✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עיטוש — עיונים מעמיקים
סימן ק״ג · ג׳ סעיפים
ממתין עד שיכלה הריח · הרחקה ד׳ אמות · ביתו וצבור · המתעטש
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״ג — ג׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמ״א, תרומת הדשן, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים, שלחן ערוך הרב

הבסיס ההלכתי:
כבוד התפלה וכבוד הבריות · תרומת הדשן סי׳ ט״ז · ומקבילות סי׳ ע״ט (ריח רע), סי׳ פ״ה, סי׳ צ״ב, סי׳ ק״ד

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

  1. Introduction à la sugya — גדר דין רוח ועיטוש בתפלה, שני צירי הסימן (כבוד התפלה · כבוד הבריות), ג׳ סעיפים
  2. יצא ממנו רוח — «ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל», וחוזר למקום שפסק (סעיף א׳)
  3. ההרחקה ו«ריבון העולמים» — נצטער ואינו יכול להעמיד עצמו, ד׳ אמות לאחוריו, ביתו וצבור (סעיף ב׳, רמ״א)
  4. גדר ההמתנה וההרחקה — כבוד התפלה או ריח רע כצואה, «בל תשקצו» והעמדת עצמו (חקירה, סי׳ ע״ט, סי׳ צ״ב)
  5. המתעטש בתפלתו — מלמטה סימן רע, מלמעלה סימן יפה (סעיף ג׳) · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ. וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: יצא ממנו רוח מלמטה — ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל. ב׳: נצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו — הולך לאחוריו ד׳ אמות, מוציא הרוח, ממתין עד שיכלה, ואומר «ריבון העולמים»; ובצבור, מפני הביוש הגדול, אין צריך להרחיק ואינו אומר הריבון (רמ״א, תרומת הדשן). ג׳: המתעטש בתפלתו — מלמטה סימן רע, מלמעלה סימן יפה.

Résumé concis :

ג׳ seifim : le siman règle la conduite de celui à qui advient une רוח (un gaz) ou un עיטוש pendant la Amida. (א) יצא ממנו רוח — il attend que l odeur se dissipe (« ממתין עד שיכלה הריח ») puis reprend là où il s était arrêté. (ב) S il est très gêné et ne peut se retenir, il recule de ד׳ אמות, laisse aller, attend, et dit « ריבון העולמים » — mais en public, où ce serait un grand embarras, il ne s écarte pas et ne dit pas le « ריבון » (רמ״א, au nom du תרומת הדשן). (ג) le המתעטש : d en bas un mauvais signe, d en haut (l éternuement) un bon signe.

1. הקדמת הסוגיא — רוח ועיטוש בתפלה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין מי שנזדמנה לו רוח (הפחה) מלמטה בעמדו בתפלת שמונה עשרה, או עיטוש. ראש הסימן: «היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל» (סעיף א׳), ובו ג׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) ההמתנה — «ממתין עד שיכלה הריח», מפני כבוד התפלה והמעמד לפני השכינה, ומעין דין העומד בתפלה כנגד ריח רע (עי׳ סי׳ ע״ט); (ב) ההרחקה והוידוי — בנצטער ואינו יכול להעמיד עצמו, הולך לאחוריו ד׳ אמות ומוציא הרוח ואומר «ריבון העולמים», והקלו חכמים בצבור מפני כבוד הבריות (רמ״א בשם תרומת הדשן). ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: שיעור ההמתנה, ההרחקה בביתו ובצבור, וההבחנה שבין רוח לעיטוש.
הערה יסודית: ציר הסימן — כבוד התפלה מזה, ומיחוש כבוד הבריות מזה. ההמתנה «עד שיכלה הריח» וההרחקה ד׳ אמות באות להעמיד את התפלה בטהרה ובכבוד; אבל כשההרחקה והוידוי גורמים ביוש גדול בצבור — «אין צריך להרחיק כלל», שגדול כבוד הבריות. ולזה נפקא מינה בהבחנה שבין המתפלל בביתו למתפלל בצבור, ובעצם גדר ההמתנה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «ממתין עד שיכלה הריח» — האם מדין ריח רע, כדין העומד בתפלה כנגד צואה או ריח רע (שאין אומרים דבר שבקדושה במקום שהריח מצוי, עי׳ סי׳ ע״ט), או מדין כבוד התפלה והעמידה לפני המלך (שאין זה דרך כבוד לעמוד כך בתפלה, אף בלא איסור ריח רע)? ונפקא מינה בהפחה שאין בה ריח, ובגדר ההרחקה, ובטעם ההקלה בצבור. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. יצא ממנו רוח — «ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל» (סעיף א׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה — ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל.»
שורש הדין: הביא מרן דין זה מן הראשונים (טור, בית יוסף), ויסודו במעמד התפלה שצריך שיהא בטהרה ובכבוד. ובשלחן ערוך הרב (סימן ק״ג) העתיק: «היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה — ממתין עד שיכלה (הרוח) [הריח] וחוזר למקום שפסק». ומדבריו — שההמתנה עצמה אינה חשובה הפסק, שכבר מופסקת תפלתו על ידי הרוח, וממשיך מן המקום שבו נעצר.
קושיא — למה «וחוזר ומתפלל», והרי לא הפסיק בפיו? מאחר שלא דיבר ולא פסק אלא המתין, למה נקט מרן «וחוזר ומתפלל», כאילו נפסקה תפלתו? ותו — למה יעכב עד שיכלה הריח, ולא ימשיך מיד?
תירוץ: הרוח עצמה מפסקת את מהלך התפלה, שאין ראוי להתפלל ולומר דברים שבקדושה בעוד הריח מצוי, מעין דין ריח רע (סי׳ ע״ט); לפיכך «ממתין עד שיכלה הריח», ואז «חוזר ומתפלל» — היינו חוזר וגומר תפלתו מן המקום שפסק, ואין ההמתנה חשובה הפסק הפוסל, שכבר הופסקה מאליה על ידי הרוח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «עד שיכלה הריח», ולא «עד שתכלה הרוח»: דקדק לשונו — תלה בכליון הריח, לא בעצם יציאת הרוח. ומשמע שהחסרון תלוי בריח המצוי במקום, כדין ריח רע שהוא הפוסל את הדיבור שבקדושה. ולפי זה, כל שאין ריח מצוי — אין כאן עיכוב מצד ריח רע, אלא שנשאר לדון מצד כבוד התפלה (עי׳ להלן סי׳ ד׳). ובשלחן ערוך הרב הוסיף שאין ההמתנה הפסק, «חוזר למקום שפסק» — ולא לראש הברכה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — יצא ממנו רוח: (א) יש ריח — ממתין עד שיכלה ואז חוזר. (ב) אין ריח כלל — נדון מצד כבוד התפלה (סעיף ד׳). (ג) חוזר «למקום שפסק» ולא לראש הברכה, שאין ההמתנה הפסק. (ד) וכל זה כשלא היה יכול להעמיד עצמו; אבל אם יכול — חייב (עי׳ להלן). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה — «ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל»: אין ראוי לומר דברים שבקדושה בעוד הריח מצוי (מעין ריח רע, סי׳ ע״ט), וההמתנה אינה הפסק — חוזר למקום שפסק (סי׳ ק״ג סעיף א׳).

3. ההרחקה ד׳ אמות ו«ריבון העולמים» — בביתו ובצבור (סעיף ב׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «בקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו — הולך לאחוריו ד׳ אמות ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה ממנו הריח, ואומר: ריבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו... וחוזר למקומו וחוזר למקום שפסק.» הגה: «וע״ל סי׳ פ״ה, דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו, אבל כשמתפלל בצבור דהוי ליה ביוש גדול — אין צריך להרחיק כלל לאחוריו, וגם לא יאמר הריבון, רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח, וכן נוהגין» (תרומת הדשן סי׳ ט״ז).
שורש הדין: יסוד ההרחקה והוידוי בראשונים, והגהת רמ״א מן התרומת הדשן (סי׳ ט״ז). ובשלחן ערוך הרב (סימן ק״ג) ביאר טעם ההליכה לאחוריו דוקא: «ולא ילך לצדדים, מפני שצריך שיהיו פניו מכוונים כנגד המקום שהתחיל להתפלל, שלא יהא נראה כפוסק לגמרי ואין כוונתו לחזור לתפלתו». ולכן חוזר אחר כך «למקומו» ו«למקום שפסק» — שקבעה השכינה מקום, וכשנתרחק צריך לשוב לאותו מקום.
קושיא — למה לאחוריו דוקא, ולמה הוידוי «ריבון העולמים»? אם ההרחקה מפני הריח, יִרְחַק לכל צד; ולמה הצריכוהו לאחוריו דוקא? ותו — מה טעם הוידוי, וכי מקום תחנונים הוא באמצע שמונה עשרה?
תירוץ: ההרחקה לאחוריו — שיהיו פניו כנגד מקום תפלתו, שלא יֵראה כפוסק לגמרי; ואינו הליכה לצורך עצמו אלא כמפַנֶּה מקום לשכינה. והוידוי «ריבון העולמים... יצרתנו נקבים נקבים» — הכנעה על שפלות החומר, ובשלחן ערוך הרב: «ואין אמירה זו חשוב הפסק בתפלה, הואיל וכבר מופסקת תפלתו על ידי הרוח». נמצא שהכל ענף אחד: מעמד התפלה בכבוד, וההודאה בשפלות היצור לפני קונו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת המנהג — ביתו וצבור: להלכה חילק רמ״א (תרומת הדשן סי׳ ט״ז): כל דין ההרחקה והוידוי — «כשמתפלל בביתו»; אבל בצבור, «דהוי ליה ביוש גדול שנראה לכל בשתו וכלימתו — אין צריך להרחיק כלל, שגדול כבוד הבריות», וכיון שאינו מרחיק אף אינו אומר «ריבון», «רק ממתין עד שיכלה הריח, וכן נוהגין». ובשלחן ערוך הרב הוסיף שכבר פשט המנהג: «ועכשיו לא נהגו אפילו המדקדקים להרחיק ד׳ אמות ולומר ריבון וכו׳». והשוה סי׳ פ״ה (מקומות שאין מתפללין בהם) לענין הרחקה מריח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — ההרחקה: (א) אינו יכול להעמיד עצמו בביתו — הולך לאחוריו ד׳ אמות, ממתין, ואומר «ריבון». (ב) בצבור — אין צריך להרחיק ואינו אומר «ריבון», רק ממתין עד שיכלה הריח (כבוד הבריות). (ג) ההליכה לאחוריו דוקא, שיהיו פניו כנגד מקומו. (ד) וחוזר «למקומו» ו«למקום שפסק». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
אינו יכול להעמיד עצמו — «הולך לאחוריו ד׳ אמות ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה ממנו הריח», ואומר «ריבון העולמים»; ובצבור «אין צריך להרחיק כלל» ואינו אומר הריבון, שגדול כבוד הבריות (רמ״א, תרומת הדשן סי׳ ט״ז).

4. גדר ההמתנה וההרחקה — כבוד התפלה או ריח רע כצואה

לשון השלחן ערוך

עיקר הנדון: «ממתין עד שיכלה הריח» (סעיף א׳) · «הולך לאחוריו ד׳ אמות... וממתין עד שיכלה ממנו הריח» (סעיף ב׳). ובשלחן ערוך הרב הוסיף: «וכל זה כשאינו יכול להעמיד עצמו, אבל אם יכול — חייב להעמיד עצמו בכל מה דאפשר שלא להפיח בתפלה, ואין בזה משום בל תשקצו; ואפילו אם נצרך לנקביו — יעמיד עצמו כמו שיתבאר בסימן צ״ב».
שורש הדין — שתי הבחנות: (א) ריח רע — דין העומד בתפלה כנגד ריח, שהוא ענף מדיני הרחקה מצואה וריח רע (סי׳ ע״ט ואילך); (ב) כבוד התפלה והעמידה לפני המלך — שאין דרך כבוד לעמוד כך, וההודאה בשפלות («ריבון העולמים»). ולשון «עד שיכלה הריח» נוטה לצד הריח, ולשון הוידוי וההליכה לאחוריו נוטה לצד הכבוד.
קושיא — אם הכל מפני הריח, למה הוידוי; ואם מפני הכבוד, למה תלוי ב«כליון הריח»? אם עיקר החסרון ריח רע, למה הוסיפו «ריבון העולמים», שאינו ענין להרחקת ריח; ואם עיקרו כבוד התפלה, למה נקטו «עד שיכלה הריח» — משמע שהכל תלוי במציאות הריח?
תירוץ: תרתי אינון וכרוכין זה בזה. ההמתנה «עד שיכלה הריח» — מצד שאין אומרים דבר שבקדושה בעוד הריח מצוי (ריח רע); וההרחקה והוידוי — מצד כבוד התפלה והכנעה. ולזה בצבור, שאין ההרחקה והוידוי אלא ענין כבוד — נדחין מפני כבוד הבריות; אבל ההמתנה «עד שיכלה הריח» נשארת אף בצבור, שהיא מצד עצם הריח. נמצא שההמתנה מעיקר הדין, וההרחקה והוידוי — הידור וכבוד הנדחה מפני הביוש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — גדר «עד שיכלה הריח» וההרחקה: ונפקא מינה: (א) הפחה שאין בה ריח — לצד הריח אין עיכוב, לצד הכבוד יש. (ב) ההקלה בצבור — נופלת על ההרחקה והוידוי (כבוד) ולא על ההמתנה (ריח). (ג) חיוב «להעמיד עצמו» כשיכול — שאף שאין בעצירה משום «בל תשקצו», מכל מקום כבוד התפלה מחייבו שלא להפיח (עי׳ סי׳ צ״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — גדר ההמתנה: (א) ריח מצוי — ממתין עד שיכלה (מעיקר הדין, אף בצבור). (ב) ההרחקה והוידוי — הידור וכבוד, נדחין בצבור. (ג) יכול להעמיד עצמו — חייב, ואין בזה «בל תשקצו». (ד) נצרך לנקביו בתפלה — יעמיד עצמו (עי׳ סי׳ צ״ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
ההמתנה «עד שיכלה הריח» מעיקר הדין — מצד הריח המצוי (מעין ריח רע, סי׳ ע״ט); וההרחקה ד׳ אמות והוידוי «ריבון» — מצד כבוד התפלה, ונדחין בצבור מפני כבוד הבריות. וכשיכול — חייב להעמיד עצמו, ואין בזה משום «בל תשקצו» (שלחן ערוך הרב, ועי׳ סי׳ צ״ב).

5. המתעטש בתפלתו — סימן מלמטה ומלמעלה · נפקא מינה למעשה (סעיף ג׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ג׳: «המתעטש בתפלתו מלמטה — סימן רע לו; מלמעלה — סימן יפה לו.»
שורש הדין: הביא מרן דין זה מן הראשונים (טור, בית יוסף). ובשלחן ערוך הרב (סימן ק״ג) פירש והוסיף: «המתעטש בתפלתו מלמטה, אפילו הפחה מועטת שאינה משמעת קול — סימן רע לו; מלמעלה — סימן יפה לו, שכשם שעושין לו נחת רוח מלמטה שהעטוש הוא נוח לאדם, כך עושין לו נחת רוח מלמעלה למלאות שאלתו ובקשתו».
קושיא — למה זה סימן רע וזה סימן יפה? העיטוש (מלמעלה) והרוח (מלמטה) שניהם מקרי הגוף הם, ומה טעם חילקו ביניהם — זה לרעה וזה לטובה?
תירוץ: ביאר שלחן ערוך הרב שהעיטוש והרוח שניהם «נחת רוח» לגוף; והנה זה סימן שנעשה לו נחת רוח מלמעלה — «למלאות שאלתו ובקשתו». אבל מלמטה, אף שיש בו נחת לגוף, גנאי הוא למעמד התפלה, ולכן «סימן רע לו». נמצא שהחילוק תלוי בכבוד המעמד: העיטוש שדרך בני אדם אינו גנאי, והרוח — גנאי. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
יצא ממנו רוח ממתין עד שיכלה הריח וחוזר למקום שפסק, שאין ההמתנה הפסק (סעיף א׳).
נצטער ואינו יכול להעמיד עצמו (בביתו) הולך לאחוריו ד׳ אמות, מוציא הרוח, ממתין, ואומר «ריבון העולמים» (סעיף ב׳).
בצבור אין צריך להרחיק ואינו אומר הריבון, רק ממתין עד שיכלה הריח — שגדול כבוד הבריות (רמ״א).
יכול להעמיד עצמו חייב להעמיד עצמו שלא להפיח בתפלה, ואין בזה משום «בל תשקצו» (שלחן ערוך הרב, סי׳ צ״ב).
המתעטש מלמטה סימן רע, מלמעלה (עיטוש) סימן יפה — נחת רוח למלאות שאלתו (סעיף ג׳).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
יצא ממנו רוח ממתין עד שיכלה הריח וחוזר למקום שפסק ק״ג סעיף א׳ (מחבר; שלחן ערוך הרב; ועי׳ סי׳ ע״ט)
ההרחקה והוידוי ד׳ אמות לאחוריו, «ריבון העולמים» ק״ג סעיף ב׳ (מחבר; טור; בית יוסף)
ביתו וצבור בצבור אין מרחיק ואינו אומר — כבוד הבריות ק״ג סעיף ב׳ הגה (רמ״א; תרומת הדשן סי׳ ט״ז)
העמדת עצמו כשיכול חייב, ואין «בל תשקצו» ק״ג (שלחן ערוך הרב; סי׳ צ״ב)
המתעטש מלמטה סימן רע, מלמעלה סימן יפה ק״ג סעיף ג׳ (מחבר; שלחן ערוך הרב)
מרן ורמ״א: שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״ג · הגהת רמ״א · טור · בית יוסף · תרומת הדשן סי׳ ט״ז
מקבילות בשלחן ערוך: סי׳ ע״ט (ריח רע וצואה כנגד המתפלל) · סי׳ פ״ה (מקומות שאין מתפללין) · סי׳ צ״ב (גופו נקי, נצרך לנקביו) · סי׳ ק״ד (הפסק בתפלה)
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן ק״ג · מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עיטוש · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · סימן ק״ג · ♥ Soutenir

📖Rejoindre une 'havrouta