שלוש פעמים כתבה התורה "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג יט; שמות לד כו; דברים יד כא). ודרשו חז״ל בחולין (קט״ו:) שאין מקרא בא ללמד על עצמו אלא להוסיף, ולכן אחד לְאִסּוּר בִּשּׁוּל, אחד לְאִסּוּר אֲכִילָה, ואחד לְאִסּוּר הֲנָאָה — שלושתם מן התורה. וכך פתח המחבר את הסימן.
הערה יסודית : הלשון "לא תבשל" הוא לשון בישול, ובכל זאת דרשו ממנו גם אכילה. לשון המחבר: "והוציא אכילה בלשון בישול". מכאן יסוד כל הסימן — שעצם זה שהתורה ביטאה את איסור האכילה בלשון בישול מלמד שכל גדרי האיסור מן התורה כפופים לְ"דרך בישול".
שלושת האיסורים — היקפם
הפתחי תשובה (ס״ק א) מביא בשם הרמב״ם (סוף פי״ד מהלכות מאכלות אסורות, הובא בפר״מ בפתיחה):
שבשר בחלב — אף שלא כדרך אכילה והנאה אסור ולוקה עליו, מה שאין כן בשאר איסורים (חוץ מכלאי הכרם). מכאן חומרה מיוחדת בבשר בחלב.
הפתחי תשובה (ס״ק ב, על "לאיסור הנאה"):
האם לוקין על ההנאה? דעת הרמב״ם — אינו לוקה, ושאר פוסקים סוברים שלוקה. ומוסיף שם בשם הפרי מגדים (בפתיחה) שנסתפק אם חצי שיעור (חצי כזית) אסור בבישול ובהנאה מן התורה: שבאכילה קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, אבל בבישול והנאה — צ״ע. ובשר בחלב הנאסר בהנאה — קוברין אותו, ואם שרפו, גם אפרו אסור בהנאה מן התורה.
שלושת המקראות נדרשים: מקרא ראשון אוסר את עצם מעשה הַבִּישּׁוּל (אף שלא יאכל). מקרא שני — אוסר את הַאֲכִילָה, ובחר הכתוב ללמדה דווקא בלשון בישול. מקרא שלישי — אוסר את הַהֲנָאָה.
החקירה : מה תפקיד לשון "בישול" בכל אחד מהמקראות ?
(א) המקרא של בישול — לשונו כפשוטו: מעשה הבישול עצמו אסור.
(ב) המקרא של אכילה — לשון בישול בא לצמצם: רק מה שנעשה דרך בישול אסור באכילה מן התורה.
(ג) המקרא של הנאה — תלוי במה שנאסר בתורה (ראה סעיף 7 להלן).
היסוד החקירתי :
מדוע התורה דווקא "הוציאה אכילה בלשון בישול" ?
• לפי המחבר — כדי ללמד שאיסור האכילה דאורייתא מצומצם לְדרך בישול בלבד.
• ומה שאסור באכילה דרך מליחה, כבוש או עישון — דרבנן ("אבל מדרבנן אסור בכל עניין").
הש״ך (ס״ק א) על "שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול כו'":
"כלומר אבל לא על ידי כבוש ומליחה שאינו דרך בישול."
הש״ך מגדיר את גבול "דרך בישול" בשלילה: כבוש (השריה ממושכת) ומליחה אינם בכלל בישול, ולכן בשר בחלב שנאסר בדרך זו — דרבנן בלבד. וכן בלשון המחבר עצמו בסעיף ו': "המעושן והמבושל בחמי טבריה אין לוקין עליו" — כי חמי טבריה אינם תולדת האור, ועישון אינו דרך בישול.
הרחבת הגדר אצל הפתחי תשובה
הפתחי תשובה (ס״ק ג, על "דרך בישול") :
מביא שהפרי חדש סובר שגם טיגון בכלל בישול, אך המנחת יעקב (סל״מ כלל פ״ה) ומהר״ם שיף צידדו להקל שטיגון אינו בכלל בישול ואינו אסור בהנאה. ובמקום הפסד יש להקל (פמ״ג). ועוד מביא שם בשם הרש״ל: חם בחם בלא רוטב — אינו דרך בישול ומותר בהנאה.
קושיא : אם טיגון ספק אם הוא דרך בישול, מה הדין למעשה ?
הפתחי תשובה מביא בשם החתם סופר (סי' צ״ז): גם באלו שאינם אסורים אלא מדרבנן ומותרים בהנאה — צריך ליתנם לגוי כך ולא לבשל מתחילה, שאם כן עובר על הבישול ואסור בהנאה מן התורה; "דאף דהחתיכה בלעה שלא כדרך בישול, מכל מקום הרי אחר כך נתבשל הבשר עם החלב הבלוע בו". וכן בנודע ביהודה (חיו״ד סי' כ״ו). כלומר: אף מאכל שנבלע בו האיסור שלא בדרך בישול — חוזר ונאסר מן התורה אם מבשלים אותו אחר כך.
היסוד :
האיסור הדאורייתא הוא צירוף שני טהורים — בשר בהמה טהורה + חלב בהמה טהורה. כל סטייה מהצירוף הזה (טמא + טהור, או חיה/עוף + חלב) מוציאה מן האיסור הדאורייתא.
תנן (חולין קי״ג., פרק כל הבשר, "פכ״ה" בלשון הש״ך): בשר חיה ועוף בחלב מותר בבישול ובהנאה, ונאסר באכילה רק מדרבנן. וכן פסק המחבר בסעיף ג'.
לשון הש״ך (ס״ק ד)
הש״ך (ס״ק ד) על "ובשר חיה ועוף... ואף באכילה כו'" :
"דעת המחבר דבשר חיה ועוף אינו אסור באכילה אפילו דרך בישול אלא מדרבנן, ומותר בהנאה ובבישול לגמרי... ובספרי החזקתי דברי האומרים שהוא מדרבנן מן הש״ס, והבאתי שם שכן דעת הרבה פוסקים מאד."
הש״ך תומך במפורש בשיטת המחבר שבשר עוף בחלב דרבנן, ומפרש שאף מהרא״י (בעל תרומת הדשן, בהגהת שערי דורא) — שלכאורה החמיר — לא אמר אלא ש"קשה להקל נגד התוס'" שלא לאכול גבינה אחר בשר עוף מיד, אבל לדינא מודה שבשר עוף בחלב דרבנן. וראיה: בשערי דורא (סי' ס״ט) התיר ביצים גמורות בחלב "משום דבשר עוף בחלב דרבנן הקילו".
חיזוק מן הסברה : הש״ך (ס״ק ג) מסביר מדוע דווקא בעוף גזרו רבנן ולא בצירוף טמא: "דבשלמא בבשר עוף שייך שפיר גזירה, שאם היו אוכלים בשר עוף בחלב היו אוכלים גם כן בשר בהמה בחלב" — חשש דמיון. מה שאין כן בבשר טמא, שניכר לעין שאינו בשר בהמה טהורה.
6. מחלוקת המחבר עם רש״ל והב״ח — האם עוף בחלב דאורייתא
"תלו עצמן בדברי מהרא״י... קשה להקל נגד התוס'" (ש״ך ס״ק ד)
הכרעת הש״ך : דוחה את הרש״ל והב״ח ומוכיח מן הש״ס שעוף בחלב דרבנן. ומביא ראיה מכרעת מן הרמב״ם (סוף פ״ב מהלכות ממרים): "שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה — עובר בבל תוסיף". כלומר, לדעת הרמב״ם, מי שמכריז שעוף בחלב דאורייתא מוסיף על מצוות התורה. זו ראיה חזקה שעוף בחלב דרבנן.
הפתחי תשובה (ס״ק ז) מוסיף בשם התפארת למשה:
"והוא הדין איפכא — בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מן התורה." כלומר, אף הצד ההפוך (בשר בהמה + חלב חיה) דרבנן בלבד, שהרי החלב אינו של בהמה.
המחבר (בלשון הרמ״א בסעיף א'): "כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה — מותר בהנאה" (טור ואיסור והיתר כלל ל'). כלומר, בשר עוף בחלב, שאיסורו באכילה רק דרבנן — מותר בהנאה אף מדרבנן.
לשון הש״ך (ס״ק ב)
הש״ך (ס״ק ב) מאריך לבסס דעה זו: "דבשר עוף בחלב שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן — מותר בהנאה אף מדרבנן. וכן דעת הרא״ה בספר החינוך מצוה קי״ג, וכן דעת הרמב״ם פ״ט מהמ״א ד״ד להדיא... וכן כתב המרדכי ב'פרק אין מעמידין' מאור זרוע, דעל ידי כבוש או על ידי מליחה מותר בהנאה."
השגת הט״ז — מחלוקת אמיתית מן הקורפוס
הט״ז (ס״ק א) על "שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה" :
"רש״ל פרק כ״ה סימן ק' חולק על זה, ועל מה שכתב הרמב״ם והמרדכי, וסבירא ליה מסברא להחמיר בהנאה. וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא דִּבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים."
ניתוח הפלוגתא : כאן מצינו שלוש דעות מתוך הקורפוס עצמו —
הרש״ל (ים של שלמה פכ״ה סי' ק') — מחמיר מסברה לאסור אף בהנאה את בשר עוף בחלב.
הש״ך (ס״ק ב) — מתיר בהנאה, ומבסס על רוב הראשונים (רמב״ם, רא״ה, מרדכי).
הט״ז (ס״ק א) — מכריע כמו הש״ך: "אנו אין לנו אלא דברי הראשונים" — ודוחה את סברת הרש״ל מפני שאין לה מקור בראשונים.
כאן הט״ז והש״ך מסכימים נגד הרש״ל — וזו דוגמה שבה שני נושאי הכלים העיקריים מאוחדים.
הפתחי תשובה (ס״ק ד) מאריך בנפקא מינה למעשה: חמאה שנתבשלה בקדרה של בשר בת יומה — האם מותר להדליק בה נר? בשם שער אפרים (סי' ל״ח): אסור להדליק בה, אף לנר חנוכה, "כיון דאסור בהנאה כתותי מכתת שיעורא". וראה שם אריכות ופלוגתת אחרונים. למעשה — שאל את רבך.
זוהי המחלוקת המרכזית של הסימן בין הש״ך לט״ז, ונציג תחילה את לשון שניהם מן הקורפוס, ואחר כך את הניתוח.
רקע הקושיא של הב״י
לשון הטור: "אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה — אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה". והקשה הב״י: הלשון "אינו אלא מדרבנן" אינו מכוון, שהרי בבשר טמא או חלב טמא — כבר אסור מן התורה משום טומאה, ומה ענין לגזור עליו דרבנן משום בשר בחלב ?
לשון הש״ך (ס״ק ג)
"לכך תיקן כאן הלשון [המחבר] ויפה כיון, אלא שהב״ח השיג עליו ופירש דהטור אתא לאשמועינן דמכל מקום מדרבנן אסורה משום בשר בחלב, ונפקא מינה לענין חתיכה נעשית נבילה... ולפענ״ד זה אינו, דודאי לא אשכחן בשום דוכתא... וגם מפרש״י והר״ן משמע להדיא דלית בהו איסור משום בשר בחלב כלל אפילו מדרבנן... אבל מה ענין לגזור שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יֵאסר משום בשר בחלב, דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה."
לשון הט״ז (ס״ק ב)
"הקשה ב״י דאם מין אחד טמא הא אסור באכילה מדאורייתא, ולמה להו למיגזר עליו איסור בשר בחלב לאכילה. ובדרישה ומו״ח [=הב״ח] ז״ל מתרצים דיש נפקא מינה בגזרה זו, דלהוי בו דין חתיכה עצמה נעשית נבילה... ולא דקו רבנן בזה... אלא ברור דמה שכתב הטור שאינו אלא מדרבנן — לא קאי רק אבשר עוף, ולא כלל בשר טמא או חלב טמא עמו, רק לענין שיהא מותר בהנאה ובבישול כמו שכתב ב״י. ומשום הכי יפה עשה בשלחן ערוך שלא העתיק זה, ומו״ח ז״ל כתב דאינו נכון, ולי נראה שהדין עמו בבירור."
החקירה המדויקת : כשמין אחד מן השניים טמא (בשר טמא + חלב טהור, או להפך) —
(א) האם רבנן גם גזרו עליו איסור בשר בחלב נוסף (כדעת הב״ח ובעל הדרישה), כך שתחול עליו חומרת "חתיכה נעשית נבילה" המיוחדת לבשר בחלב ?
(ב) או שאין כאן שום שייכות לאיסור בשר בחלב, וכל איסורו אך משום טומאה (כדעת הב״י, הש״ך והט״ז) ?
הכרעה :הש״ך והט״ז מאוחדים נגד הב״ח. שניהם פוסקים שבמין אחד טמא אין שום איסור בשר בחלב, אלא רק איסור טומאה. הט״ז אף מדייק מן המשנה: "במתני' תנן בבהמה טמאה מותר בבישול והנאה, ופירש רש״י — אבל אכילה לא הזכיר דמותר, כיון דיש איסור מחמת טומאה. שמע מינה דבלאו טומאה אין שום שייכות איסור בזה". ומסקנת הט״ז: "פשוט דבמין אחד טמא הוי כשאר איסורין ממש".
נפקא מינה (לפי הב״ח שנדחה) : "חתיכה הראויה להתכבד" (סי' ק״א) ו"חתיכה נעשית נבילה" (סי' צ״ב) חלות באיסור בשר בחלב בצורה מיוחדת. אילו היה כאן איסור דרבנן של בשר בחלב, היו חלות גם כאן. אך לפי המסקנה (ש״ך + ט״ז) — אין כאן בשר בחלב כלל, ודינו כשאר איסורים. למעשה — שאל את רבך.
הגה (הרמ״א): "ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה — יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין" (כמו שנתבאר לעיל סי' ס״ו לענין דם).
פלוגתת הש״ך והמהרש״ל בבשר עוף
שיטה
בשר עוף בחלב שקדים — צריך להניח שקדים ?
הרמ״א (פשט)
בבשר בהמה — כן; בבשר עוף — אין צריך, "הואיל ואינו רק מדרבנן".
המהרש״ל (פכ״ה סי' נ״ב)
אף בעוף צריך להניח שקדים, "דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף בחלב שרי אפילו מדרבנן כרבי יוסי הגלילי".
הש״ך (ס״ק ו)
מסכים עם המהרש״ל: "וכן הסכימו האחרונים וכן נראה לפענ״ד, דהא אפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי" — ומביא ראיה משבת נ״ד (זוג פקוק).
דיוק הש״ך (ס״ק ז) : כל דין מראית עין שייך דווקא בבישול לאכילה. שכן בבישול לחוד (לרפואה וכדומה) — אין מראית עין, שהרי יתכן שמבשל לצורך אחר. ולכן לשון המחבר "אסור לבשלם" (בחלב אשה, סעיף ד') פירושו "לאכלם", וכלשונו: "וכהאי גוונא מצינו במקרא ומשנה דאפקיה לאכילה בלשון בישול" — שוב היסוד מסעיף א'.
חלב טמאה — מדוע אין בו מראית עין (ט״ז ס״ק ה / ש״ך ס״ק ז)
הש״ך (ס״ק ז) מבחין: בחלב טמאה או בשר טמא אין מראית עין, "דניכר לעין שהוא בשר טמא", ומביא מעבודה זרה (ל״ה:): "חלב טהור — חיוור [לבן], טמא — ירוק". אבל חלב אשה וחלב שקדים אינם ניכרים — ולכן אסורים משום מראית העין.
הט״ז (ס״ק ה, בקטע הארוך על דברי הרשב״א ב"ונראה לפי זה") חולק על הרמ״א ומחמיר אף יותר: "פשוט בעיני דכל שכן שיש לאסור מפני מראית העין לבשל בשר עוף בחלב, שגזרו בו רבנן בהדיא איסור בשר וחלב, ולחד תנא הוי באמת דאורייתא". כלומר, לדעת הט״ז בעוף יש לחוש למראית עין יותר מבטמאה, מפני פלוגתת רבי יוסי הגלילי.
חלב אשה (סעיף ד')
"אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין, ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור". הגה: "ונראה לפי זה דכל שכן דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה או בשר טמא בחלב טהור, ודוקא בשר בהמה, אבל בעוף דרבנן אין לחוש".
הש״ך (ס״ק ח) : "אבל בעוף דרבנן אין לחוש — נמשך לשיטתו בסעיף ג', אבל לפי מה שכתבתי בס״ק ו' [כדעת המהרש״ל] אף בעוף יש לחוש". כלומר, לפי הכרעת הש״ך עצמו, גם בעוף יש מראית עין, ודלא כפשט הרמ״א.
המחבר: "המבשל בשר במי חלב, או בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב — פטור, ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב". הגה: "וחלב זכר לא מיקרי חלב כלל, ואם נפל לתוך קדירה של בשר אינו אוסר. אבל חלב מתה ומי חלב — אוסרים המאכל כמו חלב עצמה, ואפילו בבישול יש לאסור לכתחילה".
דיוק "פטור אבל אסור"
הש״ך (ס״ק יג) על "אין לוקין עליו": "אבל איסורא מיהא איכא". וכן בחלב מתה (ס״ק יד): "חלב שיצא ממנה לאחר מיתתה, ולא שנא מתה מעצמה או נשחטה". הכלל : "פטור" אינו "מותר" — אלא פטור ממלקות אבל אסור מדרבנן.
מחלוקת בדין חלב זכר (ש״ך ס״ק טז)
שיטה
חלב זכר
הרמ״א (סעיף ו')
"לא מיקרי חלב כלל" — אינו אוסר אפילו מדרבנן.
הרב המגיד (פ״ט מהמ״א), בשם הרמב״ם
חלב זכר אסור מדרבנן.
יישוב הש״ך (ס״ק טז) : מביא ראיה מן הש״ס (חולין קי״ג:): "אמר שמואל... 'בחלב אמו' ולא בחלב זכר, 'בחלב אמו' ולא בחלב שחוטה". וכיון ששניהם נדרשים מאותו מקרא, וחלב שחוטה אסור מדרבנן — הוא הדין חלב זכר. ומיישב: הרב המגיד מדבר בחלב זכר של בהמה (כפירוש רש״י: זכר שהיה לו חלב מועט מן הדדים), אבל בחלב זכר של אדם — פשיטא דלא גרע מחלב אשה. ולפי זה "המחבר... והרב בהג״ה לא פליגי" — אינם חולקים, כל אחד מדבר במקרה אחר.
הפתחי תשובה (ס״ק יג) מעיר על דיוק זה בשם מהרי״ט ומעמיד: "הרמ״א מיירי בשל אדם והמחבר מיירי בשל בהמה" — בדיוק כדברי הש״ך.
הפתחי תשובה (ס״ק יד) מביא חקירה מפורסמת של רבי עקיבא איגר: המבשל בשר בחלב של בת פקועה (עובר שנמצא חי במעי אמו השחוטה, שאינו טעון שחיטה) — מהו? האם כחלב שחוטה (דרבנן), או "כיון דראויה לילד מקרי שפיר בחלב אמו" (דאורייתא)? והביא ראיה מבכורות (ו'.). ומסיק שם בשם הנודע ביהודה שיש בו איסור תורה "כיון שראויה להיות אם". למעשה — שאל את רבך.
חקירת היסוד של הסימן : מהו טבע איסור "דרך בישול" ?
צד א — גדר במעשה : "דרך בישול" הוא תנאי בְּדֶרֶךְ החלת האיסור. רק בישול ממש (תולדת האור, ברוטב) יוצר את האיסור הדאורייתא; מליחה, כבוש, עישון — אינם "מעשה בישול" ולכן דרבנן.
צד ב — גדר בתוצאה : "דרך בישול" הוא תנאי בְּחפצא — שיהיה תערובת מבושלת המהווה "גוף אחד". כל עוד לא נתבשלו יחד, אין "בשר בחלב" בעצם, ולכן דרבנן.
נפקא מינה לחקירה (מעוגן בקורפוס) :
חם בחם בלא רוטב — אם הגדר במעשה, זהו "חום" ולא "בישול" (רש״ל בפת״ש ס״ק ג: מותר בהנאה). אם הגדר בתוצאה — תלוי אם נעשו גוף אחד.
בלוע שלא בדרך בישול שחזר ונתבשל — לפי הח״ס (פת״ש ס״ק ג): "אחר כך נתבשל הבשר עם החלב הבלוע בו" — נאסר מן התורה. ראיה חזקה שהגדר אינו רק בדרך הבליעה הראשונה.
טבלת מעשה — היקף האיסור לפי הצירוף
צירוף
בישול
אכילה
הנאה
בשר בהמה טהורה + חלב בהמה טהורה
אסור דאורייתא
אסור דאורייתא (דרך בישול)
אסור דאורייתא
בשר טהורה + חלב טמאה (או להפך)
מותר משום בב״ח (אסור משום טומאה)
אסור משום טומאה בלבד
מותר משום בב״ח
בשר חיה/עוף + חלב טהורה
מותר מן התורה
אסור מדרבנן
מותר (אף מדרבנן — ש״ך, ט״ז)
דגים וחגבים + חלב
אין איסור בב״ח
אין איסור בב״ח*
אין איסור בב״ח
* בענין דגים בחלב יש דיון נפרד של אחרונים מטעם סכנה/בריאות — לא מטעם בשר בחלב. הש״ך (ס״ק ה) דוחה את הסברה לאסור: "וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול", והט״ז (ס״ק ג) קובע שלשון הב״י "דגים בחלב" הוא טעות סופר וצריך לומר "דגים עם בשר". מנגד, הפת״ש (ס״ק ח) מביא מחמירים (חינוך בית יהודה, אדני פז) — ומסיק: "האידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב — שרי". למעשה — שאל את רבך.
נפקא מינה נוספות מן הקורפוס
נושא
הלכה למעשה (לעיון בלבד)
בשר עוף בחלב שקדים בסעודה
נכון להניח שקדים אצלו משום מראית עין (ש״ך ס״ק ו, מהרש״ל). בביתו, כשאי אפשר — אין לאסור האכילה (פת״ש ס״ק י, בשם נקודות הכסף).
בישול לרפואה בחלב טמאה/אשה
במקום צורך לרפואה, אף שאין סכנה — יש להתיר בישול במה שאיסור אכילתו דרבנן (ט״ז ס״ק ה).
חמאה שנתבשלה בקדרה של בשר בת יומה
אסורה בהנאה לדעת שער אפרים; פלוגתת אחרונים בנר חנוכה (פת״ש ס״ק ד).
ביצים גמורות (חלמון + חלבון)
מותר לאכלן בחלב (סעיף ה'); אך לכתחילה החמירו הנשים אפילו נגמרו (ש״ך ס״ק י, בשם מהרא״י).
סיכום היסוד :
כל הסימן סובב סביב "והוציא אכילה בלשון בישול". מילים אלו יוצרות שלוש מדרגות:
• דאורייתא — שני טהורים, דרך בישול. • דרבנן — עוף/חיה, או דרך מליחה/כבוש/עישון. • אין איסור בב״ח — דגים, חגבים, מין אחד טמא (שאיסורו רק מטעם אחר).
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · דרישה ופרישה · מהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה) · מהרא״י (תרומת הדשן, הגהת שערי דורא) · עטרת זקנים · לבוש · פרי חדש · מהר״ם שיף · פרי מגדים · פתחי תשובה · נודע ביהודה · חתם סופר · רבי עקיבא איגר · שער אפרים · תפארת למשה · שער המלך