Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman ק״ג — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ, une question traitée avec retenue et pudeur. Chez le Rav, le siman se déploie en ג׳ סְעִיפִים (trois seifim) : le רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה et le מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, le נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל avec le partage entre בֵּיתוֹ וְצִבּוּר et le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, et enfin le הַמִּתְעַטֵּשׁ — סִימָן רַע וְסִימָן יָפֶה.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן ק״ג — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן ק״ג — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ — וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.103), suivi de notre traduction française. Le siman comporte trois seifim (ג׳ סְעִיפִים ; seif k → .103.k).
סעיף א רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.
מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ וּבוֹ ג׳ סְעִיפִים:הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְיָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה (הָרוּחַ) [הָרֵיחַ] וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק:
רוּחַ מִלְּמַטָּה. Celui qui se tenait dans la Amida (עוֹמֵד בִּתְפִלָּה) et à qui un gaz est échappé par le bas (רוּחַ מִלְּמַטָּה) — מַמְתִּין : il attend que l’odeur se dissipe (עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ), puis חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק — il reprend au point où il s’était arrêté.
סעיף ב נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל — מִנְהַג עַכְשָׁו, כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת ; וְאִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ.
בִּקֵּשׁ לָצֵאת מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ — הוֹלֵךְ לַאֲחוֹרָיו ד׳ אַמּוֹת וּמוֹצִיא הָרוּחַ. וְלֹא יֵלֵךְ לִצְדָדִים, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּפוֹסֵק לְגַמְרֵי וְאֵין כַּוָּנָתוֹ לַחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ. וּמַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְאוֹמֵר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ, חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ, רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתֵנוּ״, וְאֵין אֲמִירָה זוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, הוֹאִיל וּכְבָר מֻפְסֶקֶת תְּפִלָּתוֹ עַל יְדֵי הָרוּחַ, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. וְלֹא יִגְמֹר תְּפִלָּתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַחֵק שָׁם, הוֹאִיל וּכְבָר הִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל כָּאן וְקָבְעָה הַשְּׁכִינָה מָקוֹם כָּאן, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּשׁ נִתְרַחֵק מִמְּקוֹם הַשְּׁכִינָה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁקָּבַע לַשְּׁכִינָה. וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ אֲפִלּוּ הַמְדַקְדְּקִים לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת וְלוֹמַר ״רִבּוֹן וְכו׳״. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ זְכוּת לוֹמַר שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לְהַרְחִיק אֶלָּא כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁזֶּה לוֹ בִּזָּיוֹן גָּדוֹל שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל בָּשְׁתּוֹ וּכְלִמָּתוֹ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל, שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק, אֵין לוֹמַר גַּם כֵּן ״רִבּוֹן כו׳״, כֵּיוָן שֶׁאֵין חֶרְפָּתוֹ וּכְלִמָּתוֹ נִכֶּרֶת, רַק מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ, אֲבָל אִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהָפִיחַ בַּתְּפִלָּה, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ״. וַאֲפִלּוּ אִם נִצְרָךְ לִנְקָבָיו — יַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ב:
נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל. résumé : celui qui est pressé (בִּקֵּשׁ לָצֵאת מִמֶּנּוּ רוּחַ), en grande gêne et incapable de se retenir (אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ) — recule de ד׳ אַמּוֹת ; non sur les côtés, car son visage doit rester tourné כְּנֶגֶד le lieu où il a commencé, afin de ne pas paraître interrompre tout à fait. Il attend que l’odeur se dissipe, dit le « רִבּוֹן הָעוֹלָמִים » — qui n’est pas un הֶפְסֵק, sa prière étant déjà suspendue — puis revient à sa place et au point d’arrêt. Aujourd’hui, même les plus scrupuleux (הַמְדַקְדְּקִים) n’ont plus l’usage de reculer ni de dire le « רִבּוֹן ». Certains l’expliquent : on n’imposait de s’éloigner qu’à la maison, mais à l’office public (בְּצִבּוּר), où ce serait une grande gêne visible de tous, il ne s’éloigne pas du tout — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת — et ne dit pas non plus le « רִבּוֹן », se contentant d’attendre que l’odeur se dissipe. Tout cela quand il ne peut se retenir ; mais s’il le peut — il est tenu de se retenir autant que possible, et il n’y a là aucun « בַּל תְּשַׁקְּצוּ » ; de même s’il a besoin de se soulager (cf. סִימָן צ״ב).
סעיף ג הַמִּתְעַטֵּשׁ — מִלְּמַטָּה סִימָן רַע לוֹ, מִלְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ.
הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ מִלְּמַטָּה, אֲפִלּוּ הֲפָחָה מוּעֶטֶת שֶׁאֵינָהּ מַשְׁמַעַת קוֹל — סִימָן רַע לוֹ, מִלְמַעְלָה — סִימָן יָפֶה לוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה שֶׁהָעִטּוּשׁ הוּא נוֹחַ לָאָדָם — כָּךְ עוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְמַעְלָה לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ:
הַמִּתְעַטֵּשׁ. Pendant la Amida : par le bas (מִלְּמַטָּה), même léger et sans bruit (הֲפָחָה מוּעֶטֶת שֶׁאֵינָהּ מַשְׁמַעַת קוֹל) — סִימָן רַע לוֹ ; par le haut (מִלְמַעְלָה), un éternuement — סִימָן יָפֶה לוֹ : de même qu’on lui procure un soulagement (נַחַת רוּחַ) par le bas, l’éternuement étant agréable à l’homme, ainsi on lui en procure un par le haut, לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ — pour combler sa demande.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ק״ג (édition Kehot, ג׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ
Le yesod : le רוח ou le עיטוש pendant la Amida
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de trois axes, tous marqués de retenue. D’abord le רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה et le מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. Ensuite le נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל avec le partage entre בֵּיתוֹ וְצִבּוּר et le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. Enfin le הַמִּתְעַטֵּשׁ — סִימָן רַע וְסִימָן יָפֶה.
רוּחַ בַּתְּפִלָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ
Un gaz pendant la Amida — attendre que l’odeur se dissipe
Le principe. Debout dans la Amida, un gaz échappé par le bas — on ne recule ni ne parle : מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, puis חוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק (סעיף א).
La conséquence. La prière n’est pas invalidée : l’attente préserve la dignité du lieu de la תְּפִלָּה. Cf. siman 97 (הפסק ונקיון בתפילה).
נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת
En grande gêne et incapable de se retenir
Le principe. Celui qui ne peut se retenir reculait jadis de ד׳ אַמּוֹת et disait le « רִבּוֹן » ; mais עַכְשָׁו on ne le fait plus, surtout בְּצִבּוּר — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת — il attend simplement (סעיף ב).
La conséquence. S’il peut se retenir, il y est tenu, sans « בַּל תְּשַׁקְּצוּ ». Cf. siman 92 (העמדת עצמו בתפילה).
הַמִּתְעַטֵּשׁ — סִימָן רַע וְסִימָן יָפֶה
L’éternuement — signe défavorable ou favorable
Le principe. מִלְּמַטָּה, même léger et sans bruit — סִימָן רַע לוֹ ; מִלְמַעְלָה, un éternuement — סִימָן יָפֶה לוֹ, נַחַת רוּחַ לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ (סעיף ג).
La conséquence. Le fidèle ne s’alarme pas : il poursuit sa תְּפִלָּה avec sérénité. Cf. siman 104 (הפסק וסדר בתפילה).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת et le סִימָן du הַמִּתְעַטֵּשׁ — touche à la conduite discrète du fidèle pendant la Amida. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, avec pudeur et sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman ק״ג. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses trois seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה | או״ח ק״ג — יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. | מ״ב ק״ג — גֶּדֶר הַהַמְתָּנָה וְשֶׁאֵין בָּזֶה הֶפְסֵק. | ערוה״ש ק״ג — דִּין הָרוּחַ שֶׁנִּזְדַּמְּנָה בַּתְּפִלָּה. | Voie de l’Admour HaZaken — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק (סעיף א). |
| נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל וּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת | או״ח ק״ג — הוֹלֵךְ לַאֲחוֹרָיו ד׳ אַמּוֹת וְאוֹמֵר ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים״ ; וּבַהַגָּה : בְּצִבּוּר אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק. | מ״ב ק״ג — מִנְהַג עַכְשָׁו וּתְנַאי הַהַרְחָקָה. | ערוה״ש ק״ג — גֶּדֶר הָאִי אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ. | Voie de l’Admour HaZaken — עַכְשָׁו אַף הַמְדַקְדְּקִים אֵין מַרְחִיקִין וְאֵין אוֹמְרִים ״רִבּוֹן״ ; בְּצִבּוּר — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת ; וְאִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ (סעיף ב). |
| הַמִּתְעַטֵּשׁ — סִימָן | או״ח ק״ג — מִלְּמַטָּה סִימָן רַע לוֹ, מִלְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ. | מ״ב ק״ג — טַעַם הַסִּימָן וְהַנְהָגָה בּוֹ. | ערוה״ש ק״ג — עִנְיַן הָעִטּוּשׁ בַּתְּפִלָּה. | Voie de l’Admour HaZaken — אֲפִלּוּ הֲפָחָה מוּעֶטֶת מִלְּמַטָּה סִימָן רַע ; מִלְמַעְלָה נַחַת רוּחַ לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ (סעיף ג). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm ק״ג, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam, Terumat Hadeshen סי׳ ט״ז, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״ד, כ״ה). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ג׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ
Ligne 1 — attendre que l’odeur se dissipe
Principe du siman : רוּחַ מִלְּמַטָּה בַּתְּפִלָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק (סעיף א).
Lecture du Rav : la Amida se poursuit sans être invalidée ; l’attente honore la dignité du lieu de la תְּפִלָּה. Cf. siman 97.
Conséquence pratique : ne pas parler ni s’agiter — attendre en silence, puis reprendre au point d’arrêt.
קו ב — כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת וּמִנְהַג עַכְשָׁו
Ligne 2 — la dignité des personnes et l’usage d’aujourd’hui
Principe du siman : נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל — עַכְשָׁו אֵין מַרְחִיקִין וְאֵין אוֹמְרִים ״רִבּוֹן״, וּבְצִבּוּר שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת (סעיף ב).
Lecture du Rav : la halakha se soucie d’épargner la gêne visible du fidèle. Cf. siman 92.
Conséquence pratique : à l’office, on n’attire pas l’attention : on attend discrètement que l’odeur se dissipe.
קו ג — לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ וְהַסִּימָן
Ligne 3 — se retenir quand on le peut, et le signe
Principe du siman : אִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ, וְאֵין בָּזֶה ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ״ ; וְהַמִּתְעַטֵּשׁ מִלְּמַטָּה סִימָן רַע וּמִלְמַעְלָה סִימָן יָפֶה (סעיפים ב-ג).
Lecture du Rav : l’effort de retenue relève du respect dû à la תְּפִלָּה, sans excès rigoriste. Cf. siman 104.
Conséquence pratique : se retenir dans la mesure du possible ; et ne pas s’inquiéter du סִימָן — poursuivre avec sérénité.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman ק״ג dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés avec retenue, au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman ק״ג (מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ)
- ① רוּחַ בַּתְּפִלָּה. Un gaz échappé par le bas pendant la Amida — on ne recule ni ne parle : מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ, puis on reprend au point d’arrêt. Fondement : SA HaRav ק״ג séif א.
- ② נִצְטַעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל. Aujourd’hui on ne recule plus de ד׳ אַמּוֹת et on ne dit pas le « רִבּוֹן » ; à l’office surtout — שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת — on attend simplement. Fondement : SA HaRav ק״ג séif ב.
- ③ אִם יָכוֹל. S’il peut se retenir — il y est tenu autant que possible, sans « בַּל תְּשַׁקְּצוּ » ; de même s’il a besoin de se soulager (cf. סִימָן צ״ב). Fondement : SA HaRav ק״ג séif ב.
- ④ הַמִּתְעַטֵּשׁ. מִלְּמַטָּה, même léger — סִימָן רַע ; מִלְמַעְלָה, un éternuement — סִימָן יָפֶה. On ne s’en alarme pas : on poursuit la תְּפִלָּה. Fondement : SA HaRav ק״ג séif ג.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman ק״ג (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le מַמְתִּין, le כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, le לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.