יסוד הסימן: כזית בשר שנפל ליורה של חלב רותח — מאחר שאיסור בשר בחלב תלוי בטעם, התירה הגמרא (חולין צ״ז:) לסמוך על טעימת קפילא, אומן עובד כוכבים שמלאכתו בכך, להעיד אם יש טעם בשר בחלב. אם אמר שיש טעם — אסור; אם אמר שאין טעם — מותר אף בפחות מששים, שהרי טעם כעיקר תלוי בטעם ולא במדידה. אבל אותה חתיכה אסורה — שהרי היא בלעה חלב, והוא איסור הנמצא בגופה.
תנאי הזמן — "קודם שתנוח היורה" : כל היתר הקפילא אמור דווקא כשהוסרה החתיכה קודם שתפלוט החלב שבלעה, דהיינו קודם שתנוח היורה מרתיחתה. כי כל זמן שהיא רותחת — אין הבשר פולט מה שבלע (איידי דבלע לא פליט), אבל משנחה הרתיחה — חוזר הבשר ופולט את החלב הבלוע לתוך שאר החלב. ולפיכך, אם לא הספיק להסירה ופלטה את החלב הבלוע, אפילו אין הנכרי מרגיש טעם — אסור אלא אם כן יש ששים.
הכרעת הרמ״א (הגה) : "ואין אנו נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים, ובעינן ששים בכל ענין" (ועיין סימן צ״ח). למעשה, בטל היתר הקפילא בזמננו, וכל הסוגיא נדונה בשיעור ששים בלבד — וזהו השינוי המכריע בין פשט המחבר לבין ההוראה לאשכנזים ולרבים מן הספרדים.
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בו.
החקירה — מהו "החלב שבלעה" : לכאורה אם הנכרי טעם ולא הרגיש טעם בשר, מדוע יש לחוש שמא תפלוט החלב הבלוע ? והלא הבשר אינו אוסר אלא בטעמו, וכבר נטעם ולא נמצא בו טעם !
תירוץ הט״ז (ס״ק א) — שני איסורים נפרדים : מבאר הט״ז דבסעיף זה גלומים שני איסורים שונים:
(א) טעם הבשר שהחתיכה פולטת מיד אל החלב — וזה נדון בטעימת הקפילא (או בששים), ובטל בששים לכולי עלמא.
(ב) החלב שהבשר בלע תחילה וחוזר ופולטו אל שאר החלב לאחר שתנוח הרתיחה — ואיסור זה אינו ניכר בטעימה כלל, שכן מין במינו הוא (חלב בחלב).
זהו שורש התנאי "קודם שתנוח היורה": כדי שלא יבוא לידי האיסור השני.
מין במינו — ריב״א (רש״י) ורבנו תם :
שיטה
חלב בחלב (מין במינו)
מקור
רש״י (ושיטת ריב״א)
במשהו — מין במינו אינו בטל, ולפיכך ס' לא יועיל נגד החלב הבלוע
ט״ז ס״ק א
רבנו תם (וקיימא לן כוותיה)
בטל בששים — אף מין במינו, וכן עיקר להלכה
ט״ז ס״ק א
שורש הענין : אלמלא קיימא לן כרבנו תם, היה החלב הבלוע (מין במינו) אוסר במשהו ולא היה לו תקנה אף בששים. אבל מאחר שאנו פוסקים מין במינו בטל בששים כרבנו תם — אף האיסור השני (החלב החוזר ונפלט) מתבטל בששים, וזהו שאמר המחבר "אסור אלא אם כן יש ששים". ועתה מובן מדוע הרמ״א מצריך ששים בכל ענין: שהרי נגד שני האיסורים גם יחד מודדים בס'.
"נפל חלב לתוך קדירה של בשר — טועם החתיכה שנפל עליה החלב; אם אין בה טעם חלב — הכל מותר, ואם יש בה טעם חלב — אותה חתיכה אסורה (הגה: ואנו שאין סומכין על הטעימה, צריך ששים בחתיכה נגד החלב, ואם לאו — הכל אסור). ומשערים נגד כל מה שבקדירה — חתיכות, ירקות, רוטב ותבלין: אם יש בכולן ששים כנגד אותה חתיכה — אותה חתיכה לבדה אסורה והשאר מותר. והוא שלא ניער הקדירה בתחילה אלא בסוף, ולא כיסה אותה; אבל אם ניער מתחילה ועד סוף, או כיסה אותה מעת שנפל בה החלב עד גמר בישולה — הכל מצטרף לבטל טעם החלב."
היסוד — מהו "צירוף" :
טעם החלב מתפשט בכל הקדירה רק במקום שיש ערבוב. כל זמן שלא ניערו ולא כיסו — נשאר טעם החלב מרוכז באותה חתיכה, ואין שאר הקדירה מצטרף לבטלו, על כן רק אותה חתיכה אסורה (אם אין בה לבדה ס'). אבל אם ניער מתחילה ועד סוף או כיסה — מתערב הטעם בכל, וכל מה שבקדירה מצטרף לששים. ניעור וכיסוי הם איפוא המנגנון המוליך את הטעם.
מחלוקת אימתי מהני ניעור — לאלתר או בכל גוונא :
שיטה
ניעור / כיסוי
מקור
הראב״ד והמגיד משנה בשם הרמב״ם
אף שלא ניער כלל — אם יש ס' בקדירה כנגד הטיפה, אותה חתיכה לבדה אסורה והשאר מותר
ב״י; רמ״א ס״ב
הטור (וב״י בשם ר״י אבן חביב)
ניעור וכיסוי מצרפין דווקא כשניער/כיסה לאלתר משעת נפילת האיסור — והכי נהוג
רמ״א ס״ב
הכרעת הרמ״א : מביא הרמ״א שתי הדעות, ומכריע: "ויש חולקין וסבירא להו דלא מהני ניעור רק אם ניער משעה שנפל האיסור — והכי נהוג". כלומר: ניעור באמצע או בסוף אינו מצרף את כל הקדירה אלא אם כן ניער מיד בשעת הנפילה. וטעם הדבר: אם שהה האיסור במקומו עד שנבלע באותה חתיכה לבדה — שוב אין הניעור המאוחר מועיל להחזיר ולפזר את הבלוע. ובנפל החלב לרוטב או על חתיכות ואינו יודע להיכן (סיפא דסעיף) — מנער הכל עד שיחזור ויתערב, ומשערים בס'.
"כשנאסרה אותה חתיכה מחמת החלב — נעשית כל החתיכה נבילה; ואם נתבשלה אחר כך עם חתיכות אחרות, צריך ששים לבטל את כל החתיכה. ואם מכירה — זורקה והשאר מותר; ואם אינו מכירה — הרוטב מותר, אבל כל החתיכות אסורות אם החתיכה האסורה ראויה להתכבד (עיין סימן ק״א)."
היסוד החקירתי — מדוע "כל החתיכה" נבילה :
המגיד משנה נתן טעם נפלא לחנ״נ דבשר בחלב: באיסור בשר בחלב אין שם איסור על הבשר לבדו ולא על החלב לבדו — האיסור אינו אלא לאחר התערובת. נמצא שכל החתיכה כולה היא "גופו של איסור", שהרי כולה ספגה והיתה לבשר־בחלב. לפיכך אין משערים ס' נגד החלב הבלוע בלבד, אלא נגד כל החתיכה — שכולה נעשתה נבילה.
ראויה להתכבד (עיין סימן ק״א) : אם אינו מכיר את החתיכה האסורה והיא חתיכה ראויה להתכבד בה לפני האורחים — דבר חשוב הוא ואינו בטל ברוב, ולפיכך אף שיש שם רוב חתיכות היתר — כולן אסורות (והרוטב מותר, שאינו "חשוב"). וכל זה מדין דבר שבמנין / דבר חשוב המבואר בסימן ק״א.
זוהי אחת מן המחלוקות החריפות והנפוצות שבכל הלכות תערובות.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ד')
"לא אמרינן 'נעשית החתיכה עצמה נבילה' אלא בבשר בחלב, אבל בשאר איסורין לא. כיצד ? כזית חֵלֶב שנבלע בחתיכה ואין בה ששים לבטלו — אסורה החתיכה; ואם נתבשלה אחר כך עם אחרות, די בששים כנגד כזית החֵלֶב, ואז אף אותה חתיכה חוזרת להיתרה." (הגה: ויש אומרים דבכל האיסורין אמרינן חתיכה נעשית נבילה, וכן נוהגין ואין לשנות; ומיהו דווקא כשהאיסור דבוק בחתיכת ההיתר, או כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב; אבל מקצת החתיכה ברוטב ואין האיסור דבוק — לא אמרינן חנ״נ, רק הכל מצטרף, ויש להחמיר באותה חתיכה.)
שורש המחלוקת :
שיטה
חנ״נ בשאר איסורין
מקור
המחבר (בעקבות הרמב״ם והמגיד משנה)
רק בבב״ח — דשם כל החתיכה גופו של איסור; ובשאר איסורין ס' נגד האיסור הבלוע בלבד
מחבר ס״ד
הרמ״א (תוס', סמ״ג, סמ״ק, מרדכי)
חנ״נ בכל איסורין (מדרבנן) — "וכן נוהגין ואין לשנות"
רמ״א ס״ד
תנאי הרמ״א — דבוק / חוץ לרוטב / מקצתה ברוטב : אף לדעת הרמ״א דחנ״נ בכל איסורין, אין זה אלא בשני אופנים — (א) שהאיסור דבוק בחתיכת ההיתר; (ב) או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב והאיסור נפל עליה. אבל אם מקצת החתיכה ברוטב ואין האיסור דבוק — לא אמרינן חנ״נ, אלא הכל מצטרף לבטל, ומכל מקום ראוי להחמיר באותה חתיכה (איסור והיתר הארוך כלל כ״ח). וכל זה בשאר איסורין; אבל בבשר בחלב — אף שאינו דבוק ואף שמקצתה ברוטב — אמרינן חנ״נ בכל גוונא, שזהו דין מיוחד שבו.
לח בלח (מרדכי פכ״ה, רשב״א, ר״ן בשם הראב״ד) : איסור לח שנתערב בהיתר לח ואחר כך נפל לתוך היתר אחר — אין אומרים חנ״נ, אלא די בס' נגד האיסור עצמו שנפל; ואפשר לסמוך עליו בשאר איסורין בהפסד גדול, אבל לא בבשר בחלב. והפתחי תשובה (ס״ק ב) מביא בשם מהרש״ל דאם נעשה דרך בישול אמרינן חנ״נ אף בלח, ובשם הנודע ביהודה (תניינא יו״ד מ״ט) דיש להקל בהפסד גדול.
נפקא מינה — יבש ביבש וכלי : ביבש ביבש (חתיכת איסור יבשה שנתערבה בחתיכות יבשות) — אין שום איסור עושה חנ״נ (ועיין סימן צ״ט סט״ו). וכן כלי שבלע איסור — לא אמרינן ביה חנ״נ, אלא די בששים נגד האיסור הבלוע בלבד (מרדכי; ועיין סימן צ״ח). ולמעשה — שאל את רבך.
הפתחי תשובה (ס״ק א) מביא בשם הר״ן (וש״ך ס״ק ג) דחתיכה הנמצאת בקדירה, מחמת חום ולחלוחית, החלב מתפשט בכל החתיכה אף במקצתה שחוץ לרוטב; והנודע ביהודה (תניינא) דק דדווקא כשאין האיסור דבוק וכבר נתבשל בה, וצריך לדמותו לדין איסור גוש / איסור צלול שבסימן ק״ה.
6. טיפת חלב על הדופן — מפעפע, כנגד הרוטב וכנגד הריקן
"טיפת חלב שנפלה על הקדירה של בשר מבחוץ, סמוך לאש: אם נפלה כנגד הרוטב — די בששים כנגד הטיפה, שהיא מפעפעת לפנים והרי היא כאילו נפלה לתוך התבשיל. ואם נפלה כנגד הריקן ופעפעה בעובי הדופן עד סמוך לרוטב, ואין ששים כנגדה באותו מקום — נאסר אותו מקום שבקדירה; ואם עירה התבשיל דרך אותו מקום שנאסר — נאסר התבשיל. תקנתו: שיניחנה כך ולא יגע בה עד שתצטנן." (הגה: ודווקא בקדירה ישנה, אבל בחדשה בכל ענין די בששים כנגד הטיפה — עיין סימן צ״ד.) — סעיף ו': "נהגו לאסור כנגד הריקן, ודווקא שלא כנגד האש; אבל כנגד האש — מותר, שהאש שורפו ומייבשו, ואז גם הקדירה מותרת. ודווקא מעט (טיפה), אבל נפל הרבה — אין היתר אף כנגד האש, אלא כנגד הרוטב ובששים."
היסוד — מפעפע ושני אופני הנפילה :
שומן ולחות חמה מפעפעים, מתפשטים בעובי הדופן ונבלעים פנימה. ומכאן שני אופנים:
• כנגד הרוטב — הטיפה מפעפעת מיד אל תוך התבשיל, וכאילו נפלה לתוכו → די בס' כנגד הטיפה.
• כנגד הריקן — מפעפעת בעובי הדופן עד סמוך לרוטב; ואם אין שם ס' באותו מקום — נאסר אותו מקום בדופן, וכשמערה דרכו נאסר התבשיל.
התקנה: לא יגע בה עד שתצטנן — שלא יסחוט את הטיפה פנימה בעודה חמה.
"ממה נפשך" של הט״ז (ס״ק יז) : מביא הט״ז את לשון האיסור והיתר (כלל ל״א בשם הסמ״ק) במפעפעת: ממה נפשך — אם הטיפה מפעפעת ומגעת אל הרוטב, הרי בטלה בס' שבתבשיל; ואם אינה מפעפעת כל כך, אינה אוסרת אלא כדי קליפת מקומה. ולפי זה כל החומרא היא דווקא במקום שאין ס' כנגד הטיפה בעובי הדופן עצמו.
קדירה ישנה וחדשה · צד האש :
המצב
הדין
קדירה ישנה, כנגד הריקן, שלא כנגד האש
נהגו לאסור אותו מקום (אם אין ס' כנגד הטיפה שם)
כנגד האש
מותר — האש שורפו ומייבשו, וגם הקדירה מותרת
קדירה חדשה
בכל ענין די בס' כנגד הטיפה (כדין הכף בסי' צ״ד)
נפל הרבה (לא טיפה)
אין היתר אף כנגד האש — אלא כנגד הרוטב ובס'
נפקא מינה בעירוי : הרמ״א מוסיף (סוף ס״ו) — כשנפל הרבה, אף שיש ס' בתבשיל כנגד הטיפה, הקדירה אסורה; ומערה התבשיל מיד דרך הצד האחר, ולא כנגד מקום הטיפה; ובישול שני באותה קדירה — דינו כראשון. ולמעשה — שאל את רבך.
"יש מי שמתיר בשעת הדחק, כגון בערב שבת, אפילו שלא כנגד הרוטב ואפילו שלא כנגד האש — על ידי ששים. (הגה: וכן נוהגין.) — חלב (או שאר איסור) רותח שנשפך על הקרקע והניחו עליו קדירה חמה: אם אין הנשפך סמוך לאש — אינו אלא כלי שני, והקדירה אסורה (שבולעת מעט) אבל התבשיל שבתוכה מותר משום תתאה גבר. וקלוח היורד מקדירה רותחת לקדירה צוננת: אם נפסק הקלוח קודם שהגיע — כלי שני; ואם לא נפסק — הרי הוא כעירוי, והקדירה הצוננת אסורה אם יד סולדת בקלוח בשעת המגע, אבל התבשיל שבתוכה מותר, שאין עירוי אוסר אלא כדי קליפה. אבל אם הקדירה חמה / כלי ראשון, וכל שכן סמוך לאש — הכל אסור אף שהקלוח צונן, משום תתאה גבר, כצונן לתוך חם."
היסוד — תתאה גבר ומדרגות החום :
שורש הדינים שבסעיף זה הוא תתאה גבר (פסחים ע״ו., ועיין סימן צ״א) — התחתון גובר. ומכאן:
• נשפך על הקרקע שלא סמוך לאש → כלי שני → אינו מבליע אלא מעט → הקדירה אסורה והתבשיל מותר (תתאה — הקדירה החמה — גבר).
• קלוח שנפסק → כלי שני; לא נפסק → עירוי, ואוסר רק כדי קליפה (אם יד סולדת), והתבשיל שבפנים מותר.
• כלי ראשון / סמוך לאש → אף בקלוח צונן הכל אסור, דתתאה (החם) גבר כצונן לתוך חם.
טיפה על הכיסוי : טיפה שנפלה על כיסוי הקדירה — הרי היא כנופלת כנגד הרוטב, ובלבד שכבר התחילה הקדירה להרתיח; שאז הזיעה עולה אל הכיסוי וחוזרת ונוטפת לתבשיל, ונמצא הכיסוי כמחובר לרוטב. (וכאן שורש המעבר לדין הזיעה שבסעיף ח'.)
דקדוק הפתחי תשובה : מביא הפתחי תשובה (ס״ק ג) בשם מגן אברהם (סי' תנ״ב) — קדירת מתכת שנאסרה, אין די למלאותה מים ולהרתיח להכשירה, אלא צריך להטבילה כולה ביורה גדולה יותר; ובס״ק ד מביא מלבושי שרד שאין לסמוך על נתינת אפר תחת הקלוח להפסיקו. ולמעשה — שאל את רבך.
"מחבת של חלב שהניחה בכירה תחת קדירה של בשר — הזיעה עולה ונבלעת בקדירה ואוסרתה (הגה: ואם היה חלב במחבת, צריך ששים בתבשיל הקדירה כנגד החלב שבמחבת). ודווקא שהמחבת מגולה, והזיעה עולה מן המאכל עצמו, וסמוכים כל כך עד שיד סולדת בזיעה במקום המגע; אבל אם רחוקים — הכל מותר. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב ואין חוששין לזיעה. וכן אם המחבת מכוסה — הכל מותר, כשתי קדירות הנוגעות זו בזו (מרדכי פכ״ה). ומכל מקום לכתחילה יש ליזהר."
חקירה — מהי "זיעה" ומה כוחה : זיעה היא האד החם העולה מן התבשיל. וחקרו האחרונים: האם דין הזיעה תלוי בחום בלבד (יד סולדת), או גם בטיב המתאדה ? והמחבר תלאהּ בשני תנאים: (א) מגולה — שתעלה הזיעה מן המאכל עצמו; (ב) יד סולדת בזיעה במקום המגע — וברחוקים, שאין יד סולדת, הכל מותר.
חידוש הפרי מגדים — זיעת אוכלין וזיעת משקין (פתחי תשובה ס״ק ו) : מחלק הפרי מגדים בין זיעת משקין — אד העולה ממשקה (כחלב נוזלי), שדינו כמשקה עצמו ואוסר — לבין זיעת אוכלין — אד העולה ממאכל מוצק (כחֵלֶב מהותך או בשר), שמא אינו כגוף המאכל ואינו אוסר כמותו. נמצא שעצם החקירה — אם הזיעה "כגוף האיסור" — תלויה בטיב המתאדה, ולא בחום בלבד.
מכוסה — קל וחומר משתי קדירות : אם המחבת מכוסה — הכל מותר, שהרי אף שתי קדירות הנוגעות זו בזו אין מבליעות זו מזו בלא רוטב (סימן צ״ב הוא, ועיין מרדכי פכ״ה), וכל שכן הזיעה הנחסמת בכיסוי. ומכאן ההיתר לתלות בשר לייבוש מעל קדירות חלב. ומכל מקום מסיים המחבר: "לכתחילה יש ליזהר".
"נר של חֵלֶב, שעשאוֹ כעין נר של שעוה, שנטפה ממנו טיפה על הכלי — די בגרידה. אבל חֵלֶב מהותך חם שנטפה ממנו טיפה על הכלי — צריך הגעלה."
היסוד — חֵלֶב (סוּיף) ולא חָלָב (לבן) :
שים לב: כאן חֵלֶב (בצירי, סוּיף) — שומן אסור של בהמה, ולא חָלָב (בקמץ, לבן) של הסעיפים הקודמים. ושני אופנים:
• נר של חֵלֶב קרוש, שנטף כשעוה צוננת → אין בליעה אלא בפניו → גרידה בלבד.
• חֵלֶב מהותך חם → רותח שמבליע → הגעלה ככל איסור חם.
חקירה — גרידה כנגד הגעלה : שורש החילוק הוא חוֹם המגע: בקרוש אין הפלטה ובליעה ממש (כצונן), על כן די בהסרת הגוף שעל פני הכלי (גרידה); ובמהותך חם — דין רותח לו, ומבליע בעובי הכלי, על כן בעי הגעלה. והפתחי תשובה (ס״ק ז–ח) דן בהדלקה מנר של חֵלֶב ובחֵלֶב שעל הכלי, ומדמהו לדיני בליעה דלעיל.
ראשונים : רש״י · ר״ת · ריב״א · רמב״ם · ראב״ד · המגיד משנה · תוספות · רא״ש · רשב״א (תורת הבית) · ר״ן · מרדכי (פרק כ״ה) · סמ״ג · סמ״ק · ר״י אבן חביב · טור · איסור והיתר הארוך (כלל כ״ח, ל״א)
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · דרכי משה · תורת חטאת · מהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה) · פרי חדש · פרי מגדים · מנחת יעקב · מגן אברהם (סי' תנ״ב) · פתחי תשובה · נודע ביהודה · לבושי שרד