סימן רל״א — הלכה למעשה: מה נפרק, ועל ידי מי (יורה דעה רל״א)
יורה דעה · סימן רל״א
הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים
התרה על פי מומחה או ג׳ הדיוטות · ביטול הנדר · תולה נדרו בדעת אחרים · נדר לזמן
⚖️ רמת הלכה למעשה · פסק
✦ ❖ ✦
מה נפרק, מה אינו נפרק, ומה שאינו מוכרע בסברה לבדה
הנושא: שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״א (סעיף אחד) עם נושאי הכלים: ש״ך (ב) · ט״ז (ג) · באר היטב (ב) יסודות: רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ · טור ובית יוסף יורה דעה רל״א · רא״ש כלל י׳ · ריב״ש · שו״ע יו״ד רכ״ח:י״ז, ל״ז, ל״ח
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
מה נידון בדף זה
מה הסימן פוסק ומה הוא מותיר פתוח
תנאי הביטול העצמי: מה הוא מוליד
סירובו של שלישי: מה הוא מוליד, ובאיזה תנאי
נדר לזמן
קיומו של שלישי, ומה שאין עוד לפרק
ארבעה מצבים, והשאלה שיש לשאול בכל אחד
רמה זו מציגה את ההלכה כפי שנותנים אותה הש״ך, הט״ז והבאר היטב בסימן זה. ואינה באה במקום רב. והערת מחלקה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה. ולפיכך רמה זו רמת פסק היא ולא ״דעת הרב״; ואין בה שורה הנסמכת על ספר שאינו.
1. מה הסימן פוסק ומה הוא מותיר פתוח
פסוק: אין אלא שתי דרכי התרה, ואין תנאי בורא שלישית. ופסוק אף זה: נדר לזמן אינו צריך כלום. ומסור לשיקול: לדעת אם בנידון פלוני הגיב השלישי ״מיד״, ואם היה בידו כוח לכך.
« אין הנדר והשבועה ניתרים אלא על פי מומחה או בג׳ הדיוטות » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
« דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא על ידי מומחה או ג׳ הדיוטות » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
2. תנאי הביטול העצמי
« שאפילו פירש והתנה בשעת הנדר או השבועה אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
« או שתלה (באחר) שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
והיסוד, שהרמב״ם נותנו בשש תיבות:
« וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַתִּיר שְׁבוּעַת עַצְמו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה ג׳)
ונפקא מינה למעשה, והיא של כל יום. הרוצה לקבל עליו הנהגה לזמן, לא יאמר ״ואוכל להתיר לעצמי אימתי שארצה״: תנאי זה אינו מוליד כלום, ונמצא הנדר כולו על צווארו. אלא יאמר לזמן פלוני — שהגבול שבתוך הנדר מועיל, והגבול שעל הנדר אינו מועיל. וטוב מזה: שיקבל עליו בלי נדר.
3. סירובו של שלישי
« אבל אם לא קיימו ומיד ששמעו אמר שלא יהיה נדר הנדר בטל » (רמ״א יו״ד רל״א:א)
« וכ״ש אם התנה בפירוש שחבירו יוכל לבטלו דיוכל חבירו לבטל כל זמן שלא חל הנדר » (רמ״א יו״ד רל״א:א)
הש״ך מדייק את היקף הכוח, ומה שחשוב מכול — את הצורה שהוא נעשה בה:
« אבל אם נדר על תנאי שיסכים חבירו או על תנאי שלא יבטלנו יכול חבירו לבטלו בכל לשון כמו שכתבתי בסימן רכ״ח ס״ק צ״ח עיין שם » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק א)
הט״ז מעמיד את תנאי הזמן, והוא מדוקדק:
« פירוש תיכף שישמע יוכל לבטלו אבל לא אחר כך » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג)
ומעמיד הט״ז אף תנאי שבגוף הדבר, וסימן רכ״ח סעיף ל״ז מאשרו:
« וצריך לומר דגם הכא מיירי שאומר שהיתה דעתו תחלה לכך » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ב)
« אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:לז)
אלא שהש״ך משיב על אותה תמיה בדרך אחרת, ותשובתו אינה טעונה שום גילוי דעת: שני מנגנונים, שבהם הנדר עדיין לא חל כלל.
« דיכול חבירו לבטל הנדר כל זמן שלא חל דהיינו מיד בשעת הנדר הוא מבטלו » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב)
« או שהתנה שהנדר לא יהא נדר עד שישמענו חבירו ולא יתירו » (ש״ך יו״ד רל״א ס״ק ב)
ומה שיש לזכור למעשה. נדר ״על דעת״ פלוני אינו נתון מאליו לביטולו של אותו פלוני, ובכל ענין צריך השלישי להשתמש בכוחו מיד — זה תנאי הזמן של הט״ז ס״ק ג, ואין עליו חולק. אבל תנאי הגוף עומד בפלוגתא: לט״ז ס״ק ב צריך שיאמר הנודר שכך היתה דעתו מתחילה; ולש״ך ס״ק ב די בכך שלא חל הנדר עדיין — או שמבטלו בשעתו ממש, או שנוסח כך שלא יחול עד שישמענו חבירו. אבל צורת הדיבור אינה מעכבת: הש״ך אומר בפירוש ״בכל לשון״. ואיזו משתי הקריאות נוהגת במעשה שהיה — אין זו פעולת קריאה אלא שיקול דעת, והוא של רב. ואין דף זה מכריע בין הט״ז לש״ך.
4. נדר לזמן
« ומיהו אם נדר לזמן אין צריך התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
אין מה לעשות בהגיע הזמן. לא שלושה, ולא נוסח, ולא פנייה. פסקה זו אינה פותחת שאלה — ולפיכך היא העצה הטובה. ואולם היזהר: צריך שהזמן ייאמר בפועל בשעת הנדר. זמן שאדם זוכר שהיה ״בדעתו״ אינו זמן שנאמר, וכאן חוזרת השאלה לרב.
5. קיומו של שלישי, ומה שאין עוד לפרק
« ואפילו אם תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל » (שו״ע יו״ד רל״א:א)
« פירוש אותו פלוני שתלה בדעתו הסכים שיהיה נדר ואחר כך נתחרט והלך לחכם והתיר לו הסכמתו בזה לא בטל הנדר » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק א)
והמקרה שכיח יותר מכפי שנדמה. שניים מסכימים שהתחייבותו של האחד תעמוד אם יאשרנה השני. והשני מאשר. ולאחר זמן הוא מתחרט והולך להתיר את אישורו. ואומר הסעיף שאין בזה כלום: מה שהתיר הוא את מעשהו שלו, והנדר כבר חל בשעת האישור. ולפרקו צריך התרה כהלכתה בנדר עצמו.
6. ארבעה מצבים
״קיבלתי עליי הנהגה ושמרתי לעצמי לחדול אימתי שארצה.״ השמירה לא הולידה כלום. ואם נוסחה הקבלה כנדר, צריך התרה כהלכתה. שאל רב אם מה שאמרת נדר הוא: זו השאלה הראשונה, ואינה הקלה שבהן.
״נדרתי על תנאי שבן זוגי יסכים, וסירב על אתר.״ קרוב מאוד שלא חל הנדר, ולשונו אינה מעכבת. אבל ״על אתר״ נמדד ברגעים, לא בימים. שאלת מציאות, והבא אותה לרב.
״נדרתי לשלושים יום.״ בהגיע הזמן אין מה לעשות. זה המקרה הפשוט, וזה שיש ללמוד לייצר.
״אשתי ואני התחייבנו זה לזה בתקיעת כף.״ הט״ז דן בדיוק במקרה זה בפסקה השנייה של ס״ק ג, ומסקנתו כפולה: הוא מוכיח שלא חל כלום, ואומר אף על פי כן לעשות התרה « ומעתה גם נדרה אינוחל כי לא נדרה אלא על דעת אם הוא יקיים נדרו ותקיעת כף יש לו התרה ולרווחא דמילתא יתירו לה » (ט״ז יו״ד רל״א ס״ק ג). התחייבות שבין בני זוג אינה מתפרקת בסברה לבדה. הבא אותה לרב, עם הלשון המדויקת שנאמרה.
ומה שאין רמה זו אומרת. אין היא אומרת כיצד נעשית ההתרה — זה בסימן רכ״ח · 228, ובפרט בסעיפים ל״ז ול״ח שהם כנגד סימננו. אין היא אומרת אם ראוי לבקש התרה — זה בסימן ר״ל · 230. ואין היא אומרת מה דינו של נדר שהותר מקצתו — זה בסימן רכ״ט · 229.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רל״א · רמה ד׳ — הלכה למעשה · הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים daattorah.com