✦ ❖ ✦
DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

Siman 229 — four questions on partial release and the order of releases (יורה דעה רכ״ט)

יורה דעה · סימן רכ״ט
דין נדר שהותר מקצתו או מי שנדר על דבר א׳ שני פעמים
נדר שהותר מקצתו · פתח וחרטה · התפסה ותוך כדי דיבור · סדר ההתרות · הנודר שני פעמים
🔥 Lamdan level · תלמידי חכמים
✦ ❖ ✦
Four questions only — and none of them is filler

Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ט (9 seifim)
With the apparatus: ש״ך (י״ט) · ט״ז (י״ז) · באר היטב (י״ג) · פתחי תשובה (ו׳) · נקודות הכסף (ד׳)
Foundations: נדרים כ״ה ע״ב · נדרים ס״ו ע״א · נדרים י״ז ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרקים ג׳-ד׳ · רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ · טור ובית יוסף יורה דעה רכ״ט

Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

What we shall ask of the text

  1. Why the part carries the whole — and why seif 2 is an exception
  2. The Taz / Shakh split over “שיחליף דבריו”, and the Nekudot HaKesef’s ruling
  3. The central maḥloket: may the second oath be released before the first?
  4. The bolts of seifim 4 to 7, seif 8 as counter-test, and what each of them leaves standing

1. Why the part carries the whole

The rule looks excessive so long as one pictures release as a lifting of a prohibition. It becomes obvious the moment one grasps it as a retroactive finding. The Taz says it in one line:
« דמעיקרא לא נדר אלא על דעת שיתקיים כולו » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק א)
The ḥakira. Is a vow an act that creates a prohibition, which is then lifted piece by piece? Or a declaration whose validity depends on an implicit condition — that everything turn out as the vower pictured it? On the first view, releasing one part says nothing about the others. On the second, the condition is single: it falls, and everything falls with it.
The second is the siman’s view, and the Rambam states it in the same words as the Shulḥan Arukh:
« הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ עַל אֶחָד מֵהֶם וְהִתִּירוֹ הֻתְּרוּ כֻּלָּם. שֶׁהַנֵּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ הֻתַּר כֻּלּו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י״א)
And here is the difficulty. If that is the reason, seif 2 should follow suit: ten men imposed a ḥerem, one of them releases, and one would expect everything to fall. Yet seif 2 says exactly the opposite.
« אם החרימו או נידו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ב)
The answer is given by the Shakh and the Taz in the same terms, which is rare enough to note:
« שאין החרם והפרת בעל עוקרים מעיקרו אלא מכאן ולהבא » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ט)
« דבהיתר זה וכן הפרת הבעל לא אמרינן דנעקר מעיקרא אלא מכאן ולהבא » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ו)
So the criterion is clear, and it holds for the whole siman: the rule “a part carries the whole” applies only to undoings that uproot from the origin. A ḥerem and a husband’s הפרה work going forward; they say nothing about what has been. So nothing collapses.
And that same criterion explains the maḥloket of seif 1. A פתח uproots from the origin — it exhibits an initial error. חרטה is a present change of mind. The Taz sets out both sides:
« לפי שע״י פתח דומה קצת לנדר בטעות וכיון שיש קצת טעות בנדר הותר » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« משא״כ ע״י חרטה שאין שם טעות מעיקרא אלא שנהפכה דעתו עתה » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« וי״א בתרא ס״ל אפילו על ידי חרטה מהני דהא החכם עוקר הנדר מעיקרא » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
The second י״א turns the argument round: what triggered the release does not matter, since the sage always uproots from the origin. The Shakh at ס״ק ח gives the same reason as the Taz for the first view. The question is not theoretical: our releases today are by חרטה.

2. “שיחליף דבריו” — a split the Ba’er Hetev makes legible

The Taz imports here a rule from siman 232, and it changes everything:
« ובסי׳ רל״ב ס״ח יתבאר דלא אמרינן הותר כולו כשהותר מקצתו אא״כ משנה דבריו ממה שאמר תחילה וכן הדין כאן בכל מקום דאמרינן הותר כולו » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ה)
At siman 232:8, “the part carries the whole” holds only if the vower changes his words — reformulates differently from the outset. The Taz wants that condition to hold everywhere. And he adds, against the Baḥ, a sentence that lands like a blow:
« ותמוהין דברי מו״ח ז״ל שפסק להקל כאן » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ה)
The Shakh answers with a distinction, not with authority. He does not say the Taz misread siman 232: he says the two cases are not the same:
« משמע דהכא אין צריך שיחליף דבריו כדלקמן סי׳ רל״ב סעיף ח » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« דהכא כיון שאינו טעות בעיקר הנדר אלא ניתר ע״י התרה בכל ענין הותרו כולן » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
« מיהו נראה מהטור דיש לחלק בין נדר שהותר מעצמו לנדר שהתיר החכם » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק ד)
The distinction, plainly stated. At siman 232 the vow releases of itself, because it rested on an error: there, reformulating proves that the vower did have in mind what he was excluding. Here the vow is released by the sage, who uproots it in any case: nothing to prove, so nothing to reformulate.
The Nekudot HaKesef rule, and harshly. They do not argue with the Taz’s stringency: they charge him with having missed a text.
« ז״א כמ״ש ס״ק ד׳ גם מ״ש גם בד״מ פסק כמ״ש ליתא ואישתמיטתיה דברי ד״מ שבסימן רל״ב » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
The Ba’er Hetev at ס״ק ג makes the whole split legible at a glance, and that is its value: the Taz on one side, the Baḥ and the Shakh on the other.
« והש״ך מסכים עם הב״ח וכתב שכ״כ בד״מ סי׳ רל״ב דהכא שאני כיון שאינו טעות מעיקר הנדר אלא ניתר ע״י התרה בכל ענין הותרו כולן וא״צ שיחליף דבריו » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ג)

3. May the second oath be released before the first?

This is the siman’s central discussion, and almost all of it sits in one ס״ק — the Taz at ס״ק י, nearly three thousand characters. The starting point is the closing clause of seif 3:
« אסר עליו ככר ב׳ פעמים או שנשבע עליו ב׳ פעמים אף על פי שנשאל עליו והתירו לו אסור עד שישאל עליו ויתירו לו פעם שנית » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג)
If the second prohibition has not taken effect — an oath does not take effect upon an oath — what is being released when it is released? The Taz shows that the Rosh and the Tur hold it cannot be:
« מדכתב שלא חלה השניה משמע שאין בידו להתיר השניה קודם היתר הראשונה כיון שעדיין לא חלה » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
But the Rambam, in the הלכות שבועות, lists cases where one asks about the second, the third, or the second alone — which presupposes that one can:
« משמע שיכול להתיר השנייה או השלישית אפי׳ קודם שהתיר הראשונה » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
And the Maharlbaḥ draws from it a second leniency, far broader:
« הוא הדין בנשבע על דבר אחד הרבה פעמים סגי בהיתר א׳ לכולם » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
The Taz refuses both, and his two refusals do not carry the same force. Against the second he gives a reason of substance:
« דכשזה נופל זה קם ע״כ לא שייך נפילה אחת לתרוייהו וזה דבר שהשכל מחייבו » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
The argument is fine: releasing the first oath is what makes the second take effect; so one cannot, in a single utterance, bring down the first and abolish the second, for the same act would raise it and overturn it. Against the first leniency the Taz is more cautious — he invokes the gravity of the matter:
« נראה דאין לסמוך להקל בשל תורה כיון שהרא״ש והטור משמע דלא סבירא להו כן » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י)
The Shakh takes the other side, resting on siman 228:46:
« פירוש שאין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בבת אחת סגי בהיתר אחד כדלעיל סימן רכ״ח סמ״ו » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ג)
But read the seif he invokes: for this very case it says exactly the opposite.
« מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מו)
The Shakh knows it and owns it: at siman 228 he holds the Maharlbaḥ’s view to be the essential one, against the Meḥabber’s plain words — and then takes back with one hand what he has just given with the other.
« וכן נראה עיקר אלא שיש להחמיר לכתחלה כיון דאפשר » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ק״י)
« דאע״ג דאין שבועה חלה על שבועה כדלקמן סי׳ רל״ט סי״ג מ״מ כשהותרה הראשונה חלה השניה למפרע » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ד)
And the Nekudot HaKesef arbitrate — in two moves that must not be separated. First they defend the Maharlbaḥ:
« וגם דברי מהר״ל ן׳ חביב נראין נכונים דכיון דהשבועות הן בעולם יכול להתירם בבת אחת » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
Then they conclude against their own demonstration:
« ומכל מקום יש להחמיר בדבר וכמ״ש בש״ך סימן רכ״ח ס״ק ק״י » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
This is a textbook case of how halakha is decided. The reasoning runs one way, the practice another, and the author gives both without confusing them. The Ba’er Hetev at ס״ק ז reports the Taz’s position with the same restraint: מילתא בטעמא, “a matter grounded in reason”.
« אבל הט״ז כתב שבשבועה א״י להתיר בב״א אפי׳ להתיר השניה קודם הראשונה אין להקל ע״ש מילתא בטעמא » (באר היטב יו״ד רכ״ט ס״ק ז)
And practice does not follow the reasoning. The release of them all at once, which the Shakh allows at ס״ק י״ג, the Taz refuses on the sevara just read, and the Shakh himself says to refrain from it a priori wherever the other way remains open. Two separate releases therefore remain the safe course — the first vow, then the second once it has taken effect — and the choice of a side belongs to the Rav, not to this page.

4. The bolts

Seifim 4 to 7 tell of one figure in successive disguises: the man who wants to make himself unreleasable. Arrange them by what he acts upon, and the siman falls into order.
Bolt 1 — seif 4: he swears not to ask. Result: it works, but it creates a second vow, which is released first. The Taz at ס״ק י״א explains why “בלא התרה” suffices to create one.
« שדבר זה הוה כשבועה בפני עצמה כ״כ ב״י בשם רשב״א והרא״ש » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י״א)
Bolt 2 — seif 5: he makes the vow grow back at every release. Result: one releases as many times as needed. The Shakh at ס״ק י״ז gives the reason in the Ran’s name.
« שאע״פ שלשון וכן לעולם כולל לאין תכלית אי אפשר שיתרבה הנדר מטעם זה » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ז)
Bolt 3 — seif 6: he names two unreachable releasers. Result: one releases the naming, then the vow. And the Taz at ס״ק ט״ו adds the limit that counts:
« פירוש דוקא שנים אבל אם הזכיר ג׳ הוה על דעת רבים ודינו מבואר בסימן רכ״ח סעיף כ״א » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ו)
Bolt 4 — seif 7: he decrees that the vow will never be released. Result: nothing. דברים בעלמא.
« אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ז)
And here the Taz raises the question that opens the whole debate:
« ותמיה לי מה בין זה לאומר בלא התרה דסעיף ד » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ז)
In other words: at seif 4 he says “without release” and that creates a second vow; at seif 7 he says “never to be released” and that creates nothing. Where is the difference? The Taz finds no answer that satisfies him, and concludes with practice:
« ולענין מעשה נ״ל דאף כאן יעשה ב׳ היתרים אחד על מה שאמר שלא יהיה ניתר לעולם וא׳ על עיקר השבועה » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק ט״ז)
The Nekudot HaKesef answer, and their answer is sharp:
« לק״מ דבסעיף ד׳ מיירי שכלל כן בשבועתו כלומר שהשבועה היתה ג״כ ע״ז שלא יהא לו התרה אבל הכא אמר כן בשעת שבועתו ולא כלל בשבועתו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
The distinction, in one sentence. At seif 4 the clause is inside the oath — he swore, among other things, that he would not be released. At seif 7 it stands beside it: he swore about a thing, and further declared that this oath would be unreleasable. An oath is released; a declaration about an oath is not an oath. The seif says so itself:
« כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו דאם כן מתירין תחילה הב׳ ואחר כך הראשונה כאמור » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ז)
« כלומר כשכלל בשבועתו כן מתירין תחלה הב׳ כו » (ש״ך יו״ד רכ״ט ס״ק י״ח)
And seif 8 is the counter-example that verifies the rule. One more word — היתר — and the regime of seif 4 returns, because that word is the language of an oath. The Taz wonders at it from siman 228:25:
« ותימה לי הא איתא בסי׳ רכ״ח סעיף כ״ה אפילו הזכירו בפירוש שבועה עם החרם » (ט״ז יו״ד רכ״ט ס״ק י״ז)
And the Nekudot HaKesef, a fourth and last time, answer him:
« לא דק אלא רצה לומר שהחרם צריך התרה שלשון היתר שייך בחרם ואם כן הרי קבל עליו שלא יתיר חרמו וצריך התרה לזה מתחילה » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ט)
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן רכ״ט · Level 2 — Lamdan · דין נדר שהותר מקצתו או מי שנדר על דבר א׳ שני פעמים
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ט · ♥ Support

📖Join the khavroutha