Siman 231 — halakha lema’asseh: what can be undone, and by whom (יורה דעה רל״א)
יורה דעה · סימן רל״א
הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים
התרה על פי מומחה או ג׳ הדיוטות · ביטול הנדר · תולה נדרו בדעת אחרים · נדר לזמן
⚖️ Halakha lema’asseh level · פסק
✦ ❖ ✦
What can be undone, what cannot, and what is not settled by reasoning alone
Subject: שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״א (1 seif) With the apparatus: ש״ך (ב) · ט״ז (ג) · באר היטב (ב) Foundations: רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ · טור ובית יוסף יורה דעה רל״א · רא״ש כלל י׳ · ריב״ש · שו״ע יו״ד רכ״ח:י״ז, ל״ז, ל״ח
Written by: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
What this page covers
What the siman settles, and what it leaves open
The self-annulment clause: what it produces
A third party’s refusal: what it produces, and on what condition
The vow for a term
A third party’s confirmation, and what can no longer be undone
Four situations, and the question to ask in each
This level sets out the halakha as the Shakh, the Taz and the Ba’er Hetev give it on this siman. It does not replace a Rav. A note on the compartment: the Admur HaZaken wrote no Shulḥan Arukh on Yoreh De’ah. This level is therefore a level of psak, not a “Daat HaRav”; not one of its lines rests on a text that does not exist.
1. What the siman settles, and what it leaves open
Settled: there are only two ways of release, and no clause creates a third. Also settled: a vow for a term needs nothing. Left to judgement: whether, in a given case, the third party reacted “immediately”, and whether he had the power to do so at all.
« אין הנדר והשבועה ניתרים אלא על פי מומחה או בג׳ הדיוטות » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
« דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא על ידי מומחה או ג׳ הדיוטות » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
2. The self-annulment clause
« שאפילו פירש והתנה בשעת הנדר או השבועה אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
« או שתלה (באחר) שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
The foundation, which the Rambam gives in six words:
« וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַתִּיר שְׁבוּעַת עַצְמו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ג׳)
A practical consequence, and an everyday one. Someone who wishes to take on a practice for a time must not say “and I shall be able to release myself whenever I wish”: that clause produces nothing, and he will be left with the whole vow on his hands. He should say for such a time — the limit inside the vow works, the limit upon the vow does not. And better still: let him take it on בלי נדר.
3. A third party’s refusal
« אבל אם לא קיימו ומיד ששמעו אמר שלא יהיה נדר הנדר בטל » (רמ״א יו״ד רל״א:א)
« וכ״ש אם התנה בפירוש שחבירו יוכל לבטלו דיוכל חבירו לבטל כל זמן שלא חל הנדר » (רמ״א יו״ד רל״א:א)
The Shakh specifies the reach of the power and, what matters most, the form it may take:
« אבל אם נדר על תנאי שיסכים חבירו או על תנאי שלא יבטלנו יכול חבירו לבטלו בכל לשון כמו שכתבתי בסימן רכ״ח ס״ק צ״ח עיין שם » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק א)
The Taz sets the time condition, and it is strict:
« פירוש תיכף שישמע יוכל לבטלו אבל לא אחר כך » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג)
And the Taz also sets a substantive condition, which siman 228:37 confirms:
« וצריך לומר דגם הכא מיירי שאומר שהיתה דעתו תחלה לכך » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ב)
« אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לז)
But the Shakh answers the same תמיה differently, and his answer requires no declaration of intent: two mechanisms, in which the vow has simply not yet taken effect.
« דיכול חבירו לבטל הנדר כל זמן שלא חל דהיינו מיד בשעת הנדר הוא מבטלו » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב)
« או שהתנה שהנדר לא יהא נדר עד שישמענו חבירו ולא יתירו » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב)
What to retain in practice. A vow made “on the consent of” someone is not automatically revocable by that person, and in any case the third party must exercise it immediately — that is the Taz’s condition of time at ס״ק ג, and no one contests it. The condition of substance, however, is open: for the Taz at ס״ק ב the vower must have said that such was his intention from the outset; for the Shakh at ס״ק ב it is enough that the vow has not yet taken effect — either because it is annulled in that very instant, or because it was framed so as to take effect only once heard. On the other hand, the form of words does not matter: the Shakh says expressly “בכל לשון”. Which of the two readings applies to a real case is not an act of reading: it is a judgement, and it belongs to a Rav. This page does not settle between the Taz and the Shakh.
4. The vow for a term
« ומיהו אם נדר לזמן אין צריך התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
Nothing to do at the term. No three men, no formula, no procedure. This clause opens no question — and that is why it is the right advice to give. One caution, however: the term must actually have been uttered at the moment of the vow. A term one recalls having had “in mind” is not an uttered term, and there the question returns to the Rav.
5. A third party’s confirmation, and what can no longer be undone
« ואפילו אם תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
« פירוש אותו פלוני שתלה בדעתו הסכים שיהיה נדר ואחר כך נתחרט והלך לחכם והתיר לו הסכמתו בזה לא בטל הנדר » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק א)
The case is commoner than it looks. Two people agree that one’s undertaking will hold if the other approves it. The other approves. Then, later, he changes his mind and has his approval released. The seif says that avails nothing: what he released was his own act, and the vow took effect at the moment of approval. To undo it, a proper release of the vow itself is required.
6. Four situations
“I took a practice upon myself, reserving the right to end it whenever I wish.” The reservation produced nothing. If the undertaking was framed as a vow, a proper release is required. Ask a Rav whether what you said constitutes a vow: that is the first question, and not the easiest.
“I vowed on condition that my spouse agreed, and he refused on the spot.” Very probably the vow never took effect, and his words hardly matter. But “on the spot” is counted in moments, not in days. A question of fact, to be brought to a Rav.
“I vowed for thirty days.” At the term there is nothing to do. This is the simple case, and the one to learn to produce.
“My wife and I undertook to one another by a תקיעת כף.” The Taz treats exactly this case in the second paragraph of his ס״ק ג, and his conclusion is twofold: he proves that nothing took effect, and he nevertheless says to perform a release — “ ומעתה גם נדרה אינוחל כי לא נדרה אלא על דעת אם הוא יקיים נדרו ותקיעת כף יש לו התרה ולרווחא דמילתא יתירו לה ” (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג). An undertaking between spouses is never dismantled by reasoning alone. Bring it to a Rav, with the exact words that were spoken.
What this level does not say. It does not say how the release is performed — that is at siman 228, especially at seifim 37 and 38, which are the counterpart of ours. It does not say whether one should ask for a release — that is at siman 230. And it does not say what becomes of a vow released in part — that is at siman 229.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רל״א · Level 4 — Halakha lema’asseh · הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים daattorah.com