorité, et immédiatement sa limite : elle vaut pour la communauté, non pour l’individu qui a refusé.
קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר (תשובת הרא״ש כלל ז׳ סימן ה׳) (ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל) (שם כלל ה׳):
« קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר (תשובת הרא״ש כלל ז׳ סימן ה׳) ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לא)
« ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל) (שם כלל ה׳): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לא)
Un raisonnement d’interprétation, et il est du même ordre que celui du seif 25 sur les rites du חרם : la manière dont on traite le transgresseur révèle ce que la communauté a voulu instituer.
כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים. (אם לא שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם) (ב״י בשם הר״ן):
« כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים. (אם לא שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם) (ב״י בשם הר״ן): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לב)
Le seif le plus ferme du bloc : contre la תקנה, le serment ne pèse rien. Le Rama y ajoute quatre applications, dont l’une intéresse quiconque voyage.
הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם: הגה ואפי׳ נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד (מהרי״ק שורש ק״י) ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם (מרדכי ריש פ״ג דשבועות וב״י בשם הרמב״ן) וצבור שגזרו חרם על כל בני עירם כולם בכלל אפי׳ אותן שאין נותנין מסים (תשובת הרא״ש כלל ו׳ סי׳ כ״ט) ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (מרדכי פ׳ כל הבשר) וע״ל סי׳ של״ד מדין חרמי צבור:
« הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לג)
« הגה ואפי׳ נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד (מהרי״ק שורש ק״י) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג)
« ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם (מרדכי ריש פ״ג דשבועות וב״י בשם הרמב״ן) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג)
« וצבור שגזרו חרם על כל בני עירם כולם בכלל אפי׳ אותן שאין נותנין מסים (תשובת הרא״ש כלל ו׳ סי׳ כ״ט) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג)
« ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (מרדכי פ׳ כל הבשר) וע״ל סי׳ של״ד מדין חרמי צבור: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג)
Le complément du seif 31, du côté de l’institution du חרם et non de sa levée.
אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם [מיעוט] אינו מועיל המחאתן:
« אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם [מיעוט] אינו מועיל המחאתן: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לד)
La question de fond du bloc communautaire : jusqu’où porte ce qu’une communauté décide ? Le seif y répond par une distinction, et le Rama y ajoute le cas des décrets contradictoires.
אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים: הגה קהל שגזרו [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל (הרא״ש כלל ה׳) ויש מחמירין (שם כלל ו׳) ועיין לקמן סימן רל״ח סעיף ט״ז:
« אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לה)
« הגה קהל שגזרו [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל (הרא״ש כלל ה׳) ויש מחמירין (שם כלל ו׳) ועיין לקמן סימן רל״ח סעיף ט״ז: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לה)
Le seif refuse de faire de ce vœu-là une catégorie à part. Le Pit’hei Techouva y attache pourtant deux ס״ק, signe que la question fut posée.
מי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו התרה כשאר נדרים:
« מי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו התרה כשאר נדרים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לו)
Retour au vœu sur l’avis d’autrui, du seif 20 — mais pris par l’autre bout : que se passe-t-il quand celui-là consent ?
הנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אף על פי שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג׳ הדיוטות אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו (ריב״ש ורמב״ן סי׳ רפ״ח ור״ן פרק נערה המאורסה) (ועיין לקמן סי׳ רל״א):
« הנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אף על פי שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג׳ הדיוטות אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו (ריב״ש ורמב״ן סי׳ רפ״ח ור״ן פרק נערה המאורסה) (ועיין לקמן סי׳ רל״א): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לז)
Le pendant exact du seif 37, et la clé est dans deux mots : שלא ברשות פלוני.
נשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כיון שנתן לו אותו פלוני רשות הותר ואינו צריך התרה:
« נשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כיון שנתן לו אותו פלוני רשות הותר ואינו צריך התרה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לח)
Un cas où le serment s’éteint sans passer par un tribunal — et une limite nette à cette facilité.
הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא אם כן התנה שיוכל להאריכו. (וע״ל סוף סימן רל״ב):
« הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא אם כן התנה שיוכל להאריכו. (וע״ל סוף סימן רל״ב): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לט)
Un cas d’interprétation, et il découle en droite ligne de la dernière clause du seif 21.
אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם. (וע״ל סי׳ רי״ז):
« אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם. (וע״ל סי׳ רי״ז): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מ)
Un seif de droit pur, et la distinction qu’il pose commande les conséquences les plus lourdes du siman pour un débiteur.
הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני עובר (לאחר זמן) בכל יום על שבועתו (הואיל והיה מחויב בלא שבועה) (ובסימן [זה] בב״י תמצא מבואר) אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני (ולא היה מחוייב בדבר בלא שבועה זו) ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר שבועתו ואינו חייב לעשות אותו דבר מכח שבועה ויש מי שחולק ואומר שעדיין הוא חייב לעשותו מכח השבועה (ועיין בחה״מ סי׳ ע״ג):
« הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני עובר (לאחר זמן) בכל יום על שבועתו (הואיל והיה מחויב בלא שבועה) (ובסימן [זה] בב״י תמצא מבואר) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מא)
« אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני (ולא היה מחוייב בדבר בלא שבועה זו) ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר שבועתו ואינו חייב לעשות אותו דבר מכח שבועה ויש מי שחולק ואומר שעדיין הוא חייב לעשותו מכח השבועה (ועיין בחה״מ סי׳ ע״ג): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מא)
Deux vœux très courants, et une limite tirée non du vœu mais de son exécution.
נדר להתענות או לצדקה יש לו התרה על ידי פתח וחרטה והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר:
« נדר להתענות או לצדקה יש לו התרה על ידי פתח וחרטה והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מב)
Un cas de mariage, une glose de vocabulaire insérée par l’édition, et une longue reprise du Rama qui distingue selon le moment où l’on vient au tribunal.
נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך (פי׳ המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה כי תרגום ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא מעשיו פטור הלה משבועתו וה״ה אם המירה אחות המשודך: הגה וי״א דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לבית דין בעודו בקלקולו ואי אפשר להנשא לו כגון שהמיר דתו אבל אם חזר בתשובה ואח״כ בא הנשבע לבית דין צריך התרה לשבועתו אעפ״י שפטור מן הקנס ששיעבד עצמו אם יעבור מכל מקום צריך התרה לשבועתו (הגהות מרדכי דשבועות דלא כב״י ועיין בתשובת הרב סי׳ ק׳ שאלה י״ד) אבל אם בא לבית דין בעודו בקלקולו אפי׳ התרה לא צריך דהא אי אפשר שתנשא למומר ומאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אחר כך וכן נראה לי עיקר (שם):
« נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך (פי׳ המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה כי תרגום ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא מעשיו פטור הלה משבועתו וה״ה אם המירה אחות המשודך: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מג)
« הגה וי״א דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לבית דין בעודו בקלקולו ואי אפשר להנשא לו כגון שהמיר דתו אבל אם חזר בתשובה ואח״כ בא הנשבע לבית דין צריך התרה לשבועתו אעפ״י שפטור מן הקנס ששיעבד עצמו אם יעבור מכל מקום צריך התרה לשבועתו (הגהות מרדכי דשבועות דלא כב״י ועיין בתשובת הרב סי׳ ק׳ שאלה י״ד) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מג)
« אבל אם בא לבית דין בעודו בקלקולו אפי׳ התרה לא צריך דהא אי אפשר שתנשא למומר ומאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אחר כך וכן נראה לי עיקר (שם): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מג)
Une application directe du seif 38 : le vœu portait sur un acte conjoint, et la condition ne s’est pas réalisée.
שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שתי שנים והאחד מתעכב חבירו פטור (ועיין לקמן סוף סימן רל״ו):
« שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שתי שנים והאחד מתעכב חבירו פטור (ועיין לקמן סוף סימן רל״ו): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מד)
Un seif d’avertissement plus que de règle : deux avis opposés, et le Mehaber conclut par un conseil. Le Rama y rattache le vœu prononcé dans la détresse, et c’est l’une des clauses les plus utiles du siman.
המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: הגה ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים (מהר״ם מפדואה סי׳ י׳) וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב״ז סימן רע״ז ותשובת מהרי״ל סי׳ רי״ג) ומיהו אם התירו בדיעבד מותר (ד״ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים:
« המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מה)
« הגה ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים (מהר״ם מפדואה סי׳ י׳) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה)
« וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב״ז סימן רע״ז ותשובת מהרי״ל סי׳ רי״ג) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה)
« ומיהו אם התירו בדיעבד מותר (ד״ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה)
La règle annoncée par le Rama au seif 2, ici énoncée avec sa limite.
מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד:
« מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מו)
Le pouvoir extérieur ne défait pas ce que la communauté institue ; le Rama en tire les deux conséquences pratiques.
אם צוה השר שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן ואם החרימו שיהא מבוטל ואח״כ החרימו הקהל שלא בהסכמת ראובן חל החרם: הגה ואם צריכין לעבור מכח גזירת השר אין איסור בדבר ומ״מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת השר ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם ולבקש לבטל הציווי (ב״י בשם ריב״ש) (וע״ל סוף סימן של״ד):
« אם צוה השר שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן ואם החרימו שיהא מבוטל ואח״כ החרימו הקהל שלא בהסכמת ראובן חל החרם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מז)
« הגה ואם צריכין לעבור מכח גזירת השר אין איסור בדבר ומ״מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת השר ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם ולבקש לבטל הציווי (ב״י בשם ריב״ש) (וע״ל סוף סימן של״ד): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מז)
Un cas de langue, dans un siman de procédure : que veut dire « Adar » dans une année qui en compte deux ?
הנשבע לפרוע לחבירו מנה בר״ח אדר חייב לפרוע ביום ראש החודש הראשון:
« הנשבע לפרוע לחבירו מנה בר״ח אדר חייב לפרוע ביום ראש החודש הראשון: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מח)
Un cas concret d’administration communautaire, et une solution de partage.
קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו מחצה לזה ומחצה לזה:
« קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו מחצה לזה ומחצה לזה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מט)
La règle d’interprétation des accords communautaires, et la limite du pouvoir de celui qu’on a désigné pour trancher.
לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם: הגה וכן בשאר דברים שהצבור מחולקים בו בענין תקנתם וחרם שלהם ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון ההסכמה והתקנה (ב״י בשם הריב״ש בח״מ סימן ט״ו בשם תשו׳ רשב״א) קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמוד בם אין צריכין לקיימם. (פסקי מהרא״י סי׳ רצ״ב):
« לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:נ)
« הגה וכן בשאר דברים שהצבור מחולקים בו בענין תקנתם וחרם שלהם ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון ההסכמה והתקנה (ב״י בשם הריב״ש בח״מ סימן ט״ו בשם תשו׳ רשב״א) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:נ)
« קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמוד בם אין צריכין לקיימם. (פסקי מהרא״י סי׳ רצ״ב): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:נ)
Cinq mots pour finir, et ils referment le siman sur ce qui l’avait ouvert : l’התרה est un acte de volonté, et rien d’autre ne la fait.
היתר שנעשה באונס אינו כלום:
« היתר שנעשה באונס אינו כלום: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:נא)
Les quatre premiers blocs du siman viennent presque tous du même endroit du traité Nedarim. La guemara de נדרים ע״ז ע״א donne les quatre allègements du seif 3 — debout, par des proches, la nuit, le Chabbat — et la raison qui les tient ensemble ; celle de נדרים ס״ד ע״א donne la controverse du seif 11 ; celle de נדרים כ״ב ע״א donne les formules que le seif 10 écarte.
« סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר: נִשְׁאָלִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת, בְּיָחִיד מוּמְחֶה — אִין, בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת — לָא, מִשּׁוּם דְּמִתְחֲזֵי כְּדִינָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כֵּיוָן דִּסְבִירָא לַן אֲפִילּוּ מְעוּמָּד, אֲפִילּוּ בִּקְרוֹבִים, וַאֲפִילּוּ בַּלַּיְלָה — לָא מִתְחֲזֵי כְּדִינָא » (נדרים ע״ז ע״א)
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פּוֹתְחִין לְאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. אָמַר רַבִּי צָדוֹק: עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אִם כֵּן — אֵין נְדָרִים » (נדרים ס״ד ע״א)
« מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ » (נדרים ס״ד ע״א)
« רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן » (נדרים כ״ב ע״א)
« בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ — לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן » (נדרים ס״ה ע״א)
Point de méthode qui vaut d’être signalé : le Rambam expose la procédure de dissolution non dans ses Hilkhot Nedarim mais dans ses Hilkhot Chevouot, chapitre 6. Qui la cherche dans le traité des vœux ne l’y trouve pas, et le siman 228, qui traite des vœux, en dépend directement. Le Rambam y donne la formule du seif 7, la règle du נולד du seif 13, et le cas de mitsva que le seif 21 reprendra.
« כֵּיצַד מַתִּירִין. יָבוֹא הַנִּשְׁבָּע לְחָכָם הַמֻּבְהָק אוֹ לִשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת אִם אֵין שָׁם מֻמְחֶה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ה׳)
« אֵין פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד. כֵּיצַד. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר הָעִיר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה י״ב)
« נִשְׁבַּע וְתָלָה שְׁבוּעָתוֹ בְּדַעַת רַבִּים שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בִּפְלוֹנִי לְעוֹלָם וְהֻצְרְכוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לְמִי שֶׁיָּמוּל אֶת בְּנֵיהֶם אוֹ שֶׁיִּזְבַּח לָהֶם וְלֹא נִמְצָא אֶלָּא זֶה בִּלְבַד » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ט׳)
« נִּדְרֵי אֳנָסִין וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת וְנִדְרֵי הֲבַאי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה א׳)
Le Tour ouvre son siman 228 par les mots mêmes que le Mehaber reprendra : la comparaison des deux textes montre où le Choulhan Aroukh abrège et où il ajoute. Une différence est signalée par le Taz à son ס״ק ג : là où le Mehaber écrit להתיר ביחיד, le Tour écrit בפחות מג׳.
« מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע״י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל ג׳ הדיוטות והוא דגמרי להו וסברי וידעו לפתוח לו פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד בפחות מג » (טור יורה דעה רכ״ח)
« ואין לו לאדם להתיר במקום רבו ובמקום שיש גדול ממנו אא״כ יתן לו רשות » (טור יורה דעה רכ״ח)
« מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע״י חרטה ואפילו נדר » (בית יוסף יורה דעה רכ״ח)
Le siman 228 porte 303 entrées d’appareil : 113 du Chakh, 78 du Baer Hetev, 54 du Taz, 48 du Pit’hei Techouva et 10 Nekoudot HaKessef. Elles sont données ici toutes, dans l’ordre, chacune sous sa propre référence de ס״ק. Deux groupes du Chakh — le ס״ק מ״ג et le ס״ק ע — portent deux paragraphes ; ils sont rendus en deux blocs sous la même référence, jamais sous deux numéros.
Le Chakh est de très loin le premier appareil de ce siman : ses 113 ס״ק suivent le texte pas à pas, et vingt et un d’entre eux (ס״ק ל״ז à נ״ז) portent sur le seul seif 20.
« ואפי׳ נדר כו׳. כלומר נשבע דהא באלקי ישראל שבועה הוא. ב״ח ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק א)
« והוא דגמירי להו וסבירי. כלומר שלומדים עמהם הלכות ומבינים ומשמע אפילו לית בהו חד דגמיר מעצמו אלא כל דגמרי להו אחרים וסברי מתירין. ול״ד למ״ש בח״מ סי׳ ג׳ דבדיינים אי לית בהו חד דגמיר ויודע סברות בדינים פסולים לדון דהתרת נדרים לאו דין הוא כמו שיתבאר וזה הוא דלא כהדרישה בסימן זה והעט״ז כ׳ והוא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« דגמרי להו וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו׳ משמע שא״צ שיהו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה יתירו סגי וכן נוהגים: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« וגם יודעים כו׳. אע״ג דלא בעינן פתח לכל הדברים מ״מ אינם ראוים להתיר אפי׳ ע״י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג״כ ע״י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ג)
« והאידנא כו׳. ואין להתיר אלא בג׳ דגמרי להו וסברי קצת כמ״ש וכל שאינו כן אפילו יש בהן אחד חכם גדול לא כלום הוא וכן כל שאינם ג׳ אפילו הם שניהם חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו דיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג׳ וכ״כ הב״ח ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ד)
« אין לאדם להתיר. אפילו בג׳ לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול ממנו אבל בדיעבד התרתו התרה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ה)
« ג׳ פעמים. לאו דוקא דבחד זימנא נמי סגי אלא עושין כן כדי לחזק הענין עט״ז ומשמע דבדיעבד סגי בפעם אחת וכ״כ הב״י והב״ח בשם הרמב״ם דא״צ שיאמר רק פעם אחת: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ו)
« ואפי׳ מעומד כו׳. ובשבת דאע״ג דבכה״ג בדין אסור נדרים לאו דין הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
« וחרמי צבור נהגו להתיר כו׳. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר שם וכן הוא בעט״ז וכב״ח בא״ח סימן שמ״א מי שנשבע לעשות דבר פלוני עד זמן פלוני ולא נזדמן לו לעשות עד יום האחרון של אותו הזמן ואותו יום בא בשבת וא״א לעשותו בשבת נשאל אפילו בשבת וכ״פ בש״ע שם וע״ל סימן רל״ד ס״ק ע׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« וכיון שצריך כו׳. צריך שיהיה מיושב אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי א״צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ונראה ראיה לדבריהם מהירושלמי דס״פ נערה המאורסה דאיתא התם אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים והנשאל יושב והשואל צריך להיות עומד כו׳ ע״ש » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« ואע״ג דבש״ס דילן ופוסקים אמרינן דמתירים מעומד היינו בחרטה אבל בפתח צריך מיושב וי״ל דהירושלמי מיירי בפתח ועכשיו נהגו להתיר הכל ע״י פתח כדלקמן ס״ז בהג״ה ובש״ס דעירובין פ׳ הדר (עירובין דף ס״ד ע״ב) בעובדא דר״ג איתא דכי היכי דאסור לשכור להורות כדלקמן סי׳ רמ״ב סי״ג ה״נ אסור להתיר נדרים וכן הוא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« בכריתות (דף י״ג ע״ב) גבי רב אחא ה״ל נדרא כו׳ מיהו י״ל דהיינו דוקא כשמתיר ע״י פתח שצריך עיון וישוב הדעת וכדמסיק בש״ס התם דעובדא דר״ג הכי הוה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« אסר על עצמו כו׳. ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב״ן והטור והריב״ש סי׳ ת״ו דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מפני שנוגע בדבר מיהו אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה״ג ליכא למיחש משום נגיעה ועיין בתשובת מהר״ל ן׳ חביב ביאר דעתם על נכון וכן בפרישה ובב״ח השיגו על הב״י ע״ש וכן » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« עיקר להחמיר דלא כד״מ ועט״ז שנמשכו לדברי הב״י ע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« הניית בני העיר כו׳. אבל אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר להשאיל דהוי כדיעבד כ״כ בתשו׳ מהר״ל ן׳ חביב שם להרמב״ם וכן נראה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« לחכם כו׳. אפי׳ בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו אסור דמ״מ הרי הוא מהנהו. ב״י. וכתב בתשובת מ״ע ס״ס מ״ח ובשום אופן לא יהיו המתירים מבני המדינה שכולם נוגעים בדבר ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון או לדון בו אבל בכה״ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס״ת (בח״מ סי׳ ל״ז) הואיל ולשמיעה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
« עביד ע״כ: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
« נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר. נ״ל שהוא נהנה בשררותא דמתא שהוא מן הדברים שאין מתמנים עליהם העובדי כוכבי׳ והגרים וגם הציבור נהנים ממנו שמלאכתן נעשית על ידו וכיון שהוא נהנה אין נשאל לחכם שבעיר עד כאן לשון תשובת רשב״א שבבית יוסף. » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« וכתוב בד״מ דאע״ג שלא נדר אלא נדר זה שלא יהא גבאי או נאמן לחוד ולא אסר עליו הניית העיר אפ״ה לא ישאל לחכם שבעיר שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכוונתו על הנאות הגבאות והנאת הנאמנות והואיל ועל ידי התרת חכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו וכן נראה לו עיקר עכ״ל. » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« ולפי זה הרשב״א קאי בשיטת הרמב״ם וכמו שכתב בב״י וכן כתב בעט״ז עיין שם בביאורו דלא כדכתב דרישה ודוק ומ״מ להנך פוסקים דאסרי משום נגיעה וכמו שכתבתי בס״ק ט׳ הכא בלא״ה אינו נשאל וק״ל: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« אילו ידעת שיפצירו בך כו׳. ואין זה נולד דלקמן סי״ב שזה שכיח הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« ואז מתירים לו. ר״ל אפילו בלא פתח אחר אלא בחרטה גרידא מתירין לו כשעושין מן החרטה פתח והטעם דהשתא אין לחוש שמא אינו בקי בחרטה זו ושמא היה חפץ בנדרו עד עתה ואע״פ שאומר שמתחרט אינו אמת דהלא אמרו לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא השתא ודאי אפי׳ את״ל שהיה חפץ בנדר זה עד עתה מ״מ כיון » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« שאומר אילו ידע שיתחרט אחר כך לא היה נודר אם כן נעקר הנדר מעיקרו ואין צריך פתח אחר דבהכי סגי. ש״ס: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« החרם כו׳. כלומר מי שקבל עליו חרם או נדוי לעשות דבר פלוני מתירין אותו בלא פתח ובלא חרטה וכך מבואר ברשב״ץ שבבית יוסף אבל חרמי צבור פשיטא דאין צריך לא פתח ולא חרטה כדלקמן סכ״ה מיהו היתר צריך וע״ל סימן רכ״ט ס״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ז)
« על לא תקום כו׳. ובהא לא אמרינן אין אדם חציף דהנך לא חמירי כולי האי ומפני כך לא ימנע מלומר האמת. בית יוסף. והב״ח פי׳ דהנך כתיבי בתורה ובודאי חציף: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« אבל אין פותחין בכבוד המקום כו׳. וה״ה שאין פותחין לו לומר אילו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר וכדמשמע ממ״ש אחר כך וכ״פ הב״ח אלא שלא הבין כן דברי המחבר ומה שכתב אבל אין פותחין בכבוד המקום שהנודר הוא כאילו נודר כו׳ עיקר דינא דאין פותחין בכבוד המקום אתא לאשמעינן ונ״מ בעלמא כגון » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ח)
« אם נדר על איזה ענין שהוא נגד כבוד המקום אין פותחין לו אילו היית יודע שאתה מיקל בכבוד המקום כו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ח)
« כגון אם הדירן מנכסיו כו׳. שהרי החציף פניו להדירן וא״כ גם עתה בשעת חרטה אמר האמת: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« תלמיד חכם כו׳. ואם הולך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול. סמ״ג בשם התוס׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ)
« כיון דלא שכיח. ומימר אמר שמא לא יבא: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״א)
« וכן מיתה לא שכיח. אפי׳ היה חולה ביותר חשוב נולד משום דרוב חולים לחיים. ב״י בשם תשובת הרמב״ן. ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סימן של״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ב)
« והיה משקר כו׳. והוא היה עולה על דעתו דשמא אומר אמת אבל אם היה יודע שהיה משקר כגון שהיה דר בירושלים שודאי לא היה אפשר לומר לפניו שחרב אז אין פותחין וכל כיוצא בזה. פרישה ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« מיקרי חרטה ומתירים לו. דהא יכול להתיר בחרטה מעיקרא בלא פתח כדלעיל ס״ז ומה״ט נהגינן עכשיו לפתוח אפי׳ בנולד ולפ״ז צ״ל אלו ידעת שתתחרט כו׳ וכמו שכתב הרב שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ד)
« והסיבה שבשבילה כו׳. ומהתימה) דלא ראיתי נוהגין כן אפי׳ מרבנן דייקי ובאמת שבש״ם ופוסקים לא נזכר שצריך שיפרט הסיבה כו׳ אבל לרש״י ורשב״א וב״י דס״ל הכי קשיא ונראה משום דרוב הנדרים שבאים לפני חכם הן שנדר להתענות או שלא לאכול בשר ולשתות יין וכיוצא בהן דברים שהם לסגף נפשו וסבתן מסתמא ידוע שנדר » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« בשביל להצדיק נפשו מ״ה אין רגילין לשאול על סבתן משא״כ כשנדר אדברים אחרים כגון שלא יהנה לחבירו שצריך שידע סבתן עכ״ל פרישה ומ״ש ובאמת שבש״ס ופוסקים כו׳ ליתא דמה דאיתא בש״ס ופוסקים צריך לפרט הנדר היינו שיפרש הסיבה כדמוכח בהשולח (דף ל״ה ע״ב) ובבכורות (סוף דף מ״ה) ע״ש בש״ס ופוסקים גם ליישובו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« עדיין ק׳ דהא אין נוהגין לפרש הסבה בשום נדר ועוד לדבריו מכ״ש דיש לפרט הסבה דדלמא לא היתה כוונתו להצדיק נפשו ואנו חושבין דכונתו היתה להצדיק נפשו גם בש״ס ופוסקים משמע דבכל נדר צריך לפרט אלא נראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול על זה ומי שאינו מפרט הסבה היינו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« משום שנדר בסתם מבלי סבה ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« ויש אוסרים כו׳. כתב הב״ח סוף סימן זה תמוה היאך אפשר שלא הותר בדיעבד דאם כן קשיא לרב נחמן דאמר בפ׳ השולח בגיטין (דף ל״ה ע״ב) אין צריך לפרט הנדר אמאי לא חייש משום מלתא דאיסורא כו׳ עכ״ל ותימה לתמיהתו דלדבריו אמאי מקשה מר״נ דלית הלכתא כוותיה ליקשי מרב פפא גופיה דאמר צריך לפרט הנדר משום מלתא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ו)
« דאיסורא ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א״כ אמאי ניחוש משום מלתא דאיסורא דהא במלתא דאיסורא לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל ועוד דפריך בש״ס התם למ״ד א״צ לפרט ממתני׳ דנודר ועובד וליחוש דלמא שרי ליה חכם ומאי קושיא הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח התם מכולה סוגיא דמותר בדיעבד » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ו)
« אבל אינו ענין כלל לנדון שלפנינו דהתם מיירי בכולה שמעתא שהנדר אינו דבר מצוה או מלתא דאיסור אלא שהוא תלוי בדבר איסור כגון שאמר קונם עלי פירות אם עברתי או אעבור עבירה פלונית וכההיא דקונם עלי מזונות אם נהניתי מכתובתי וכדאיתא התם בסוגיא להדיא והלכך בכה״ג הרי אין אנו מתירין הדבר איסור אלא שאנו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ו)
« מתירים לו הנדר של מזונות שאסר עליו משא״כ הכא שהנדר הוא דבר איסור והלכך אנו מתירים לו הנדר לשחוק בקוביא או לעשות איסור. וכה״ג אין לנו ראיה כלל שיהא מותר בדיעבד. וכן נראה בתשובת ר״א מזרחי סי׳ נ׳ דנדר של קוביא וכה״ג אין לו התרה אפילו בדיעבד: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ו)
« ואם יש מכשול כו׳. ע״ל סי׳ ר״ח סעיף ב׳ ס״ק י״ב: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ז)
« מתירים לו כו׳. נראה שהרב לשיטתו אזיל שכתב בתשובה סי׳ ק״ג ולדעתי אין חולק על ר׳ טוביה בזה כו׳ אבל בתשובת ר״א מזרחי שם כתב דבמלתא דאיסורא אפי׳ אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה״ג אין מתירין לו ואף על גב דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה ע״ש וכ״כ ב״י לקמן ריש דף רע״ב » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« תשובת הרשב״א ורמב״ן סי׳ רנ״ב דחולקים על זה וכן הוא בסוף ספר הכלבו בשם תשובת הרשב״א וכתוב בדרישה ובב״ח ס״ס זה בשם מהר״ם מ״ץ דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת אלא הוא והוא פסול לעדות מחמת כן (כמ״ש בח״מ סימן ל״ד) אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« על ידי תורגמן. כיון שהבע״ד עומד שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ט)
« אין מתירים כו׳. ואפילו בדיעבד אינו מותר כדאיתא בטור ופוסקים: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
« אינו נשאל עד שיכנס אייר כו׳. וכתב הר״ן בתשובה סי׳ נ׳ מי שנדר בבקר ביום ו׳ שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע״ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע״ש שהאריך ומביאו ב״י וע״ל ס״ס רכ״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״א)
« וכ״ש נודר על תנאי כו׳. עי׳ בתשובת מהר״מ מינץ סי׳ ע״ג: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« וה״ה למנדה כו׳. ע״ל סי׳ של״ד סעיף ל״א מ״ש בזה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ג)
« אבל בהפרת הבעל כו׳. ע״ל סי׳ רל״ד סעיף כ״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ד)
« ונ״ל שטוב כו׳. דשמא חל הנדר אחר הפסח ואם יהיה חג עצרת בעיר יעבור על נדרו והלכך יתירו לו פעם א׳ אחר הפסח דהיינו קודם עצרת אפילו ערב עצרת ופעם א׳ אחר עצרת: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ה)
« מעתה חלה עליו כו׳. אלא שאינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ו)
« נדר ע״ד חבירו כו׳. כלומר בשביל רצון חבירו כדמפרש ואזיל. וכתב מהרי״ק שורש נ״ב דה״ה בנשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו דשלוחו של אדם כמותו ומביאו ב״י וד״מ: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ז)
« אין מתירים לו אלא אם כן הודיעו כו׳. משמע אפילו היכא דליכא משום חשד או בושה אסור וכן משמע בהרא״ש פ׳ השולח שכתב ולהנך טעמי (דירושלמי) אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש״ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי׳ בידיעתו וכן משמע בשאר פוסקים: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ח)
« אלא אם כן הודיעו כו׳. נראה שגם דעת המחבר דבעינן שיודיעו ויסכים ברצונו ודוק: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ט)
« בשביל שום טובה כו׳. והמרדכי כתב בפ׳ השולח ה״מ כשאותו הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה כו׳ ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן וכן נראה דעת הט״ו. » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« כתב ב״י כתב הרשב״ץ פועל יכול לחזור תוך זמנו אע״פ שקבל חרם ונידוי לעשות מלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון הבעל הבית דהא דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פר״ת דהיינו דוקא שנשבע מחמת טובה שעשה עמו ע״כ ואין דבריו נכונים דהא אפילו לר״ת פועל עושה לו טובה בעל הבית שנותן » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« לו מלאכה שירויח פרנסתו עכ״ל. ואני אומר דדבריו נכונים דהא דסתם פועל עושה לו בעל הבית טובה היינו משום שיעשה לו מלאכה אבל אין הטובה מחמת שישבע לו ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ״ש הריב״ש סי׳ תס״א והרב. » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« מיהו בתשובת ר״מ אלשקר סימן נ״ז משמע דבכה״ג מיקרי טובה שכתב על מי שהשכיר בית לחבירו לזמן ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן מיקרי טובה מחמת שנותן לו מעות השכירות וע״ש וצ״ע: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« בשביל השבועה. אבל מה שהטיב לו מצד אחר לא נקרא בשביל זה מקבל טובה דאל״כ מה ראיה מייתי ר״ת מיוסף ליעקב שנשבע לו (וא״ל פרעה להתיר שבועתו כדאיתא בסוטה סוף דף ל״ו) והתם טעמא משום שלא היה מקבל טובה הרי אין מקובל טובה כמו הבן מן האב עכ״ל ריב״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« כמו משה. דכתיב ויואל משה לשבת את האיש דהיינו שנדר ע״ד יתרו שלא לשוב למצרים: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« והשבועה היתה לתועלת כו׳. לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא״ש וטור ושאר פוסקים בשם ר״ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקובל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב״ש שם אלא שכתב שי״א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« להתיר ע״ש אבל בהטבה אע״ג שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ״ד דמתיר ואפשר דמשום י״א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל״כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בו תועלת לא הודיע לי והכי מוכח ממאי דפריך בהשולח ובסוף פ׳ מומין ע״ש ודו״ק: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« ב״י בשם הריב״ש דכל שאין חבירו מדירו אע״פ שנשבע לתועלת חבירו לכ״ע א״צ דעת חבירו והוא בסימן תס״א ובד״מ כתב ע״ז וזהו כדעת המרדכי דלעיל דבעינן שהכריחם לכך אבל אין נראה כן דעת פוסקים אחרים עכ״ל ול״נ דכ״ע מודי בזה להריב״ש דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה וכמבואר בדבריהם להדיא והריב״ש מיירי להדיא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« באינו מקבל טובה ודו״ק: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« אבל אם מעצמו נדר ע״ד חבירו. כתב העט״ז כלומר שתלה נדרו ע״ד חבירו וחבירו לא הדירו אע״פ שהקדים עמו טובה יכולים להתיר לו בלא דעתו ול״נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע״פ שחבירו מדירו כדמוכח בטור ופוסקים גבי מה שהקשו הא דפריך בהשולח (דף ל״ה) שרי לה חכם ובסוטה סוף דף ל״ו גבי יוסף שנשבע ליעקב ע״ש ולענין » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« דינא נראה מדברי ד״מ שהבאתי בס״ק שלפני זה דבכה״ג יכולים להתיר בלא דעתו: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« מעצמו נדר ע״ד חבירו. היינו שנדר בשביל רצון חבירו והנדר הוא נדר גמור מעתה אבל אם תלה הנדר בדעת חבירו אינו נדר עד שיקיימנו חבירו כדלקמן סי׳ רל״א וע״ל סעיף ל״ז ול״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ה)
« וי״א כו׳. כלומר נהי דא״צ דעתו והסכמתו מ״מ צריך להודיעו משום חשדא כדאיתא בירושלמי ובירושלמי יש עוד טעם אחר מפני הבושה כלומר שאותו שנדר יתבייש מפני הנודר וכתב הריב״ש דלטעם זה לא מהני מה שמודיעו אלא צריך להתיר דוקא בפניו כשהנדר לתועלת חבירו ומביאו ב״י וכ״כ הר״ן בנדרים דף ס״ה ולכאורה קשה על » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ו)
« הרב למה לא הביא סברתם כיון דנחית להביא סברת המחמירים לענין לכתחלה אבל באמת דעת הרא״ש פרק השולח שהבאתי לעיל בס״ק ל״ו דאפילו לטעמא דמפני הבושה סגי כשיודיעו לו וכן משמע בתשובת הרמב״ן סימן רמ״ח שהביא ב״י וד״מ וכן משמע בתשובת הרשב״א שהביא ב״י וד״מ וכן משמע בתשובת רשב״א שהביא ב״י המתחלת ראובן » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ו)
« שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה מממונו כו׳ וכן משמע בסמ״ג לאוין רמיא דף ע׳ ע״א ע״ש ודוק וזה נראה דעת הרב מיהו יש פוסקים דלא שייך חשדא אלא כשנדר ממנו בפניו דוקא וכן הסכים הר״ן בתשובות סימן ס״ט ע״ש שהאריך ומביאו ב״י לקמן ריש דף רע״ג משמע דבנדר ע״ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה וע״ל » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ו)
« סעיף ל״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ו)
« ואפילו נדר ע״ד בשביל שעשה לו טובה כו׳ הוי התרה. ומיהו היינו לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חלול השם יש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אע״פ שהיה מצוה באותה התרה ב״י: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ז)
« וידע החכם שלתועלת כו׳. הל׳ אינו מדוקדק דהריב״ש שם מיירי כשנדר לתועלת חבירו אבל המחבר לא מיירי בהכי. ונ״ל דה״ק אם נדר לתועלת חבירו צריך לפרט הכל כמו שנתבאר לעיל סעיף י״ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר וכן מוכח בש״ס פ׳ השולח (גיטין דף ל״ה ע״ב) גבי קסבר צריך לפרט הנדר שצריך לפרט שנדר לתועלת » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ח)
« חבירו שהרי התם צריכה לפרט שנדרה ליתומים שלא נהנית מכתובתה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ח)
« ומיהו הב״ד כו׳. כיון שדעת רוב הפוסקים דלא הוי התרה אפילו בדיעבד מיהו בלא עשה לו טובה נראה אע״ג דאין להתיר לכתחלה כמ״ש הרב מ״מ אם עברו והתירו אין ליסרם כיון דהרבה פוסקים דאפילו לכתחלה יכולים להתיר. וכ״כ הב״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרעו לזמן פלוני. מהרי״ק שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« אע״פ שאין מתירים לו לכתחלה. הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביעו אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה כגון שהדירו בהנאתו או איפכא שאין הלה מסכים באותו נדר כלום ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ״ע רק שצריך שיודיעו שנשאל על שבועתו מפני החשד לדברי הרשב״א שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״א)
« וי״א שאין כו׳. אלא לעולם כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כן משמע בריב״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ב)
« ואם מת אותו שנדר כו׳. משמע אפילו עשה לו טובה יכולים להתיר כך וכ״כ בעט״ז בהדיא וצ״ע מנ״ל הא שהרי בתשובת הרמב״ן ליתא אלא דיכולים להתיר לו כך וליכא משום חשדא כיון שמת משמע דמיירי בשלא עשה לו טובה דאז ליכא אלא משום חשדא וכיון שמת לא שייך חשדא אבל בעשה לו טובה דאז אינו יכול להתיר אלא מדעתו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ג)
« והסכמתו מסתבר כיון שמת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח בחידושי הרשב״א פ׳ השולח ובהרא״ש שם ובנדרים פרק ר״א ובסמ״ג לאוין רמ״א דף ע׳ ע״א ובריב״ש סימן ש״ע ממה שהוכיחו דמדא״ל פרעה ליוסף התר שבועתך שנשבעת ליעקב אביך דכל שאינו מקבל טובה יכול להתיר אלמא דאם מקבל טובה אינו יכול להתיר אע״פ שמת ואף על » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ג)
« פי שיש לדחוק ולחלק ולהקל וצריך עיון: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ג)
« י״א דלצורך מצוה כו׳. משמע דר״ל אפילו כשהנשבע קבל טובה ממנו וק״ל דאם כן למה אמר הקב״ה למשה שיתיר נדרו בפני יתרו והא היה צריך משה באותו פעם ללכת בשליחות הקב״ה לגאול את ישראל ואין מצוה גדולה מזו וצ״ע עכ״ל עט״ז ונעלם ממנו דברי הריב״ש סי׳ קפ״ז שמשם מקור דין זה שאחר שהביא שם דברי תוספות אלו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« הקשה עליהם קושיא זו בעצמה וז״ל ונ״ל סתירה לדברי התוספות שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות הש״י ואעפ״כ הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא ברצונו עכ״ל ומכל מקום יש ליישב דברי התוס׳ דהא כתב מהרי״ק שורש נ״ב והרב לקמן גבי מצוה דעל דעת הרבים דלא חשיב דבר מצוה אלא היכא שא״א למצוה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« לעשות אותה אם לא בהתרת השבועה אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול מצוה לא ואם כן במשה נמי הרי הרבה ריוח והצלה למקום והיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב למצרים. עוד יש לומר דהתם רצון הקב״ה היה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר אם כן כל שלא התיר אינו מצוה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« איש ואשה שקבלו חרם כו׳. כתב מהר״מ פדוא״ה בתשובה סימן ע׳ דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא׳ לא נשבע לא מיקרי טובה בריצוי לבד וכתב שכן משמע בתשובת הרשב״א גבי ראובן ששדך בנו חנוך עם בת שמעון וחנוך בנו נשבע כו׳ ומביאה מהרי״ק בשורש נ״ב ואף על גב שכתב מהר״מ פדוא״ה עוד שם ועוד נראה לחלק ולומר שדוקא במה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ה)
« שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה כנדון של מהר״מ אבל במה שנתרצית האשה כנדון של רשב״א לא מיקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כו׳ דעת מהרי״ק שם אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ה)
« דאפילו אם כבר נשאה כו׳ חייב להוציא. וכמו שנתבאר בא״ע סימן ע״ז ואפי׳ למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה מה שאין כן הכא. מהרי״ו סי׳ קל״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ו)
« וע״ל סי׳ רל״ט מי שנשבע כו׳. כצ״ל כי כן הוא שם בסעיף ח׳ גם בעט״ז כתוב בטעות: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ז)
« בלא דעתם והסכמתם. וכתב הריב״ש אם נדר ע״ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבעל נדרו אין משגיחין בהן עד שיסכימו כולם שהרי פירש על דעת הקהל גדולים וקטנים שנראה שלא ע״ד רוב הקהל הוא סומך ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת״ח כדאמרינן גבי נדר בחרם ואמר בחרמו של ים ע״כ ומביאו בית יוסף וד״מ » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ח)
« ונראה אף למש״ל סי׳ ר״ח דהאידנא כ״ע כע״ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל הכא דנימא דלא סגי בהתרה לא מחמרינן כולי האי מיהו נראה דאם פרט ונדר ע״ד פלוני ופלוני ופלוני ודאי ע״ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ח)
« ויש מחמירין כו׳. לפי שאין חרטתם שוה דזה מתחרט מטעם זה וזה מתחרט מטעם זה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ומתחרטין בחרטה א׳ כ״כ המחמירין ולפי זה אם מתחרטין בחרטה א׳ יש להתיר (ומי שקיבל עליו בחרם או בנידוי על דעת רבים נמי יכול להתיר עם דעתם לכ״ע דהא חרם אין צריך פתח וחרטה כדלעיל סעיף ח׳ וע״ל » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ט)
« סכ״ה) וכ״כ הרמב״ן והמחבר סעיף ל׳ ועוד נ״ל דלכ״ע כל שהרבים באים ומתחרטין אע״פ שאין חרטתן שוה יכול להתיר לכל א׳ וא׳ כפי חרטתו ולא קאמרי המחמירין אלא שאין להתיר מן הסתם בחרטה אחת כן נ״ל ודוק וזהו דלא כמשמעות בית יוסף עיין שם מיהו בתשובת מיי׳ שבסוף ס׳ הפלאה משמע כהב״י דמסתפק דבכל ענין אין » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ט)
« להתיר על דעת רבים אם לא לדבר מצוה ע״ש ועיין בתשובת ר״א מזרחי סימן נ׳ שמחמיר ג״כ שלא להתיר לדבר הרשות אפי׳ דעת הרבים מסכמת: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ט)
« וכן נכון להחמיר כו׳. מיהו הב״ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולין מתירין ודבריהם נראין עיקר. ב״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס)
« אא״כ יש מצוה כו׳. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״א)
« שיבא חבירו להתפלל. ואפילו אין שם מנין. שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ב)
« וכן לעשות שלום כו׳. וה״ה לבטל שאר המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ״כ ב״י בשם תשובת רשב״א: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ג)
« מיקרי דבר מצוה. וכתב ב״י בשם הריב״ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדול מזה וכתוב בתשובת מנחם עזריה סי׳ מ״ח במי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב״י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו עיר שאשתו שם מיקרי נמי דבר מצוה ופשוט » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ד)
« הוא וע״ל ס״ק צ״ה וס״ק ק״ד: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ד)
« מי שנשבע שלא ליהנות מאביו כו׳. כתב בד״מ דמכאן משמע דאפילו נשבע על המצוה עצמו מתירין לו דלא כתשו׳ רמב״ן סי׳ אלף ר״ן עכ״ל וכן משמעות הפוסקים וכ״מ בש״ס פ׳ השולח ריש (גיטין דף ל״ו) גבי ההוא מקרי דרדקי דאדרי׳ רב אחא ע״ש ול״ד לנשבע ע״ד חבירו די״א דאין מתירין לו לדבר מצוה שנשבע עליה בלא דעתו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ה)
« וכמ״ש לעיל ס״ק נ״ב דמסתמא דעת רבים ניחא להתיר בכל דבר מצוה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ה)
« אבל אם אמר סתם כו׳. ודעת הר״ן והרשב״א וריב״ש שאפילו אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ו)
« וי״א שאם נדר כו׳. וכתב מהרי״ק בשורש נ״ב אם אותן הג׳ שייכי באותו הנדר לכ״ע הוי על דעת רבים דמסתמא הנך דשייכי בגוי׳ שעומדים לפניו קאמר ומביאו ב״י וד״מ ואם אמר להם על דעתכם אני נודר פשיטא דלכ״ע הוי על דעת רבי׳ ועדיף מאומר ע״ד פלוני ופלוני ופלוני: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ז)
« ארבעה שנשבעו יחד כו׳. כ׳ בתשובת מבי״ט ח״א סימן ס״ט דף ל״ה ע״א שאם נשבעו ע״ד כ״א מהם לא מיקרי ע״ד רבים שאם היו נשבעים כ״א ע״ד כולם היה נראה ע״ד רבים אבל לא אמרו שלא נשבעו כולם אלא ע״ד כל אחד כו׳ ואין זה מוכרח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ח)
« כ״א בשעת הדחק כו׳. זה כתב הרב ע״פ מ״ש בבית יוסף וז״ל כתב מהרי״ק שורש נ״ב מ״כ בשם הר״ר אביגדור דהא דעל דעת רבים אין לו הפרה היינו לכתחלה אבל בדיעבד שבאו ג׳ בני אדם והתירוהו לו ה״ז מותר ע״כ ואף שזה שלא כשטת רוב הפוסקים מ״מ ראוי לעשות סניף לדעות הנזכרות כו׳ עכ״ל וכ״כ הרשב״א בתשובה דנדר שהודר » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« ע״ד רבים אם התירוהו מותר בדיעבד ואף שיש מגדולי המורים חולקים כדאי ר״ת לסמוך עליו בשעת הדחק ע״כ עכ״ל ב״י ומביאו ד״מ ולפעד״נ דא״א לומר דתשובת רשב״א מיירי בכה״ג דהא לא מצינו לר״ת בשום מקום שבדיעבד מותר ואדרבה ממ״ש כל הפוסקים וכן הרשב״א גופיה בפ׳ השולח בשמו דמתרץ הא דפריך ש״ס סתם דלמא אזיל » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« לגבי חכם ושרי ליה דהיינו לענין דיעבד אבל לכתחלה אין מתירין לו אלא מדעתו א״כ מוכח דעל דעת רבים אפילו בדיעבד לא מהני התרה לר״ת דהא משני התם דמדרינן ליה על דעת רבים וכן דעת כל הפוסקים שאפילו בדיעבד אין לו התרה ובתשובת מהר״מ פדוא׳ סימן ס״ח חלק ג״כ על הר׳ אביגדור וכתב דלישנא דאין לו הפרה משמע » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« אפילו בדיעבד וטוב טעמו אבל לפעד״נ להוכיח כן מסוגית הש״ס דפרק השולח וסוף פרק מומין אלו דאם איתא דמותר בדיעבד הדרא קושית הש״ס לדוכתה דלמא אזיל לגבי חכם או לג׳ הדיוטות ושרי ליה כו׳ ומפני זה נראה דאין להקל כלל אפילו בשעת הדחק וצורך בדבר ותשובות הרשב״א מיירי כפשטיה דנדר שהודר על דעת רבים כלומר » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« שאמר סתם על דעת רבים ולא פרטם דבכה״ג מותר בדיעבד כדעת ר״ת וכן הביא הב״י לעיל מיניה בסמוך תשובות הרשב״א וז״ל אע״פ שכתבנו בשם ר״ת שאין נקרא על דעת רבים אלא בפורטם אין אנו עושים מעשה ע״ז כדבריו עכ״ל וקאמר הכא נהי דאין עושים מעשה כדבריו לכתחלה מ״מ בדיעבד כדאי הוא ר״ת לסמוך עליו בשעת הדחק וזה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« ברור: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« לא מקרי על דעת רבים. דדוקא כשנודר עד״ר שאומר על דעתכם או ע״ד פלוני ופלוני ופלוני ששיתף דעת הרבים בעיקר הנדר הוי על דעת רבים משא״כ הכא. וכה״ג לקמן סעיף ל״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע)
« ב״י בשם הריב״ש דשטר שכתוב בו עד״ר דינו כעד״ר המוזכר בש״ס ואינו מוכרח ומביאו ד״מ ונ״ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי״א שאפילו אמר סתם עד״ר אין לו התרה וכמש״ל ס״ק ד׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע)
« שנדר מעצמו כו׳. כלומר לאפוקי אם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו דאפילו ע״ד יחיד אין יכול להתיר בלא דעתו כדלעיל ר״ס כ׳. » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״א)
« דינו כנדר כו׳. ואין לו התרה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ב)
« אם נשבע לדבר הרשות. אבל אם נשבע על דעת המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ג)
« נדר שהודר ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ולא אמר עד״ר: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ד)
« יש לו התרה בלא דעתם. וכתב ב״י בשם תשובות הרשב״א שא״צ להתיר בפניהם ושכן מוכח בכמה מקומות בפ׳ השולח ומשמע מדבריו שם דאפילו בלא ידיעת אותן רבים התירו לו דדוקא בנודר ע״ד יחיד הוא שאמרו כן עכ״ל ב״י וכן מוכח בהשולח ריש דף ל״ו ובבכורות ס״פ מומין אלו במאי דפריך התם אלא למ״ד נדר שהודר ברבים יש לו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ה)
« הפרה מאי איכא למימר דא״צ להתיר בפניהם ולא להודיע. מיהו נראה דהיינו דוקא כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לאו הכי לא גרעי מיחיד שאסור משום חשד וכדלעיל ס״ק מ״א: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ה)
« בעל מפר כו׳. דכיון דאינו תלוי בדעתה שהרי הבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכבתה להפר כך דעת הרבים אינו מעכבתה כ״כ הפוסקים. » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ו)
« וכתב הרא״ש בפ׳ השולח דאפשר שאפילו אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע״ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע״ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות (וכ״כ ר׳ ירוחם נכ״ז ח״ב בשם י״מ) ונ״ל אעפ״י דכתב הרא״ש כך בל׳ אפשר מ״מ סובר שהדין כך ולכן כתב שם ברמזים כן בפשיטות » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ו)
« דאל״כ תקשי לרב הונא אמאי הפסידה כתובתה יתן לה הבעל רשות דמה״ט הוצרך הרא״ש והתוספות והר״ן התם לפרש דהפרה דבבעל מהני אפי׳ בעד״ר א״כ מוכח מהתוס׳ והרא״ש והר״ן דאפילו נתן לה בעל רשות לא מהני וכן מוכח מכל הפוסקים שפסקו כרב הונא דלא כהב״ח לקמן ר״ס רל״ד שכתב משמע דמספקא להרא״ש ולפיכך לא כתבו הטור » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ו)
« כו׳ גם אשתמיטתיה דברי הטור בא״ע ס״ס צ״ו בפשיטות שאפילו נתן לה הבעל רשות מפר ע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ו)
« הלכך נודרים ומתירים כו׳. שמה שהזכירו ע״ד המקום ושבועה לא הזכירו אלא כדי שינהגו חומרא יותר ולאיים עליהם שלא ינהגו בהן קלות ראש אבל תלוי הכל בדעת הקהל כמו שיסכימו: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ז)
« ואם הוחרם או הודר. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ח)
« או הודר עד״ר. כלומר שאמרו ע״ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד״ר וכן הוא בתשו׳ הרשב״א שבב״י: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ט)
« וי״א דאפילו התנו כו׳. דכל מעשה צבור הוי כאלו התנו כך מתחלה מיהו אפשר גם להרא״ש אם אמרו עד״ר או ע״ד קהלות הרחוקות אין להם התרה ודעת המחבר שגם הרא״ש אינו חולק אסברא הראשונה ומ״ש שאפילו התנו יכולים לחזור ולהתירו ר״ל דהיינו ע״י שאלה ולזה כתב דברי הרא״ש לקמן סי׳ רכ״ט ס״ד: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ)
« אין נדרי כו׳. כלומר לא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקריה למפרע ונ״מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי׳ רכ״ט ס״ב: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״א)
« מתירין כו׳. משום שחרמים אלו כאלו יש בהן תנאי שיוכלו להתיר כל זמן שירצו: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ב)
« וכן בנדר של שחוק. כב״י לקמן ריש דף רע״ב בשם תשובת הרשב״א דאם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה כל מי שכבר עבר יכולין להתיר כדרך שמתירין שאר המנודים וכן נראה שמתירין הנידויים אפי׳ מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגון השחוק אלא הקנס הוא שמתירים ואיסור השחוק במקומו עומד ע״כ: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ג)
« ואין דעתם לחזור. כלומר אף ע״פ שאין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא כו׳ אבל אם דעתם לחזור אף על פי שאין הפרצה מצויה שם חייבים להתנהג בגדר ההוא כמ״ש בא״ח סי׳ תקע״ד דחייב לנהוג חומרי מקום שיצא משם כשדעתו לחזור: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ד)
« ולכן כו׳. הלשון אינו מדוקדק דהכא גרע טפי וכ״מ בב״י וטעמא דהכא הוי ב״ד הגדול שהחרם ההוא אין המקום גורם אותו אלא אקרקפתא דגברא וע״ל סעיף ל״ה ס״ק צ״ב ובתשובת מבי״ט ח״ב סי׳ ק״ד דף נ׳ במי שנשא אשה במקום תקנת ר״ג והתנה שלא ישא אשה עליה ואחר כך הלך למקום אחר ונאבדה כתובתה וכתב לה אחרת אינו יכול » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ה)
« לישא אשה אחרת כיון שנשאה על תנאי תקנת ר״ג וכ״ש כשהיה כתוב בפירוש התנאי בכתובה כו׳ ומשמע הא לאו הכי יכול לישא אשה ולא אמרינן שחרם ר״ג חל עליו גם במקום אחר וצ״ל דמיירי שלא היה דר במקום תקנת ר״ג רק שנשא אשה לשם והלכך לא חל עליו תקנת ר״ג ודו״ק: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ה)
« וע״ל כתבתי כו׳. כלומר לעיל סכ״א כתב די״א ארבעה שנשבעו יחד לעשות איזה דבר מיקרי נשבע עד״ר וס״ל להרב דבעד״ר אפילו מתחרטים כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה וע״ל ס״ק נ״ז ודע דהרמב״ן לטעמיה אזיל וכמ״ש הריב״ש בשמו דמחלק בין חרם לשבועה אבל בריב״ש כתב עליו ואני אומר שהטעם שסמכו עליו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ו)
« להתיר חרמי הקהל בלא שאלה דהואיל וכך נהגו ע״ד מנהגם הם מחרימים אותו הטעם מספיק לשבועת הקהל שאף אם יאמרו מחרימים ומשביעים אנו יכולים הם עצמם להתיר בלא שאלה וחרטה משום דע״ד כן השביעו עכ״ל וכ״כ הרב לעיל סכ״ה אפי׳ הזכירו שבועה עם החרם וכאן סתם כדברי המחבר דאפי׳ יתחרטו כולם צריכים למצוא פתח » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ו)
« לשבועתם ויתירו להם ג׳ אנשים דעלמא ונראה דס״ל להרב דדוקא כשהשביעו הקהל בסתם כל הקהל כמו שהש״ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו׳ ואפילו ענו כל הקהל אמן בכה״ג אמרינן דעל דעת מנהגם משביעין וכדאי׳ בריב״ש אבל כשכל אחד מהקהל בפרוטרוט אמר אני נשבע על ענין זה הוי עד״ר וצריך התרה וכך צריך » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ו)
« ליישב דברי העט״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ו)
« דיש מי שאומר כו׳. והעט״ז כ׳ דהכא גם היש מי שאומר מודה דבצבור שאני דכל מעשה הצבור כאלו התנו כו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ז)
« מיהו יש חולקים כו׳. צ״ע לפי הבנת הרב יהיו דברי הרמב״ן סותרים זא״ז שהרי הי״א אלו הוא תשובת הריב״ש סי׳ תס״א (וקפ״ה) וכתב שם שכ״כ הרמב״ן במשפט החרם שלו ודברי המחבר הם תשובת הרמב״ן לכך נראה לחלק דהריב״ש לא קאמר אלא בנשבעו כל הקהל כאחד בסתם דבכה״ג לא הוי עד״ר כיון שכן דרכם לעשות כן ע״פ מנהגם » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ח)
« אבל בתשובת הרמב״ן דמיירי שנשבע כל אחד ואחד בפרוטרוט הוי עד״ר ולכך אין יכולין להתיר עד שיסכימו כולם וצ״ע: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ח)
« הולכים אחר הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה עד שיסכימו כולם כל שיש מוחה אחד אי אפשר להתירו כ״כ ב״י בשם תשובת הרשב״א וכתב עוד בשם הרשב״י שעכשיו המנהגים משתנים מדור לדור ומעולם לא נשמע שבביטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד אלא הולכים אחר רוב מנהיגי הקהלה וע״ש שהאריך: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק פ״ט)
« אם לא שהתנו כו׳. ובב״י מסיים ע״ז והריב״ש כתב על מי שעבר על תקנת הקהל שכתוב בה וכל העובר יהיה מוחרם ומנודה אין ספק שמן הדין שינהגו בו דין מנודה כל מי שיודע בו שעבר אבל אחרים שלא נהגו בכך מעתה י״ל שעל דעת המנהג הם מתקינים שהעובר עונו ישא אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ)
« עליו והרי הוא כאלו כתבו כן בפירוש בהתקנה ע״כ ובתשובה אחרת כתב כן בשם הרשב״א עכ״ל משמע דהריב״ש והרשב״א חולקים בזה אהר״ן ונראה שלזה השמיט המחבר סוף דברי הר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ)
« הוי שבועת שוא. ובתשובת הרמב״ן סי׳ ר״פ דצריך לישאל על שבועתו ולקבל חרמי צבור ותקנתם ומביאו בית יוסף וכ״כ ב״י ס״ס זה בשם הריב״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״א)
« ואפילו נשבע כו׳. כלומר אפילו נשבע שלא לגלותו ואחר כך נתנו חרם כו׳ שבשעת השבועה עדיין לא נתנו חרם וכ״ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אחר כך שחייב להגיד וכן משמע במהרי״ק שם שכתב הרי לך בהדיא דאע״פ שקדמה שבועתו לגזרתם אפ״ה לא חיילא כו׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ב)
« ואסור לעבור על חומרי מקום כו׳. ע״ל ס״ס רי״ד ס״ק ז׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ג)
« אבל נידוי כו׳. כתוב בתשובת ר״מ אלשקר סי׳ מ״ט דאם גזרו בחרם שיחול אפי׳ על מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת חל החרם ג״כ על הדורות הבאים אחריהם ועוד אפשר לומר דאפי׳ לא פירשו כן חל גם כן דל״ד למאי דאמרי (ע״ל סימן רי״ד ס״ק ו׳) כשאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם דהכא חרם זה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ד)
« אקרקפתא דגברי מונח כו׳ עכ״ד בקצרה וע״ל סעיף כ״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ד)
« דאין החרם כו׳. כתוב בתשובת הרא״ש כלל ק״ח קהל שעשו תקנה או חרם באיסור כגון שילוו להם ברבית אין באותה תקנה וחרם כלום מביאו בית יוסף לקמן סי׳ רל״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ה)
« ויש מחמירין כו׳. כ״כ מפני שכתב בד״מ אבל בכלל ז׳ בסי׳ ד׳ כתב קהל שקבלו עליהם על כל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואחר כך חזרו ותקנו שיהא כשר התקנה שנייה קיימת אף על פי שלא יפה עשו מה שעשו תקנה קודם שהתירו החרם הראשון ע״כ ולפי דעת הרב יהיו תשובות הרא״ש סותרים זה את זה אבל לי נראה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ו)
« דהתם מיירי בהדיא שנעשו שטרות אחרות שלא ביד הסופר קודם שהתירו החרם הראשון אחר שנעשה התקנה השנייה ואשמעינן דהשטרות לא נפסלו כיון שמן הדין הם כשרים ככל כתב יד אלא שמצד התקנה הראשונה תרצה לפוסלן הלכך אף שעכשיו לא הותר החרם הראשון מכל מקום כשיותר אחר כך החרם הראשון תחול התקנה השנייה למפרע וכן » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ו)
« משמע ממה שכתב שם ועוד חכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו החרם כאילו לא היה החרם מעולם הרי התקנה השנייה קיימת עכ״ל (אבל צ״ע על זה ממ״ש לעיל סכ״ו דחרמי צבור אין ניתרין אלא מכאן ולהבא ויש לומר דהכא מיירי שהותר על פי חכם ודוק) אבל כל שלא התירו החרם הראשון כלל ודאי דאין השני חל כלל וכמ״ש בכלל ז׳ » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ו)
« סי׳ ו׳ וגם בכלל ה׳ סימן ד׳ כתב הלכך בנדון זה אם בהסכמה התירו החרם הא׳ נתבטל החרם והמכירה מכירה ואם לא הסכימו להתירו אין המכירה מכירה עד כאן לשונו. אלמא כל שלא התירו החרם הראשון אין המכירה מכירה ואין החרם השני חל כלל אלא ודאי כדפרישית. » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ו)
« שוב מצאתי בתשובת ר״א ששון סימן ר״י שכתב וז״ל אפשר לחלק דאה״נ שאין התקנה השנייה כלום אבל מכל מקום לא מפני זה השטר יהיה פסול שהוא מהעשה כו׳ ועדיין צריך להתיישב בדבר עד כאן לשונו קיצר דבריו ואולי כוון למה שכתבתי: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ו)
« לעלות כו׳. כתוב בתשובת מיימוני פרק ו׳ מה״ש דאפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לארץ ישראל ואין אומרים יניח אשתו וכ״כ האחרונים בשם מהר״מ מ״ץ דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי׳ נדר על דעת רבים ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ז)
« אלא א״כ אומר כו׳. פירוש שאומר שדעתו היה כשנשבע על תנאי שחבירו יסכים בדבר ואם כן כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל ומה שכתב שיכול אותו פלוני להתירו כלומר שלא יסכים בדבר וכ״כ הר״ן פרק נערה המאורסה סוף (נדרים דף ע״ג) וז״ל מיהו היכא דאתני בהדיא ואמר הריני נודר אם חבירי רוצה מצי חבירו למישרי ליה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ח)
« ואין צריך לשון מיוחד אלא כל היכא דאמר אי אפשי סגי עכ״ד ומביאו בית יוסף כלומר דכיון דהוי כנודר על תנאי אין צריך שחבירו יאמר בלשון מותר לך או מחול לך כו׳ וכן משמע לקמן סי׳ רל״ט ס״ב בהג״ה אבל בנודר נדר גמור שאינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ח)
« סימן רל״א דמיד שנדר חל הנדר ואין כח בידו לעקור דבר תורה שהתורה אמרה דוקא חכם או שלשה הדיוטות מתירין הנדר. עי״ל דמ״ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כל זמן שלא חל הנדר כדלקמן סימן רל״א בהג״ה כן נראה לי דעת המחבר והוא נכון על פי הדין (אלא שצ״ע קצת מ״ש בב״י דף רע״ב » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ח)
« ריש ע״ד על דברי הריב״ש והר״ן הנ״ל והטור בסימן רל״א החמיר כו׳): » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ח)
« כיון שנתן כו׳. דכיון שלא נשבע ע״ד חבירו שלא שיתף את חבירו בעיקר הנדר אלא שלא לעשות אותו דבר שלא ברשות פלוני אם כן כשנותן לו רשות אין צריך התרה וע״ל סוף סעיף כ״א ס״ק כ״ח וכב״י בשם תשובת הרשב״א ותשובת רמב״ן סימן רנ״ד מי שנשבע לחמיו שלא יוציא בתו שלא ברשותו ונתן לו חמיו רשות בכתב ידו שיוציא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ט)
« אשתו לכשירצה הרי זה מותר ופטור משבועתו כל שהוא מכיר חותם יד חמיו דנתינת רשות אין צריך פה אל פה ע״כ: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק צ״ט)
« אבל להאריכו זמן ושיעמוד בחיובו. אם לא יפרענו לאותו זמן לא אלא אם התנו בשעת השבועה שיוכל להאריכו מיהו יש לתקן דבר זה שיאמר לו הריני כאילו התקבלתי ואח״כ ישבע שיפרענו לזמן שיסכימו ביניהם ואם המלוה חושש שאחר שיאמר הריני כאילו התקבלתי ישחוק בו הלוה ולא ירצה לישבע לפרוע לאותו זמן יאמר לו הרי » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק)
« כאילו התקבלתי ע״מ שתשבע לפרעני לזמן פלוני. ב״י: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק)
« להאריכו ושיעמוד כו׳. ובא״ח כתב נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן לשמעון ובקש לו שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה ראובן חייב עוד באותה שבועה וכן הורו חכמי הדור עכ״ל וכן נראה מפשט תשובת הרא״ש שכתבתי לעיל » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״א)
« בסמוך על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה וכן נראה מתשובת הרמב״ן דלקמן ומכל מקום ראוי לחוש לדברי הרשב״א ע״כ לשון בדק הבית ועיין בתשובת הרמב״ן והרא״ש שם דלא משמע מידי וגם דברי הא״ח צ״ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו שהותר כולו דהא קי״ל בסימן רכ״ט ס״ב דבחרם ובהפרת בעל לא אמרינן הותר כולו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״א)
« כיון דמיגז גייז מהשתא ואינו עוקר מעיקרו וה״נ חבירו ודאי אינו עוקר מעיקרו אלא דבדידיה תליא מילתא ותנאה הוא ויכול לעשות תנאי כמו שירצה וכן משמע מרבינו ירוחם והמחבר לקמן סימן רכ״ט סוף סעיף א׳ ובע״כ צ״ל דהא״ח מיירי כשא״ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכהאי גוונא הותר » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״א)
« כולו א״כ דינו של הרשב״א אינו חולק עליו: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״א)
« הנשבע כו׳. ובתשובת מהר״ם פאדווא״ה סימן ע״ב הביא תשובת הרשב״א שבסימן ע״ד וכתב עלה הרי לך בהדיא שאם אמר נדרו וקציבת זמנו בפעם אחת שדבר אחד הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב׳ דברים הם ואין תלוי זה בזה ועיין שם שהאריך: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ב)
« או לצדקה כו׳. ע״ל סימן רנ״ח ס״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ג)
« והאחד מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור כי לא נדר אלא להיות בחבר׳ א׳. שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ד)
« יש מי כו׳. ע״ל סימן של״ד סל״ב: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ה)
« שנדר בשעת צרה כו׳. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת״ת כנגד כולם ואסור להתענות ולגרום הביטול וגם לשחוט ולבדוק ולהורות יכול להתיר כי בכולם יש מצוה אם אינו מצוי אחר כ״כ הב״ח סכ״ד בשם תשובת הרא״ש בקובץ ונראה דה״ה אם נדר על דעת רבים יכולים להתיר כיון דמיחשב דבר מצוה מיהו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ו)
« מי שהתעני׳ אינו מזיק לו להתבטל פשיטא שאינו יכול להתיר וכ״כ בבדק הבית בשם תשובת הרשב״א ה״נ מצוה שהכל מסכימים בה היא שאין המסגף יכול לעמוד על התורה ועל הסברא והכל לפי טבעו יש אוכלים פת במלח ומתענגים ויש מעונים כשאינם יושבים על סיר הבשר וכל א׳ יעשה לפי מה שימצא בטבעו ע״כ וע״ל ס״ק צ״ה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ו)
« או לצורך גדול כו׳. כשיש אונס או שיראה לחכמי העיר שלא יכול להתקיים בנדר כן הוא בתשובת ב״ז שם וכ״כ הרב בתשוב׳ ס״ס ק״ג דנדר שנדר בעת צרה שאין לו היתר דהוי כנדר ע״ד המקום ולצורך מצוה או שלא יבא לידי מכשול דעתי מסכמת להתיר ע״כ אבל בלאו הכי אין להתיר כמו שנתבאר לעיל סכ״א בנדר שעל דעת רבים: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ז)
« ומיהו אם התירו כו׳. לשיטתו אזיל לעיל סכ״א אבל כבר נתבאר שם ס״ק ט״ז בעד״ר שאין לו התרה אפילו בדיעבד ואם כן ה״ה הכא ומ״ש הרב הכא בסתם דבנדר בשעת צרה בדיעבד מותר ולעיל סכ״א בנדר שעד״ר כ׳ דאין לסמוך ע״ז כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר היינו משום שכתב בד״מ על התשובת ב״ז וז״ל וע״ל ר״ס זה כתבתי » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« דמשמע מתשובת הרמב״ן סימן רכ״ג דבנדר בשעת צרה יש לו התרה ולכן נראה דבדיעבד מותר עכ״ל ור״ל מ״ש לעיל וז״ל כתוב בתשובת הרמב״ן סימן רנ״ד על מי שהיה חולה ונדר שלא יאכל גבינה מפני שהיא רעה לחליו ועכשיו מתחרט אין לו היתר בחרטה לפי שאין פותחים בחרטה אלא אם היא חרטה דמעיקרא וזהו ודאי בשעה שנדר » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« הוצרך לאסור הגבינה עליו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשיו מתאוה לה ורצה להתירה ולפיכך אין לו התרה אלא בפתחים אחרים עכ״ל ואיכא למידק טעמא דהגבינה היה רעה לו הא לאו הכי היה מתירו על ידי חרטה ואפילו בנדר גבינה עליו כתב דיש להתירו על ידי פתח (כלומר ועוד דמכל מקום התירו על ידי פתח ונדר בעת צרה פשיטא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« דאינו ניתר אפילו על ידי פתחים) משמע דיש היתר לנדר בעת צרה דהא נדר זה בעת צרה היה שהרי נדר בחליו אמנם סוגיא דעלמא אזלא שלא להתירו אם לא לדבר מצוה כמ״ש לקמן ס״ס זה עכ״ל ד״מ אבל בעיני יפלא מה ענין הך דתשו׳ הרמב״ן סי׳ רנ״ג לנדר בעת צרה דנדר שבעת צרה היינו כמ״ש בתשובת ב״ז סי׳ רס״ו דומיא דוידר » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו׳ והאבן הזאת וגו׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך או כמ״ש בתשובת מהר״ם פאדווא״ה סי׳ ע״ב באחד שנדר בעת צרה שאם יצא מבית האסורין ילך לא״י וכן בתשובת מהר״ם מ״ץ ושאר אחרונים באחד שנדר בעת צרה לילך לא״י או להתענות או כמ״ש הב״ח בשם קובץ בשם מהרי״ק » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« באחד שהיה בסכנה גדולה בים אז נדר לה׳ שאם יצילו מצרה יעלה לירושלים כו׳ משא״כ בנדר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שרעה לו וכן משמע מהטעם שכתוב בתשו׳ ב״ז שם דנדר בעת צרה אין לו התרה משום דהנודר על דעת חבירו שעשה לו טובה אינו יכול להתיר בלא דעתו (וכדלעיל סעיף כ׳) ק״ו לגבוה שענהו בעת צרה דאין לך » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« עשה לו טובה יותר מזה ומאן לימא לן דהקב״ה מסכים באותה התרה וזה לא שייך בנדר מגבינה בחליו דלעיל הלכך נראה דבגבינה דלעיל וכה״ג יכול להתיר אפילו לכתחלה אבל בנדר בעת צרה אפילו בדיעבד אינו מותר כן נ״ל (מיהו בתשובת ר״מ מינץ כתב דנדר בעת צרה יש לו התרה והוכיח כן מהאגודה פ״ד דנדרים ומשאר פוסקים » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« ע״ש שהאריך): » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ח)
« אבל מי שנשבע כו׳. כתוב בדרישה ר״ס זה דוק בלשונו דמתחיל בנדרים וסיים בשבועות דנראה משום דאיכא פלוגתא בין רשב״א והרא״ש בנדרים אי חלים זה ע״ז (וכדלעיל ס״ס רט״ו) מ״ה לא סיים בנדרים רק בשבועה דהכל מודים דאין חלין וע״ל סי׳ רכ״ט (ס״ס ג׳) שאם אסר עליו הככר ב״פ והתירו אסור עד שישאל עליו פעם שניה » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ט)
« משמע דאינו ניתר בהתרה אחת עכ״ל ואין ראיה מסי׳ רכ״ט דהתם מיירי שנשאל רק על הראשונה אבל אם בא לשאל על הכל בבת אחת סגי: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״ט)
« צריך התרה לכל אחד ואחד כו׳. ומהר״ל ן׳ חביב בתשובה בסי׳ קל״ט פסק דאף בנדר ושבועה על דבר אחד א״צ היתר לכל אחד ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת אחת ואם יתיר הראשונה לבד חל השניה והג׳ וצריך להתירן וכן אם יתיר הג׳ לבד חל הא׳ והב׳ והוכיח כן מהרמב״ם פ״ו מה״ש ע״ש וכ״פ הב״ח והר״ן בתשו׳ סי׳ י״ז » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״י)
« (וכתבו המחבר לקמן סי׳ רכ״ט ס״ה) מיירי דוקא שאמר שלא יהא הנדר הב׳ אלא לאחר שיהא נשאל על הראשון וכן על הג׳ לאחר שיהא נשאל על הב׳ וכל עוד שלא נשאל על הראשון אין הנדר השני בעולם וכן הג׳ אבל מי שנשבע או נדר על ד״א פעמים ושלש כגון שאומר לא אוכל היום לא אוכל היום כיון שכל השבועות הן בעולם ליכא » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״י)
« למימר הכא אין מתירין את הנדר עד שיחול וסגי בהתרה א׳ עכ״ל וכן נראה עיקר אלא שיש להחמיר לכתחלה כיון דאפשר. וגם מהר״ל ן׳ חביב גופיה כתב שם שראה מי שנהג להתיר כל אחד בפני עצמה וגם בתשובת מ״ע סי׳ מ״ח נראה שהחמיר בזה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״י)
« הנשבע כו׳. וה״ה בכל ר״ח שתחלתו ב׳ ימים ואינו דומה לנשבע לפרוע בראש חודש ניסן שהוא מלא שאי אתה מחייבו לפרוע בתחלת היום דשאני הכא שהימים מחולקים ואנו תופסים את היום בר״ח בפני עצמו וכיון שכן מסתברא לי שיש לחוש ולהחמיר דה״ל כספיקא דאורייתא ולחומרא כן כתב הרשב״א והעתיקו ג״כ הסמ״ע בסי׳ ע״ג ס״ק » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״א)
« כ״ז בסתם ולפעד״נ דבלאו משום ספק להחמיר קי״ל הכי אלא כדאיתא בש״ס ר״פ קונם דאפי׳ לקולא אמרי׳ הכי משום דקרי ליה אינשי ריש ירחא ונתבאר לעיל סי׳ ר״ך ס״ד ואפשר דעת הרשב״א לחלק בדוחק אבל אין נ״ל לחלק וכן משמע בהרא״ש ר״פ קונם כמ״ש ע״ש במ״ש הלכך בכתובות ובשטרות ביום ר״ח הראשון כותב ביום ר״ח כו׳ » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״א)
« אלמא דין שטרות כדין נדרים בלשון בני אדם כו׳ ולפי זה אפילו בלא שבועה אם כתוב בשטר שמחויב לשלם לו ר״ח אדר או קודם ראש חודש אדר כיון שלשון השטר דנין אותו כמו בנדרים וכמ״ש רבינו ירוחם וכ״פ בש״ע בח״מ ס״ס מ״ב וכ״כ ב״י בח״מ סימן ע״ג מחודש ט״ו בשם תשובת הרשב״א גופיה אם כן חייב לפרוע לו קודם ראש » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״א)
« חדש הראשון כן נראה לי: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״א)
« יתנו מחצה כו׳. ע״ל סי׳ רט״ז ס״ז בהג״ה: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״ב)
« וכן בשאר כו׳. עיין בח״מ סי׳ קס״ג וס״ס רל״א מדיני תקנת הקהל: » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק קי״ג)
Le Taz donne 54 entrées, souvent en discussion ouverte avec le Chakh — les Nekoudot HaKessef, plus bas, sont précisément la réponse du Chakh au Taz sur neuf d’entre elles.
« דגמירי להו וסבירי. פי׳ שמבינים מה שלומדים עמהם אבל גמיר וסביר דמומחה פירושו שהוא כבר יודע בקבלה מרבותיו ויודע סברות גם מעצמו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק א)
« לפתוח לו פתח. החילוק שבין פתח לחרטה הוא מבואר בסעיף ז׳ ומשמע כאן דאע״פ שהתרה זו שבא לפניהם היא ע״י חרטה מ״מ לא יתירו כל שאינם יודעים גם התרה על ידי פתח דשמא יזדמן שיצטרך לפתח: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« והאידנא אין מומחה. משמע שאפילו בדיעבד לא הוה היתר ומה שמסיים להתיר ביחיד בטור כתוב במקום ביחיד בפחות משלשה נראה כונתו למעוטי שנים דלא כמו שמצינו בדין אליבא דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין הכא אינו כן דאפילו דיעבד לא מתכשר אפילו בשנים דלא עדיפי ממומחה בזמן הזה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ג)
« בכל לשון שיאמר. פי׳ אפילו בלשון לעז מחילה והתרה שענינם לעקור הנדר מעיקרא וסיים רמב״ם בזה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועתך וכיוצא בענין זה לא אמר כלום שאין מפיר אלא הבעל והאב אבל החכם אינו אומר אלא ל׳ התרה ומחילה ע״כ. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ד)
« והביא ב״י בשם רמב״ן דל׳ התרה ומחילה הוא כמתיר את הקשר שחוזר לענין שהיה כאדם שמתיר חבל קשור משא״כ בל׳ הפרה שהוא כדבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו כמו מפר מחשבו׳ ערומים כו׳ ע״כ פי׳ דבריו שמצד הנודר הוא קיים אלא שהמתיר שאומר בלשון הפרה כוונתו שאינו רוצה שיקויים הנדר ואין כח זה אלא לבעל עם » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ד)
« אשתו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ד)
« ואפילו מעומד. פי׳ לאפוקי ממה שמצינו בדין שפוסל בו מעומד וקרובים ושבת ולילה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ה)
« וחרמי צבור נהגו להתיר. כך כ׳ רמ״א ג״כ בא״ח סי׳ (ס״ו) [ש״ו] סעיף י״ב דהוה כעסק רבים אבל לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת וה״ה אם הוא דבר גדול על הכלל כמו שמצינו בתשובת רשב״א שהחרים בשבת יושבי פרובינצ״א שעסקו בלימוד חכמי הטבע כל ימיהם כמוזכר בתשובותיו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ו)
« הלכך צריך למצוא לו פתח. פי׳ שצריך שיהיה באותו פתח סברא חזקה שבשבילה היה נמנע מלידור אע״פ דניחא ליה בנדרו שעשה בעת ההיא לולי הפתח הזה והוקשה לו על זה כיון דתלוי הדבר בפתח וכיון שאנו יודעים דעדיין ניחא ליה בנדרו מתחלה היאך נאמין לו בשלמא בחרטה הרי עכ״פ אנו רואין שהוא מתחרט ואין אנו רואים » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
« שום סברא שלא יתחרט מעיקרא משא״כ ע״י פתח ע״ז תירץ וכל שהוא משקר אין התרתו כלום ואנו מודיעים לו כן ע״כ ודאי יזהר מלשקר וכיון שענין הפתח הוא דבר שצ״ע וכמו שאמרנו שצריך סברא חזקה ע״כ יהיה המתיר מיושב אבל מענין הנודר עצמו שמתירין לו לא אכפת לן בעמידתו או ישיבתו דהא אינו כמו דין כמו שזכרנו כן » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
« נ״ל ביאור הדברים שזכרנו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
« אסור להשאיל על נדרו לחכם כו׳. בירושלמי פרק השותפין איתא כן והטור מביאו ומסיים אסר הנאת בני עירו עליו נשאל לחכם שבעיר אית תנא תנא אפילו בקדמייתא נשאל לחכם שבעיר שאינו כמפר נדרי עצמו ומשמע מזה דת״ק דאוסר טעמו דהוה כמיפר נדרי עצמו וכ״כ ב״י בשם ריב״ש בסימן ת״ו והב״י הקשה עליו דשאני מיפר נדרי » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« עצמו דכתיב לא יחל דברו ולא קשה מידי דהא לא קאמר דהוה באמת מפר נדרי עצמו אלא כמיפר בכ״ף הדמיון ופירושו שכיון שהחכם שבעיר נהנה מהיתר זה דאחר ההיתר יהיה מותר ליהנות מזה הוה כנוגע בדבר ויש חשש שלא יעיין יפה דהא כבר למדנו שצריך להיות מיושב בדבר שצ״ע הכי נמי כן הוא והוה ממש כמו בדיני ממונות שכל » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« שיש לדיין צד נגיעה לא ידון אותו הדין הכי נמי כאן במילתא זו הוה כדין וא״ל מן רבי עקיבא שהתיר לכלבא שבוע חמיו הנדר בפ׳ אע״פ תירץ ריב׳ דהוא לא התיר בעצמו אלא ע״י צירוף אחרים עמו אלא דמ״מ בדיעבד מותר דלא הוה נדר כדין ממש כמו שכתבנו בסמוך. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« ובמה שסיימו הירושלמי והטור אסר הנאת בני עירו נשאל לחכם דלשם הקשה ב״י דהא נהנה מהחכם שבעיר שמתיר לו הנדר ומש״ה פי׳ איפכא כמבואר בדבריו אבל הוא דוחק וא״צ לכך דלק״מ לפי ע״ד דמ״ש מסימן רכ״א סעיף ב׳ דהנאסר לומד מן האוסר הלכות ואגדות ואמאי לא אסרינן ליה דע״י זה שיוכל לידע לימוד הלכות מהו מותר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« ימשוך לו הנאה בדבר שהיה סבר תחילה שהוא אסור אלא פשוט דזה לא מחשיב הנאה שמורה לו איסור והיתר והכא נמי הוה כן אלא דב״י הביא בסמוך דברי תשובת רשב״א בנשבע שלא יהיה גבאי כו׳ וכמ״ש בסעיף שאחר זה דאסור וזה נראה שחולק על הירושלמי והטור שהביאו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« שלא יהיה גבאי בו׳. בב״י בשם רשב״א מבואר שדבר זה הוא הנאה כיון שמינוי זה הוא פסול לעובד כוכבים וגרים נחשב לו לשררה ובסעיף הקודם כתבנו מזה. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« אבל באמת צריך עיון להבין דבר זה דבבית יוסף העתיק זה בשם הרשב״א דבמה שאסר עצמו הגבאות אוסר בזה הנאה זו לו ולבני עירו וסיים וכיון שהוא נהנה אין נשאל לחכם שבעיר וקשה הא אף על גב דאסר עצמו מהם בהנאה פרטית דהיינו הגבאות מכל מקום שאר הנאות לא אסר על עצמו הא זה דומה לאוסר עצמו מיין של בני עירו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« וכי יהיה אסור להיות נשאל לחכם שבעיר על זה הכי נמי ממש כן הוא ואי נימא דאין נשאל להחכם שבעיר מצד שיש בזה הנדר איסור הנאה להם והוה נוגע בדבר ההיתר וכמ״ש אני למעלה בפירוש דברי הטור דקשה על זה הא בבית יוסף לא סבירא ליה הך סברא ותו דלמה סיים הרשב״א וכיון שהוא נהנה הוי ליה למימר וכיון שהם נהנים » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« ולפי הנראה לע״ד דטעות סופר יש בדברי הרשב״א וצריך להיות וכיון שהם נהנים כו׳ וצ״ע. גם צריך עיון דלפי זה היה הרב שבעיר אסור להתיר שום נדר על כל מינויי הקהל באם נשבע אחד שלא ירצה לקבלו וכמדומה שאין נוהגין כן ועיין מה שכתבתי בסימן זה סעיף ל״ג: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« ויש אומרים דחוזרין ושואלין כו׳. הוא דעת רבינו יוסף בכור שור שהביא המרדכי ולא ידעתי למה הביא הך יש אומרים דהא הש״ע גופיה הביאו במה שכתב ויש מי שמצריך כו׳: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« פתח וגם חרטה. זהו שהביא ב״י בשם המרדכי בשם רבינו יוסף בכור שור שכתב במה שאמרו פרק ד׳ דנדרים ההוא דאתא לקמיה דר׳ אסי אמר ליה כדו תהית כלומר אתה מתחרט על נדריך א״ל לא פי׳ לשון בתמיה ושרייא דיש גדולים סוברים שלא אמר לו רק הך מילתא לחוד ומש״ה נהגו כשמתירין נדר אין צ״ל אלא מתחרט אתה והוא אומר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« כן ומתירין לו ומקשה שם על זה דהא רב אסי ס״ל אין פותחין בחרטה ע״כ פי׳ דכבר אמר ליה אותו שבא לשאול על נדרו הפתח וטעם החרטה אלא שאח״כ שאלו כדו תהית כלומר הזהר שלא תשקר ובודאי אתה מתחרט ע״כ כתב שם שאין די בחרטה לחוד אלא צריך לחזור אחר טעם החרטה וכתב שם במרדכי בשם מהר״מ שאף על פי שרבותיו נהגו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« להתיר בחרטה לחוד וכן הוא אחריהם מ״מ אחר כך חזר בו לנהוג דוקא כרבי יוסף שלא להתיר שום נדר בלא פתח וחרטה ע״כ. וכיון שמהר״ם החמיר מי יקל בדבר ומה שמביא רמ״א כאן נהגו להחמיר לעשות מהחרטה פתח הוא נכון מצד שאין לחוש שמא עכשיו הוא מתחרט אבל לא מתחרט מעיקרא ע״כ מהני פתח שאומר שאילו יודע דבר זה לא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« היה נודר כלל אבל לא יצאנו בזה מהחומרא דרבינו יוסף דלעיל שצריך דוקא לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« החרם אינו צריך כו׳. פי׳ אם קבל עליו חרם ונידוי לעשות דבר פלוני מתירין לו בלא פתח וחרטה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
« אבל אין פותחין בכבוד המקום כו׳. בטור כתוב לומר אילו ידעת שאתה עושה עבירה בנדריך לא היית נודר כו׳ והקשה ב״י מאי שנא מרישא שעובר על לא תקום כו׳ וע״כ תיקן וכתב כאן שהיית מקיל בכבוד המלך אבל א״צ לזה דדברי הטור נכונים דיש חילוק בין עבירות שאדם מורגל בהם כגון אלו שלא להשאיל כליו שכמעט רוב העולם » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« נכשל בהם ע״כ אינו בוש לומר שלא היה נודר אם אינו מתחרט באמת מה שאין כן בעבירה שאינה מצויה כל כך אפשר שהוא בוש לומר שאפ״ה היה נודר ועיין מ״ש בסעיף שאחר זה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« שאין אדם חצוף כו׳. נ״ל כיון שהטעם משום שמא אין בלבו כן וע״כ לא מהני פתח זה אם אחרים פותחין לו כן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא אדם אחד ואמר בעצמו אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש עבירה בנודר נדר או כשאין מתיר הנדר דהוה כבונה במה הוה פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« אינו חצוף לומר שלא היה נמנע דמגו דאי בעי שתיק לגמרי ולשון התלמוד והפוסקים הכי דייקא שאמרו אין פותחין בכבוד המקום דמשמע אנן לא פתחינן אבל הוא בעצמו יכול לפתוח וכן בההיא דאין פותחין אלא בדבר ההווה כו׳ שכתב בסעיף י״ב ה״נ כן הוא שכן כתב בהדיא במיימ׳ פ״ו דהלכות שבועה וז״ל אין פותחין בנולד כו׳ » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« וסיים שם אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו עכ״ל וכן כתב רמ״א בסעיף י״ג אבל אם מתחרט מעיקרא כו׳ וחד עניינא הוא עם אין פותחין בכבוד המקום כן נלע״ד: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« כגון אם הדירן מנכסיו כו׳. הטעם בגמ׳ כיון דאיחציף איחציף פי׳ דכיון דכבר החציף פניו להדיר לאביו גם בשעת חרטה אם אין לו חרטה גמורה יחציף לומר שלא היה מניח בשביל כבודם אלא ודאי שיש לו חרטה גמורה. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« וטעם דין זה הוא כמו הטעם שזכרתי בסעיף י׳ דהיינו כל עבירה שהיא מצוייה לא אמרינן שהוא בוש לומר שאף על פי שהיה יודע האיסור היה נודר אלא אמרינן כיון שהוא מתחרט באמת ה״נ הך עבירה שפורק ממנו חיוב מזונות אע״פ שאינה מצויה מכל מקום כיון שאפי׳ בלא שום ציווי מן התורה על זה הסברא נותנת לכבד אביו כמו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« שעושין אומות העולם ונחשב לעבירה בעיני הכל וזה החציף ופרץ גדר העולם בזה בודאי לא יהיה עליו בושה גם עכשיו לומר שאלו ידע מה שאומרים לו שחייב במזונותיהם לא היה נודר זה ודאי לא יעשה מחמת הבושה שהרי אין לו בושה כבר אלא שמתחרט באמת. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« ומו״ח ז״ל תלה החילוק בדינים אלו דמצות לא תקום ולא תטור וכן כיבוד אב הוא כתוב בתורה בפירוש וכיון דכבר חציף לעבור על ד״ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש משא״כ בפתח שעושה בו עבירה בנדר אינו גלוי לכל ותמוהים דבריו דאם ידע כבר האיסור דלא תקום או כבוד אב מה פתח שייך בזה להתיר לו הנדר מכח אלו ידעת כו׳: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« במילתא דלא שכיחא. זהו שקראוהו רז״ל נולד דלא שכיח אבל נולד דשכיח פותחין בו ונעקר הנדר דהוה כנדר בטעות ומכל מקום לא הוה ממש נדר בטעות כההיא דסימן רל״ב בנדרי שגגות שאין צריך התרה כלל דהתם בשעת מעשה גופיה היה שוגג שטעה באיזה ענין מה שאין כן כאן כ״כ ב״י בשם תשובת רמב״ן: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ז)
« ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם. התוספות פרק אף על פי הקשו הא ר״ע התיר לבן כלבא שבוע נדרו על ידי שאמר אדעתא דגברא רבא מי נדרת והא אין פותחין בנולד ותירצו כיון שהלך רבי עקיבא לבי רב ודרך הוא בהולך לבי רב ללמוד שנעשה אדם גדול ע״כ. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« ותירוץ זה דוחק דמשמע בסוגיא לכאורה דבן כלבא שבוע לא ידע בשעת נדרו שר׳ עקיבא הלך לבי רב אבל מדברי הסמ״ג ותשובה להרמב״ן שמביא ב״י יש תירוץ אחר שם שהם מפרשים הא דאין פותחים בנולד פותחין הוא דאין פותחין אבל פותחין בחרטה מחמת נולד וכן הביא רמ״א בסעיף י״ג משום הכי לא קשה מן ר״ע דשם היה חרטה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« גמורה על הנדר מעיקרא לבן כלבא שבוע מחמת הנולד שנעשה רבי עקיבא תלמיד חכם ובפירוש אמר כן שמתחרט על הנדר מעיקרא מחמת כן שלא אסרו בנולד אלא אם אחרים פותחין לו בזה כדי שיתחרט מחמת הנולד והוא אינו אומר כלום שמתחרט מעיקרא רק שאומר על דעת זה לא נדרתי דבזה אמרינן שאין מתחרט אלא מן הנולד ואילך ולא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« מעיקרא והוא הדין אם אחר אמירה של אחרים אומר הוא בפירוש שמתחרט מעצמו שעשה נדר מתחילה מועיל וכן מבואר מדברי רמב״ם שמביא ב״י כאן שכתב אבל אם ניחם מעצמו כו׳ אע״פ שכתב ב״י שמדברי ר׳ יוסף בכור שור דלעיל לא משמע כן מ״מ יפה פסק רמ״א כאלו הגדולים שהם רבים אבל לע״ד נראה דגם בכור שור מודה בזה כיון » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« שאומר בפירוש שעוקר הנדר מעיקר׳ ומתחרט מעצמו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« מיתה לא שכיחא. אפילו בחולה דרוב חולין לחיים. ב״י בשם תשובת רמב״ן: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ח)
« צריך שיפרט להם הנדר והסיבה. הטעם בפירוש הנדר פרש״י בגמרא גבי אשה אלמנה משום שמא נדרה ליתומים שיאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהנתי מכתובתי כלום ואם תבוא אח״כ בסתם להתיר לה נדרה שאסרה פירות עליה ולא תסיים מה שאמרה אם נהניתי מכתובתי יבוא מכשול מזה אבל אם תסיים כל הנדר לא יתיר לה החכם ומזה אנו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« למדים לכל אדם שעשה נדר שצריך סיום לפני החכם כל דברי הנדר דשמא אם יסיים הכל לא יתיר לו החכם ועוד אמרו טעם בגמרא משום מילתא דאיסורא פירוש שמא עשה נדר באיסור כל הפירות אם יעבור איזה עבירה שהוא רגיל בה ואם לא יסיים בשעת התרה אם יעבור העבירה רק שיאמר איסור הפירות לחוד יבא מכשול מזה ובירושלמי » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« הביאו עוד ההוא דאתא לקמיה דר׳ יודן אמר ליה התר לי נדר א״ל מאי נדרת אמר ליה נדרתי דלא מרווחנא אמר ליה וכי עבדין כדין אמר ליה לצחק בקוביא קאמינא אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט הנדר דאי לאו דפרטית לנדרך התרתיהו לך ע״כ. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« וכתב בית יוסף דמשמע דלא מסתגי שיפרש הנדר שנדר אלא שיפרש גם כן על מה נדר כו׳ וכן כתב הרשב״א בתשובה שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר שהוא העיקר כו׳ כההיא דפרק השולח וכההיא דלא מרווחנא עכ״ל מבואר מזה דבעינן ליזהר מב׳ דברים הראשון שלא יחסר דבר מן הנדר אם היה בו תנאי כההיא קמייתא שזכרנו השני שאף » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« אם לא היה שם תנאי מ״מ לא יחליף לשון הנדר בלשון אחר רק שיאמר אותו כמות שהוא כההיא דלא מרווחנא שנתכוין להחליף לשון נדר שאמר שלא יצחק בקוביא בלשון נקייה כדי שלא יבין החכם על מה נדר ונראה שזהו כוונת הש״ע כאן שכתב לפרט הנדר והסיבה שבשבילה נדר דהיינו מה שכתב לפרט הנדר הוא שלא יחליף הנדר בלשון » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« אחר כההיא דלא מרווחנא ומה שכתב הסיבה שבשבילה נדר רצונו לומר שלא יקצר ממה שאמר בשעת הנדר אם אעשה עבירה פלונית אבל אם אומר (בשעת) הנדר ממש כמו שנדר ולא החליף ולא קיצר לא מצינו שום רמז בגמרא ובפוסקים שישאלנו המתיר מה טעם היה בלבו למה עשית הנדר זה ואדרבה מוכח בירושלמי שזכרנו איפכא דאי לא היה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« נראה לר׳ יודן דבר תמוה בדברי הבא להתיר שאמר לא היה מרווחנא לא היה שואלו כלום למה נדרת כן ומכח שאלה וכי עבדין כדין בא לשבח דברי חכמים שאמר ברוך שבחר כו׳ כאילו נולד לו דבר חידוש במעשה ההוא ואי ס״ד דצריך החכם לחקור אחר הטעם שהיה בלבו מה חידוש היה שם אלא ברור הוא דע״י שהיה קשה לו קושיא שיצטרך » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« לחקור אחריה מכח מילתא תמוה משא״כ בשאר נדר שלא היה קשה לו מידי ועל ידי זה נולד שם חידוש בעינן לפרט הנדר שצריך לומר הלשון כמות שהוא אף על פי שלא יקצר שום תנאי וגם זה הוא בכלל שצריך לפרט הנדר. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« ומצאתי להדיא כדברי בתוספות בפרק שום היתומים (ערכין דף כ״ג) במה שאמרו במשנה המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ממנה שלא יחזירנה לעולם דשמא משום ערמה מגרשה שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה ורבי יהושע אומר אין צריך ואמרינן בגמ׳ טעמא דמיירי בנדר שהודר ברבים » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« דס״ל לר״א דאין לו הפרה על כן מדרינן ליה דמועיל הנדר ור׳ יהושע ס״ל יש לו הפרה ועל כן אין מועיל הנדר וכתבו התוס׳ על ר׳ יהושע וא״ת נהי נמי דיש לו הפרה מ״מ קיימא לן דצריך לפרט הנדר וא״כ אי אתי קמי חכם לא יתיר לו וי״ל דא״צ לפרט הנדר כי אם הלשון שנדר בו אבל אין צריך לפרש למה נדר ולא דמי לההיא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« דגיטין גבי כהן שנשא אשה בעבירה דאמרינן נודר שיגרשנה ועובד ואח״כ מגרש דאמרינן עלה דצריך לפרט ומ״ה לא מתיר ליה חכם שהרי התם הוא נודר שלא יהנה מאשתו פסולה כשיבא לפני החכם ויפרט לו נדרו לא יתיר לו אבל הכא לא ימנע מלהתיר אפילו אם ישמע הלשון שנדר עכ״ל. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« הרי מבואר להדיא כמו שכתבתי והוא מוכח מדברי הגמרא בפירוש כדברי התוס׳ כן נלע״ד נכון הדברים ובפרישה כתב על הש״ע כאן ומהתימה דלא ראיתי נוהגין כן אפילו מרבני דייקי ובאמת שבגמרא ובפוסקים לא נזכר שיפרש הסיבה וגם אפשר לחלק דלא הצריכו לפרט הסבה כ״א בנדר התמוה כההיא דלא מרווחנא אבל בנדר ההווה לא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« חיישינן לדבר איסור מיהו רש״י ורשב״א כתבו סתמא גם ראייתן מוכיח דבכל ענין קאמרי ולכן אין לסור מדבריהם מאחר שב״י ורמ״א כתבו סתמא כוותייהו ונראה משום דרוב הנדרים שבאים לפני החכם להתיר הן שנדר להתענות או שלא לאכול בשר וכיוצא בו לסגף נפשו ידוע מסתמא שעשה להצדיק נפשו ומש״ה אין רגילין לשאול על » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« סבתן משא״כ כשנדר מדברים אחרים כגון שלא יהנה לחבירו צריך שידע סבתן עכ״ל ולפי מה שכתבתי לא נתכוונו מעולם אלא להזהר מקיצור התנאי דהיינו הסבה וחילוף לשון אבל אם אמר הנדר כמות שהוא אין צריך כלל לישאל מה היה בלבו באותה שעה בכל נדרים שבעולם דבזה אין שום מכשול בעולם אף אם לא נדע טעמו כיון דלא תלה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« נדרו בפירוש בשום דבר כן נראה לי ברור: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« ואינו עושה שליח. בב״י בשם הרשב״א כתב דאפילו למאן דסבירא ליה הכי מכל מקום ע״י כתב שרי דכתב ידו עדיף משליח ומסקנת ריב״ש שמביא ב״י מסיק כרמב״ם דלעולם אין מתירין אלא בפניו ובת יפתח יוכיח עכ״ל משמע דאפי׳ בכתב אסור דאם לא כן בבת יפתח היה לו ליפתח ג״כ לשלוח כתב: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ)
« ע״י תורגמן. פירוש כשגם הבא להתיר נדרו הוא שם בפני הב״ד עם תורגמן שלו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״א)
« מר״ח אייר. זה לשון הרמב״ם ובגמרא פרק בתרא דנדרים (דף פ״ט) סבירא ליה לרב חסדא דל״ש תלה הנדר בימים דהיינו כמו שכתוב כאן בש״ע ול״ש תלה במעשה שאם אעשה מעשה פלוני יאסר עלי אכילת בשר בתרוייהו אמרינן אין מתירין עד שיבא האיסור דוקא ואביי סבירא ליה לחלק דבתלה בימים חל הנדר מיד כיון דממילא קאתי אלא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ב)
« שמחוסר זמן על כן יכול להתיר לו מיד ובתלוי במעשה אפשר שלא יבא כלל לידי איסור על כן אינו יכול להתיר אלא אחר שבא האיסור כן מפורש בתשובת הרמב״ן סי׳ רע״א פלוגתייהו ופסק הרמב״ם דאפילו בימים אין מתירין אלא עד שיבא האיסור אפשר דגם הוא מפרש הפלוגתא כן ופסק כרב חסדא ולא כהר״ן שמחלק בין ימים למעשה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ב)
« אבל בהפרת הבעל. הטעם מפורש בגמרא דכתיב מפר מחשבות ערומים דמשמע דהפרה שייכא אפילו במחשבה בלא חלות הנדר מה שאין כן בשאלה דכתיב לא יחל דברו פירוש כל זמן שהוא דבור בעלמא ולא חל עדיין לא יחל אותו להתירו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« בהתרת חרמי ציבור כו׳. נראה לי הטעם לפי שאין התרה זו בכלל לא יחל שהרי הציבור עצמם המחרימים והמתירים ולא יחל קאי על אחרים המתירים כדאמר שמואל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ד)
« בסימן זה לקמן מביא בית יוסף בשם רשב״א מפני שחרמים אלו כאלו יש בהם תנאי שיוכלו להתיר כל זמן שירצו ואפילו לא יחול הנדר וע״ד כן נודרים תחילה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ד)
« ונראה לי שטוב כו׳. טעמו מבואר בב״י כיון דאיכא איסורא בההיא שעתא שנכנס חג העצרת לא ימתין עד העצרת כיון דאיכא מאן דאמר דסבירא ליה בנדר התלוי בימים דהיינו אחר שהגיע פסח ולא פרעו חל עליו ממילא האיסור בעצרת אף על פי שלא הגיע העצרת עדיין כיון שודאי יבוא כדלעיל כהר״ן על כן טוב שיתיר אחר הפסח ולא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« דוקא מיד אחר הפסח אלא אפילו ביום שקודם עצרת רק שיזהר שלא יעשה איסור בכניסת יום העצרת ולפי שיש ג״כ מאן דאמר דהיינו הרמב״ם דאין הנדר חל אפילו בימים עד שיגיע יום האיסור ע״כ יתיר לו שנית אחר שנכנס יום העצרת. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« ובלבוש כתב טעם שצריך להתיר אחר הפסח לפי שיש לומר שמא מיד אחר הפסח חייב לצאת מן העיר באופן שלא יהיה בעצרת בעיר ועל כן צריך להתיר מיד אחר הפסח ולא דק כלל במקור הדברים ואין שום איסור בעולם עליו עד עצרת על כן אין צריך להתיר מיד אחר הפסח אלא כל זמן שירצה רק שיהא קודם העצרת ונראה דטפי עדיף ליה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« להתיר סמוך לעצרת ממש ובעצרת גופיה שהרי בב״י מביא תשובת הר״ן בנשבע שלא יהיה בשבת תוך העיר הזאת דיש לספוקי אם חל הנדר סמוך לשבת ויתירו אז או לא חל עד שנכנס קצת מיום השבת ואז דוקא יתירו וכתב שזה תלוי בפירוש הכתוב אך ביום הראשון תשביתו וגו׳ דהיינו כשנכנס יום הראשון קצת וכתיב שבעת ימים שאור לא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« ימצא וסתרי קראי אהדדי על כן אמרו דהאי יום ראשון קאי על ערב פסח ממילא כאן ג״כ אסור בכניסת יום השבת וי״א דאין משמעות יום הראשון כן ולא סתרי אהדדי קראי. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« ומסיק שם הר״ן שיתיר לו סמוך לחשיכה של כניסת שבת ולפי מה שפסק כאן בש״ע שצריך שיתיר לו ב׳ פעמים ה״נ יעשה כן שיתיר לו סמוך לשבת ובשבת עצמו וכן ראוי לעשות גם בההיא דעצרת שזכרנו שיתיר פעם הראשון סמוך לעצרת ופעם השני בעצרת ממש כנלע״ד נכון: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« מעתה חלה עליו כו׳. אלא שאינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה ואין ממתינין עד שיגיע הזמן שיעבור על השבועה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ו)
« נדר ע״ד חבירו. פירוש וחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו ובפרישה כתב להקשות מסי׳ רל״א ולדעתי לא יצאו מפיו אותן הדברים אלא תלמיד טועה כתבן: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ז)
« אא״כ הודיעו. הטעם בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא דאמרי מפני הבושה פי׳ שיתבייש מפניו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש שיתירו לו כן כתב ריב״ש ונ״מ בין הני לישני דלטעם הבושה כל שאין הנדר לתועלת חבירו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו וללישנא דחשד אף שלא בפניו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« איכא חשדא וכן נמי לטעמא דבושה אין מתירין שלא בפניו אף אם יודיע ההיתר לחבירו ולטעמא דחשד די בכך שמודיע לו ולכ״ע כל שאין הנדר להנאת חבירו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ובלבד שיודיעוהו ההיתר וכן נמי בפניו אפי׳ בע״כ עכ״ל ונמצא באם שיש להמשביע תועלת בשבועת הנשבע צריך שיתן משביע רצונו דוקא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« לזה וזהו טעם מ״ד מפני הבושה ואם אין תועלת א״צ רצונו לזה רק שיהיה לו ידיעה גרידא מזה וזהו לטעם מפני חשד וע״כ צריך להיות מ״ש כאן אא״כ הודיעו פירושו שיהיה רצונו בכך ומ״ש בסיפא יכולים להתיר בלא דעתו היינו בלא רצונו אבל עכ״פ צריך שיהיה לו ידיעה מזה מפני החשד ואע״פ שרמ״א כתב זה כאן בסיפא בשם » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« י״א מ״מ נראה דגם הש״ע עצמו נתכוין לכך שהרי כתב בסיפא כל׳ הטור והוא עצמו כתב בב״י לדעת הטור שצריך ברישא דוקא רצונו כפי׳ הר״א ממי״ץ: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« אבל אם מעצמו. אורחא דמילתא נקט שאין דרך להיות מושבע מפי אחרים כל שאין לו הנאה מהם בשבועתו אבל באמת גם אם השביעוהו אחרים וקיבל עליו כל שאין לו טובה א״צ לכך רק ידיעתו לחוד: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ט)
« בשביל טובה. מבואר בב״י דפועל שקיבל מלאכה מבטל הבית מקרי טובה ומבואר עוד בב״י בשם ריב״ש שאם נשבע אחד לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
« שפרט הנדר וידע החכם כו׳. וכדלעיל ס׳ י״ד: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״א)
« ויש אומרים שאין חילוק. הוא דעת הרמב״ם שכתב הטור והרמב״ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן אין מתירין לשמעון אלא בפני ראובן וכן אם נשבע ראובן שלא יהנה ממנו שמעון וניחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון ואפי׳ היה שמעון עובד עבודת כוכבים או קטן כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו ולכך » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« יהנה עכ״ל. מבואר מדבריו דהרמב״ם לא איכפת ליה בקבלת טובה וכן לא איכפת ליה שתהיה השבועה על דעת חבירו אלא בכל גווני הן שמשביעין אותו או שנשבע מעצמו צריך להזהר מפני החשד וע״כ צריך להודיע להנידר והא דסיים כדי שידע הנידר זה קאי אסיפא דהנידר דהיינו שמעון ידע מזה ומזה נלמד לרישא שראובן דהוא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« המשביע צריך להודיע דחד טעמא הוא והבית יוסף האריך לפרש בדברי רמב״ם אלו מה שאינו מוכרח בו אלא דמ״ש הרמב״ם בסיפא שלא יהנה ממנו שמעון וסיים וצריך שידע הנידר כו׳ קשה מה חשד יש בזה דהא כל כמה דאין הנידר יודע שהתיר המדיר את נדרו ודאי לא יהנה ממנו. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« וצריך לומר דהכי קאמר שהוא עצמו לא יעשה הנאה לשמעון ובזה שייך חשד משמעון אם יראה שראובן מהנה אותו על כן צריך להודיעו וכן מבואר בנוסחא האמיתית שמביא ב״י ברמב״ם שכתב שלא יהנה בשמעון כו׳: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« דלצורך מצוה כו׳. תמהתי על הרב שהביא זה לפסק הלכה שסברא זאת היא מדברי התוס׳ והר״ן בפרק ר׳ אליעזר דנדרים לבקש טעם למה התירו הסנהדרין לצדקיה לפי שצדקיה היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר והיה מתבטל ממלאכת שמים כו׳ מכל מקום הרי אנו רואים שנענשו על זה שנאמר ישבו לארץ ידמו וכן כתב הבית יוסף » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ג)
« וז״ל ועכ״ז נענשו הוא והם מפני שהיה חילול השם בדבר עכ״ל ובאמת שבריב״ש סימן צ״ד זכר דברי התוס׳ האלו היינו לצרף את זה להיתרים אחרים כמ״ש הוא שם בהדיא מביאו ב״י דמסיק שם דמן הדין אפילו היתר לא צריך דהיינו באשה שנשבעה שלא תינשא כי אם ברצון אמה ואמה אינה מודה בדבר מפני יראת קרוביה אבל בצינעא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ג)
« היא מסכמת כו׳ אלא מצד החומרא מסיק שתצטרך היתר וכו׳ ובסימן ש״ע וסימן קפ״ו כתב ריב״ש בהדיא על דברי התוספות דלעיל וז״ל עילה מצאו להתיר מפני אימתו שהיה מלך ושלא כהוגן עשו וזהו שלא מצאו תשובה לדבריהם לנבוכדנצר כו׳ עכ״ל ומסיק על זה וז״ל עלה בידינו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו בשום צד » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ג)
« שלא מדעתו כו׳ עכ״ל על כן אין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ״א נתכוין בזה שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלאו הכי אע״פ שיש בו גמגום קצת כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ג)
« חייב להוציא. היינו לדעת רמב״ם אבל לא קיימא לן כן באבן עזר סימן ע״ז: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ד)
« אין לו התרה בלא דעתם. פי׳ דצריך התרת חכם וגם דעתם אבל דעתם לחוד לא מהני וכמ״ש בסעיף ל״ו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ה)
« ד׳ שנשבעו יחד. פי׳ על איזה ענין שהוא לטובת כולם כן הוא שם במהרי״ק: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ו)
« שנדר מעצמו. פי׳ בלא קבלת טובה וכמ״ש בסעיף כ׳ ג״כ ל׳ זה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ז)
« אם נשבע לדבר הרשות. דלא צוה הקב״ה על זה להשביע כן ואין אומרים לשון זה דעל דעת המקום אלא שיהיה איום עליהם ול״ד לשבועת קבלת התורה דצוה הקב״ה להשביע כן: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ח)
« נדר שהודר ברבים. פי׳ שלא אמר ע״ד רבים אלא שעשה הנדר מעצמו במעמד רבים: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ט)
« בעל מפר כו׳. שהרי אין תלוי בדעת׳ שהרי הבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכב להפר כך אין מעכב דעת הרבים: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« וע״ל כתבתי כו׳. מהרי״ק עצמו בשורש קפ״א הרגיש בזה וכתב שהרמב״ן הקשה על מה שמחרימין הקהל על דעת המקום ועל דעת הקהל היאך מועיל אפילו התרה לחכם הא על דעת רבים הוה והוה לו להקשות בלא״ה דהרי הוי על דעת רבים כיון שנשבעו ביחד ותירץ שם מהרי״ק דאין הכי נמי אלא דהרמב״ן עדיפא מיניה פריך וכיון שכבר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« הביא בש״ע בסעיף כ״ב דאמירה על דעת המקום ועל דעת הקהל לא משום על דעת רבים שאינו אלא כעין גזירה ונידוי וכו׳ גם בזה לא קשיא מידי דצבור שאני שהם מחרימים מעיקרא אדעתא דהכי שיוכלו להתיר את החרם והשבועה וכמ״ש ג״כ בסעיף כ״ז שמתירין אפי׳ לא חל הנדר כו׳: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« נכשל בחרם תקנתם. פי׳ וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הצבור כן כתב ב״י בשם תשובה להרמב״ם ואם כן דומה לנשבע על מצוה דרבנן שפסק בסי׳ רל״ט סעיף ו׳ דחלה השבועה וכן יש בתשובת הריב״ש הביאה ב״י בסוף סי׳ זה באחד שנשבע שלא להיות א׳ מן הנאמנים שבררו הקהל להיות על המס והחרימו עליהם וכ׳ שם שאין » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« היחיד רשאי להפטר ממס שהצבור עושים ואם נשבע על זה קודם לכן הרי זה אסור ואין לו לישב עמהם עד שישאל על שבועתו ואם אינו מוצא פתח לשבועתו בטילה הברירה שביררו הצבור שלא קבלו אלא חמשה ואין כאן אלא ארבע עכ״ל וקשה לי ממה שכתב המרדכי בשם רש״י תחלת פרק שבועות שתים וז״ל ואותן ששמעו שהצבור ממשמשין » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« לגזור גזירתם ונשבע שלא לקיים ואח״כ גזרו עליו אם צריך לקיים אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור על גזירת צבור נשבע לשוא הוא ואלו התרו בו חייב מלקות דאורייתא שהרי נשבע לבטל את המצוה לסור מחוקי המצות ודבר זה מושבע ועומד מהר סיני הוא כו׳ עכ״ל משמע דלא חלה השבועה כלל כדין נשבע לבטל את המצוה שנזכר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« בסי׳ רל״ט דאם היא מן התורה אינה חלה כלל ונראה לתרץ שיש חילוק בדבר אם תקנת הקהל היא למיגדר מילתא דעבירה כההיא דסעיף כ״ט אז אין השבועה שלו חלה כלל כי הכח והממשלה מן התורה ביד הצבור לעשות גדרים לעבירות שהרי כתיב ושמרתם את חקותי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי ע״כ אין שבועתו של זה חלה כלל אבל אם » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« הקהל עושים תקנה בשביל תועלת ממון כההיא דריב״ש בעניני מסים וכן בשאר מינויים שהם על עסקי ממון חלה השבועה ואין כח בתקנת הקהל לעקרה בלי התרה ועיין מה שכתבתי בסי׳ רי״ח בזה וע״פ זה מה שכתב רמ״א בנשבע שלא לגלות איזה דבר כו׳ דחייב להגיד על פי חרם שם א״צ התרה כיון שנשבע תחלה לעבור על החרם דהא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« מושבע ועומד הוא על זה אלא דקי״ל אפילו בלא נתינת חרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא עובר באם לא יגיד וגו׳ וצ״ל דקאמר בזה שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ״ש בח״מ סי׳ כ״ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם כן נ״ל ובסי׳ רל״ט סעיף ז׳ כתב רמ״א דין כיוצא בזה במי שנשבע שלא לגלות דבר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« שמציל חבירו מן ההפסד כו׳ דצ״ל דיש להתירו כו׳ נראה טעמו ששם אינו מחויב כ״כ חיוב גמור דהא לאו אעדות קאי התם ע״כ החמיר שיש להתירו כן נראה לי בדברים אלו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« אבל נידוי וחרם כו׳. נראה הטעם דשבועה אוסר נפשיה אחפצים ואין בידו לאסור נפש אחד על שום חפץ אבל נידוי וחרם הוה קללה על כל מי שיעשה כך וכך ושום אדם לא יכניס עצמו בתוך הקללה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« ויש מחמירין. כתב זה לפי מ״ש הרא״ש כלל ט׳ סימן ד׳ בקהל שעשו תקנה בחרם שכל שטר יהיה דוקא כתב סופר ואחר כך תקנו בחרם ששני מבוררים יכתבו כל שטר והסופר יכתוב שורה אחרונה וכתב קהל שהסכימו לעשות תקנה בחרם ושוב נמלכו לעשות תקנה אחרת לפי צורך הקהל הרשות בידם ובלבד שיתירו החרם ואם לא הזכירו בזה לא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« יפה עשו שעשו מכשול לקהל ומ״מ לא נפסלו השטרות שנעשו ע״פ התקנה השניה והתקנה השניה קיימת ולא דמי להא דאמר רבא בפ״ק דתמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואם כן במה שעברו על החרם ראוי היה דלא מהני התקנה השנייה לא דמי דהתם קאי על המצות שאי אפשר לבטלן משא״כ כאן שאפשר לבטלה מודה רבא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« דמהני מה דעביד על כן מזה למד רמ״א שהרא״ש מחמיר ומקיים החרם השני ועל כן כתב כאן ויש מחמירין וכן כתוב בד״מ אבל באמת הוא תמוה מאד דודאי החרם השני לא חל כלל כמ״ש הוא עצמו באותו כלל דין ו׳ אלא דכאן קאי על השטרו׳ שעשו על פי התקנה השנייה ועל זה אמר התקנה קיימת אבל לא החרם דמכל מקום הם לא נפסלו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« דהא יש להם כח לשנות ועל כן מה שעשו באיסור מ״מ המעשה קיים ודומה לנשבע שלא למכור ומכר דלא נתבטל׳ המכירה כמ״ש בח״מ סימן ר״ח דלא כמ״ש רמ״א לקמן סימן ר״ל וכבר כתבנו שם בח״מ העיקר בדברים אלו ועיין מ״ש בסימן ט״ז סעיף ו׳ מזה. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« אלא אי קשיא הא קשיא מתשובת הרא״ש כלל ה׳ דין ד׳ שכתב שתיקנו הקהל בחרם שלא יועיל שום מכר במקומות ב״ה אם לא מרצון הבעל דבר לא על פי ב״ד מחמת חוב ואחר כך תקנו בחרם שהב״ד יוכלו לעשות מכירה במקומות על כל מי שלא יתן הקצבה שעשו ועל פי תקנה השנייה נמכרו הרבה מקומות בב״ה על פי ב״ד ועכשיו באים לערער » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« מכח התקנה הראשונה וכתב על זה אם בהסכמה השנית התירו החרם הראשון המכירה מכירה ואם לא בטלו החרם הראשון אין המכירה מכירה וצ״ל דבשעה שכתב תשובה שבכלל ה׳ היה סבירא ליה דהמכר בטל מכח ההיא דתמורה שזכרנו וכן ס״ל להגהת מרדכי שמביא רמ״א בסימן ר״ל לקמן אבל בכלל ט׳ הדר ביה וסבירא ליה דלא דמי לדרבא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« דתמורה וכמו שכתב שם בפירוש ובח״מ סימן ר״ח כתבתי העיקר לפי ע״ד ע״ש. עיין בח״מ סימן קס״ג דינים הרבה מתקנת הקהל: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« וע״ל סימן רל״א. פי׳ אם אותו שנדר על ידיעתו ביטל קודם שחל הנדר בטל ולא משמע כן בבית יוסף כאן דמדברי הר״ן שהביא מבואר דיש מי שלמד מההיא דאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת במי שנדר על דעת חבירו הרי יכול להתיר נדרו שלא ע״י חכם וזה אצלי שגגת הוראה מיהו היכא דאתני בהדיא הריני נודר אם חבירי » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ה)
« רוצה מצי חבריה למשריה ליה עכ״ל וכ״כ בשם ריב״ש שהאומר על דעת פלוני אין במשמע שיוכל הוא לבטל נדרו אפילו בשעת שמיעה אם לא התנה כן בפירוש ומכל מקום אם נשבע על דעת חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו עכ״ל ונראה דגם רמ״א לא נתכוין כאן אלא שהמעיין יראה בסימן רל״א אם אומר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ה)
« בפירוש שאותו פלוני יוכל לבטל נדרו מה דינו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ה)
« אותו פלוני רשות. מבואר שם אפילו כתב לו בכתב ידו שנותן לו רשות מהני אם מכיר כתב ידו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ו)
« כאילו התקבלתי. מבואר בבית יוסף דכל שאינו לתועלת שלו ממש לא יוכל לומר כן כגון שנדר לחותנו ע״ד חותנו שלא ילך עם בתו בלי רשותו אע״פ שיש לו קצת נחת רוח מזה צריך דוקא התרת חכם ולא מהני מחילה שלו בזה אם לא שכתב שלא ילך בלי רשותו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ז)
« אבל להאריכו. בזה נכשלים הרבה בני אדם שמתקשרים נגד אחרים לקיום (שם) [גם] בת״כ לזמן פלוני ובהגיע הזמן אומר לו הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הת״כ נמצא שעובר על ת״כ וכתב ב״י תיקון זה שיאמר לו הריני כאילו התקבלתי ע״מ שתשבע לפרוע לזמן פלוני והוא ישבע לו: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ח)
« ברשות א׳ מהם. זהו מדברי תשו׳ הרשב״א שהביא ב״י כאן ויליף לה מדאיתא בפרק השואל (דף צ״ד) לרבי יונתן דקיי״ל כוותיה דס״ל אביו ואמו קילל משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט לך בשור וחמור ואף זה כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או ברשות א׳ » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« מהם עכ״ל וקשה לי כיון דיש לו שני משמעות מנא לן שאותו המשביע נתכוין לשניהם ולהקל לומר דאם מלוה ברשות אחד מהם סגי דהא קיימא לן בסימן ר״ח סתם נדרים להחמיר מכ״ש כאן דנימא שנתכוין לפירוש היותר פשוט דהיינו שניהם יחד ותו דמצינו בפירוש רש״י בפרש׳ בא על פסוק וה׳ הכה כל בכור שהוא לשון תוספת כמו » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« שאומר פלוני ופלוני הרי לפניך שמשמעות הלשון לפי פשוטו הוא לשון תוספת נהי דבאם יש לך להחמיר ולומר דדרך או קאמר ניזול לחומרא מ״מ מנא לן להקל בשביל זה ותו דהא הטור ושאר פוסקים כתבו בסימן זה בדין נדר שעל דעת רבים וז״ל וכגון שפרט אותם על דעת פלוני ופלוני כו׳ ואמאי לא נימא גם שם דאו פלוני קאמר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« ולא היה על דעת רבים. ובכתבי מהרא״י סימן ע״ג ראיתי שכתב שם באם אומר או פלוני ואומר ג״כ לשון כולל כגון מה שיאמרו פלוני או פ׳ אתן לך ודאי לא בעינן אמירת שניהם אלא ודאי לא אמר או אלא פ׳ ופ׳ ואומר אח״כ לשון כולל ודאי בעינן אמירת שניהם אפילו לר׳ יונתן ומשמע שם דבמקום שלא אמר לשון כולל אלא פ׳ » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« ופ׳ הוה מצי לאשתמוטי ולומר דוקא מה שיאמרו שניהם אני מתקשר כדכתב שם לעיל מיניה אבל אין לחייבו מצד שנאמר דאו קאמר דמזה לא מיירי שם תו קשה ממה שאיתא בפ״ב דקדושין התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש בכולן וכו׳ ואמאי לא נימא דאו בזו קאמר על כן נראה דהרשב״א לא התיר בזה להלוות ברשות א׳ מהם מכח משמעות » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« הלשון לחוד דנימא בדרך או קאמר ולהקל מכח זה אלא לא בא אלא להשמיענו דיש עכ״פ משמעות זה לפרש או פלוני ונפקא מיניה אם מת אחד מהם מותר להלוות ברשות החי דלא עלה על דעת האב שיהיה אסור לעולם אם מת אחד וסברא כזו מצינו בתשובה להרמב״ן סימן רמ״ט הביאה רמ״א סי׳ זה סעיף ך׳ דאם מת אותו שנדר על דעתו כו׳ » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« דבאי כחו הם במקומו אם הוא לתועלת שלהם וסיים שם בתשובה הטעם וז״ל ואפי׳ מת אותו שנדר על דעתו לא עלה על דעתו שיהא אסור זה לעולם עכ״ל הכא נמי אמרינן כן ולא שייך כאן באי כחו של המת דכאן אין הדבר לתועלת שלהם דאם יש להם תועלת אה״נ דבעינן דעת יורשיו בזה ויפה כיון רמ״א שכתב דין זה בסימן רט״ז סעיף » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« ז׳ וכתב שם שמת אחד מהם כו׳ ואע״פ שכתב שם הטעם דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפילו לאחד מהם כו׳ ה״ק דיש אפשר לפרש כן ואין הכרח לומר דוקא ברשות שניהם ע״כ שפיר י״ל במת אחד מהם דרך או קאמר ולזה כיוון רמ״א במ״ש כאן וע״ל סימן שי״ו ר״ל שם תמצא הפירוש על זה כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« הואיל והיה מחוייב כו׳. לא עמדתי על דעת רמ״א בזה דז״ל תשובה להרמב״ן סימן רנ״ט הנשבע לפרוע לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לפלוני ליום פלוני ולא עשה כן יש לדון ולומר שהוא מחוייב לעשות כן אחר זמן ובכל יום עובר על השבועה לפי שאלו שני דברים הם האחד שנשבע לעשות דבר פלוני ולא תלה אותו בזמן » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« והשני שקיבל עליו לעשות בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על השבועה ופטור מלעשות לו ומביא ראיה על זה ממי שנדר להתענות ושכח ואכל דאם אמר יום סתם אבד תעניתו וצריך להתענות יום אחר ואם אמר יום זה לא אבד תעניתו אלא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« משלים אותו יום עד כאן והנה רמ״א עשה כאן הבדל בין רישא לסיפא דברישא חייב לעשות כן בלא שבועה מה שאין כן בסיפא והוא תמוה מאוד מהיכן רמוז חילוק זה דאי מצד הלשון שאמר בסיפא לעשות דבר ביום פלוני והיינו דבר אחר שלא נזכר ברישא זה אינו דהא גם ברישא כתב בתשוב׳ שזכרנו לשון שנשבע לעשות דבר פלוני אלא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« ברור דאהנך דרישא קאי וקיצר בלשון וכ״ש בנוסח הב״י והש״ע דכאן שכתב לעשות הדבר בה״א הידיעה דקאי על מה שזכר כבר ברישא ותו דאם החילוק בזה כמו שעלה על דעת רמ״א לא היתה ראיה מתענית שייכה לדין זה וגם מלשון בעל השולחן ערוך יש לתמוה על רמ״א שהרי כתב שו״ע בסיפא שוב אין חיוב בשבועה והוסיף אחר כך » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« לכתוב ואינו חייב מכח שבועתו דמשמע שיש עליו חיוב עכ״פ שלא מכח השבועה דאם לא כן הוה הך ואינו חייב כו׳ מיותר לגמרי. והיותר תמוה דהא תשובה לרמב״ן הם תשובת הרשב״א כמו שכתב ב״י בהקדמת ספרו ובהדיא איתא לדין זה בתשובת הרשב״א סימן פ״ד וכתב שם בלשון זה הנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה מה שאמר אף על » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« פי שלא עשה כן באותו זמן מחוייב הוא עדיין לעשות לפי שאלו שני דברים הם הא׳ שנשבע לעשות הדבר פלוני ולא תלה אותו בזמן והשני שקיבל עליו עוד לעשותו בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו כו׳ עכ״ל. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« הרי לפניך דין זה ממש שכתב כאן השולחן ערוך מתשובת הרמב״ן וכתב ברישא שנעשו ב׳ דברים מיוחדים דהיינו שנשבע על גוף הענין ועל הזמן כמו שכ׳ בהדיא שנשבע לעשות דבר וקבע לו זמן כו׳ ובזה הוה שפיר רישא וסיפא בתנאי אחד ובמהר״ם פדווא״ה סימן ע״ב הביא תשובת רשב״א זאת וכתב עליה וז״ל הרי לך בהדיא אם אומר » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« נדרו וקציבת זמנו בפעם אחת שדבר אחד הוא כו׳ משמע דברישא לא הוה נדרו וקציבת זמנו בפעם אחת ובהא תליא מילתא על כן נראה לע״ד ברור דגם בתשובה לרמב״ן נתכוין לזה וכוונתו שם באופן זה דאם אומר ליום פלוני בלמ״ד לא מקרי נשבע שבועה אחת גוף הפרעון והזמן דזהו שייך דוקא אם אומר ביום פלוני בבי״ת דהכי » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« אשגרא דלישנא לומר בזמן פלוני אפרע לך אבל אין דרך לומר לזמן פלוני אפרע אלא ודאי דהוה בזה שתי שבועות האחת על גוף הפרעון בסתם ואח״כ נשבע שהשלמת הפרעון יהיה ליום פלוני וכמשמעות דברי הרשב״א שזכרנו על כן עובר גם אחר הזמן מכח השבועה ראשונה שהיא בסתם משא״כ בסיפא שאומר ביום פלוני ממילא עיקר השבועה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« היא על פרעון אותו יום והוה כיום זה בתענית דאם עבר יום זה אין עליו תו חיוב אבל ברישא דהוויין שני דברים דהיינו שבועה ראשונה שהיא על הסתם הוה כמו יום סתם בתענית דחייב להתענות פעם אחר והרא״ש חולק דאפילו באומר ביום פלוני השבועה רבוצה עליו תמיד שכתב בכלל ח׳ דין ט״ז בנשבע ליתן לו מנה בשבעה בניסן » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« ואותו יום הוא שבת שאפ״ה חל עליו עונש השבועה אחר כך משום הכי כתב השלחן ערוך ויש מי שחולק כו׳ שהוא הרא״ש. נמצא דעת הרשב״א דאם עשה ממנו שני דברים דהיינו שאמר שבועה שאעשה דבר פלוני ואעשה אותו לזמן פלוני הוה חיוב שבועה לעשות גוף הענין אפי׳ אחר אותו זמן ואם אמרו בפעם א׳ שאמר אעשה דבר פלוני ביום » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« פלוני או ליום פלוני כיון שעבר אותו זמן אין חלה השבועה אחר כך ולהרא״ש שהוא החולק שמביא כאן בסעיף זה סבירא ליה דאפי׳ אמר בפעם אחת שבועה שאפרע לך ביום פלוני אמרינן שהשבועה חלה על הפרעון והזמן הוא לזירוז בעלמא שכתב בכלל ח׳ דין ו׳ ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שעבר על » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« השבועה ואינו מחוייב עוד לאכול אותו ככר דהתם לא היה מחויב לאכול אותו ככר ועיקר השבועה על הזמן ההוא אבל הכא מחוייב לפרוע ממון זה ועל דעת׳ נשבע לפרוע ועיקר דעתם על הפרעון והזמן לזרזו בפרעון כו׳ עכ״ל הרי דאף הרא״ש לא החמיר רק בפרעון שכבר הוא חוב עליו מה שאין כן במידי שאין עליו חיוב בלא שבועה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« בזה סבירא ליה (כהרא״ש) [כהרשב״א] וכן כתב מהר״ם מפדווא״ה בסי׳ ע״ב אלא דהוא לא הביא דברי תשובות להרמב״ן שהביא כאן בשלחן ערוך דמזה משמע לחלק בין אומר ליום ובין אומר ביום כן נראה לע״ד בזה ודברי רמ״א הם תמוהים בזה מטעמים שכתבתי. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« ותו דלפי הגהתו כן ברשב״א דהיינו דעה הראשונה בסעיף זה משמע שלפי החולק שהוא הרא״ש סבירא ליה אפילו במידי דלאו חיובא עליו בלא השבועה חלה עליו השבועה אפילו אחר כך וזה אינו דזה דומה לנשבע שיאכל ככר היום כמ״ש הרא״ש בפירוש בתשובה דלעיל. » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« ולענין הלכה יש לנו לפסוק כהרא״ש שמחמיר דבדבר שיש עליו חיוב בלאו הכי חלה השבועה אפילו אחר הזמן ובמידי שאין חיוב בלאו הכי יש לחלק בין אומר ליום פלוני לאומר ביום פלוני ומשום הכי פסק מהר״ם מפדווא״ה שם בנודר בעת צרה לעלות לארץ ישראל בחודש אייר ונתהוה אז מלחמה שאחר כך אין עוד עונש שבועה אלא » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« שהחמיר שם להתיר השבועה וכן יש לנהוג להחמיר: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« וה״ה אם המירה כו׳. זהו בתשובת הרא״ש כלל ל״ד דין א׳ והב״י לא הביאו כאן והטעם דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא עשה השידוך שיהיה משפחתו פגום ומ״מ נשמע דאם אירע כן באחות אבי המשודך לא הוה דינא הכי דאין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוה פגם: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״א)
« על דבר אחד פעמים ושלש כו׳. הטעם בב״י דהא כל שלא התיר הראשונה לא חלה השנייה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך התרה לכל אחד ועיין על זה סי׳ רכ״ט סעיף ג׳ שמהר״ל חביב חולק על זה ומה שכתבתי שם: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ב)
« ביום ראש חודש הראשון. כיון דבנדרים הולכין אחר ל׳ בני אדם ובלשון בני אדם נקרא גם הראשון ראש חודש ואף על גב דביום ראש חודש עצמו אין מחייבין אותו לשלם בתחילת היום שאני הכא ששני ימים מחולקים הם וספיקא דאורייתא לחומרא כ״כ ב״י בשם ריב״ש ונראה לע״ד לפי דעת הרמב״ם שמביא לעיל סי׳ ר״ך סעיף ח׳ אם » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ג)
« ידע שהשנה מעוברת דאסור עד ר״ח אדר השני הכא נמי אם ידע בשעת נדרו שיהיו שני ימים ר״ח אדר דאינו חייב עד השני והוא קל וחומר מהתם דהתם יש פלוגתא בין ר׳ מאיר לר׳ יהודא איזהו מקרי אדר סתם אלא שהלכה כרבי (יהודה) [מאיר] דאדר השני מקרי אדר סתם ומשום הכי מפרשינן לשונו על אדר שני אע״פ שהוא נגד לשון » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ג)
« בני אדם שקורין אדר סתם לאותו שאחר שבט ק״ו הכא דכולי עלמא סבירא להו דראש חודש השני הוא עיקר הר״ח לכל דבר שנימא שנתכוין עד ר״ח הב׳ ואין כאן ספק כנ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ג)
« מחצה לזה כו׳. כן כתב ב״י בשם הרשב״א ויליף לה מהא דאמרינן מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואילולי פה קדוש הייתי אומר שאינו דומה להתם דהתם דמחצה לאהרן היינו הדין שנזכר בח״מ סי׳ רנ״ג סעיף כ״ד שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ולפלוני כו׳ והתם שאני שאנו אומרים שהנותן היה דעתו כך מתחלה שיתנו לזה מחצה ולזה מחצה » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« מה שאין כן כאן שאמרו שיפרעו חובותיהם משמע כל חובותיהם וכן יבנו ב״ה היינו בנין כל הב״ה דזה פשוט שמי שנשבע שיפרע חובותיו שכולם בכלל׳ ואינו יוצא כשישלם מקצת מהם וראייה לזה ממה שכתב בש״ע סימן רכ״ט סעיף א׳ אבל אם נדר לחבירו לפרעו והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר השאר עכ״ל משמע דבלשון לפרעו משמע כל » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« החוב והוא פשוט גם מלשון הנשבע לפרוע לחבירו בח״ה סימן ע״ג דלא סגי אם יתן לו קצת מן הפרעון ואלו היו אומרים שיהיו המעות לפרעון חובות ולבנין ב״ה הוה דומה לההיא שזכרנו והיה משמע שיהיה ממון זה לסיוע הפרעון ולא שכל הפרעון יהיה מזה וכן לבנין ב״ה משא״כ באמירה שיפרעו חובותיהם משמעו שזה יהיה הפרעון » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« ולא מידי אחרינא וא״כ על כרחך לומר טעות היה אצלם שהיו סבורים שיכולים לפרוע מאותן מעות כל החובות ויכולים לבנות ב״ה מהם וכיון שאינו מספיק נמצא נודרים בטעות ובטל מעיקרא או לומר שעפ״כ יפרעו החובות ומה שיהיה נותר יבנו ממנו ב״ה ואף לפי דעת הרשב״א כאן דיחלוקו מ״מ נראה דאם הציבור אומרים שכונתם » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« היתה לכן כפי מה שאמרנו שומעין להם וכמ״ש בית יוסף בשם ריב״ש בסי׳ זה וז״ל ומכל מקום נ״ל ברור שהנשבע על דעת חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו כדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ונדון זה דמיא להנהו דרישא שאין משמעותו להחמיר יותר מלהקל כו׳ עכ״ל וכן כתב בית יוסף כאן » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« סוף הסימן בשם ריב״ש ששומעין להקל בהרבה דברים לפרש אותם ק״ו כאן שיכולים לפרש דבריהם לפי הפירוש שאמרנו כן נראה לי דאף הרשב״א מודה בזה: » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
Le Baer Hetev résume, et il nomme ses sources : sur ce siman il rapporte constamment le Chakh et le Taz, ce qui en fait la meilleure entrée dans l’appareil pour qui commence.
« וסבירי. כתב הלבוש וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו׳ משמע שא״צ שיהיו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו סגי וכן נוהגין ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק א)
« פתח. אע״ג דלא בעינן פתח לכל הנדרים מ״מ אינם ראוים להתיר אפי׳ ע״י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג״כ ע״י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« ביחיד. אפי׳ ב׳ חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג׳ כ״כ הב״ח ופשוט הוא ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ג)
« רבו. כתב הש״ך אפי׳ בג׳ לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול מהם אבל בדיעבד התרתן התרה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ד)
« ג׳ פעמים. ובדיעבד סגי בפעם א׳ (אלא עושים כדי לחזק הענין) וכ״כ הב״י והב״ח בשם הרמב״ם דא״צ שיאמר רק פ״א ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ה)
« לשון. פי׳ אפילו בלשון לע״ז מחילה והתרה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועחך וכיוצא בזה לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל והאב הרמב״ם: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ו)
« צבור. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר וכתב הט״ז אבל לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת אם לא בדבר גדול כמ״ש בתשובת הרשב״א שהחרים בשבת יושבי פרובינצי״א שעסקו בלימוד חכמת הטבע כל ימיהם: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
« מיושב. אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי דא״צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ומה דאיתא בש״ס עירובין דף ס״ד ע״ב דכי היכי דאסור לשכור להורות ה״נ אסור להתיר נדרים היינו דוקא בשמתיר ע״י פתח שצריך עיון וישוב הדעת עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« מבני. אפילו בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו דמ״מ הרי הוא מהנהו ב״י וכתב בחשו׳ מ״ע ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון אבל בכה״ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס״ת בח״מ סנ״ז דלשמיעה עביד עכ״ל ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב״ן והטור דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מיהו » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה״ג ליכא למיחש משום נגיעה והב״ח השיג על הב״י ע״ש וכן עיקר להחמיר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« והתיר. וה״ה אם אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר לו להשאיל דהוי כדיעבד כ״כ בתשו׳ מהר״ל ן׳ חביב: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« גבאי. הט״ז כתב דצ״ע דין זה דא״כ היה הרב שבעיר אסור להתיר שום נדר של כל מינוי הקהל וכו׳ ע״ש אבל הש״ך כתב בשם ד״מ דהטעם שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכונתו על הנאת הגבאות והנאת הנאמנות וכיון שע״י התרת החכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« שיפצירו. ואין זה נולד שזה שכיח הוא: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
« וי״א. כתב הט״ז דצ״ע למה כתב הר״ב האי י״א הא המחבר עצמו כ׳ זה בסוף הסעיף ויש מי שמצריך וכו׳: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« פתח. ומ״מ צריך לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן. ט״י: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« חרטה. מיהו היתר צריך וע״ל סי׳ רכ״ט ס״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« המקום. כתב הט״ז דהב״י הקשה מ״ש מרישא שעובר על לא תקום וכו׳ וי״ל דיש חילוק בין עבירות שאדם מורגל בהן כגון שלא להשאיל כליו שכמעט רוב העולם נכשל בהם ע״כ אינו בוש לומר האמת אבל בעבירה שאינה מצויה כ״כ אפשר שהוא בוש לומר שאפ״ה היה נודר וכתב עוד ודוקא אם אחרים פותחין לו חיישינן שהוא בוש להשיב » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ז)
« האמת אשר בלבבו אבל אם בא אדם א׳ ואמר מעצמו אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש עבירה בנודר נדר הוי פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא חצוף לומר וכו׳ דמגו דאי בעי הוי שתיק לגמרי: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ז)
« הדירן. הטעם בש״ס שהרי החציף פניו להדירן וא״כ גם עתה בשעת חרטה יאמר האמת והב״ח חילק בדינים אלו דמצות לא תקום ולא תטור וכן כבוד אב כתוב בפי׳ בתורה וכיון דכבר חצוף לעבור על ד״ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש משא״כ בפתח שעושה עבירה בנדר אינו גלוי לכל והט״ז כתב שדבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור מה פתח » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« שייך בזה להתיר לו מכח אלו ידעת וכו׳ עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« ת״ח. ואם הלך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול סמ״ג בשם התוס׳ והט״ז כ׳ בשם סמ״ג הא דאין פותחין בנולד פותחין הוא דאין פותחין אבל פותחים בחרטה מחמת נולד ומש״ה התיר ר״ע לחמיו דשם היה חרטה גמורה מחמת הנולד שנעשה ר״ע ת״ח ובפירוש אמר כן שמתחרט על הנדר דמעיקרא מחמת » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ח)
« כן שלא אסרו בנולד אלא אם אחרים פותחין לו בזה כדי שיתחרט והוא אינו אומר שמתחרט מעיקרא רק שאומר ע״ד זה לא נדרתי דבזה אמרינן שאין מתחרט אלא מן הנולד ואילך ולא מעיקרא וה״ה אם אחר אמירה של אחרים אומר הוא בפירוש שמתחרט מעצמו שעשה נדר מתחלה מועיל עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ח)
« שכיחא. אפילו היה חולה ביותר הוי נולד משום דרוב חולים לחיים ב״י בשם תשובת הרמב״ן ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סי׳ של״ט עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« חרטה. ומה״ט נהגינן עכשיו לפתוח אפילו בנולד ולפ״ז צ״ל אלו ידעת שתתחרט וכו׳ ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ)
« והסיבה. כתב הש״ך ומהתימה שלא ראיתי נוהגין כן אפי׳ מרבנן דייקי וכו׳ פרישה ונראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול ע״ז ומי שאינו מפרט הסבה היינו משום שנדר בסתם ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״א)
« שחוק. כתב הש״ך נראה דנדר של קוביא וכה״ג אין לו התרה אפילו בדיעבד וכ״נ בתשו׳ ר״א מזרחי: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ב)
« מתירין. כ׳ הש״ך צ״ל שהרב אזיל לשיטתו שכ׳ בתשובה שאין חולק בדבר זה אבל בתשובת רא״מ כ׳ דבמלתא דאיסורא אפילו אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה״ג אין מתירין לו ואע״ג דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה וכתב בדרישה דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרות והוא פסול » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« לעדות מחמת כן אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר וכ״כ הב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« שליח. כתב הט״ז דאפילו בכתב אסור דאל״כ בבת יפתח היה לו ליפתח ג״כ לשלוח כתב לפנחס. וע״י תורגמן פי׳ כשהבעלים עומדים שם ג״כ: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ד)
« נשאל. ואפילו בדיעבד אינו מותר וכתב הר״ן מי שנדר ביום ו׳ בבקר שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע״ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע״ל סימן של״ד סל״א: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« הפסח. כתב הט״ז דטפי עדיף להתיר סמוך לעצרת ממש ובעצרת גופיה פעם הב׳ והש״ך כתב ערב עצרת ואחר עצרת: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ו)
« מעתה. אבל אינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ז)
« חבירו. כ׳ מהרי״ק דה״ה אם נשבע לפני שלוחו אין מתירין לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו ששלוחו של אדם כמותו וממה שצריך להודיעו משמע אפי׳ היכא דליכא משום חשד בושה אסור וכ״מ בהרא״ש שכתב ולטעמו דהירושלמי אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש״ס דידן עיקר ואין להתיר אלא » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« בפניו פי׳ בידיעתו עכ״ל הש״ך והט״ז פי׳ ע״ד חבירו היינו שחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו והש״ך פי׳ בשביל רצון חבירו: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« ורצונו. כ׳ הש״ך נראה שגם דעת המחבר כן דבעי׳ שיודיעו ויסכים ברצונו וכ״כ הט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ט)
« טובה. ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן אבל אם הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה יכולים להתיר בלא דעתו וכ׳ הרשב״ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו אע״פ שקבל בחרם ונידוי לעשות המלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון בעה״ב והב״י כתב עליו שאין דבריו נכונים דהא בעה״ב עושה לו » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
« טובה שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו והש״ך מסכים עם הרשב״ץ ודחה דברי הב״י משום דהטובה שעושה לו בעה״ב היינו שיעשה לו את המלאכה ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ״ש הריב״ש מיהו בתשו׳ ר״מ אלשקר משמע דבכה״ג מקרי טובה וצ״ע עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
« לתועלת. כתב הש״ך לא ידע מאי קאמר אי לאפוקי היכא דאין השבועה תועלת חבירו דיכולים להתיר הא ליתא דכל הפוסקים ס״ל דבהטבה אע״ג שאין השבועה לתועלת חבירו אין להתיר ואפשר דמשום י״א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל״כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בה תועלת לא הודיע לי וכתב הריב״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״א)
« דכל שאין חבירו מדירו אע״פ שנשבע לתועלת חבירו לכ״ע א״צ דעת חבירו ובד״מ כ׳ ע״ז שאין כן דעת הפוסקים ול״נ דכ״ע מודי בזה דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה והריב״ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״א)
« חבירו. כ׳ הלבוש כלומר שתלה נדרו ע״ד חבירו וחבירו לא הדירו אע״פ שעשה לו טובה יכולים להתיר בלא דעתו ול״נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע״פ שחבירו מדירו ולענין דינא נראה מדברי הד״מ דלעיל דבכה״ג יכולים להתיר בלא דעתו עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« שהתיר. משמע דבנדר ע״ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה ש״ך. ומבואר בב״י בשם הריב״ש שאם נשבע א׳ לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ג)
« שפרט. פי׳ שאם נדר לתועלת חבירו צריך לפרוט בשעת התרה כמ״ש בסי״ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ד)
« ליסרו. מיהו אם לא עשה לו טובה אע״ג דאין להתיר לכתחלה מ״מ אם עברו והתירו אין ליסרם כ״כ הב״ח וכ׳ הב״י מיהו כ״ז לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חילול השם ויש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אף על פי שהיה מצוה באותה התרה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ה)
« דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרוע לזמן פלוני מהרי״ק: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ו)
« לכתחלה. כתב הש״ך (דהיינו טעמא הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביע) אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ״ע רק שיודיע שנשאל על שבועתו מפני החשד: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ז)
« לעולם. כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כ״מ בריב״ש עכ״ל הש״ך: (אם נשבע א׳ לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כיון עליהם לא מקרי קבלת טובה ט״ו. » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ח)
« כתוב בספר מקור ברוך סי׳ כ׳ הא דנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו דוקא דבשעת התרה עדיין הוא תועלת חבירו אבל אם בשעת ההתרה אין שום תועלת לחבירו אע״פ כשנשבע היה לתועלת חבירו מתירין שלא מדעתו ע״ש): » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ח)
« להתיר. כ׳ הש״ך משמע אפי׳ עשה לו טובה יכולים להתיר כך וצ״ע מנ״ל הא שהרי בתשובת הרמב״ן ליתא אלא דליכא משום חשדא כיון שמת והיינו בלא עשה לו טובה אבל אם עשה לו טובה מסתבר שאם מת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח וכו׳ וצ״ע ע״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ט)
« מצוה. והט״ז חולק ע״ז וכ׳ שאין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ״א לא נתכוין אלא שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלא״ה אע״פ שיש בו גמגום קצת עכ״ל (ע״ש בש״ך ובכנ״ג ובמהריב״ל ח״א כלל ה׳): » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« ונשבעו. כתב בתשובת מהר״מ מפדואה דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא׳ לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד וכ׳ עוד שנראה לחלק שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה אבל במה שנתרצית האשה לא מקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב וכו׳ ודעת מהרי״ק אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« עכ״ל עש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« להוציא. כמ״ש בא״ע סימן ע״ז ואפי׳ למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה משא״כ הכא. מהרי״ו: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« התרה. פי׳ דצריך התרת חכם וגם דעתם והסכמתם (אבל דעתם לחוד לא מהני כמ״ש סעיף ל״ז) כתב הריב״ש אם נדר ע״ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבטל נדרו אין משגיחין בהם עד שיסכימו כולם ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת״ח ונראה אף למ״ש סי׳ ר״א דהאידנא כ״ע כע״ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל לא » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« מחמירינן כולי האי לומר דלא סגי בהתרה מיהו נראה דאם פרט ואמר ע״ד פלוני ופלוני ופלוני וכו׳ ודאי ע״ד שיסכימו כולם קאמר ואפילו אומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« להחמיר. מיהו הב״ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולים מתירין ודבריהם נראה עיקר ב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« מצוה. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה ש״ך (ליקח ש״ץ שקולו ערב הוי דבר מצוה הרשד״ם חי״ד סי׳ קי״ד כדי שלא ישתלשלו קטטות ומריבות דבר מצוה מקרי כה״ג בשם הרבה פוסקים להתיר לקהל שנשבעו שלא יקחו להם מרביץ חורה דבר מצוה מקרי מהריב״ל ח״ג סי׳ פ״ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהא חכם בקהל » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ה)
« מצוה איכא הראנ״ח ח״ב סי׳ כ״ג להתיר מי שנשבע שלא ישמע ד״ת מפי חכם א׳ דבר מצוה איכא מקור ברוך סי׳ כ׳ לישא אשה שלבו חפץ דבר מצוה איכא הר״מ הלוי חי״ד סי׳ א׳ ללמוד תורה עם מי שלבו חפץ דבר מצוה מקרי ש״י דף ר״ז. להיות לפני שרים ללמד זכות על ישראל ד״מ מיקרי הרא״ם ח״א סי׳ ט״ו): » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ה)
« ברבים. ואפילו אין שם מנין ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ו)
« צרכי. וה״ה לבטל המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ״כ הב״י וכ׳ עוד בשם הריב״ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדולה מזו וכן מי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה אחר יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב״י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ז)
« עיר שאשתו שם הוי נמי דבר מצוה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ז)
« סתם. ודעת הר״ן ושאר פוסקים שאפי׳ אמר סתם עד״ר אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ח)
« דמסתמא. וכ׳ מהרי״ק אם אותן הג׳ שייכי באותו נדר לכ״ע הוי עד״ר ומכ״ש אם אמר על דעתכם אני נודר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ט)
« מקרי. וכתב בתשובת המבי״ט שאם נשבעו ע״ד כ״א מהם לא מקרי עד״ר ואין זה מוכרח ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ)
« הדחק. כ׳ הש״ך דהיינו אם אמר סתם עד״ר אבל אם פרטם אין להקל כלל אפי׳ בשעת הדחק וצורך בדבר וכ׳ הריב״ש דשטר שכתוב בו עד״ר דינו כמו עד״ר המוזכר בש״ס ואינו מוכרח וצ״ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי״א שאפי׳ אמר סתם עד״ר אין לו התרה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״א)
« מעצמו. פי׳ בלא קבלת טובה (דאם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו אפי׳ ע״ד יחיד אין יוכל להתיר בלא דעתו): » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ב)
« דינו ואין לו הפרה ויש מקילין בדבר הרשות דלא צוה הקב״ה ע״ז להשביע כן אבל אם נשבע ע״ד המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ג)
« ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ומשמע דאפילו בלא ידיעת אותן רבים יתירו לו מיהו נראה דהיינו כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לא״ה לא גרעו מיחיד שאסור משום חשד ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ד)
« מפר. וכ׳ הרא״ש דאפשר שאפי׳ אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע״ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע״ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות וכ׳ הש״ך אע״פ שכ׳ הרב בלשון אפשר מ״מ סובר שהדין כך וכ״כ ברמזים בפשיטות וכ״כ הטור בא״ע סי׳ צ״ו בפשיטות שאפי׳ נתן לה הבעל » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ה)
« רשות וכו׳ ודלא כהב״ח שכ׳ דהרא״ש מספקא ליה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ה)
« הוחרם. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם ע״ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד״ר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ו)
« בפירוש. וכ׳ הש״ך מיהו אפשר גם להרא״ש אם אמרו עד״ר או ע״ד קהלות הרחוקות אין להם התרה: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ז)
« ולהבא. כלומר דלא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקרים למפרע ונ״מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי׳ רכ״ט ס״ב ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ח)
« אינם. כ׳ הרשב״א אם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה יכולין להתיר לכל מי שכבר עבר כדרך המתירין שאר המנודין: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק נ״ט)
« רבים. כתב הש״ך משמע דעת הרב דבעד״ר אפי׳ מתחרטין כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה ולעיל סכ״ה כתב הרב אפי׳ הזכירו שבועה עם החרם יכולים להתיר בעצמם בלא שאלה וחרטה ונראה דס״ל להרב דדוקא כשהשביעו בסתם שהש״ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו׳ ואפי׳ ענו כל הקהל אמן בכה״ג אמרי׳ » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס)
« דע״ד מנהגם משביעין אבל כשכל א׳ מהקהל נשבע בפרוטרוט על ענין זה הוי עד״ר וצריך התרה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס)
« הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה אם לא שיסכימו כולם כל שיש מוחה א׳ א״א להתירו כ״כ ב״י בשם הרשב״א: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״א)
« נכשל. כתב הט״ז וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הצבור ואם תקנת הקהל הוא למיגדר מילתא דעבירה אז אין השבועה שלו חלה כלל וא״צ התרה עכ״ל (אבל אם התקנה הוא על עסקי ממון חלה השבועה וצריך לשאול על שבועתו ויקבל עליו חרם הצבור ע״ש): » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ב)
« ואח״כ. וכ״ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אח״כ שחייב להגיד. ש״ך וכתב הט״ז וא״ל הא אפי׳ בלא נתינת החרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא באם לא יגיד וגו׳ וצ״ל דמיירי שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ״ש בח״מ סי׳ כ״ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ג)
« מחמירין. כ׳ הש״ך דהיינו בנדון שכתב הרא״ש בתשובה דקהל שקבלו עליהם שכל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואח״כ חזרו ותקנו שיהא כשר וקודם שהתירו חרם הא׳ אחר שנעשה תקנה הב׳ נעשו שטרות שלא ביד הסופר ע״ז כתב דהשטרות לא נפסלו דאף שעכשיו לא הותר חרם הא׳ מ״מ כשיותר אח״כ תחול תקנה הב׳ למפרע » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ד)
« אבל כל שלא התירו חרם הא׳ כלל ודאי דאין השני חל כלל וכ״כ הט״ז ע״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ד)
« התרה. כתוב בתשו׳ מיימוני דאפילו נדר עד״ר יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לא״י ואין אומרים יניח אשתו וכ״כ האחרוני׳ דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי׳ נדר עד״ר ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ה)
« שיוכל. פירש הש״ך שאומר שדעתו היה שחבירו יסכים בדבר וא״כ כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל אבל בנודר נדר גמור ואינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן סי׳ רל״א א״נ דמ״ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כ״ז שלא חל הנדר עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ו)
« שנתן. ואפי׳ כתב ידו מהני: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ז)
« כאילו. מבואר בב״י דכל שאינו לתועלת שלו ממש לא יוכל לומר כן כגון שנדר לחותנו ע״ד חותנו שלא ילך עם בתו בלי רשותו אע״פ שיש לו קצת נחת רוח מזה צריך דוקא התרת חכם ולא מהני מחילה שלו בזה. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ח)
« להאריכו. כתוב בבדק הבית בשם א״ח נדר שהותר מקצתו הותר כל הנדר וה״ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב מנה לשמעון בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן וביקש משמעון שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה חייב עוד ראובן באותה שבועה וכ׳ הש״ך ע״ז דצ״ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו וכו׳ ובע״כ צ״ל דהא״ח » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« מיירי בשא״ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכה״ג הותר כולו והט״ז כ׳ דבזה נכשלים הרבה ב״א שמתקשרים לשלם לזמן פלוני בת״כ ובהגיע הזמן אומר לו המלוה הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הת״כ נמצא שעובר על הת״כ וכתב ב״י תיקון זה שיאמר כאלו התקבלתי ע״מ שתשבע לפרוע לזמן פלוני » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« והוא ישבע לו עכ״ל (ועיין בח״מ סי׳ ע״ג ס״ו בסמ״ע ובט״ז שם וק״ל): » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ס״ט)
« אחד. והט״ז כתב דדוקא כשמת אחד מהם אבל כ״ז שהן קיימים אינו רשאי להלוות כ״א ברשות שניהם ע״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע)
« מחויב. הט״ז והש״ך השיגו על הרב בזה שאין הדבר תלוי אם הוא מחויב לעשות בלא כך או לא אלא שאם אחר נדרו וקציבת זמנו בפעם א׳ שדבר א׳ הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב׳ דברים הם ואין חלוי זה בזה ומסקנת הט״ז ולענין הלכה יש להחמיר ולפסוק דבדבר שיש עליו חיוב בלא״ה חלה » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״א)
« השבועה אפילו אחר הזמן ובמידי שאין חיוב בלא״ה יש לחלק בין אומר ליום פלוני או אומר ביום פלוני דאם אומר ליום הוי ב׳ שבועות הא׳ על גוף הפרעון בסתם והב׳ להשלמת הפרעון שיהיה ליום פלוני ע״כ עובר גם אחר הזמן מכח שבועה הא׳ אבל אם אמר ביום פלוני ממילא עיקר השבועה היה על הפרעון אותו יום כיון שעבר » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״א)
« אותו היום אין השבועה חלה אח״כ מ״מ יש לנהוג להחמיר להתיר השבועה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״א)
« אחות. ומשמע דאם אירע כן באחות אבי המשודך לא הוי דינא הכי ואין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוי פגם ט״ז (וכ׳ בה״י על ראובן ששידך את בתו עם שמעון ואח״כ המיר דתו אחיו של ראובן אין שמעון רשאי לחזור וחייב לקיים שבועתו וקנסו ע״ש): » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ב)
« מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ג)
« מצוה. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת״ת כנגד כולם כ״כ הב״ח ומיהו מי שאינו מזיק לו התענית להתבטל פשיטא שאינו יכול להתירו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ד)
« בדיעבד. כ׳ הש״ך דרמ״א אזיל לשיטתו דס״ל בסכ״א בעד״ר דמותר בדיעבד אבל כבר בארתי שם שאין לו היתר אפי׳ בדיעבד וא״כ ה״ה הכא והאי נדר בעת צרה היינו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי וגו׳ אבל הנודר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שהיא מזקת לחליו ועכשיו מתחרט לא מקרי נודר בעת צרה ויכול להתירו » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ה)
« אפי׳ לכתחילה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ה)
« ואחד. הטעם בב״י דכל שלא התיר הראשונה לא חלה השניה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך התרה לכל אחד וע״ל סי׳ רכ״ט ס״ג דמהר״ל ן׳ חביב פסק דאף בנדר ושבועה על דבר א׳ א״צ היתר לכל א׳ ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת א׳: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ו)
« אדר. וה״ה בכל ר״ח שהוא ב׳ ימים צריך לפרוע ביום הראשון כיון דבלשון בני אדם נקרא יום הא׳ ג״כ ר״ח ואם ידע בשעת נדרו שיהיה ב׳ ימים ר״ח אינו חייב עד יום השני וע״ל סי׳ ר״כ ס״ח עכ״ל הט״ז: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ז)
« מחצה. והט״ז השיג ע״ז וכתב שעכ״פ יפרעו חובותיהם ומהנותר יבנו בהכ״נ ואף לדעת המחבר דיחלוקו מ״מ נראה דאם הציבור אומרים שכונתם היתה לכך כפי מה שאמרנו שומעין להם ע״ש ועיין בח״מ סימן קס״ג וס״ס רל״א מדיני תקנת הקהל: » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ע״ח)
Le Pit’hei Techouva porte ici 48 entrées — c’est l’un des plus fournis de tout Yoreh De’ah, et il le doit aux responsa modernes sur la dissolution des vœux et sur les engagements communautaires.
« אין יחיד מומחה ילך. משמע דאם יש יחיד מומחה לא מהני ג׳ הדיוטות מיהו אין זה מוכרח די״ל דלהכי כתבו הפוסקים ואם אין כו׳ מפני שודאי טריחא מלתא בג׳ טפי מבאחד לכן אמרו באם אין מומחה צריך ג׳ דוקא ולעולם בג׳ סגי אפי׳ במקום יחיד מומחה מיהו בש״ס בכורות דף ל״ו ע״ב לענין היתר בכורות מפורש דאין ג׳ בני » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק א)
« הכנסת יכולים להתיר במקום שיש מומחה ועיין בפירוש הרע״ב במשנה שם שכ׳ בהדיא דגם גבי נדרים אין שלשה מועילים ביש יחיד מומחה. ולפ״ז נראה דאף שכתבו הפוסקים דאין מומחה האידנא מ״מ ראוי לחוש לחומרא במקום שיש חכם או אב״ד שלא להתיר בג׳ הדיוטות רק לצרף ב׳ עם הרב ובפרט דיש לחוש לדברי הרמב״ם בפ״ו מהל׳ » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק א)
« שבועות דין ה׳ דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים ומצאתי בתשובת חות יאיר סי׳ קכ״ט שהאריך בזה להוכיח דגם במקום שיש מומחה יכולים ג׳ הדיוטות להתיר ובסוף הביא דברי הר״ן בנדרים דף כ״ג שכתב בהדיא דלכתחלה אין יכולין משום כבודו של חכם אבל בדיעבד אישתרי ליה נדרא ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק א)
« ובקרובים. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע״ג שכתב נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בלילה דד״א גורם לה דהיינו הזמן משא״כ בנשים וה״נ קטנים אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור ח״מ סימן ו׳ דבן י״ג שנה ולא הביא ב׳ שערות כשר לדון היינו שאין ידוע אם הביא ב״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« וזה דוקא לענין ממון אבל להיות דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב״ש וא״כ י״ל דה״ה להתרת נדרים לא סמכינן אחזקה דרבא וצריך בדיקה דוקא לכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כ״א אנשים שנתמלאו זקניהם. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« וכתב עוד בתשובה שם במי שאינו רוצה לפרט הנדר מחמת כי נדר בעסק מסחר בדבר סתר ואינו רוצה לגלות סודו לאחרים ויש לו איש אחד שרוצה לגלות לו סודו אמנם הוא רך בשנים ועדיין לא נתמלא זקנו. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« עצה לזה הוא שיקח ארבעה מתירים ג׳ שנתמלאו זקניהם והד׳ יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך דמדאורייתא א״צ לפרט הנדר ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא דכיון דהגיע לכלל שנים הביא סימנים והוי זה הד׳ ג״כ מהמתירים והרי נפרט הנדר לא׳ מהמתירים ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« וכיון שצריך ישוב. עש״ך שכתב דעכשיו נוהגים שהמתירים יושבים והמודר עומד והוא מירושלמי ועיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן ל״א שכתב דדין זה שצריך השואל לעמוד נמצא ג״כ בתוספתא דסנהדרין. עוד כתב שם דאם הוא ת״ח מושיבין אותו ע״ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי׳ נ״ג]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ג)
« ולא בההיא דכל המקיימו. בטור כתוב עוד ולא בההיא דכל הנודר כאילו בנה במה והוא מגמרא נדרים דף כ״ב דאיתא שם והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא ונראה דכן צ״ל גם כן בדברי המחבר וכמדומה ששמעתי כן בשם הגאון מוהר״ר זלמן מווילנא זצ״ל: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ד)
« ההוה ורגיל. עיין בתשובת רדב״ז ח״א סימן רצ״א: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ה)
« וכן מיתה. עיין במגן אברהם סימן תר״ל ס״ק י״ח ובתשובת מהרי״ט ח״א סי׳ קי״ח ובתשובת מהריב״ל כלל ב׳ ועיין בתשובת ח״צ סי׳ מ״א ובס׳ שער המלך פ״ד מהלכות סוכה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ו)
« מעיקרו. עיין מה שהקשה ע״ז בספר נופת צופים פ׳ שמות: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ז)
« כגון לשחוק. עיין בתשובת נחלה ליהושע סימן ל״ז: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ח)
« על נדרו. עבה״ט בשם ט״ז ועיין בב״י דרבו המתירין ע״י כתב זולת הריב״ש כתב דנראה מדברי הרמב״ם דאפי׳ ע״י כתב אסור וראוי לחוש לדבריו ע״ש. לפ״ז בשעת הדחק אפשר קצת להקל (ומ״ש דאל״כ בת יפתח כו׳ אף דאין לומדים הלכה מן האגדה ע׳ בתשובת נו״ב תנינא חי״ד סי׳ קס״א) . » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« [ועיין בתשובת חתם סופר ס״ס ר״כ שדחה ראיה זו וכתב דמ״מ קשה לעשות מעשה ומבואר שם דציבור הצריכים להתיר נדרם ושולחים א׳ מהם לפני ב״ד חוץ לעירם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש״ס רפ״ב דקידושין שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומהיות טוב יהיה בידו ג״כ כתב מהפרנסים ז׳ טובי העיר ע״ש] » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« ועיין במשנה למלך פ״ד מהלכות בכורות בד״ה אך נ״ל שכתב על מי שנדר מדבר ועשה שליח לשאל על נדרו כפי סברת הרשב״א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו (או ששלח עמו כתב ידו) דפשיטא דעד הלילה צריך לקיים נדרו אף דנימא דשייך בנדון זה חזקה שליח עושה שליחותו מ״מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« ואף למחר אין להקל קודם שבא השליח עמ״ש לקמן סימן ש״כ ס״ו בשמו: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« דעתו בשביל שום טובה. [עבה״ט ועיין בתשובת חתם סופר ס״ס רכ״ו שכתב דגם ר״מ אלשקר לא פליג על התשב״ץ רק אם חוזר תוך זמנו כגון פועל באמצע היום שכבר הרויח שכירות מחצי יום וכן הדר בביתו זמן מה כבר נתחייב לו שכירות הזמן ההוא עכ״פ ונעשה לו טובה אף אם לא יקיים שבועתו אבל אם טרם התחיל בפעולה או בדירת » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« הבית מיד חוזר בו ורוצה להתיר שבועתו גם הר״מ אלשקר מודה דיכול להתירו בלא רצונו שהרי עדיין לא קיבל ממנו שום טובה ע״ש. וכתב שם בנידון רב א׳ אשר פיתוהו ויכלו לו אנשי עיר אחת עד שתקע כפו לאחד מהם במעמד הרבים להשכיר עצמו להם לרב ומורה ומיד אח״ז נתחרט וביותר בהוודע לו שהם אנשי ריב ומצה וגם הגיע » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« לידו מכתב מאביו שגוזר אומר עליו לבל יזוז ממקומו אם יש היתר לת״כ שנתן או לא דהוי נודר לתועלת חבירו שאין מתירים אלא מרצונו והאריך ביה דמטעם לצורך מצוה (שהזכיר הרמ״א בהגה ג׳ ועמ״ש שם) קשה לסמוך להתיר. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« וגם מטעם מאיס ואמתלא שהזכיר הרמ״א בסוף הג״ה הנ״ל קשה להתיר דהמעיין במהרי״ו סי׳ קפ״ו יראה דשם הטעם כיון דאיכא איסורא להנשא לו משום בני שנואה אבל היכא דליכא איסור בקיום השבועה אין טענת מיאוס טענה ובשגם שאין כאן אמתלא מספקת דמעשה הקהלה בוודאי ידועים וה״ל כטענת מומים במקום שיש מרחץ בעיר. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« חך יש להתיר בנ״ד מטעם אחר דרוב הפוסקים ס״ל דבעי שעשה לו טובה וכתב התשב״ץ דפועל יכול לחזור בו ובנ״ד שלא נהנה מהם כלום ולא התחיל בפעולתם כלל אפי׳ מהר״ם אלשקר מודה ובפרט כי מתחלה ועד סוף לא היה לרצון לפני הרב הנ״ל רק הם פיתוהו ודאי דלא מיקרי טובה. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« וגם דעכ״פ יש לצרף שני טעמים הנ״ל דאיכא מצוה וטענת מאיס ואמתלא ע״כ יש להתיר בשלשה בידיעתם בלי רבונם וסיים שם בכל זאת לבי דוי מפני ח״ה הגדול פן יאמרו הני רבנן לדידהו שרי להו עורבא ולדידן אסרו אפילו יונה ע״כ יתאמץ לדבר על לב בני הקהלה שיתרצו להתיר ברצונם הטוב ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י)
« והשבועה היתה לתועלת יתרו. עש״ך ס״ק מ״ג שחולק עליו ודעתו דבהטבה אף שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ״ד דמתיר. וע׳ בתשובת זרע אברהם חי״ד סי׳ ט׳ על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת שכל מה שהיה מרויח היה מאבד בתרבות אנשים חטאים. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« ויהי כי ראה כי כלתה אליו הרעה ויחל פני שמעון שיקרבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגדי משי עד עשרה שנים ונשאל הרב הנ״ל אם יש לו התרה ע״פ חכם שלא מדעת רבו והעלה מאחר שאין שום הנאה מגעת לרבו יכול להתיר שלא בפניו ע״ש ותימא שלא זכר כלל דברי הש״ך בכאן דאף שאין השבועה לתועלת » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« חבירו כל שקיבל טובה ממנו אין יכול להתיר בלא דעתו. ומצאתי בשער המלך פ״ו מהלכות שבועות הלכה ז׳ שתמהו עליו בזה ושוב העלה דאדרבה דברי הש״ך תמוהים והוכיח מדברי הרשב״א והר״ן בההיא דנודרת ליתומים להיפך והביא ג״כ בשם מהרי״ט ח״א סי׳ א׳ שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הר״ב ז״ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע״ג דתניא המודר הנאה מחבירו כו׳ וכ״ש היכא שקיבל טובה ממנו כמו בנ״ד שהלוהו בשעת דוחקו כו׳ נ״ד לא דמיא לדמשה ולא לדצקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו׳ וע״ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« לחבירו בשבועתו אע״ג דקיבל טובה ממנו לכ״ע מתירין אותו בלא דעתו הפך ממ״ש הש״ך ע״ש. [וע׳ בתשובת חתם סופר ס״ס יו״ד]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« בדיעבד התירו. עיין בתשו׳ הר״א מזרחי סי׳ ח׳ מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
« דלצורך מצוה. עבה״ט [ועיין בתשובת חתם סופר סי׳ רכ״ו מבואר שם דהיכא שתקע כפו דהוא חמור טפי אפשר דכ״ע מודו דאפי׳ לצורך מצוה אין מתירין ובהכי מסולק קושית הט״ז ע״ש עוד] ועיין בתשובת נו״ב תנינא חלק א״ח סי׳ קי״ז שכתב דאף להחולקים דאפילו לדבר מצוה אין מתירים דוקא באם יש היזק לחבירו בהיתר זה דומיא » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« דהליכת משה למצרים אף שהוא דבר מצוה היה בזה הפסד ליתרו שהרי היה רועה צאנו אבל אל״כ כ״ע מודים דמתירים לו. אף שלענין עיקר הדין שאין להתיר בלי דעת חבירו דעת הש״ך בס״ק מ״ג שאף שאין השבועה לתועלת חבירו מ״מ לענין להתיר לדבר מצוה כ״ע מודי אם אין תועלת לחבירו בזה מתירין לו ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ג)
« לישא זה את זו. [עיין בתשובת חתם סופר סי׳ רכ״ח שהאריך מאוד בנדון בחור ובתולה שנשבעו זל״ז שישאו זא״ז ושלא ינשאו לאחר ותורף דבריו דזה פשוט שאין לחייב האב לתת להזווג שום נדן ופרנסה והביא תשובת חו״י סי׳ ס׳ בעשיר מופלג שתקע כפו לנער קצב שאם ישמש בתו בחליה במגפה ותתרפא ישיא אותה לו ושוב חזר » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« העשיר ואחרי שביאר שם כל החילוקים שאפשר שיפלו בענין זה כתב שראוי לחייב לבת ולאב לקיים שבועתם ואם יאמר האב שיקחנה בלי כסף אף כי אומדן דעת סתם הת״כ היה שיקחנה כדרך העולם עם נדן הראוי או עישור נכסי מ״מ יטעון האב די לו שכר שיקח בתי בחנם כו׳ ועוד אפי׳ אמר שבלבו היה לתת לו נדן ועכשיו חוזר בו אין » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« לכוף על דברים שבלב וכ״ש אם היא נתנה ת״כ ולא האב שלא נוכל לחייב האב כלל לתת לה כמשפט הבנות רק על צד היושר והטוב עכ״ד החו״י. וק״ו הדברים התם לא היה שום פריצות וענין רע בדבר וברצון האב וידיעתו ועליה הוא נשא את נפשו לשמשה במגפה אפ״ה אין לחייב האב רק עצהיו״ט. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« מכ״ש בנ״ד דאדרבה מצוה לשלחה ריקם ויוסרו כל הנשים והבחורים המתיחדים עם הבתולות ובאים לידי כך שישבע זה לזו. ע״כ אין שום אופן לחייב אבי הבתולה בשום דבר אפי׳ עצהיו״ט. כי ההיפך הוא הישר והטוב. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« אמנם עכ״ז מחייבין אותם לקיים שבועתם ויכנסנה ערומה כי לא התנו ע״מ שיותן לה נדן וגם הדעת היה נותן מעיקרא שלא יתן להם האב ויקצוף עליהם ואפ״ה נשבעו זל״ז אמנם אם היא תאמר בוא לעירי ושם נעשה שמחת נישואים ואם אינו רוצה היא פטורה ואם ירצה הוא ואך יהיה אונס שלא יניחו ראשי הקהל או ע״י שום דבר הרי » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« גם הוא פטור משבועתו וזה נלמד מתשובת רמב״ן שהובא לקמן סי׳ רל״ב סעיף ט״ז בהג״ה ועש״ך שם. ואם אולי תאבה האשה ללכת אחריו או הקהל לא ימחו הנשואים אך תאמר היא עוד חזון למועד ולא קבענו זמן לשבועתנו אין זה טענה כי בכל דבר מצוה הוי כדמפרש ליקח מיד ולאלתר כמו שביאר מהרי״ט סי׳ קצ״ח (הובא לעיל סי׳ » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« רי״ט סק״א) ואז שולחים לה התראה שהוא תבעה להנשא לו אפי׳ ערטילאי בעירה וקובעים לה זמן לפי הרגיל לתקן עצמה ואז בעבור הזמן הוא פטור והשבועה כרוך על עקבה אך יש מקום שתפטור גם היא משבועתה באופן שכתב הרשד״ם סי׳ ק״ד (יובא לקמן סי׳ רל״ב ס״י בד״ה בטעות) באם יארע הכא דבר כעין זה אפשר שגם היא תפטור » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« ומ״מ טוב שיעמדו באמונתם כעין מעשה חולדה ובור אך אם ירצו וימחלו זל״ז שיתירו שבועתם ע״י שלשה אין אנו צריכים לחוש שמא א׳ מהם אנוס כיון שהוא אומר שרוצה בהיתר נדר חבירו שוב דברים שבלב אינם דברים וזהו הדרך היותר מחוור ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ד)
« אמתלא טובה. עיין בתשובת נו״ב קמא חלק יו״ד סי׳ ס״ח ובנו״ב תניינא סי׳ ר״ד מה שכתב בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ו)
« יש מצוה. עבה״ט ומ״ש בשם הראנ״ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהיה עוד חכם בקהל מצוה איכא. ע״ש שכתב דאפי׳ אם נמצא חכם אחר כזה אפ״ה מצוה מיקרי ע״ש. ומ״ש לכבוד אביו ואמו עיין בזה בתשב״ץ ח״ב סי׳ ק״ג. ועיין עוד בתשובת רדב״ז ח״ב סי׳ תרל״ה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ז)
« [ועי׳ בתשובת חתם סופר ס״ס ר״כ דלהיות להקהל בית ועד ועצה מצוה איכא. ושם בסי׳ רכ״א במי שנדר עד״ר שלא לירד לפני התיבה בעירו ועתה נדחקים הצבור בבהכ״נ הקטנה ואין להם שום מתפלל ביוה״כ אף שיכולים כולם לילך לגדולה אם עי״ז יהיה דוחק מקום להעומדים הוי מצוה. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ז)
« וגם אם לא ימצא לו להנודר מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש ג״כ מיקרי דבר מצוה. אך צריך להתיר מג׳ אנשים שחוץ לקהלה כיון שאפי׳ בני הכנסת הגדולה מרויחין עי״ז שאינם נדחקים כולם נגעו בדבר ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ט״ז)
« לעשות שלום בין איש לאשתו. עיין בתשובת שמן רוקח ח״א סי׳ מ״ח אות ז׳ ובהג״ה שם: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ז)
« אבל אם אמר. [כתב בס׳ לבושי שרד סי׳ צ״ו נראה לכאורה דאפי׳ נדר סתם רק דמחשבתו היה על דעת רבים נמי דינא הכי דכן משמע קצת בהרא״ש פ׳ השולח בסוף סוגיא דניסת אין מדירין וצריך להתיישב בזה ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ח)
« אמר סתם. עבה״ט בשם ש״ך ועי׳ בזה בתשובת שער אפרים סי׳ ע״ב דף נ״ג ע״ב ובתשב״ץ ח״א סי׳ קנ״ה ובתשובת שמש צדקה חלק יו״ד ריש סי׳ כ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק י״ט)
« בשעת הדחק. עש״ך מה שהקשה על הר״ר אביגדור ומתוך כך כתב דאין להקל כלל אפי׳ בשעת הדחק וצורך בדבר ועיין בתשובת יריעות האוהל סי׳ ל״ט שהאריך לתרץ דברי הר״ר אביגדור בטוב טעם ע״ש גם בשער המלך פ״ו מהל׳ שבועות הל׳ ז׳ כתב ליישב דעת הר״ר אביגדור הנ״ל ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ)
« בעל מפר. [עבה״ט ולענין אם חכם יכול להתיר לה לדבר הרשות עיין בספר לבושי שרד סי׳ צ״ז דיש להסתפק ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״א)
« ומתירין הם בעצמם. עי׳ בתשו׳ גבעת שאול סי׳ פ״ד שכתב דאם התנו שאם ירצו להתיר יהיה א׳ מהקהל יכול לעכב ואח״כ מת אחד יכולים להתיר בלי שאלה כיון שלא התנו שאם ירצו להתיר לא יועיל עד שירצו כולם ע״ש ועיין בתשובת זכרון יוסף חי״ד סי׳ י״ד: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ב)
« דאפי׳ התנו בפירוש. עיין בתשובת חות יאיר סי׳ קכ״ז במעשה שהיה אז בהסכמת הקהל לקנוס פלוני מאה ר״ט וביקש אח״כ להקל על הקנס ונתפייסו בשמונים ר״ט ואחר ימים חזר והציע דבריו ובא בתחנה להקל מעליו עוד סך הזה ובאשר שהיה זה לטורח רב בעיני המנהיגים נמנו וגמרו שטרם ידברו עוד מזה יתן פלוני ת״כ שכל היוצא » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« מפי המנהיגים יעשה וכן עשה והסכימו שלא יתן רק חמשים ר״ט ואחר ימים בא עוד פלוני לבקש על הרחבת זמני פרעון כי על זה לא תקע כפו רק על גוף הקנס אם יכול לעשות כן או לא גם אם יכול לבקש שימחלו לו הת״כ וכתב דאם בשעה שביקשו הקהל ת״כ מפלוני אמרו לו דברים של טעם הנ״ל באשר כבר היה להם טורח רב אזי ודאי » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« מובן כוונתם כי ע״ז היה בא בת״כ שלא יטריח עוד אותם ואסור לו לבקש בין להקל הסך בין להרחיב הזמן ואפילו בנתן ת״כ סתם לקיים דברי הקהל שהיה מקום לומר שאף שהקהל עשו זה להקל הטורח מ״מ הוא סבור שעשו זה למען יעשה ויקיים בלא כפיה ורוצה לחזור ולבקש אין שומעין לו כי אחר שכבר הטריח כמה פעמים אומדנא » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« דמוכח היה לו דכוונת הקהל לבל יחזור להטריח ולבקש אמנם אם רוצה לבקש שימחלו לו הת״כ ויתירו לו לבקש על נפשו נראה דזה וודאי מותר אפי׳ נשבע בפירוש שלא יבקש עוד וראיה מנשבע וחזר ונשבע שלא ישאל חל שבועתו בסי׳ רכ״ט ס״ד ומ״מ אע״ג דאין איסור לא צייתינן ליה כי היכא דלא ליהוי מילי דצבורא כחוכא ואטלולא » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ג)
« בנדר של שחוק. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יו״ד סימן כ״ה מ״ש בזה. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ד)
« הולכים אחר הרוב. עי׳ בתשב״ץ ח״א סימן קכ״ג שדעתו לחלק דאם רוצים לעקור התקנות והסכמות מעיקרן ואין ההתרה בזה למי שעבר עליהן אלא למי שלא עבר עליהן שיוכל לעבור עליהן בזה אין מועיל מחאת יחיד אבל מי שח״ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהיתירו כל אותן שהיו בעת החרם ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתן יבואו » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו חסרונם דכיון שכולם נידוהו א״א להפר חלקו של יחיד שלא ברצונו והסכמתו ע״ש עוד. ועיין בתשובת חות יאיר סוף סימן קכ״ז שכתב דאם כבר הסכימו הקהל שיחיד יכול לעכב ביטול ההסכמה ולבסוף רוצים רוב הקהל לבעל חיזוק זה עצמו שמעתה לא יוכל יחיד לעכב נראה דאין יכולים דמצי כל » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« יחיד לומר אחר שהסכמתם שיחיד יכול לעכב כבר ניתן לכל יחיד מהם כח הרוב כו׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ה)
« אם נתנו רשות. עיין בתשו׳ שבו״י ח״א סימן ע״ד: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ו)
« שלא נהגו. עיין בתשובת הרדב״ז ח״ב סימן תשמ״ד שכתב דאם הכריזו עליו צריך לנהוג עמו ככל דיני מוחרם דטעם המנהג הוא כדי שלא יכשלו רבים בלי ידיעה ואחר הכרזה נסתלק טעם זה ע״ש וכ״כ המחבר להדיא לקמן סימן של״ד סעיף כ״ב: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ז)
« שלא ליכנס בתקנת הקהל. ע׳ בתשב״ץ ח״ב סוס״י קכ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ח)
« להשביע הנולדים. עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סוס״י קמ״ו שהאריך להוכיח דאפילו לאותם שהם בעולם אי אפשר שתחול שבועה על מי שאינו במעמד עמהם אפילו היו שם רוב העדה ונביאים ואורים ותומים ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק כ״ט)
« על דורות הבאים. עיין בשו״ת זכרון יוסף חי״ד סימן י״ד שכתב דהרשות בידם להתיר גם בלא פתח וחרטה דודאי לא גרעי הנולדים מן אבותיהם הראשונים וכי היכא דאינהו מצי שרי להו ולשנות תקנותיהם שקיבלו עליהם בחרם בלי פתח וחרטה כדלעיל סעיף כ״ה ה״נ בניהם והבאים מכחם מצו שרי להו וע״ש עוד מ״ש על דברי תשובת » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
« חו״י סי׳ קכ״ו. ועי׳ בתשובת נו״ב תניינא חלק חו״מ סוס״י נ״א שכתב דבתורת חרם כאדם המקבל על עצמו אינם יכולים לקבל על זרעם רק הצבור יכולים לתקן דבר בחרם לדורי דורות כו׳ ע״ש וכתב שכן מבואר בנו״ב קמא חי״ד סימן ס״ד. והוא ט״ס וצ״ל סי׳ ס״ח והוא בד״ה ומעתה ניחזי אנן ע״ש עוד: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל)
« ויש מחמירין. עש״ך ס״ק צ״ו ועיין בתשובת נו״ב תניינא חלק אה״ע סימן קכ״ט אות ג׳ מה שהקשה עליו ומ״ש הוא בדברי תשובת הרא״ש ז״ל. [ועיין בתשובת חתם סופר ס״ס ו׳ מ״ש בזה]:( » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״א)
« שנדר לעלות לא״י. עי׳ בתשובת הרשב״ש סי׳ ב׳ שכתב שטעמו של הרא״ש ז״ל משום שהעליה עצמה אינה אלא מכשירי מצוה שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה כמ״ש הרמב״ן וא״א הרשב״ץ ז״ל א״כ הנשבע לעלות לא״י יכול לשאל על נדרו ואינו כנשבע לקיים את המצוה שאינו יכול לשאל עליו אבל אם נשבע » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« שידור בא״י ורוצה לשאל אז אין מתירין לו עכ״ד ע״ש ועבה״ט של רי״ט ז״ל לעיל סי׳ ר״ג סק״ב: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ב)
« התרה. עבה״ט בשם ש״ך ועיין בתשו׳ הראנ״ח בחלק ב׳ סימן מ״ד מה שכתב בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ג)
« שיאמר הריני כאלו. עיין בתשובת פרי תבואה סימן ע״ב לענין החרם שיש בכמה קהלות לסלק הקאראפקע מהבשר למחזיקי הקראפקע וכ׳ חכם א׳ שאין המחזיקים יכולים למחול סלוק הקראפקע לאיזה אדם המביא בשר אם לא שיסלק המעות שמגיע ממנו ליד המחזיקים והם יחזרו ויתנו לו במתנה המעות דדוקא במלוה די שיאמר הריני כו׳ » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ד)
« מפני שמעות ההלואה היו שלו מתחלה משא״כ במחזיק הקראפקא דלא זכה עדיין במעות הנ״ל עד שיבא לידו וא״י להקנותו לאחר ויצא לו כן מדברי הפ״י בב״ק דף ק״י ע״ב והוא ז״ל חלק עליו דגם בנ״ד שייך למחול באופן הנ״ל שיאמר הריני כו׳ ואני חוזר ונותן לך במתנה דכיון שהחוב ידוע וברור שמגיע לבעלי הקראפקע ולא לאיש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ד)
« אחר שייך בו זכיה ועוד דע״כ לא קאמר הרשב״א דאינו יוצא ידי שבועה במה שמוחל שכנגדו עד שיאמר הריני כו׳ אלא בשבועה משא״כ לענין החרם שמכריזין בעסק המסים ונתינות כו׳ מ״ש שהעלה דאף מי שרוצה להחמיר לחוש בספק די שיאמר הריני כאילו התקבלתי אף במקום שעונין אמן אחר ההכרזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ד)
« להאריכו. עבה״ט ומ״ש בשם ט״ז דבזה נכשלים כו׳ עמ״ש לקמן סי׳ רל״ב ס״ק ט״ו מזה. ומה דנקט הט״ז בלשונו ואינו מוחל לו הת״כ כו׳ משמע מדבריו דאם מוחל לו הת״כ או השבועה מהני ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סימן ס״ז שהוכיח דאפילו מוחל לו הת״כ או השבועה לא מהני אלא אם כן מוחל לו החוב ואז ממילא נמחל התקיעת כף » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ה)
« או השבועה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ה)
« ברשות אחד מהם. עי׳ בתשובת בשמים ראש סי׳ שע״ד ובהגהת כסא דהרסנא שם: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ו)
« לזמן פלוני. עיין בספר תפארת למשה שכתב דבזה אפי׳ אומר ביום פלוני עובר ג״כ בכל יום כיון דמחייב עצמו נגד חבירו הוי כנשבע ע״ד חבירו כו׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ז)
« הואיל והיה מחוייב. עט״ז סק״ג ועיין בתשובת בית יעקב סימן כ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ח)
« מעשיו. עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן ר״ד שכתב דר״ל שהמיר דתו או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת עדיין לא נופל עליו שם מקולקל ע״ש עוד ועיין בתשובת דרכי נועם חלק יו״ד סימן למ״ד ובתשובת שמש צדקה חי״ד סי׳ מ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ט)
« אחות המשודך. עבה״ט ועי׳ בענין זה בתשובת ב״ח סימן ח׳ ובתשובת הר הכרמל חלק אה״ע סימן ג׳. ועי׳ בתשובת נו״ב חלק יו״ד סימן ס״ט שכתב התיר הרא״ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק״ו באבי אביה שארז״ל עד ג׳ דורות לא פסקה זוהמא וכתיב ועל רבעים וגם אמרו רז״ל בן פוטי כו׳ ע״ש. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« וא״א להנשא לו. לפ״ז נראה דאם המירה דתה אחות המשודך דאפשר להנשא לו לא נפטר משבועתו וא״כ חולק הרמ״א על עיקר דינו של המחבר באחות המשודך וכן בהמשודך עצמו דוקא אם המיר לדת אחרת שזו א״א להנשא לו אבל בשאר קלקולים לא מהני לענין השבועה ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סי׳ ס״ט שהאריך בזה וכ׳ דגם הרמ״א מודה » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« בהמירה דתה אחות המשודכת א״צ התרה דאיש דרכו להקפיד והוי אומדנא דמוכח אבל איתתא בכל דהו ניחא לה ולהכי באה״ע סימן נו״ן סעיף ה׳ שתק הרמ״א ולא כתב שיש חולקין. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« וכתב עוד דכל זה לפי הבנת רמ״א בדברי מהר״ם אבל באמת זה אינו ע״ש שהאריך בזה והעלה שאין כאן פלוגתא בין הפוסקים כלל וגם באחות המשודך או במקולקל בשחוק הוי אומדנא דמוכח וא״צ התרה. אבל אחר התשובה שוב אין הפגם גדול כל כך וליכא אומדנא כולי האי ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״א)
« בשעת צרה. עי׳ בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קנ״ט שכתב באשה שהיתה מקשה לילד ונדרה המלבוש שלה לבהכ״נ לעשות ממנה מעיל (עיין בתשו׳ חות יאיר סימן קס״א אי שרי לעשות מבגד אשה בגד קודש של בית הכנסת) [ועי׳ לקמן ס״ס רפ״ב בט״ז בשם מהרי״ל והובא גם בבה״ט שם] הבעל יכול להפר שהרי אפילו נדרה ע״ד רבים יכול » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« להפר אלא שיש להסתפק אם צריך להפר כלל ואם חל הנדר כלל דאף שזה המלבוש היה לה מבית אביה מ״מ לא גרע מנכסי מלוג ועכ״פ יכול להפר שודאי שאם לא יהיה לה מלבוש זה יצטרך לעשות לה מלבוש אחר וכיון שיכול להפר אין צריך לא שום פתח ולא שום חרטה עיין שם: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ב)
« אין להתיר. עיין בתשובת ר״ל בן חביב סי׳ ג׳ שכתב דנראה שיש חילוק בין מי שנדר בעת צרתו ופירש אם יצילהו השם הרי הוא נודר כך וכך אין להתיר אבל כשנדר סתם בלי שום תנאי בין יצילהו הש״י או לא יצילהו יכולים להתיר לו ע״ש ועי׳ בש״ך ס״ק ק״ה שמחלק כה״ג ומ״ש בשם תשובת מהר״ם מ״ץ באחד שנדר בעת צרה לילך » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« לא״י כו׳ צ״ל דמיירי נמי בכה״ג שפירש אם יצילהו השם ילך לא״י: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ג)
« כמו נדר ע״ד רבים. [עיין בתשובת חתם סופר סי׳ יו״ד שכתב דמ״ש רמ״א נודר בעת צרה הוי כנודר עד״ר לדמיון בעלמא כ״כ דמה ענין זל״ז ועיקר הטעם כתב בתשובת בנימין זאב שם דהוי כנודר לדעת ותועלת חבירו וקבל ממנו טובה שאין מתירין אלא לרצונו וה״נ הנדר הוא לטובת כביכול כי נ״ר לפניו שאמר ונעשה רצונו ועשה » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« לו טובה שהצילו מצרה ואין מתירין לו אלא מרצונו ית״ש ע״כ אין להתיר ע״ש אלא כיון שנודר ע״ד חבירו אפילו לדבר מצוה אין מתירין בלי רצון חבירו לקצת פוסקים וסד״א נודר בעת צרה ג״כ הדין כן קמ״ל דהרי ההיתר לדבר מצוה היינו תועלתו של נותן התורה ית״ש והרי זה בזה כנודר עד״ר דאנן סהדי שמסכימין למצוה כיון » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« שאין לרבים תועלת מזה והה״נ נדר הנ״ל הקב״ה יסכים וע״ש עוד שכתב דמ״ש הש״ך להשיג על הרמ״א בנדר מגבינה חלילה לשווייה לרמ״א טועה בפשיטות אך ס״ל לרמ״א מלשון רמב״ן דהאי גברא אזיל בתר תאוותיו ולא היה מעצור ברוחו עד שאכל כ״כ גבינה ונחלה ממנו ועבר על מ״ע ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ובחליו גדר בעדו כו׳ » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ד)
« פעמים ושלש. עיין בתשובת הרשב״א סי׳ תקמ״א בענין מי שנשבע על דבר אחד פעמים הרבה ואיני יודע מספר שבועותיו עיין שם: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ה)
« לפרוע לחבירו. עיין בתשובת שבות יעקב ח״ב סימן קע״ב מה שכתב בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ו)
« בר״ח אדר. עיין בה״ט בשם ט״ז ועיין בתשובת בשמים ראש סימן י״ד ובהגהת כסא דהרסנא שם מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ז)
« שהיתה כוונתם. עיין בתשובת אא״ז פנים מאירות ח״ב סי׳ קי״ז: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ח ס״ק מ״ח)
Les Nekoudot HaKessef sont la réponse du Chakh au Taz. Sur ce siman elles sont dix, et chacune nomme elle-même le ס״ק du Taz qu’elle vise ; la dernière renvoie au Chakh lui-même. Leur référence s’arrête au siman : l’index de Sefaria y est un simple numéro d’ordre.
« (סימן רכ״ח ט״ז ס״ק ח׳) כבר קדמוהו האחרונים בזה והבאתים בקצרה בש״ך ס״ק ט׳: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק ט׳)) אבל באמת צ״ע כו׳. ע׳ בעט״ז ועיין מ״ש בש״ך ס״ק י״ב ותראה דלק״מ: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק כ״ז) אלא תלמיד טועה כתבן. ואני אומר דברי הפרישה ברורים דהדבר פשוט דהכא מיירי אפילו לא קיים חבירו את הנדר רק שנדר לדע׳ חבירו כלומר בשביל רצון חבירו אע״פ שחבירו שותק והטעם כיון שנודר בשביל רצון חבירו א״כ הוי נדר גמור שאין תלוי בדעת חבירו רק שעושה הנדר בשביל רצון חבירו וכן משמע מדברי » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« הפוסקים וזהו דעת הפרישה להדיא וזה ברור: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק ל׳) בשביל טובה שקיבל כו׳. עיין בש״ך ס״ק מ׳ שדיתי נרגא בזה: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק ל״ד) אבל לא קי״ל כו׳. וע׳ בש״ך ס״ק נ״ו דהכא לכ״ע דינא הכי: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק מ״ה) ולא משמע כן כו׳. ולי נראה דדעת הר״ן דאם נדר סתם ע״ד חבירו אין חבירו יכול להתירו דאין בלשון ע״ד חבירו שחבירו יתירו אבל אם אמר שכוונתו היה כן שחבירו יבטלו הוה כאילו התנה כן בפירוש דבנדרים הולכין אחר כוונת הנוד׳ וגם דעת הריב״ש כן ודו״ק: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק מ״ט) האריך להקשות על הרשב״א ויש לדחות כל דבריו וק״ל אך לענין דינא צ״ע דגם ר״א מזרחי הקשה על הרשב״א בזה וכמ״ש בש״כ סי׳ רט״ז ס״ק כ״ב: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק נ׳) האריך וכבר כתבתי כן בקצרה בש״כ ס״ק ק׳: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם ס״ק נ״ד) הקשה על הרשב״א ויש לדחות כל דבריו וק״ל: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
« (שם בש״ך סעיף קטן קי״א) ולפענ״ד דבלאו כו׳. אמנם י״ל דלא דמי לסי׳ ר״ך ס״ד ולמ״ש הרא״ש ר״פ קונם משום דבלשון ב״א גם יום ר״ח הראשון הוא בכלל ר״ח דלהבא אבל מ״מ י״ל דכשאומר בר״ח כוונתו ליום שני דר״ח דשניה׳ כיומא אריכתא דמיין דהא שניהם ר״ח הם: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ח)
Le tableau reprend les cinquante et un seifim dans l’ordre du livre, clause par clause. Il sert à retrouver une phrase : la colonne de droite donne la référence exacte, Mehaber ou Rama.
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle dit |
|---|---|---|
| א | « דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ״א סעיפים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א) | Loi de la dissolution des vœux, de la différence entre le פתח et la חרטה, et comment un vœu est dit « sur l’avis d’un grand nombre » — et il y a ici cinquante et un seifim |
| א | « מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע״י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א) | Celui qui a voué et s’est repenti — il y a un remède par la חרטה, et même s’il a voué « par le Dieu d’Israël » |
| א | « כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א) | Comment fait-il ? Il va auprès d’un sage expert, savant et perspicace |
| א | « ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א) | et s’il n’y a pas d’expert isolé, il va auprès de trois hommes ordinaires, à condition qu’on leur ait enseigné et qu’ils comprennent |
| א | « וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א) | et qu’ils sachent aussi lui ouvrir un פתח, et alors ils le délient |
| א | « והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א) | et de nos jours il n’y a pas d’expert qui soit apte à délier seul |
| ב | « אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א״כ נתן לו רשות. (רא״ש ור״ן): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ב) | Un homme ne doit pas délier a priori là où se trouve son maître, ni là où se trouve quelqu’un de plus grand que lui, à moins qu’il ne lui en ait donné l’autorisation |
| ב | « הגה ומתירין ב׳ ג׳ נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב׳ או לג׳ אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם (ב״י ס״ס זה בשם תשובת הרמב״ן סי׳ רע״ד) (ועיין לקמן סוף סימן זה סעיף מ״ו): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:ב) | Glose : on délie deux ou trois vœux ensemble, en lui disant « il t’est permis » ; et de même on délie pour deux ou trois hommes ensemble, et l’on peut leur dire « il vous est permis » |
| ג | « כיצד היא ההתרה יאמר לו ג׳ פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך (בכל לשון שיאמר) (ב״י בשם הרמב״ם) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג) | Comment se fait la dissolution ? Il lui dit trois fois « il t’est permis », ou « il t’est relâché », ou « il t’est remis » (en quelque langue qu’il le dise) |
| ג | « ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי׳ אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג) | et même debout, et par des proches, et de nuit, et le Chabbat, même s’il lui était possible dès la veille de demander sur lui |
| ג | « ובלבד שיהיה לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג) | pourvu que ce soit pour les besoins du Chabbat — par exemple s’il a voué de ne pas manger, ou de se priver du plaisir du Chabbat |
| ג | « וחרמי צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג) | et pour les חרמות de la communauté, on a pris l’usage de les délier même lorsqu’ils ne sont pas pour les besoins du Chabbat |
| ד | « במה דברים אמורים שמתירין מעומד כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד) | En quoi cela a-t-il été dit — que l’on délie debout ? Lorsqu’on délie par la חרטה, sans פתח |
| ד | « אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד) | mais celui qui ne se repent pas depuis l’origine, et pour qui il faut trouver un פתח — il faut s’asseoir sur la chose, et cela demande un grand examen |
| ד | « דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו מפני שהיו לו תועלת בנדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד) | car s’il ne se repent pas depuis l’origine, c’est qu’il tirait un profit de son vœu : par exemple ses amis voulaient lui faire changer d’avis — qu’il mange avec eux, ou qu’il marie son fils ou sa fille selon leur idée, et le semblable |
| ד | « ובשביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה שלא נדר הלכך צריך למצוא לו פתח שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע״פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד) | et par son vœu il leur a échappé, et il n’aurait pas voulu n’avoir pas voué. Aussi faut-il lui trouver un פתח : que s’il avait su qu’il en viendrait là, il se serait abstenu de vouer — et cela quoiqu’il lui eût fallu écouter la voix de ses amis et céder sur son avis |
| ד | « ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה מיושב: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד) | et s’il ment au sage, sa dissolution n’est rien ; et puisqu’il y faut une assise de l’esprit, il faut qu’il soit assis |
| ה | « אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ה) | S’il s’est interdit à lui-même le bénéfice des gens de cette ville, il lui est interdit de demander sur son vœu à un sage de cette même ville |
| ה | « ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ה) | et s’il a demandé et que celui-ci l’a délié — son vœu est bien délié |
| ו | « נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר אינו נשאל לחכם שבעיר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ו) | S’il a juré de ne pas être collecteur ni administrateur de la ville, il ne demande pas au sage de cette ville |
| ז | « מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז) | Celui qui s’est repenti quant au principe même du vœu n’a pas besoin d’un פתח : il suffit que le sage lui demande « désires-tu ce vœu ? », et il répond « je ne le désire pas, je me repens d’avoir voué », et il le délie |
| ז | « ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז) | Toutefois il faut qu’il se repente quant au principe du vœu — qu’il eût voulu n’avoir jamais voué |
| ז | « אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז) | mais s’il dit que c’est maintenant qu’il se repent, et que jusqu’à maintenant il désirait ce qu’il avait voué — ce n’est pas une חרטה, car il faut qu’il déracine le vœu depuis son origine |
| ז | « ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז) | et que le vouant prenne garde de ne pas dire qu’il se repent depuis l’origine, à moins qu’il ne lui soit clair qu’il eût voulu n’avoir jamais voué ; car s’il n’en est pas ainsi, la dissolution n’en est pas une, et il est sous l’interdit de son vœu tous les jours de sa vie |
| ז | « ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז) | Et s’il ne se repent pas, il faut lui chercher un פתח : lui dire « si tu avais su telle chose, tu n’aurais pas voué » — et il se trouve que le vœu est déraciné depuis son origine |
| ז | « וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ״כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן (וי״א דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט) (מרדכי פרק שבועות שתים) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז) | Et comment est le פתח ? Par exemple s’il a voué sur une chose, et qu’on le presse beaucoup de demander sur elle : on lui dit « si tu avais su qu’ils te presseraient à ce point et que tu ne pourrais leur refuser, tu n’aurais pas voué » — et il dit que oui (et certains disent qu’on revient lui demander s’il se repent) |
| ז | « ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז) | et même un פתח tiré du corps du vœu est un פתח : par exemple s’il a interdit à untel ses biens au cas où il ferait telle chose, et que celui-ci a transgressé et l’a faite — on lui ouvre : « si tu avais su qu’il passerait outre à tes paroles, tu n’aurais pas voué », et il dit que oui ; et il en est un qui exige les deux, un פתח et aussi une חרטה |
| ז | « הגה ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:ז) | Glose : on a pris l’usage d’être rigoureux et de faire de la חרטה un פתח — après qu’il a dit qu’il se repent depuis l’origine, on lui dit « si tu avais su que tu te repentirais, aurais-tu voué ? », et il dit que non, et alors on le délie |
| ח | « החרם [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] אינו צריך לא פתח ולא חרטה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ח) | Le חרם [à l’époque où il était permis par la loi du royaume, et ainsi dans tout ce siman] n’a besoin ni d’un פתח ni d’une חרטה |
| ט | « פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ט) | On ouvre à l’homme par son propre honneur : par exemple s’il a voué de répudier sa femme, on lui ouvre « si tu avais su que demain on dirait : qu’a donc vu untel pour répudier sa femme, sinon qu’il a trouvé sur elle une mauvaise réputation — et te voilà entachant tes enfants » |
| ט | « או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ט) | ou bien on lui dit : « si tu avais su que tu aurais à lui payer sa ketouba, tu n’aurais pas voué » — et il dit que oui |
| י | « נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא אחיך בלבבך לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י) | S’il a voué de ne pas prêter ses ustensiles à son compagnon, ou de ne pas le saluer — on lui ouvre : « si tu avais su que tu transgresses “tu ne te vengeras point”, ou “tu ne haïras point ton frère en ton cœur”, tu n’aurais pas voué » |
| י | « אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י) | mais on n’ouvre pas par l’honneur du Lieu — en disant : « si tu avais su que tu prends à la légère l’honneur du Lieu, car le vœu est comme si l’on vouait par la vie du roi », ou en lui disant : « si tu avais su que celui qui voue est mauvais aux yeux du Lieu » |
| י | « שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י) | car nul n’est effronté au point de dire qu’il ne se serait pas abstenu pour cela ; il dit donc qu’il se serait abstenu, même si ce n’est pas vrai — et il se trouve que le vœu n’est pas déraciné depuis son origine |
| י | « ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:י) | et pour cette raison on n’ouvre pas par celle-ci : « si tu avais su qu’on ouvre ton registre et qu’on scrute tes actes », ni par celle-ci : « quiconque voue mérite qu’on le transperce du glaive », ni par celle-ci : « quiconque l’accomplit, c’est comme s’il offrait sur lui un sacrifice » |
| יא | « אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בניכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יא) | On n’ouvre pas par l’honneur de son père et de sa mère, en disant : « si tu avais su qu’on dira à ton père et à ta mère : voyez les enfants que vous avez élevés, combien vos fils prennent les vœux à la légère — et te voilà avilissant l’honneur de ton père et de ta mère » |
| יא | « מהאי טעמא שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יא) | pour cette même raison, qu’il n’est pas effronté au point de dire qu’il ne se serait pas abstenu pour cela ; et pour cette même raison on ne lui ouvre pas par l’honneur de son maître |
| יא | « אבל פותחין לו בדברים שבינו לאביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יא) | mais on lui ouvre par les choses qui sont entre lui et son père et sa mère : par exemple s’il les a interdits de ses biens, on lui ouvre « si tu avais su que tu leur dois leur subsistance, tu n’aurais pas voué » |
| יב | « אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב) | On n’ouvre que par une chose qui a lieu et qui est habituelle, qui est très fréquente ; mais on n’ouvre pas par une chose qui n’est pas très fréquente |
| יב | « כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב) | par exemple s’il a dit « qonam, que je ne tire pas bénéfice d’untel », ou « que je n’entre pas dans la maison d’untel », et que cet untel est devenu un talmid hakham dont tous ont besoin, ou que cette maison est devenue une synagogue |
| יב | « אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה״כ לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב) | on ne lui ouvre pas en disant : « si tu avais su qu’untel deviendrait un talmid hakham, ou que cette maison deviendrait une synagogue, tu n’aurais pas voué » |
| יב | « לפי שע״י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יב) | parce que c’est par le פתח que le vœu est déraciné depuis son origine, et un פתח de cette sorte ne le déracine pas : car même s’il se l’était mis à l’esprit, il ne s’en serait pas abstenu de vouer, puisque cela n’est pas très fréquent |
| יב | « הגה וכן מיתה לא שכיחא אבל עניות שכיח (ב״י בשם הגמרא פרק ר״א והגהות מיימוני פרק ו׳) (וכן הריון אשה שכיח ולא מקרי נולד) (הגהות מיימוני פ״ו): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:יב) | Glose : de même la mort n’est pas fréquente, mais la pauvreté l’est ; et de même la grossesse d’une femme est fréquente et n’est pas appelée נולד |
| יג | « אע״פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יג) | Bien qu’on n’ouvre pas par un נולד, on ouvre par la condition d’un נולד |
| יג | « כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יג) | par exemple celui qui a fait vœu de naziréat avant que le Temple ne fût détruit, et il fut détruit : on ne lui ouvre pas en disant « si tu avais su que le Temple serait détruit, aurais-tu voué ? » |
| יג | « אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יג) | mais on ouvre en disant : « si un homme était venu à l’heure de ton vœu et t’avait menti en te disant qu’à cette heure-là le Temple était détruit, aurais-tu voué ? » — et ainsi de tout cas semblable |
| יג | « הגה הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע״פ שעושה מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו (מדברי רא״ם שהביא המרדכי פ׳ שבועות שתים וכן משמע בסמ״ג ובהגהות מיימוני פרק ו׳): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:יג) | Glose : ce qu’on a dit, qu’on n’ouvre pas par un נולד, vise à faire du נולד un פתח afin qu’il se repente — car alors, assurément, il ne se repent qu’à partir du נולד et au-delà ; mais s’il se repent depuis l’origine, même s’il le fait par la force du נולד, cela s’appelle une חרטה et on le délie |
| יד | « קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יד) | Avant qu’ils ne le délient, il faut qu’il leur détaille le vœu et la raison pour laquelle il a voué |
| יד | « ואם לא פרט אין התרתן התרה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יד) | et s’il n’a pas détaillé, leur dissolution n’est pas une dissolution |
| יד | « ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יד) | toutefois, s’il le détaille à l’un des trois qui délient, cela suffit |
| טו | « אין מתירין נדר של דבר איסור אפי׳ אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טו) | On ne délie pas un vœu portant sur une chose interdite, même s’il ne s’agit que d’un interdit rabbinique, comme le jeu |
| טו | « ואם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרין: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טו) | et si l’on a délié un vœu portant sur le jeu — il en est qui le tiennent pour permis et il en est qui l’interdisent |
| טו | « הגה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה (הגהות מרדכי דשבועות בשם ר״ת והג״ה בסמ״ג) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טו) | Glose : et s’il y a un achoppement dans ce vœu — par exemple s’il est à craindre qu’il transgresse faute de dissolution — on le délie même a priori |
| טו | « וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו (תשובת הרמב״ן סי׳ רפ״א) ועיין לעיל סוף סימן רי״ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טו) | et de même celui qui a voué de ne pas jouer et qui perd parfois la raison, et à qui le jeu procure du soulagement — on le délie |
| טז | « צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טז) | Le vouant doit venir devant ceux qui délient lorsqu’ils le délient, et il ne fait pas de mandataire pour demander sur son vœu |
| טז | « ומתירין ע״י תורגמן) (ר״ן פ״ק דנדרים וב״י בשם הירושלמי וריב״ש סי׳ ש״ע): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טז) | (et l’on délie par le moyen d’un interprète) |
| יז | « אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל׳ יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז) | On ne délie pas le vœu avant qu’il ne prenne effet. Comment ? S’il a juré de ne pas manger de viande trente jours à partir du premier jour d’Iyar et qu’il s’est ravisé, il ne demande pas jusqu’à ce qu’Iyar entre |
| יז | « ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז) | et même là où il y a lieu de craindre un achoppement, on ne délie pas le vouant avant que le vœu ne prenne effet |
| יז | « וכ״ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול) (תא״ו ני״ד) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:יז) | (et à plus forte raison celui qui voue sous condition — on ne le délie pas avant que [le vœu] ne prenne effet) |
| יז | « והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז) | et il en va de même de celui qui se met lui-même au ban sous condition : on ne le délie pas avant que le ban ne prenne effet |
| יז | « אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב״א וריב״ש ועיין לקמן סי׳ רל״ד סכ״ח): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז) | mais pour l’annulation par le mari, et de même pour la dissolution des חרמות de la communauté, il n’est pas nécessaire que le vœu ait pris effet |
| יח | « מי שנשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יח) | Celui qui a juré ou voué que si son beau-père ne le paie pas avant Pessah, la fête de Chavouot ne sera pas dans la ville ; Pessah est arrivé, il ne l’a pas payé, et il s’est repenti — on ne lui délie pas son vœu avant Chavouot |
| יח | « ונראה לי שטוב שיתירו לו פעמים אחת אחר הפסח ואחת אחר העצרת: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יח) | et il me semble qu’il est bon qu’on le lui délie deux fois : une fois après Pessah et une fois après Chavouot |
| יט | « מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יט) | Celui qui a juré ou voué de faire telle chose dans l’année |
| יט | « מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יט) | — dès maintenant le serment prend effet sur lui, et on peut le lui délier immédiatement |
| כ | « נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | S’il a voué sur l’avis de son compagnon, on ne le délie pas, à moins qu’ils n’aient informé celui sur l’avis duquel il a voué |
| כ | « וי״א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו) (מהרי״ק שורש כ״ב וטור ורא״ש) (וכן עיקר) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | (et certains disent que même informé, on ne délie qu’avec son avis et son consentement) — et ainsi est le principal |
| כ | « ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו (בשביל השבועה) (ב״י בשם הריב״ש סי׳ קפ״ו וש״ע) כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו (והשבועה היתה לתועלת יתרו) (ריב״ש סי׳ תס״א) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | et cela précisément lorsqu’il a voué sur son avis en raison de quelque bienfait qu’il lui avait fait (en échange du serment), comme Moshé qui voua sur l’avis de Yitro parce qu’il lui avait donné sa fille (et le serment était à l’avantage de Yitro) |
| כ | « אבל אם מעצמו נדר ע״ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | mais s’il a voué de lui-même sur l’avis de son compagnon, on peut le lui délier sans son avis |
| כ | « הגה וי״א שצריך שיודיע לו שהתיר לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו (מרדכי פ׳ שבועות שתים בשם הירושלמי ומהרי״ק שורש נ״ב וע״פ) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | Glose : et certains disent qu’il faut l’en informer, afin qu’il ne le soupçonne pas d’avoir transgressé son vœu |
| כ | « ואם כבר מת שא״א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא (תשובת רמב״ן סי׳ ר״ן) : » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | et s’il est déjà mort, de sorte qu’il est impossible de l’informer, on le délie ainsi, car il n’y a plus de soupçon |
| כ | « ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | Et même s’il a voué sur son avis en raison d’un bienfait qu’il lui avait fait — si après coup on l’a délié sans son avis, c’est une dissolution, pourvu qu’il ait détaillé le vœu et que le sage ait su qu’il avait été fait à l’avantage de son compagnon |
| כ | « ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | et aussitôt, le tribunal qui s’y est prêté mérite qu’on le corrige et qu’on le réprimande |
| כ | « ויש אומרים דלא הוי התרה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | et certains disent que ce n’est pas une dissolution |
| כ | « הגה מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע״פ שאין מתירין לו לכתחלה בלא דעתו מ״מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה (כן משמע במהרי״ק שורש נ״ב בחלוקה ב׳) : » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | Glose : [cet avis vaut] dès lors qu’il lui a fait un bienfait et qu’il a juré pour cela ; mais s’il a juré à son compagnon de lui faire quelque chose sans que ce fût en raison d’un bienfait reçu — bien qu’on ne le délie pas a priori sans son avis, si après coup on l’a délié, c’est une dissolution |
| כ | « ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | Et s’il a juré à son compagnon de ne pas bouger de telle ville, et qu’il a transgressé et est sorti — on le délie même sans son avis, puisqu’il n’y a plus d’avantage pour celui qui a fait jurer |
| כ | « וי״א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ) | et certains disent qu’il n’y a pas de différence entre lui avoir fait un bienfait et ne pas lui en avoir fait : jamais on ne le délie qu’à sa connaissance |
| כ | « הגה ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו (תשובת הרמב״ן סי׳ רמ״ט) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | Glose : et si celui sur l’avis duquel il a voué est mort, il peut délier ainsi ; toutefois si le serment était à l’avantage de son compagnon — par exemple s’il a juré de lui donner quelque chose, ou de ne pas commercer sans son autorisation, et que c’était à l’avantage de son compagnon — ses mandataires et ses héritiers sont à sa place |
| כ | « כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע״ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי׳ הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי׳ הכי מקרי הטבה (ריב״ש סי׳ ש״ע) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | partout où celui qui jure a reçu un bienfait de celui qui fait jurer — même si celui-ci a reçu de lui un plus grand bienfait, cela s’appelle tout de même un bienfait : car Yitro reçut de Moshé un plus grand bienfait, puisqu’il épousa sa fille, et malgré cela cela s’appelle un bienfait |
| כ | « י״א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי׳ בלא דעת חבירו (ב״י בשם התוס׳) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | certains disent que pour le besoin d’une mitsva, on délie un vœu juré sur l’avis de son compagnon même sans l’avis de celui-ci |
| כ | « איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה (הגהות מרדכי דשבועות ומהרי״ק שורש נ״ב ומהר״מ פדוא״ה סי׳ ע׳) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | un homme et une femme qui ont accepté un חרם ou se sont juré l’un à l’autre de s’épouser — on ne délie pas l’un sans l’avis de l’autre, car cela s’appelle un bienfait : chacun veut épouser l’autre, et c’est pour cela qu’ils se sont juré l’un à l’autre |
| כ | « אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא (ב״י בשם מהר״י ויי״ל סי׳ קל״ז קפ״ו) וע״ל סי׳ רל״ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ) | mais si la femme dit qu’elle le hait et qu’elle a donné un bon motif à ses paroles, on la délie sans l’avis de celui-ci ; car même s’il l’avait déjà épousée, celle qui dit « il m’est odieux » — il est tenu de la renvoyer |
| כא | « נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כא) | Un vœu qui est sur l’avis d’un grand nombre n’a pas de dissolution sans leur avis |
| כא | « הגה ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב״י בשם תשובת הרמב״ן והרשב״א וסמ״ג וריב״ש) וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | Glose : et certains sont plus rigoureux, [disant] que même avec leur avis on ne délie pas pour une chose facultative ; et il est juste d’être rigoureux a priori, à moins qu’il n’y ait une mitsva dans sa dissolution |
| כא | « הגה מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים (סמ״ג והגהות מיימוני והביאו מהרי״ק שורש כ״ב ותשובת ר״י » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | Glose : celui qui a juré que son compagnon n’entrerait pas dans sa maison, et qu’il y a une synagogue dans sa maison — cela s’appelle une chose de mitsva, et on le délie pour que son compagnon vienne prier en public |
| כא | « וכן לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי׳) או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים (ריב״ש סי׳ תס״א) וכן לצורך פרנסתו (רשב״ץ) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | et de même pour faire la paix entre un homme et sa femme, ou en raison des besoins de la collectivité — cela s’appelle une chose de mitsva, au point de délier pour eux un vœu voué sur l’avis d’un grand nombre ; et de même pour les besoins de sa subsistance |
| כא | « ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר (שם במהרי״ק) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | et cela précisément lorsqu’il est impossible d’accomplir la mitsva sans dissoudre le vœu |
| כא | « ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי׳ לצורך מצוה אין מתירין לו (ב״י בשם ריב״ש ומהר״מ פדוא״ה סי׳ ס״ב) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | et si ces « nombreux » disent de ne pas le délier, même pour le besoin d’une mitsva — on ne le délie pas |
| כא | « מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו (ב״י בשם תשובת רשב״א) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | celui qui a juré de ne pas tirer bénéfice de son père et qui s’en repent — cela s’appelle une chose de mitsva, et on le délie |
| כא | « ואין נקראים רבים בפחות מג׳ וכגון שיפרוט אותם על דעת פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אמר סתם ע״ד רבים יש לו התרה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כא) | et l’on n’appelle pas « nombreux » moins de trois ; et c’est lorsqu’il les détaille : « sur l’avis d’untel, d’untel et d’untel ». Mais s’il a dit sans préciser « sur l’avis d’un grand nombre », il y a pour lui dissolution |
| כא | « ויש אומרים שאם נדר בפני ג׳ אפי׳ לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כא) | et certains disent que s’il a voué devant trois, même sans les avoir détaillés mais en disant seulement « sur l’avis d’un grand nombre » — il n’y a pas pour lui de dissolution, car il a dit, selon toute apparence, « sur l’avis d’un grand nombre », visant ceux qui se tenaient devant lui |
| כא | « הגה והוא הדין אם נשבע סתם וידענו על מי נתכוון כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר שנשבע על דעת ג׳ רבני העיר ואין שם אלא שלשה רבנים שבודאי לאלו נתכוון מקרי על דעת רבים (ב״י בשם ריב״ש) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | Glose : et il en va de même s’il a juré sans préciser et que nous savons qui il visait — par exemple s’il a juré sur l’avis de la communauté, ou s’il a dit qu’il jurait sur l’avis des trois rabbins de la ville et qu’il n’y a là que trois rabbins : c’est assurément eux qu’il visait, et cela s’appelle « sur l’avis d’un grand nombre » |
| כא | « י״א ד׳ שנשבעו יחד מעשות דבר אחד מקרי על דעת רבים דכל א׳ נשבע לג׳ חביריו ועל דעתן נשבע (מהרי״ק שורש קס״ב) ועיין למטה סעיף ל׳ » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | certains disent que quatre qui ont juré ensemble de ne pas faire une même chose, cela s’appelle « sur l’avis d’un grand nombre », car chacun a juré à ses trois compagnons et c’est sur leur avis qu’il a juré |
| כא | « יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר (שם שורש נ״ב בשם הר״ר אביגדור) ואין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר (ב״י בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | certains disent qu’un vœu sur l’avis d’un grand nombre qu’on a délié après coup est délié ; et il ne faut s’appuyer là-dessus qu’à l’heure de la contrainte et lorsque la chose est nécessaire |
| כא | « אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (ב״י בשם תשובת הר״ן סי׳ מ״ב) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | s’il a juré sur l’avis d’un grand nombre sur une chose où il y a un soupçon de transgression, il est permis de le délier sans leur avis, car l’avis d’un grand nombre ne consent pas à une chose où il y a transgression |
| כא | « מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם לא מקרי על דעת רבים דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה וכן כל כיוצא בזה (גם זה בב״י ריש דף רע״ג בשם הר״ן סי׳ י״ז): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא) | celui qui a juré de ne faire telle chose qu’avec l’autorisation de trois hommes désignés par leurs noms — cela ne s’appelle pas « sur l’avis d’un grand nombre » ; au contraire, ces « nombreux » ont été mentionnés pour lui alléger la chose, qu’il puisse la faire avec leur autorisation et sans dissolution — et ainsi de tout cas semblable |
| כב | « נדר שנדר מעצמו על דעת אחד או על דעת שנים יש לו התרה אפי׳ בלא דעתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כב) | Un vœu qu’il a voué de lui-même sur l’avis d’un seul, ou sur l’avis de deux, a une dissolution même sans leur avis |
| כב | « הגה מיהו אם נשבע או נדר ע״ד המקום דינו כנדר שעל דעת רבים (ר״ן פ׳ שבועות שתים וריב״ש סי׳ תל״ו בשם הרמב״ן והרשב״א) ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות (שם בהר״ן בשם י״א): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כב) | Glose : toutefois s’il a juré ou voué sur l’avis du Lieu, sa loi est celle d’un vœu qui est sur l’avis d’un grand nombre ; et certains allègent s’il a juré pour une chose facultative |
| כג | « נדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כג) | Un vœu qui a été voué en présence d’un grand nombre a une dissolution, dès lors qu’il n’a pas dit « sur leur avis » |
| כד | « בעל מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כד) | Le mari annule un vœu que sa femme a voué sur l’avis d’un grand nombre, et même pour une chose facultative |
| כה | « [*עניני קהל וחרם בטלין כעת מדינא דמלכותא] נדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אעפ״י שאמרו על דעת המקום (וע״ד הקהל) (תוס׳ וע״פ) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה) | [Les matières de communauté et de חרם sont aujourd’hui caduques par la loi du royaume] — Les vœux et les חרמות que la communauté impose ne sont pas appelés « sur l’avis d’un grand nombre », bien qu’ils aient dit « sur l’avis du Lieu » (et sur l’avis de la communauté) |
| כה | « ויש להם התרה בלא פתח וחרטה ואין צריך לא יחיד ולא ג׳ הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם (אפי׳ הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא״ש) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה) | et ils ont une dissolution sans פתח ni חרטה, et il ne faut ni un [expert] isolé ni trois hommes ordinaires — car ce n’est qu’une sorte d’ordonnance et de ban sur quiconque transgressera leur décret. Aussi vouent-ils et délient-ils eux-mêmes (même s’ils ont mentionné un serment avec le חרם) |
| כה | « ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה) | et s’ils ont stipulé expressément qu’ils ne pourraient pas le délier, ou s’ils ont dit « sur l’avis des communautés lointaines », et de même s’ils ont ajouté au חרם par-delà leur usage premier — comme des sonneries, ou des outres gonflées, ou l’extinction des bougies et le semblable |
| כה | « גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות אלא על ידי שאלה ואם הוחרם או הודר על דעת רבים אין לו התרה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כה) | ils ont découvert leur intention, qu’ils venaient pour être rigoureux, et [le חרם] ne se dénoue pas comme les autres חרמות mais seulement par une demande [au tribunal] ; et s’il a été mis au חרם ou voué sur l’avis d’un grand nombre, il n’a pas de dissolution |
| כה | « הגה וי״א דאפי׳ התנו בפירוש שלא יהא לו התרה אפ״ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח״כ מתירין חרם הראשון (תשובת הרא״ש כלל ה׳ סי׳ ז׳) וע״ל סי׳ רכ״ט: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כה) | Glose : et certains disent que même s’ils ont stipulé expressément qu’il n’y aurait pas de dissolution, ils peuvent malgré tout revenir et le délier ; et s’ils ont mis un חרם de ne pas le délier, on délie d’abord le dernier חרם, puis on délie le premier |
| כו | « אין נדרי צבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כו) | Les vœux de la collectivité ne se délient que pour l’avenir, mais non sur ce qui est passé |
| כז | « אפי׳ לא בטלה הסבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין ואפי׳ בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפי׳ לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר (ויכולין להתיר קצתו ולהניח קצתו) (ריב״ש סי׳ קנ״ה ורפ״ב): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כז) | Même si la cause pour laquelle ils ont ordonné et mis le חרם n’a pas cessé, s’ils veulent délier, ils délient ; et même à l’intérieur du délai qu’ils avaient fixé pour la durée de l’ordonnance ; et même si le temps du vœu n’est pas venu et que le vœu n’a pas pris effet, ils peuvent délier (et ils peuvent en délier une partie et en laisser une partie) |
| כח | « אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק (שם וב״י בשם תשובת רשב״א): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כח) | Si l’accord était une haie pour la collectivité, ou une clôture pour la Torah, ou pour une chose de mitsva — ils ne peuvent pas le délier ; et de même pour un vœu portant sur le jeu |
| כט | « יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כט) | Il en est un qui dit que si une communauté a fait un accord sous חרם pour prévenir une brèche, et qu’une partie d’entre eux sont allés habiter une autre ville sans intention de revenir — si cette brèche s’y trouve aussi, ils sont tenus de se conduire selon le vœu qu’ils avaient reçu sur eux dans leur première ville ; et s’ils ont transgressé, les voilà transgresseurs |
| כט | « הגה ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשון שלא לישא ב׳ נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב׳ נשים (ב״י בשם תשובת הר״ן סימן נ״ג): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כט) | Glose : c’est pourquoi celui qui est sorti d’un lieu où l’on observe le חרם de Rabbenou Guershom, de ne pas épouser deux femmes, vers un lieu où l’on allège — il lui est interdit d’épouser deux femmes |
| ל | « צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו ואח״כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ל) | Une collectivité qui s’est accordée sur une chose et dont chacun des hommes a juré à son sujet, et qui a voulu ensuite délier — ils n’ont pas de remède tant qu’ils ne se repentent pas tous et qu’ils ne trouvent pas un פתח à leur serment, comme pour les autres serments du monde |
| ל | « ויתירו להם ג׳ אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ל) | et trois hommes qui ne sont pas des gens de cette ville les délieront ; et si leur פתח et leur חרטה sont les mêmes pour tous, ceux qui délient peuvent les délier tous ensemble ; sinon, ils délient chacun selon son פתח et sa חרטה |
| ל | « הגה ועיין לעיל כתבתי דיש מי שאומר דכהאי גוונא מקרי נשבע על דעת רבים (מהרי״ק שורש קפ״ב) מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ״י שאין חביריו מתחרטין (ריב״ש סי׳ תס״ב): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:ל) | Glose : et vois plus haut, où j’ai écrit qu’il en est un qui dit qu’en pareil cas cela s’appelle avoir juré sur l’avis d’un grand nombre ; toutefois certains sont en désaccord et tiennent que chacun d’eux peut se repentir et demander sur son vœu, bien que ses compagnons ne se repentent pas |
| לא | « קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר (תשובת הרא״ש כלל ז׳ סימן ה׳) ( » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לא) | Une communauté qui veut délier un accord pris sous חרם, et où il y a des opposants — on suit la majorité : si la majorité s’accorde à délier, on délie. Celui qui n’a pas consenti à la dissolution, pour lui ce n’est pas délié |
| לא | « ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל) (שם כלל ה׳): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לא) | (et s’ils ont donné pouvoir aux notables de la ville, ceux-ci sont à la place de toute la communauté) |
| לב | « כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים. (אם לא שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם) (ב״י בשם הר״ן): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לב) | Puisqu’on n’a pas pris l’usage de traiter celui qui transgresse l’accord de la communauté selon la loi d’un homme mis au ban, nous avons à dire que c’est sur l’avis de cet usage qu’ils instituent. (À moins qu’ils n’aient stipulé expressément qu’on le traiterait selon la loi d’un homme mis au ban) |
| לג | « הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לג) | Celui qui jure de ne pas entrer dans l’ordonnance de la communauté — c’est un serment vain, et malgré lui l’ordonnance de la communauté prend effet sur lui ; et s’il ne se conduit pas comme eux, il tombe dans le חרם de leur ordonnance |
| לג | « הגה ואפי׳ נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד (מהרי״ק שורש ק״י) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג) | Glose : et même s’il a juré de ne pas révéler une certaine chose, et qu’on a ensuite mis un חרם à ce sujet, il est tenu de dire |
| לג | « ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם (מרדכי ריש פ״ג דשבועות וב״י בשם הרמב״ן) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג) | et nul ne peut dire « je n’ai pas entendu le חרם », car même s’ils ne l’ont pas entendu du tout, le חרם de la collectivité prend malgré tout effet sur tout homme |
| לג | « וצבור שגזרו חרם על כל בני עירם כולם בכלל אפי׳ אותן שאין נותנין מסים (תשובת הרא״ש כלל ו׳ סי׳ כ״ט) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג) | et une collectivité qui a décrété un חרם sur tous les habitants de sa ville — tous y sont compris, même ceux qui ne paient pas d’impôts |
| לג | « ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (מרדכי פ׳ כל הבשר) וע״ל סי׳ של״ד מדין חרמי צבור: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לג) | et il est interdit de transgresser les rigueurs du lieu tant que l’on se trouve dans le territoire de la ville |
| לד | « אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם [מיעוט] אינו מועיל המחאתן: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לד) | Si une partie de la communauté s’oppose à l’accord, puisqu’ils sont [une minorité], leur opposition n’est d’aucun effet |
| לה | « אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לה) | Il est impossible de faire jurer ceux qui naîtront après ce temps ; mais le ban et le חרם prennent effet sur les générations à venir |
| לה | « הגה קהל שגזרו [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל (הרא״ש כלל ה׳) ויש מחמירין (שם כלל ו׳) ועיין לקמן סימן רל״ח סעיף ט״ז: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:לה) | Glose : une communauté qui a décrété [à l’époque où c’était permis par la loi du royaume, et ainsi dans tout ce siman] un חרם sur une certaine chose, et qui, avant d’avoir délié le premier חרם, a décrété et institué une chose contraire au premier חרם — certains disent que le second חרם ne prend pas du tout effet, et certains sont plus rigoureux |
| לו | « מי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו התרה כשאר נדרים: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לו) | Celui qui a voué de monter en Erets Israël a une dissolution comme les autres vœux |
| לז | « הנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אף על פי שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג׳ הדיוטות אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו (ריב״ש ורמב״ן סי׳ רפ״ח ור״ן פרק נערה המאורסה) (ועיין לקמן סי׳ רל״א): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לז) | Celui qui jure sur l’avis de son compagnon de ne pas faire telle chose — bien que son compagnon lui en ait donné l’autorisation, il faut que trois hommes ordinaires le délient, à moins qu’il ne dise que son intention, quand il a juré, était que cet homme pût le délier |
| לח | « נשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כיון שנתן לו אותו פלוני רשות הותר ואינו צריך התרה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לח) | S’il a juré de ne pas faire telle chose sans l’autorisation d’untel — dès lors que cet untel lui a donné l’autorisation, c’est permis, et il n’a pas besoin de dissolution |
| לט | « הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא אם כן התנה שיוכל להאריכו. (וע״ל סוף סימן רל״ב): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לט) | Celui qui a juré de payer son compagnon à tel terme — celui-ci peut le délier sans passer par un sage, en disant « me voici comme si j’avais reçu » ; mais le lui prolonger et qu’il demeure dans son obligation, cela n’est pas en son pouvoir, à moins qu’il n’ait stipulé qu’il pourrait le prolonger |
| מ | « אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם. (וע״ל סי׳ רי״ז): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מ) | Un père qui a fait jurer son fils de ne pouvoir emprunter qu’avec l’autorisation de Chimon et de Levi — il lui est permis d’emprunter avec l’autorisation de l’un d’eux |
| מא | « הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני עובר (לאחר זמן) בכל יום על שבועתו (הואיל והיה מחויב בלא שבועה) (ובסימן [זה] בב״י תמצא מבואר) » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מא) | Celui qui jure de payer son compagnon à tel terme, ou de préparer sa fille aux noces à tel terme — il transgresse (après le terme) chaque jour son serment (puisqu’il y était obligé même sans serment) |
| מא | « אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני (ולא היה מחוייב בדבר בלא שבועה זו) ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר שבועתו ואינו חייב לעשות אותו דבר מכח שבועה ויש מי שחולק ואומר שעדיין הוא חייב לעשותו מכח השבועה (ועיין בחה״מ סי׳ ע״ג): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מא) | mais s’il a juré de faire la chose tel jour (et qu’il n’y était pas obligé sans ce serment) et que le jour est passé, il n’y a plus sur lui d’obligation de serment ; il reçoit les coups pour avoir transgressé son serment, et il n’est pas tenu de faire cette chose en vertu du serment — et il en est un qui conteste et dit qu’il est encore tenu de la faire en vertu du serment |
| מב | « נדר להתענות או לצדקה יש לו התרה על ידי פתח וחרטה והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מב) | S’il a voué de jeûner, ou de donner à la charité, il y a pour lui dissolution par פתח et חרטה — et cela pourvu que la charité ne soit pas parvenue entre les mains du collecteur ; et s’il en a donné une partie, il peut demander sur le reste |
| מג | « נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך (פי׳ המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה כי תרגום ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא מעשיו פטור הלה משבועתו וה״ה אם המירה אחות המשודך: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מג) | S’il a juré de donner sa fille à untel pour femme à tel terme, et que dans l’intervalle le fiancé a corrompu ses actes (explication : ceux qui s’apparient sont appelés משודכים, du sens de « il leur a trouvé le repos », car la traduction araméenne de « et le pays fut tranquille » est ושדיכת ארעא) — celui-là est quitte de son serment ; et il en va de même si la sœur du fiancé a apostasié |
| מג | « הגה וי״א דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לבית דין בעודו בקלקולו ואי אפשר להנשא לו כגון שהמיר דתו אבל אם חזר בתשובה ואח״כ בא הנשבע לבית דין צריך התרה לשבועתו אעפ״י שפטור מן הקנס ששיעבד עצמו אם יעבור מכל מקום צריך התרה לשבועתו (הגהות מרדכי דשבועות דלא כב״י ועיין בתשובת הרב סי׳ ק׳ שאלה י״ד) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מג) | Glose : et certains disent que c’est précisément s’il est resté dans sa corruption, ou s’il est venu au tribunal alors que celui-ci y était encore et qu’elle ne peut pas l’épouser — par exemple s’il a changé de religion ; mais s’il a fait retour et qu’ensuite celui qui a juré est venu au tribunal, il lui faut une dissolution de son serment, bien qu’il soit quitte de l’amende par laquelle il s’était engagé s’il transgressait : en tout état de cause il lui faut une dissolution de son serment |
| מג | « אבל אם בא לבית דין בעודו בקלקולו אפי׳ התרה לא צריך דהא אי אפשר שתנשא למומר ומאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אחר כך וכן נראה לי עיקר (שם): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מג) | mais s’il est venu au tribunal alors que l’autre était encore dans sa corruption, il n’a même pas besoin de dissolution — car il est impossible qu’elle épouse un apostat ; et puisque ce fut permis à ce moment-là, ce fut permis pour toujours, même s’il fait ensuite retour ; et ainsi me paraît-il le principal |
| מד | « שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שתי שנים והאחד מתעכב חבירו פטור (ועיין לקמן סוף סימן רל״ו): » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מד) | Deux qui ont voué d’aller ensemble en Erets Israël dans les deux ans, et l’un d’eux tarde — son compagnon est quitte |
| מה | « המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מה) | Celui qui se met lui-même au ban dans le monde à venir s’il fait telle chose — il en est un qui dit qu’il y a pour lui dissolution, et il en est un qui dit qu’il n’y a pas pour lui de dissolution ; c’est pourquoi il faut se garder de se mettre soi-même au ban dans le monde à venir pour quoi que ce soit |
| מה | « הגה ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים (מהר״ם מפדואה סי׳ י׳) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה) | Glose : et s’il a déjà voué ainsi, on ne le délie que là où il y a une mitsva, selon la loi d’un vœu voué sur l’avis d’un grand nombre |
| מה | « וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב״ז סימן רע״ז ותשובת מהרי״ל סי׳ רי״ג) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה) | et de même un vœu qu’il a voué à l’heure de la détresse — on ne le délie que pour le besoin d’une mitsva ou pour un grand besoin, comme un vœu sur l’avis d’un grand nombre |
| מה | « ומיהו אם התירו בדיעבד מותר (ד״ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים: » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה) | toutefois si on l’a délié après coup, c’est permis — comme cela a été expliqué pour le vœu qui est sur l’avis d’un grand nombre |
| מו | « מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מו) | On délie plusieurs vœux pour un seul homme, même par une seule dissolution, et pour plusieurs hommes par une seule dissolution ; et cela vaut pour un seul homme — une seule dissolution suffit dans le cas de vœux différents ; mais celui qui a juré sur une même chose deux ou trois fois a besoin d’une dissolution pour chacune |
| מז | « אם צוה השר שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן ואם החרימו שיהא מבוטל ואח״כ החרימו הקהל שלא בהסכמת ראובן חל החרם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מז) | Si le seigneur a ordonné qu’on ne prononce aucun חרם sinon avec l’accord de Reouven, et que s’ils le prononçaient il serait annulé, et qu’ensuite la communauté a prononcé un חרם sans l’accord de Reouven — le חרם prend effet |
| מז | « הגה ואם צריכין לעבור מכח גזירת השר אין איסור בדבר ומ״מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת השר ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם ולבקש לבטל הציווי (ב״י בשם ריב״ש) (וע״ל סוף סימן של״ד): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מז) | Glose : et s’ils ont besoin de transgresser en raison du décret du seigneur, il n’y a pas d’interdit en la chose ; et néanmoins le חרם reste en vigueur pour quand le décret du seigneur sera passé, et ils doivent s’efforcer de toutes leurs forces et demander que l’ordre soit annulé |
| מח | « הנשבע לפרוע לחבירו מנה בר״ח אדר חייב לפרוע ביום ראש החודש הראשון: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מח) | Celui qui a juré de payer à son compagnon une mané à Roch Hodech Adar est tenu de payer au jour du premier Roch Hodech |
| מט | « קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו מחצה לזה ומחצה לזה: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מט) | Une communauté qui a prononcé un חרם pour qu’elle paie ses dettes et bâtisse une synagogue avec l’argent qu’elle percevrait de l’intérêt que les non-Juifs leur rendraient, et maintenant qu’ils ont perçu l’intérêt des non-Juifs, il n’y a pas de quoi payer leurs dettes — ils en donneront moitié pour ceci et moitié pour cela |
| נ | « לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:נ) | Un terme douteux dans un accord pris sous חרם est jugé d’après ce que dira la majorité de la communauté sur ce qu’était leur intention à l’heure du חרם |
| נ | « הגה וכן בשאר דברים שהצבור מחולקים בו בענין תקנתם וחרם שלהם ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון ההסכמה והתקנה (ב״י בשם הריב״ש בח״מ סימן ט״ו בשם תשו׳ רשב״א) » (רמ״א יו״ד רכ״ח:נ) | Glose : et de même pour les autres matières sur lesquelles la collectivité est divisée quant à son ordonnance et à son חרם. Et s’ils ont stipulé que tout terme douteux serait jugé par untel, celui-ci ne pourra pas juger selon l’appréciation qu’il s’en fait, mais selon ce qui lui paraît du texte de l’accord et de l’ordonnance |
| נ | « קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמוד בם אין צריכין לקיימם. (פסקי מהרא״י סי׳ רצ״ב): » (רמ״א יו״ד רכ״ח:נ) | une communauté qui a décrété des חרמות que la collectivité ne peut pas tenir — ils n’ont pas à les observer |
| נא | « היתר שנעשה באונס אינו כלום: » (שו״ע יו״ד רכ״ח:נא) | Une dissolution qui a été faite sous contrainte n’est rien |
Cinq situations que le siman règle expressément. Elles sont données pour montrer où lire, non pour tenir lieu de réponse : aucune de ces cinq ne se tranche sans un Rav, et chacune dépend de détails que seul l’examen du cas fait apparaître.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רכ״ח · ♥ Soutenir