Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman ק״א — כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת וְלָשׁוֹן הַתְּפִלָּה. Chez le Rav, le siman se déploie en ה׳ סְעִיפִים (cinq seifim) : la כַּוָּנָה dans les berakhot, le מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וְלַחַשׁ, la הַגְבָּהַת הַקּוֹל et le שְׁלִיחַ צִבּוּר, le הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר, et la לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה (יָחִיד וְצִבּוּר).
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן ק״א — כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת וְלָשׁוֹן הַתְּפִלָּה
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן ק״א — כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת וְלָשׁוֹן הַתְּפִלָּה — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.101), suivi de notre traduction française. Le siman comporte cinq seifim (ה׳ סְעִיפִים ; seif k → .101.k).
סעיף א כָּל הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לְכַוֵּן ; לְפָחוֹת בְּ״אָבוֹת״.
שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת וְשֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּכֻלָּן — לְפָחוֹת יְכַוֵּן בְּ״אָבוֹת״. וּלְעוֹלָם יָמֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ, אִם יָכוֹל לְכַוֵּן לִבּוֹ בְּ״אָבוֹת״ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְיוּכַל לְכַוֵּן בְּ״אָבוֹת״ לְפָחוֹת. וְאִם לֹא כִּוֵּן בְּ״אָבוֹת״ אַף עַל פִּי שֶׁכִּוֵּן בְּכָל הַשְּׁאָר — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. וְעַכְשָׁו אֵין חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן כַּוָּנָה, שֶׁאַף בַּחֲזָרָה קָרוֹב הוּא שֶׁלֹּא יְכַוֵּן, אִם כֵּן לָמָּה יַחֲזֹר. אֲבָל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעִקַּר מִצְוַת כַּוָּנָתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא פָּסוּק רִאשׁוֹן — חוֹזְרִין, שֶׁבְּקַל יוּכַל לְכַוֵּן. וְכֵן פָּסוּק ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״ שֶׁבִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״א (וס״א) [וס״ג]. וְיַרְגִּיל אָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁיְּכַוֵּן לְפָחוֹת בַּחֲתִימַת כָּל בְּרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קי״ג תֵּבוֹת כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּתְפִלַּת חַנָּה, וְקי״ג פְּעָמִים לֵב בְּה׳ חֻמְשֵׁי תּוֹרָה, לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ כַּוָּנַת הַלֵּב:
כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת. Celui qui prie doit avoir la כַּוָּנָה dans toutes les berakhot ; s’il ne le peut pas dans toutes — au moins dans « אָבוֹת » (1re berakha). Qu’on se mesure : si l’on peut concentrer son cœur dans « אָבוֹת » — qu’on prie ; sinon — qu’on attende que l’esprit se pose. N’a pas eu de כַּוָּנָה dans « אָבוֹת », même en l’ayant eue partout ailleurs — devrait recommencer ; mais עַכְשָׁו אֵין חוֹזְרִין pour un manque de כַּוָּנָה. Le ק״ש, dont l’essentiel de la כַּוָּנָה n’est que le 1er verset — on y revient (cf. סימן נ״א / ס״ג pour « פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ »). Qu’on s’habitue à concentrer au moins sur la חֲתִימָה de chaque berakha — קי״ג תֵּבוֹת comme dans la תְּפִלַּת חַנָּה, et קי״ג fois לֵב dans les cinq Houmachim : il faut כַּוָּנַת הַלֵּב.
סעיף ב מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ.
לֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ לְבַד, אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ. וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ (לְאַחֵר הָעוֹמֵד אֶצְלוֹ חוּץ לְד׳ אַמּוֹתָיו), שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״. וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ — הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, כְּאִלּוּ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת לַחַשׁ (וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא לְהַשְׁמִיעַ אֶלָּא לְאָזְנָיו בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה שֶׁהֵם מִתְוַדִּים עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם בַּתְּפִלָּה):
מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו. On ne prie pas dans le cœur seul, mais on articule les mots avec les lèvres et on les fait entendre à ses propres oreilles בְּלַחַשׁ ; on ne fait pas entendre sa voix (à un autre à ses côtés, hors de ses ד׳ אַמּוֹת), « רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ ». Qui fait entendre sa voix dans sa prière est מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, comme si HKB״H n’entendait pas la תְּפִלַּת לַחַשׁ (les Sages l’instituèrent tout bas pour ne pas faire honte à ceux qui confessent leurs fautes).
סעיף ג אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ — מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ ; בְּצִבּוּר אָסוּר.
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּל כָּךְ כְּמוֹ בְּקוֹל רָם — מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּדֵי לְכַוֵּן יָפֶה. וְהוּא שֶׁמִּתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל בְּצִבּוּר אָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְרִיד הַצִּבּוּר. אֶלָּא אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ — יֵלֵךְ וְיִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בְּקוֹל. וַאֲפִלּוּ אִם יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ כְּמוֹ בְּקוֹל, אִם מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מִמֶּנּוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ נֻסַּח הַתְּפִלָּה — מֻתָּר. וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר מַגְבִּיהִין קוֹלָם, כְּדֵי שֶׁיְּלַמְּדוּ זֶה אֶת זֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין רְגִילִין בִּתְפִלּוֹת אֵלּוּ. וְעוֹד כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה בְּיוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁיַּטְרִידוּ וְיַטְעוּ זֶה אֶת זֶה כֵּיוָן שֶׁסִּדּוּרִים וּמַחֲזוֹרִים בְּיָדָם. וְאַף עַל פִּי כֵן יוֹתֵר טוֹב לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ אִם יָכוֹל לְכַוֵּן. וְעַל כָּל פָּנִים יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהַגְבִּיהַּ קוֹלָם יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ הַרְבֵּה — הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: ״וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל״. וּמִכָּל מָקוֹם, שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה וּלְהַשְׁמִיעַ יָפֶה לַבְּרִיּוֹת — יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה, שֶׁעִקַּר תְּפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר נִתְקְנָה בְּקוֹל רָם, אֲבָל אוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים כֵּן לְהַרְאוֹת קוֹלָם — עוֹשִׂים שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן:
הַגְבָּהַת הַקּוֹל. Qui ne peut concentrer בְּלַחַשׁ — מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ pour bien concentrer, mais seulement בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ ; בְּצִבּוּר c’est אָסוּר car il gêne le public — qu’il aille prier chez lui à voix haute. Faire entendre sa voix chez soi pour que les siens apprennent le נֻסַּח — מֻתָּר. De là l’usage de רֹאשׁ הַשָּׁנָה et יוֹם כִּפּוּר d’élever la voix (on n’y est pas habitué, et pour éveiller la כַּוָּנָה — jours de תְּשׁוּבָה — les סִדּוּרִים et מַחֲזוֹרִים en main) ; mieux vaut néanmoins בְּלַחַשׁ si l’on peut concentrer. Ne pas trop élever la voix — qui l’élève beaucoup est מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר (« וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל »). Mais le שְׁלִיחַ צִבּוּר qui élève la voix pour éveiller la כַּוָּנָה fait bien (sa תְּפִלָּה fut instituée בְּקוֹל רָם) ; ceux qui le font pour montrer leur voix — שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן.
סעיף ד הִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו — לֹא יָצָא.
הַמִּתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו — יָצָא. אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו — לֹא יָצָא, שֶׁהִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר:
הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר. Qui a prié בְּלַחַשׁ sans le faire entendre à ses oreilles — יָצָא ; mais qui a prié בְּלִבּוֹ sans rien faire sortir de ses lèvres — לֹא יָצָא, car הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר.
סעיף ה בְּצִבּוּר בְּכָל לָשׁוֹן ; בְּיָחִיד בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר. אֲבָל בְּיָחִיד לֹא יִתְפַּלֵּל אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת, וְהַיָּחִיד צָרִיךְ לְמַלְאָךְ מֵלִיץ לְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ. אֲבָל צִבּוּר אֵין צָרִיךְ לְמֵלִיץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס״. וְהַנָּשִׁים שֶׁנָּהֲגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּלַעַ״ז תְּפִלַּת י״ח שֶׁהֵן חַיָּבוֹת בָּהֶן כָּאֲנָשִׁים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (ק״י) [ק״ו] — יֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶן זְכוּת לוֹמַר, שֶׁלֹּא מָנְעוּ לַיָּחִיד לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹאֵל צְרָכָיו, כְּגוֹן שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלֶה אוֹ עַל שׁוּם צַעַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּבֵיתוֹ, אֲבָל תְּפִלָּה הַקָּבוּעַ לְצִבּוּר — אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּכָל לָשׁוֹן. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶן זְכוּת אַחֵר לוֹמַר, שֶׁלֹּא מָנְעוּ לְהַיָּחִיד מִלְּהִתְפַּלֵּל בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת אֶלָּא מִלָּשׁוֹן אֲרַמִּי בִּלְבַד, שֶׁהוּא מְגֻנֶּה בְּעֵינֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאֵינָם נִזְקָקִין לוֹ, אֲבָל מַכִּירִין וְיוֹדְעִים בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת, אֲפִלּוּ מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם. וְכָל זֶה לְלַמֵּד זְכוּת עַל הַנָּשִׁים שֶׁחַיָּבוֹת בִּתְפִלָּה, לָמָּה מִתְפַּלְלוֹת בְּלַעַ״ז וְאֵינָן לוֹמְדוֹת אֶת הַתְּפִלָּה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עִם פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, אֲבָל עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — מוּטָב שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין אֲפִלּוּ בְּיָחִיד כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּלֹא כַּוָּנַת הַלֵּב, שֶׁתְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה — אֵינָהּ כְּלוּם:
לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה. On peut prier בְּכָל לָשׁוֹן quand on prie בְּצִבּוּר ; mais בְּיָחִיד seulement בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, car מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת ne connaissent pas les autres langues et l’individu a besoin d’un מַלְאָךְ מֵלִיץ — tandis que le צִבּוּר n’en a pas besoin (« הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס »). Pour défendre les femmes qui prient בְּלַעַ״ז la תְּפִלַּת י״ח (dont elles sont חַיָּבוֹת, cf. סימן ק״ו) : יֵשׁ qui disent qu’on n’a interdit à l’individu les autres langues que lorsqu’il שׁוֹאֵל צְרָכָיו (prière pour un malade, un צַעַר) ; mais la תְּפִלָּה הַקָּבוּעַ לְצִבּוּר, même un יָחִיד peut la dire בְּכָל לָשׁוֹן. וְיֵשׁ qui disent qu’on n’a interdit que la לָשׁוֹן אֲרַמִּי, מְגֻנֶּה aux yeux des anges, alors qu’ils connaissent toutes les langues, même les pensées du cœur. Et un עַם הָאָרֶץ qui ne comprend pas לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — מוּטָב qu’il prie dans une langue qu’il comprend, même בְּיָחִיד, pour avoir la כַּוָּנָה, car תְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה אֵינָהּ כְּלוּם.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ק״א (édition Kehot, ה׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת וְלָשׁוֹן הַתְּפִלָּה
Le yesod : כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת וְלָשׁוֹן הַתְּפִלָּה
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de cinq axes. D’abord la כַּוָּנָה dans toutes les berakhot (au moins בְּ״אָבוֹת״). Ensuite le מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וְלַחַשׁ. Puis la הַגְבָּהַת הַקּוֹל et le שְׁלִיחַ צִבּוּר. Puis le הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר. Enfin la לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה entre le יָחִיד et le צִבּוּר.
כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת — לְפָחוֹת בְּ״אָבוֹת״
La kavana des berakhot — au moins « Avot »
Le principe. Le מִתְפַּלֵּל doit לְכַוֵּן dans toutes les berakhot ; s’il ne le peut — לְפָחוֹת בְּ״אָבוֹת״ (סעיף א).
La conséquence. N’a pas eu de כַּוָּנָה dans « אָבוֹת » — de nos jours אֵין חוֹזְרִין pour ce manque. Cf. siman 98 (כוונה בתפילה).
מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ בְּלַחַשׁ
Articuler des lèvres et s’entendre à voix basse
Le principe. Pas dans le cœur seul — מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ, sans faire entendre sa voix (« רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת ») (סעיף ב).
La conséquence. Qui fait entendre sa voix est מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. Cf. siman 104 (הפסק בתפילה).
הַגְבָּהַת הַקּוֹל וּשְׁלִיחַ צִבּוּר
Élever la voix et le officiant
Le principe. Qui ne peut concentrer בְּלַחַשׁ — מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ ; בְּצִבּוּר אָסוּר ; רֹאשׁ הַשָּׁנָה et יוֹם כִּפּוּר font exception (סעיף ג).
La conséquence. Ne pas trop élever la voix (מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר) ; le שְׁלִיחַ צִבּוּר qui éveille la כַּוָּנָה fait bien. Cf. siman 53 (שליח ציבור).
הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר
La pensée n’équivaut pas à la parole
Le principe. Prié בְּלַחַשׁ sans se faire entendre — יָצָא ; prié בְּלִבּוֹ sans articuler des lèvres — לֹא יָצָא (סעיף ד).
La conséquence. הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר : la prière exige une articulation effective. Cf. siman 62 (הוצאה בשפתיים).
לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה — יָחִיד וְצִבּוּר
La langue de la prière — individu et communauté
Le principe. בְּצִבּוּר בְּכָל לָשׁוֹן ; בְּיָחִיד בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (הַמֵּלִיץ) ; זְכוּת pour les femmes et l’עַם הָאָרֶץ (סעיף ה).
La conséquence. מוּטָב une langue comprise que לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ sans כַּוָּנָה, car תְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה אֵינָהּ כְּלוּם. Cf. siman 106 (חיוב הנשים).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — la כַּוָּנָה, le לַחַשׁ et la לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה — touche à la conduite quotidienne de la תְּפִלָּה. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman ק״א. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses cinq seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת | או״ח ק״א — צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת ; לְפָחוֹת בְּ״אָבוֹת״, וְעַכְשָׁו אֵין חוֹזְרִין. | מ״ב ק״א — פְּרָטֵי הַכַּוָּנָה וְטַעַם ״אֵין חוֹזְרִין״ בַּזְּמַן הַזֶּה. | ערוה״ש ק״א — גֶּדֶר הַכַּוָּנָה הַמְעַכֶּבֶת בְּ״אָבוֹת״. | Voie de l’Admour HaZaken — לְכַוֵּן בְּכֻלָּן, לְפָחוֹת בְּ״אָבוֹת״ ; לֹא כִּוֵּן בְּ״אָבוֹת״ מִן הַדִּין חוֹזֵר, וְעַכְשָׁו אֵין חוֹזְרִין ; יַרְגִּיל בַּחֲתִימָה (קי״ג תֵּבוֹת) (סעיף א). |
| מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וְלַחַשׁ | או״ח ק״א — מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ, וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ. | מ״ב ק״א — שִׁעוּר הַלַּחַשׁ וְ״קוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״. | ערוה״ש ק״א — גֶּדֶר הַשְׁמָעָה לָאֹזֶן. | Voie de l’Admour HaZaken — מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ ; הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה (סעיף ב). |
| הַגְבָּהַת הַקּוֹל וּשְׁלִיחַ צִבּוּר | או״ח ק״א — אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ ; בְּצִבּוּר אָסוּר ; בְּר״ה וְיוֹם כִּפּוּר מֻתָּר. | מ״ב ק״א — שֶׁלֹּא לְהַגְבִּיהַּ יוֹתֵר מִדַּאי, וְדִין הַצִּבּוּר. | ערוה״ש ק״א — דִּין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּקוֹל רָם. | Voie de l’Admour HaZaken — מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ לְכַוֵּן וְהוּא בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ ; בְּצִבּוּר אָסוּר ; ר״ה וְיוֹם כִּפּוּר נוֹהֲגִין ; שָׁ״ץ יָפֶה עוֹשֶׂה, וְלֹא לְהַרְאוֹת קוֹלוֹ (סעיף ג). |
| הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר | או״ח ק״א — מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו דַּוְקָא ; הַרְהוּר בַּלֵּב אֵינוֹ מוֹצִיא. | מ״ב ק״א — הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר בִּתְפִלָּה. | ערוה״ש ק״א — גֶּדֶר יְצִיאָה בְּלַחַשׁ בְּלֹא הַשְׁמָעָה. | Voie de l’Admour HaZaken — הִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ בְּלֹא הַשְׁמָעָה — יָצָא ; בְּלִבּוֹ בְּלֹא שְׂפָתָיו — לֹא יָצָא, הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר (סעיף ד). |
| לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה | או״ח ק״א — בְּצִבּוּר בְּכָל לָשׁוֹן ; בְּיָחִיד בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ ; מַחְלֹקֶת בִּשְׁאֵלַת צְרָכָיו וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. | מ״ב ק״א — פְּרָטֵי הַיָּחִיד וְהַצִּבּוּר וְהַלַּעַ״ז. | ערוה״ש ק״א — טַעַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהַמֵּלִיץ. | Voie de l’Admour HaZaken — צִבּוּר בְּכָל לָשׁוֹן, יָחִיד בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (הַמֵּלִיץ) ; זְכוּת לַנָּשִׁים ; עַם הָאָרֶץ — מוּטָב בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין, שֶׁתְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה אֵינָהּ כְּלוּם (סעיף ה). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm ק״א, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila, Rosh, Talmidei Rabbeinou Yona, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot ט״ו, ל״א ; Sota ל״ב-ל״ג). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ה׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — כַּוָּנַת הַלֵּב
Ligne 1 — la kavana du cœur
Principe du siman : לְכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת, לְפָחוֹת בְּ״אָבוֹת״ (סעיף א).
Lecture du Rav : la כַּוָּנָה est le cœur de la תְּפִלָּה ; se mesurer avant de prier, et s’habituer à la חֲתִימָה. Cf. siman 98.
Conséquence pratique : viser au minimum la כַּוָּנָה dans « אָבוֹת » ; de nos jours on ne recommence pas pour un manque de כַּוָּנָה.
קו ב — קוֹל וְלַחַשׁ
Ligne 2 — voix et chuchotement
Principe du siman : מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ ; הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר (סעיפים ב-ד).
Lecture du Rav : l’équilibre entre discrétion (בְּלַחַשׁ) et כַּוָּנָה ; on peut élever la voix בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. Cf. siman 104.
Conséquence pratique : articuler des lèvres, s’entendre soi-même ; ne pas déranger le צִבּוּר.
קו ג — לְשׁוֹן הַתְּפִלָּה
Ligne 3 — la langue de la prière
Principe du siman : בְּצִבּוּר בְּכָל לָשׁוֹן ; בְּיָחִיד בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (סעיף ה).
Lecture du Rav : pour l’עַם הָאָרֶץ, la כַּוָּנָה prime la langue — תְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה אֵינָהּ כְּלוּם. Cf. siman 106.
Conséquence pratique : qui ne comprend pas לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — מוּטָב qu’il prie dans une langue comprise.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman ק״א dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman ק״א (כַּוָּנָה בַּבְּרָכוֹת וְלָשׁוֹן הַתְּפִלָּה)
- ① כַּוָּנָה. Avoir la כַּוָּנָה dans toutes les berakhot ; au minimum בְּ״אָבוֹת״. De nos jours on ne recommence pas pour un simple manque de כַּוָּנָה. Fondement : SA HaRav ק״א séif א.
- ② לַחַשׁ. מְחַתֵּךְ בִּשְׂפָתָיו et se faire entendre à ses propres oreilles בְּלַחַשׁ, sans faire entendre sa voix aux autres. Fondement : SA HaRav ק״א séif ב.
- ③ הַגְבָּהַת הַקּוֹל. Qui ne peut concentrer בְּלַחַשׁ — מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ ; בְּצִבּוּר אָסוּר (sauf רֹאשׁ הַשָּׁנָה / יוֹם כִּפּוּר). Fondement : SA HaRav ק״א séif ג.
- ④ הִרְהוּר. Prié בְּלִבּוֹ sans articuler des lèvres — לֹא יָצָא, car הִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר. Fondement : SA HaRav ק״א séif ד.
- ⑤ לָשׁוֹן. בְּצִבּוּר בְּכָל לָשׁוֹן ; בְּיָחִיד בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ ; qui ne comprend pas — מוּטָב une langue comprise, car תְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה אֵינָהּ כְּלוּם. Fondement : SA HaRav ק״א séif ה.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman ק״א (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — la כַּוָּנָה, le לַחַשׁ, la לָשׁוֹן — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.