גישה ראשונה לסימן 93 : סעיף אחד בלבד והגהת הרמ״א הארוכה, טקסט עברי וביאור בעברית. קדרה שבישלו בה בשר — האם מותר לבשל בה חלב? הכול תלוי בטריות הקדרה : בת יומה (נשתמשו בה בתוך מעת לעת, נותן טעם) או לא (לאחר מעת לעת, נותן טעם לפגם) ; שיעור הששים נגד כל הקדרה, דין הכיסוי (כיסוי) וחומרתו, הכלל תתאה גבר בין כיסוי לקדרה חם וצונן, תפקיד הקליפה ועקרון ההגעלה להכשרה.
נושא : בישול חלב בקדרה שבישלו בה בשר — בן יומו, נותן טעם לפגם, כיסוי, תתאה גבר מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ג
עריכה : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
📑 מתווה הלימוד
1.טקסט המחבר : הסעיף היחיד והגהת הרמ״א
2.הקשר : מדוע סימן זה בא לאחר סימן התערובת בקדרה
3.מושגי היסוד : בן יומו, נותן טעם, נותן טעם לפגם, ששים, כיסוי, תתאה גבר, קליפה…
סימן 93 ממשיך ישירות את הלכות בשר בחלב (בשר וחלב). לאחר סימן 92 (חלב שנפל לקדירה של בשר רותחת), המחבר (רבי יוסף קארו) אינו דן עוד במאכל שנפל לתוך מאכל, אלא בכלי עצמו : קדרה שבישלו בה בשר — האם מותר לבשל בה חלב? כל הסימן בסעיף אחד, אך סעיף זה מרכז מושגים עמוקים : בן יומו (האם נשתמשו בה בתוך מעת לעת?), הטעם עדיין „טוב״ (נותן טעם) או כבר „פגום״ (נותן טעם לפגם), ושיעור הששים. הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף הגה ארוכה (הגה) על הכיסוי, תתאה גבר והקליפה. נכיר אותו.
הסעיף היחיד — קדרת הבשר והחלב
סעיף 1 — קְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ בָּשָׂר ; בן יומו או לאחר מעת לעת
קדרה שבישלו בה בשר (קדרה שבישלו בה בשר) : לא יבשלו בה חלב. ואם בישל בה (חלב) בתוך מעת לעת (קדרה בת יומה) → אסור בנותן טעם (אסור בנותן טעם). [הגהת הרמ״א : וצריך לשער (את הששים) נגד כל הקדרה — וצריך לשער נגד כל הקדרה.] אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה (קדרה שאינה בת יומה), הוי ליה נותן טעם לפגם (פגום) ומותר התבשיל ; אבל הקדרה אסורה (לבשל בה בשר וחלב). הגהת הרמ״א : ומכל מקום מותר לבשל בה שאר דברים (לא בשר ולא חלב) אם אינה בת יומה (ריב״ש 126 בשם סמ״ק). דין הכיסוי (כיסוי) כדין הקדרה עצמה ; ויש מחמירין בכיסוי להחשיבו כבן יומו אף שאינו בן יומו, וכן נוהגין בקצת מקומות — „וכן אני נוהג מחמת המנהג אף על פי שהוא חומרא בלא טעם (חומרא בלא טעם)״. מיהו במקום שיש צד היתר אחר, או לצורך שבת או הפסד, מותר אם אין הכיסוי בן יומו, כקדרה. כיסוי חם של בשר שכיסה בו קדרה של חלב (או להפך) : אם שניהם חמים ויש בהם מאכל → שניהם אסורים ; ואם הכיסוי צונן והקדרה חמה, והתחילה להזיע (התחיל להזיע) → שניהם אסורים, דתתאה גבר ; ואם הכיסוי חם והקדרה צונן → הכול מותר, אלא שהמאכל צריך קליפה אם אפשר, ואם לאו — הכול מותר ; ואם אין מאכל בקדרה → הכול מותר, דהוי כשתי קדירות שנגעו זו בזו (שתי קדירות שנגעו זו בזו).
הרעיון המרכזי : סעיף זה אינו בתערובת אלא בכלי בלוע. הקדרה בישלה בשר : דפנותיה בלעו טעם בשר (בלוע). השאלה היחידה : הטעם הבלוע עדיין „טוב״ (ויכול לאסור את החלב שיבושל בה) או כבר „פגום״? התשובה תלויה בשעון של מעת לעת (24 שעות) : בתוך מעת לעת = טעם חי (נותן טעם → אסור), לאחר מעת לעת = טעם פגום (נותן טעם לפגם → התבשיל מותר, אך הקדרה אסורה לכתחילה).
המכשול שיש להימנע ממנו : „התבשיל מותר לאחר מעת לעת״ אינו אומר שהקדרה נעשתה כשרה לחלב. התבשיל לא קלט טעם איסור (הבלוע פגום) — אך הקדרה עצמה נשארת אסורה לבשל בה חלב כבשר, עד שמכשירים אותה (הגעלה). זהו בדיוק יסוד מנהגנו : אין משתמשים לכתחילה בקדרת בשר לחלב, אף שאינה בת יומה.
2. הקשר — מקומו של הסימן
סימן 92 דן בחלב (או בבשר) שנפל לקדירה רותחת : כל השאלה היתה השיעור (ששים) והפעפוע של המאכל בתבשיל. סימן 93 משנה נקודת מבט : אין מדובר עוד במאכל, אלא בכלי. הקדרה כבר בישלה בשר ; היא בלועה מטעם. השאלה אינה „כמה חלב נפל?״ אלא „האם הטעם שבלעה הקדרה עדיין חי או פגום?״, ו„האם מותר עדיין לבשל בה חלב?״.
השאלה הגדולה של הסימן
שאלה
היכן?
תשובה־טיפוסית
האם מותר לבשל חלב בקדרת בשר?
סעיף 1
לא לכתחילה ; הקדרה נשארת אסורה
קדרה בת יומה (בתוך מעת לעת)
סעיף 1
נותן טעם → התבשיל אסור (60 נגד כל הקדרה)
קדרה לאחר מעת לעת (אינה בת יומה)
סעיף 1
נותן טעם לפגם → התבשיל מותר, הקדרה אסורה
הכיסוי (כיסוי)
הרמ״א
כדין הקדרה ; חומרא להחשיבו תמיד בן יומו
כיסוי/קדרה חם / צונן
הרמ״א
נקבע ב־תתאה גבר ; קליפה או „שתי קדירות שנגעו״
הרעיון הרוחבי : הכול תלוי בטריות הבלוע ובהעברת החום. הטעם הבלוע „טוב״ (בן יומו) או „פגום״ (לאחר מעת לעת)? ובנגיעה (כיסוי/קדרה), מי מחמם את מי — היינו תתאה גבר : הכלי שבתחתית כופה את מצבו (חם או צונן) על שמעליו.
3. מושגי היסוד של הסימן
כדי להבין את סימן 93, יש לשלוט באוצר מילים טכני קטן המתאר כיצד הטעם הבלוע מזדקן, כיצד משערים אותו, וכיצד החום עובר בין שני כלים.
בן יומו — „בן יומו״ : כלי שנשתמשו בו בתוך מעת לעת (24 שעות). הטעם שבלע עדיין „טוב״, חי → יכול לתת נותן טעם ולאסור את תבשיל המין האחר שיבושל בו. לאחר מעת לעת, הכלי אינו בן יומו.
נותן טעם (נ״ט) — „נותן טעם״ : הטעם הבלוע (בלוע) שהדופן פולטת לתבשיל החדש. אם הוא ניכר ו„טוב״, הוא אוסר את התבשיל. זהו דין קדרה בת יומה.
נותן טעם לפגם (נט״ל) — „נותן טעם פגום״ : לאחר מעת לעת, הטעם הבלוע נעשה פגום ; טעם כזה אינו אוסר עוד את התבשיל (כל הקדרות אינן בני יומן — יסוד מנהגנו להשתמש בכלים לאחר מעת לעת). אך הקדרה נשארת אסורה לכתחילה לבשר כחלב.
לשער נגד כל הקדרה — לשער כנגד כל הקדרה : בקדרה בת יומה אין יודעים כמה טעם בלעו דפנותיה ; לכן משערים את הששים נגד כל נפח הקדרה (ש״ך ס״ק א). לרוב בלתי אפשרי → התבשיל אסור למעשה. (אם יודעים כמה בלעה, משערים רק נגד הבלוע — עיין 92:5 הגה ו־94:6.)
כיסוי — הכיסוי : הרמ״א נותן לו דין כקדרה. נוסף עליו חומרא (כמנהג מקצת) להחשיבו תמיד בן יומו, אף לאחר מעת לעת — חומרא שהרמ״א עצמו מכנה „בלא טעם״ (חומרא בלא טעם), ומתיר בה לצורך שבת, הפסד או צד היתר אחר.
תתאה גבר — תתאה גבר : „התחתון גובר״. כאשר שני כלים נוגעים (כיסוי / קדרה), זה שבתחתית כופה את מצבו : אם חם, הוא מחמם ומבליע את העליון (אוסר) ; אם צונן, מצנן את הנגיעה ומצמצם את הנזק.
קליפה — קליפה : הסרת השכבה הדקה שבפני מאכל שספג נגיעה חמה מוגבלת. בסעיפנו : כיסוי חם על קדרה צוננת → מאכל הכיסוי נגוע בפני בלבד → די בקליפתו (אם אפשר).
מושג קרוב שאין לבלבל :נ״ט בר נ״ט (נותן טעם בר נותן טעם, „טעם של טעם״) הוא טעם שכבר הוחלש על ידי מתווך — ושייך לסימנים אחרים. כאן, מדובר בבישול ישיר בקדרה, ולכן בנ״ט פשוט (ולא בר נ״ט). אין לערב את שני המשטרים.
והפתרון המעשי : קדרה שנאסרה בסימן זה אינה אבודה — מכשירים אותה בהגעלה (הרתחה). הפתחי תשובה (92 ס״ק ג) מזכיר שקדרת מתכת מכשירים על ידי הטבלתה כולה במים רותחים. זהו הגשר אל הלכות הכשרת כלים.
4. בן יומו או לא — טבלת מצב הקדרה
כל גוף הסעיף מתמצה בטבלה. מצליבים את מצב הקדרה (האם נשתמשו בה בתוך מעת לעת?) עם גורל התבשיל וגורל הקדרה.
מצב הקדרה (של בשר)
טעם הבלוע
התבשיל (של חלב)
הקדרה
בת יומה (בושל בתוך מעת לעת)
נותן טעם (חי)
🔴 אסור (60 נגד כל הקדרה)
🔴 אסורה
אינה בת יומה (לאחר מעת לעת)
נותן טעם לפגם (פגום)
🟢 מותר
🔴 אסורה (לכתחילה)
אינה בת יומה, לשאר דברים
נותן טעם לפגם
🟢 מותר (לא בשר ולא חלב)
🟢 מותרת לכך
לאחר הגעלה (הכשרה)
(הבלוע הוסר)
🟢 מותר
🟢 מותרת
ההיגיון במשפט אחד : שעון המעת לעת קובע את גורל התבשיל (חי → אסור ; פגום → מותר) ; אך גורל הקדרה אינו תלוי בשעון — היא נשארת אסורה לכתחילה כל עוד לא הכשירוה. כדי להתירה צריך הגעלה, ולא עצם הזמן החולף.
נקודת הרמ״א (שאר דברים) : קדרת בשר שאינה בת יומה רשאית לשמש, לכתחילה, לבישול מאכלים נייטרליים (פרווה) — לא בשר ולא חלב — שכן הטעם הפגום אינו פוגם בהם (ריב״ש 126). האיסור חל רק על בישול המין האחר (החלב), שהיה יוצר תערובת בשר־בחלב.
5. הש״ך והט״ז — גדולי המפרשים
ביורה דעה, אין לומדים את השולחן ערוך לבדו. שני פירושים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. אלו הם נושאי הכלים המרכזיים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, המפרשת רק אורח חיים).
הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות שפתי כהן, של רבי שבתי הכהן (ליטא, המאה ה־17). זהו הפירוש המרכזי ביורה דעה, בעל עומק עיוני רב.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות טורי זהב, של רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה ה־17). פעמים רבות בדו־שיח — ולעתים במחלוקת — עם הש״ך.
הש״ך מבאר : „אסור בנותן טעם״ — היינו, מעיקרא, על ידי טעימת קפילא (טעם של עובד כוכבים), כדלעיל ריש סימן 92 וסימן 98. אבל לדידן, שאין סומכין על טעימת הקפילא, כתב הרמ״א שצריך לשער נגד כל הקדרה (לשער נגד כל הקדרה) — וזאת בקדרה ישנה שאין יודעים כמה בלעה. אבל אם יודעים כמה בלעה, אין צריך לשער אלא נגד אותו בלוע (עיין 92:5 הגה ו־94:6).
רואים את המנגנון : בקדרה בת יומה, כיוון שאי אפשר „לטעום״ על ידי עובד כוכבים (מנהג פסוק) וגם אין יודעים את נפח הבלוע, נוקטים בחומרא : ששים נגד כל הקדרה. שיעור זה כמעט תמיד בלתי מושג, ולכן תבשיל שבושל בקדרה בת יומה למעשה אסור. הפתחי תשובה (ס״ק א) מוסיף את מקרה הקדרה „נחושתה דק ורחבה גדול״ (דופן דקה, נפח רחב) שבו החשבון עשוי להשתנות.
על דברי הרמ״א „והוא חומרא בלא טעם״ (חומרא בלא טעם), מביא הט״ז את המהרש״ל (כל הבשר 47) : חומרת הכיסוי אינה שייכת אלא בכיסוי צר ועמוק (צר ועמוק), שאי אפשר לקנחו היטב, שחוששים בו לאיסור בעין (שיירי איסור ממשי) ; אבל כיסוי רחב, שאפשר לקנחו, מותר אם אינו בן יומו. והלבוש כתב שאין לחומרא זו עיקר כלל.
מתודת הט״ז : הרמ״א עצמו מודה שחומרת הכיסוי היא „בלא טעם״ (מצד הסברה). הט״ז והרש״ל מוצאים לה אז טעם מעשי — לא חסימת טעם בלוע, אלא חשש לשיירי איסור בפני (איסור בעין) שאי אפשר לנקות בכיסוי עמוק. מכאן : כיסוי רחב הניתן לקינוח → החומרא נופלת. זהו בדיוק סוג ההבחנה שמעמיקים בה ברמת הלמדן.
6. הגהת הרמ״א (הגה)
הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על הסעיף היחיד של המחבר הגה ארוכה המרחיבה את היקפו המעשי. הנה ארבע התערבויותיו, לפי הסדר.
1 — שאר דברים
הגהת הרמ״א : ומכל מקום שאר דברים מותר לבשל בה אם אינה בת יומה — „ומכל מקום מותר לבשל בה שאר דברים אם אינה בת יומה״ (ריב״ש 126 בשם סמ״ק). איסור הסעיף חל רק על בישול החלב (המין האחר) ; מאכל נייטרלי (פרווה) מותר לבשל בה, שכן הבלוע הפגום אינו עושה אותו בשר־בחלב.
2 — דין הכיסוי
הגהת הרמ״א : ודין כסוי הקדרה כדין הקדרה עצמה — „ודין כיסוי הקדרה כדין הקדרה עצמה״. הכיסוי, אף הוא בלוע מן ההבל והנגיעה, נוהג באותו משטר : בן יומו → אסור ; לאחר מעת לעת → כקדרה.
3 — חומרת הכיסוי
הגהת הרמ״א : ויש מחמירין בכסוי להחשיבו כבן יומו… וכן אני נוהג מחמת המנהג אף על פי שהוא חומרא בלא טעם — „ויש מחמירין בכיסוי להחשיבו כבן יומו (אף שאינו)… וכן אני נוהג מחמת המנהג אף על פי שהוא חומרא בלא טעם״. אך הרמ״א מתיר חומרא זו לצורך שבת, הפסד, או צד היתר אחר.
4 — כיסוי / קדרה חם־צונן (תתאה גבר וקליפה)
הגהת הרמ״א : כיסוי (חם של בשר) על קדרה (של חלב), או להפך — שניהם חמים עם מאכל → שניהם אסורים ; כיסוי צונן / קדרה חמה שמזיעה → שניהם אסורים (תתאה גבר) ; כיסוי חם / קדרה צוננת → הכול מותר, המאכל צריך רק קליפה (אם אפשר) ; אין מאכל בקדרה → הכול מותר, דהוי כשתי קדירות שנגעו זו בזו.
הרמ״א מבחין בקפידה בין הדין הבסיסי (המחבר : בן יומו / לאחר מעת לעת) לבין המנהג האשכנזי (חומרת הכיסוי), תוך שמירה על קולות ממוקדות (שאר דברים, שבת, הפסד, כיסוי רחב הניתן לקינוח לפי הט״ז). ומרחיב את הדין לנגיעה החמה (תתאה גבר) בין שני כלים ממינים מנוגדים.
7. הכיסוי ותתאה גבר — מה נעשה הכלי בנגיעה
החלק האחרון של ההגה — לב הסימן המעשי למטבחנו — ראוי לעצירה. מה קורה כאשר כיסוי ממין אחד מוצא עצמו על קדרה מן המין האחר?
הכול תלוי בכלל תתאה גבר („התחתון גובר״) ובנוכחות או היעדר מאכל ולחות :
שניהם חמים, עם מאכל : כל אחד מחמם את חברו, הלחות מעבירה את הטעם → שניהם אסורים.
כיסוי צונן, קדרה חמה שמזיעה : התחתון (החם) גובר ומחמם את הנגיעה → שניהם אסורים.
כיסוי חם, קדרה צוננת : התחתון (הצונן) גובר → חדירה מועטה → קליפה של מאכל הכיסוי מספקת (אם אפשר).
אין מאכל בקדרה : אין מתווך → כשני כלים שנגעו ביובש → הכול מותר.
כיסוי
קדרה (בתחתית)
תוצאה
חם (+ מאכל)
חמה (+ מאכל)
🔴 שניהם אסורים
צונן
חמה, שמזיעה
🔴 שניהם אסורים (תתאה גבר)
חם (+ מאכל)
צוננת (+ מאכל)
🟡 מותר ; קליפה של מאכל הכיסוי
חם / צונן
בלא מאכל
🟢 הכול מותר (שתי קדירות שנגעו)
מפתח הקריאה : שאל תמיד מי בתחתית (תתאה גבר), האם חם (יד סולדת), והאם יש מאכל לח להעביר את הטעם. בלא חום ובלא מאכל, נגיעת מתכת־מתכת בלבד אינה אוסרת : זהו עקרון „שתי קדירות שנגעו זו בזו״.
8. מקרים מעשיים מודרניים
כיצד חלים כללים אלו במטבחנו היום? הנה שלושה מצבים שכיחים שהסימן שלנו מאיר.
מקרה 1 — בישלתי חלב בסיר של בשר
מגלים בדיעבד שחיממו חלב בסיר המשמש בדרך כלל לבשר. הכול תלוי בשעון מעת לעת. אם הסיר שימש לבשר בתוך מעת לעת (בן יומו) → חוששים לנותן טעם והתבשיל החלבי, למעשה, אסור (60 נגד כל הסיר, בלתי מושג). אם עברו יותר ממעת לעת → הטעם נותן טעם לפגם והתבשיל החלבי מותר — אך הסיר עצמו נשאר אסור וצריך הכשרה (הגעלה). להלכה למעשה, התייעץ עם רבך.
מקרה 2 — כיסיתי קדרת חלב בכיסוי של בשר
מניחים בטעות כיסוי „בשרי״ על קדרה „חלבית״ (סעיף 1, הרמ״א). שאל : מי חם, מי בתחתית, האם יש מאכל? שניהם חמים עם מאכל → שניהם אסורים. כיסוי צונן על קדרה חמה שמזיעה → שניהם אסורים (תתאה גבר). כיסוי חם על קדרה צוננת → בדרך כלל מותר, מאכל הכיסוי צריך רק קליפה. קדרה ריקה → כשתי קדירות שנגעו, הכול מותר. להלכה למעשה, התייעץ עם רבך.
מקרה 3 — להחזיר את הקדרה לשימוש (הגעלה)
קדרת הבשר נשארת אסורה לחלב לכתחילה, אף לאחר מעת לעת. כדי להחזירה לשימוש למין האחר, הסימן מפנה לעקרון ההגעלה : מסירים את הבלוע על ידי הרתחה. הפתחי תשובה (92 ס״ק ג) מבאר שקדרת מתכת מכשירים על ידי הטבלתה כולה במים רותחים. עצם הזמן החולף לעולם אינו מכשיר. להלכה למעשה, התייעץ עם רבך.
החוט המקשר בין שלושת המקרים : לפני שנבהלים, שאל שלוש שאלות — האם הקדרה היתה בת יומה (בתוך מעת לעת)? בנגיעה, מי היה חם ובתחתית (תתאה גבר)? האם הקדרה אסורה וצריך הגעלה? אך ההכרעה הקונקרטית תמיד בידי הרב, היודע את פרטי המעשה.
9. סיכום סימן 93
תמצית סימן 93 בכמה משפטים :
קדרה שבישלו בה בשר : אין מבשלים בה חלב לכתחילה (סעיף 1).
קדרה בת יומה (בתוך מעת לעת) → הבלוע נותן טעם → התבשיל החלבי אסור (60 נגד כל הקדרה, ש״ך ס״ק א).
קדרה לאחר מעת לעת → הבלוע נותן טעם לפגם → התבשיל מותר, אך הקדרה נשארת אסורה.
מותר לבשל בה שאר דברים (פרווה) אם אינה בת יומה (רמ״א, ריב״ש).
הכיסוי (כיסוי) דינו כדין הקדרה (רמ״א).
חומרת הכיסוי : להחשיבו תמיד בן יומו — „חומרא בלא טעם״ ; מותרת לשבת / הפסד / צד היתר אחר (רמ״א ; ט״ז ס״ק ב : רק בכיסוי צר ; לבוש : אין לה עיקר).
כיסוי / קדרה חם־צונן : נקבע בתתאה גבר — שניהם חמים → אסורים ; צונן על חם־מזיע → אסורים ; חם על צונן → קליפה ; בלא מאכל → „שתי קדירות שנגעו״.
מדוע הסעיף אוסר לכתחילה לבשל חלב בקדרת בשר, אף נקייה?
מהי קדרה בת יומה? איזה שעון מגדיר אותה?
הבחן בין נותן טעם ל־נותן טעם לפגם. איזה מהם מתיר את התבשיל?
מדוע התבשיל מותר לאחר מעת לעת אך הקדרה נשארת אסורה? מה צריך כדי להכשירה?
מה פירוש „לשער נגד כל הקדרה״ (ש״ך ס״ק א)? מתי משערים רק נגד הבלוע?
מהו דין הכיסוי לפי הרמ״א? במה מתבטאת החומרא, ומדוע הרמ״א קורא לה „בלא טעם״?
מה אומר הט״ז (ס״ק ב) בשם הרש״ל על כיסויים צרים / רחבים? והלבוש?
באר תתאה גבר. מה קורה כשהכיסוי חם והקדרה צוננת? וכשאין מאכל?
מתי נזקקים לקליפה בסימן זה?
קדרת בשר שאינה בת יומה : האם מותר לבשל בה מאכל נייטרלי (פרווה)? מדוע (רמ״א, ריב״ש)?
להעמקה נוספת
אם תרצה להעמיק בסימן זה :
📚 רמה 2 — למדן : הפלפול, דעת בעל העיטור (ט״ז ס״ק א) וסוגיית כלי חרס (פסחים ל), יסוד נותן טעם לפגם, מחלוקת רש״ל / לבוש בחומרת הכיסוי, תתאה גבר מעוגן בסוגיות
✨ רמה 3 — סיכום : הטבלאות המשוות (בן יומו או לא, כיסוי, חם־צונן), כללי הזהב וזכירה מהירה של הסעיף היחיד
⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה : הפסיקה המעשית (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה) ופוסקי זמננו במקרים הקונקרטיים