✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה

סימן י״א · דיני חוטי הציצית

דיני חוטי הציצית — טווייתם, שזירתם, אורכם וקשריהם
סימן י״א · ט״ו סעיפים
דיני חוטי הציצית
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦

גישה ראשונה לט״ו הסעיפים: טקסט עברי מנוקד, הסבר פדגוגי שוטף על טווייה לשמן, טוואן נכרי והשזירה, אורך החוטים, צמר פסול, צמר גזול, מקום הנקב, מנין החוטים (ד׳ כפולים = ח׳), סדר הקשרים ונוטף על הקרן — וכן מדור של מקרים מעשיים.

נושא: חוטי הציצית — כיצד טווים, שוזרים, מונים, מודדים וקושרים אותם, ומה מכשירם ומה פוסלם
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן י״א · ט״ו סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com

לאחר שלמדנו בסימן הקודם את צורת הטלית וארבע כנפותיה, פונה כאן השולחן ערוך אל החוטים עצמם — חוטי הציצית. הכל מתחיל בדרישת כוונה: החוטים צריכים להיטווֹת לשמן (לשם המצוה) ; ואחר כך באים השזירה, האורך (י״ב גודלים), מנין החוטים (ד׳ כפולים = ח׳), החומר הפוסל (צמר גזול, ביזוי מצוה, נעבד), מקום הנקב בכנף, ולבסוף הסדר המדויק של הקשרים והכריכות. נפגוש בו גם יסוד גדול שכבר ראינו: תעשה ולא מן העשוי (לחתוך ראשי החוטין קודם הקשירה). אנו לומדים כאן ברמת העיקרון ; ולהנהגה המעשית — לקשור בעצמו, לתקן נקב — נפנה אל הוראת הרב.

📑 תוכן הלימוד

א. טווין לשמן — החוטים צריכים להיטווֹת לשמן ; אומרו בתחילת הטווי ; ואם לאו פסולים (סעיף א)
ב. טוואן נכרי ; השזירה — ישראל עומד על גבו ומסייע ; רמב״ם פסול / רא״ש כשר ; צריכין שזירה (סעיף ב)
ג. נתפרקו משזירתן — נעשו ט״ז: כשרים אם נשתייר כדי עניבה (סעיף ג)
ד. אורך החוטים — אין פחות מד׳ (או י״ב) גודלים ; חוט אחד ארוך (השמש) ; יכול לקצר (סעיף ד)
ה. צמר פסול (ביזוי מצוה) — לא מהנאחז בקוצים, לא מהנתלש, ולא משיורי שתי (סעיף ה)
ו. צמר גזול — פסולים: ועשו להם משלהם (סעיף ו)
ז. חוטים שאולין — כשרים, כדידיה (סעיף ז)
ח. נעבד — צמר בהמה נעבדת: פסול ; פשתן נטוע נעבד: כשר (שינוי) (סעיף ח)
ט. מקום הנקב — לא למעלה מג׳ אצבעות, לא למטה ממלא קשר גודל (על הכנף) (סעיף ט)
י. האימרא סביב הנקב — מרחק מהכנף, ואימרא שלא ינתק (סעיף י)
יא. הגדיל (אוריליי״ו) הרחב — לא יטיל בו ; עולה הוא לשיעור (סעיף יא)
יב. מנין החוטים — ד׳ כפולים = ח׳ ; ואם הוסיף פסול (סעיף יב)
יג. לחתוך ראשי החוטין קודם — לחתכם לח׳ קודם שיכרוך (תעשה ולא מן העשוי) (סעיף יג)
יד. סדר הקשירה — ד+ד, שני קשרים, כריכות, חמשה קשרים כפולים וארבעה אווירים (סעיף יד)
טו. נוטף על הקרן — לתלות הציצית לאורך הטלית ; ואין ליתן בגד בנקבים (סעיף טו)
+ מקרים מעשיים ושאלות הבנה

א. החוטים טווין לשמן (סעיף א)

הטקסט המקורי (סעיף א)

[א] הַחוּטִין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ טְווּיִין לִשְׁמָן [הַגָּהּ: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ לְנַפְּצָן לִשְׁמָן, וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל בְּנִפּוּץ] שֶׁיֹּאמַר בִּתְחִלַּת הַטְּוִיָּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵּן לְשֵׁם צִיצִית, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לְאִשָּׁה טְווִי לִי צִיצִית לְטַלִּית ; וְאִם לֹא הָיוּ טְווּיִין לִשְׁמָן — פְּסוּלִים.
[א] החוטין צריך שיהיו טווין לשמן [הגה: ויש מחמירין אפילו לנפצן לשמן, והמנהג להקל בנפוץ] שיאמר בתחילת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית ; ואם לא היו טווין לשמן — פסולים.
לִשְׁמָן — לשם המצוה — עשיית חוטי הציצית צריכה להיעשות לשם המצוה, בכוונה מפורשת. הכתוב אומר « תַּעֲשֶׂה לְךָ »: עושה לו בכוונה מכוונת. אומרים זאת בתחילת הטווייה, שהוא טווה « לשם ציצית ».
הכוונה בשעת הטווייה:
סעיף א במשפט אחד: החוטים צריכים להיטווֹת לשמן (לשם המצוה), ואומרים זאת בתחילת הטווי — ואם לאו הם פסולים.

ב. טוואן נכרי ; השזירה (סעיף ב)

הטקסט המקורי (סעיף ב)

[ב] טְוָואָן נָכְרִי וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁיַּעֲשֶׂה לִשְׁמָהּ — לְהָרַמְבַּ״ם פְּסוּל, לְהָרֹא״שׁ כָּשֵׁר [הַגָּהּ: וְנוֹהֲגִין שֶׁיְּסַיֵּעַ הַיִּשְׂרָאֵל מְעַט, וְכִדְאִיתָא לְקַמָּן סִימָן ל״ב] ; וּצְרִיכִין שְׁזִירָה וְשֶׁיִּהְיוּ שְׁזוּרִין לִשְׁמָן.
[ב] טוואן נכרי וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמה — להרמב״ם פסול, להרא״ש כשר [הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל״ב] ; וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמן.
שְׁזִירָה — שזירת החוטים — כל « חוט » של הציצית הוא למעשה שזור מכמה נימים. גם שזירה זו צריכה להיעשות לשמן. זו דרישה נוספת, מעבר לטווייה עצמה.
שני עניינים נפרדים:
לזכור: בחוטים שטוואם נכרי יש מחלוקת רמב״ם (פסול) / רא״ש (כשר) — והמנהג שהישראל מסייע מעט ; והחוטים צריכים שזירה לשמן.

ג. נתפרקו משזירתן (סעיף ג)

הטקסט המקורי (סעיף ג)

[ג] אִם נִתְפָּרְקוּ מִשְּׁזִירָתָן וְנַעֲשׂוּ ט״ז — כְּשֵׁרִים, וְהוּא שֶׁיִּשְׁתַּיֵּר בַּשָּׁזוּר כְּדֵי עֲנִיבָה [הַגָּהּ: וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִקְשׁוֹר הַחוּטִין לְמַטָּה כִּדְלְקַמָּן בְּסָעִיף י״ד].
[ג] אם נתפרקו משזירתן ונעשו ט״ז — כשרים, והוא שישתייר בשזור כדי עניבה [הגה: ולכתחילה טוב לקשור החוטין למטה כדלקמן בסעיף י״ד].
כְּדֵי עֲנִיבָה — שיעור השזור הנשאר — השיעור המינימלי של החלק השזור הנשאר: אורך המספיק לקשור עניבה קטנה. אם שמונת החוטים (השזורים) מתפרקים לט״ז נימים, השזירה עדיין קיימת כל עוד נשתייר בה כדי עניבה.
השזירה שהתפרקה:
לזכור: חוטים שזורים שנתפרקו (עד ט״ז נימים) נשארים כשרים כל עוד נשתייר בשזור כדי עניבה — וטוב לקשרם למטה.

ד. אורך החוטים ; השמש (סעיף ד)

הטקסט המקורי (סעיף ד)

[ד] אֹרֶךְ הַחוּטִין — אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע גּוּדָלִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים י״ב גּוּדָלִים וְכֵן נוֹהֲגִין, וּלְמַעְלָה אֵין לָהֶם שִׁעוּר [הַגָּהּ: וְאִם עֲשָׂאוֹ אָרוֹךְ יוֹתֵר מִדַּאי יָכוֹל לְקַצְּרוֹ, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי]. אֶחָד מֵהַחוּטִים יִהְיֶה יוֹתֵר אָרוֹךְ כְּדֵי שֶׁיִּכְרֹךְ בּוֹ הַגְּדִיל.
[ד] אורך החוטין — אין פחות מארבע גודלים, ויש אומרים י״ב גודלים וכן נוהגין, ולמעלה אין להם שיעור [הגה: ואם עשאו ארוך יותר מדאי יכול לקצרו, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי]. אחד מהחוטים יהיה יותר ארוך כדי שיכרוך בו הגדיל.
גּוּדָל / שַׁמָּשׁ — הגודל הוא מידת הבוהן, המשמשת ליחידת אורך. השמש הוא החוט הנשאר ארוך יותר מן האחרים: הוא ישמש לכריכות סביב שאר החוטים, ויוצר את החלק השזור (גדיל).
המידה והחוט הארוך:
לזכור: החוטים באורך ד׳ (ומנהג י״ב) גודלים לפחות, בלא שיעור למעלה ; אחד מהם, השמש, ארוך יותר לכריכות. ארוך מדי → יכול לקצר (אין תעשה ולא מן העשוי).

ה. צמר פסול: ביזוי מצוה (סעיף ה)

הטקסט המקורי (סעיף ה)

[ה] אֵין עוֹשִׂין הַצִּיצִיּוֹת מֵהַצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִים בֵּינֵיהֶם, וְלֹא מֵהַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁים מִן הַבְּהֵמָה, וְלֹא מִשְּׁיָרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד ; וְהַטַּעַם — מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה.
[ה] אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מהנימין הנתלשים מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד ; והטעם — משום ביזוי מצוה.
בִּזּוּי מִצְוָה — המצוה צריכה להיעשות בחומרים מכובדים, לא בפסולת או בשיריים בזויים. להשתמש בצמר שנאסף מן הקוצים, בנימים תלושים, או בחוטי פסולת — יהיה בכך זלזול במצוה, בלא הכבוד הראוי לה.
שלושה מיני צמר להימנע:
לזכור: אין עושים הציצית מצמר קוצים, נימים נתלשים או שיורי אריגה — זהו ביזוי מצוה.

ו. צמר גזול: ועשו להם משלהם (סעיף ו)

הטקסט המקורי (סעיף ו)

[ו] אִם עֲשָׂאָם מִצֶּמֶר גָּזוּל — פְּסוּלִים, דִּכְתִיב « וְעָשׂוּ לָהֶם מִשֶּׁלָּהֶם » [הַגָּהּ: וְדַוְקָא שֶׁגָּזַל הַחוּטִין, אֲבָל אִם גָּזַל צֶמֶר וַעֲשָׂאָן חוּטִים — כְּשֵׁרִים, מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן] ; עַיֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב רֵישׁ סִימָן ט״ו.
[ו] אם עשאם מצמר גזול — פסולים, דכתיב « ועשו להם משלהם » [הגה: ודוקא שגזל החוטין, אבל אם גזל צמר ועשאן חוטים — כשרים, מיהו לכתחילה אסור לעשותן] ; עיין מה שכתוב ריש סימן ט״ו.
וְעָשׂוּ לָהֶם מִשֶּׁלָּהֶם — « ועשו להם משלהם »: המצוה צריכה להיעשות בממון השייך לעושה אותה. דבר גזול אינו « משלו », והציצית הנעשית ממנו אינה כשרה.
גזול: פסול, בנפקא מינה:
לזכור: חוטים גזולים פסולים (ועשו להם משלהם) ; צמר גזול ואחר כך טווי כשר בדיעבד — אך אסור לכתחילה.

ז. חוטים שאולין (סעיף ז)

הטקסט המקורי (סעיף ז)

[ז] חוּטִים שְׁאוּלִין — הַלְוָאָה הִיא, דְּלֹא הָדְרִי בְּעֵינַיְהוּ, וּכְדִידֵיהּ דָּמֵי.
[ז] חוטים שאולין — הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו, וכדידיה דמי.
שְׁאוּלִין / הַלְוָאָה — דבר « שאול » שצריך להחזירו בעצמו נשאר של המשאיל ; אך הלואה של דבר הנצרך או משתנה נעשית קניין השואל (יחזיר את התמורה). חוטי הציצית הם מן הסוג השני: הם « כשלו ».
שאולין = כשלו:
לזכור: חוטים שאולין דינם כהלואה — הם « כדידיה », והציצית כשרה.

ח. צמר או פשתן נעבד (סעיף ח)

הטקסט המקורי (סעיף ח)

[ח] הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה — צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית ; הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפִשְׁתָּן נָטוּעַ — כָּשֵׁר לְצִיצִית, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה.
[ח] המשתחוה לבהמה — צמרה פסול לציצית ; המשתחוה לפשתן נטוע — כשר לציצית, שהרי נשתנה.
נֶעֱבָד — מה שנעבד (בהשתחוואה) נאסר. צמר בהמה נעבדת נשאר « בעינו » — ולכן פסול. אך פשתן הנטוע בקרקע, משנעקר ונעבד, נשתנה (שינוי): אין זה עוד עצם הדבר שנעבד, וחוזר להיות כשר.
ההבדל: השינוי:
לזכור: צמר בהמה נעבדת פסול ; פשתן נטוע נעבד נעשה כשר משנעשה, שהרי נשתנה (שינוי).

ט. מקום הנקב (סעיף ט)

הטקסט המקורי (סעיף ט)

[ט] יַעֲשֶׂה נֶקֶב בְּאֹרֶךְ הַטַּלִּית — לֹא לְמַעְלָה מִג׳ אֶצְבָּעוֹת [הַיְנוּ גּוּדָלִים] שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא כָּנָף, וְלֹא לְמַטָּה מִכְּשִׁעוּר שֶׁיֵּשׁ מִקֶּשֶׁר גּוּדָל עַד סוֹף הַצִּפֹּרֶן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר « עַל הַכָּנָף » ; שֶׁאִם הָיָה לְמַטָּה מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל הָיָה תַּחַת הַכָּנָף [הַגָּהּ: וּמוֹדְדִין זֶה בַּיֹּשֶׁר וְלֹא בַּאֲלַכְסוֹן מִן הַקֶּרֶן].
[ט] יעשה נקב באורך הטלית — לא למעלה מג׳ אצבעות [היינו גודלים] שאינו נקרא כנף, ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן, משום שנאמר « על הכנף » ; שאם היה למטה ממלא קשר גודל היה תחת הכנף [הגה: ומודדין זה ביושר ולא באלכסון מן הקרן].
עַל הַכָּנָף / מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל — התורה אומרת ליתן הציצית « על הכנף ». לכן הנקב שבו עוברים החוטים צריך להיות באזור שהוא באמת « הכנף »: לא גבוה מדי (למעלה מג׳ אצבעות, שאין זה עוד כנף), ולא נמוך מדי (פחות מ« מלא קשר גודל » — רוחב פרק הבוהן — שאז זהו תחת הכנף).
לא גבוה, לא נמוך:
לזכור: הנקב נעשה באזור הכנף: לא למעלה מג׳ אצבעות, ולא למטה ממלא קשר גודל — « על הכנף » — ומודדים ביושר.

י. האימרא סביב הנקב (סעיף י)

הטקסט המקורי (סעיף י)

[י] אִם הָיָה רָחוֹק מֵהַכָּנָף מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל וְנִתְּקוּ מֵחוּטֵי הָעֵרֶב עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ כַּשִּׁעוּר — כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ בּוֹ כַּשִּׁעוּר בְּשָׁעָה שֶׁהֵטִיל בּוֹ צִיצִית [הַגָּהּ: וְנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת אִימְרָא סָבִיב הַנֶּקֶב שֶׁלֹּא יִנָּתֵק שָׁם, וְכֵן עוֹשִׂין אִימְרָא בִּשְׂפַת הַבֶּגֶד לְמַטָּה] ; יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּתוֹךְ רֹחַב הַבֶּגֶד אֵין לוֹ שִׁעוּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּין רֹחַב הַבֶּגֶד כְּדִין הָאֹרֶךְ, וְנִרְאִין דִּבְרֵיהֶם.
[י] אם היה רחוק מהכנף מלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור — כשר, כיון שהיו בו כשיעור בשעה שהטיל בו ציצית [הגה: ונוהגין לעשות אימרא סביב הנקב שלא ינתק שם, וכן עושין אימרא בשפת הבגד למטה] ; יש אומרים שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור, ויש אומרים שדין רוחב הבגד כדין האורך, ונראין דבריהם.
אִימְרָא — מכפלת/אמרהאמרה תפורה סביב הנקב (ובשפת הבגד) לחיזוק הבד ולמנוע שייקרע, מה שיקרב את הנקב אל השפה ויוציאו מן השיעור הנדרש « על הכנף ».
חיזוק ומדידה:
לזכור: הקובע הוא המרחק בשעת ההטלה ; ונוהגין לתפור אימרא סביב הנקב (ובשפה) נגד הקריעה — והרוחב כדין האורך.

יא. הגדיל (אוריליי״ו) הרחב (סעיף יא)

הטקסט המקורי (סעיף יא)

[יא] אִם הַגְּדִיל שֶׁקּוֹרִין אוֹרִילִיי״וֹ הוּא רָחָב — לֹא יָטִיל בּוֹ הַצִּיצִיּוֹת, וְאִם הֵטִיל בּוֹ פָּסוּל, דְּ« עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם » כְּתִיב וְזֶה אֵינוֹ נֶחְשָׁב מִן הַבֶּגֶד ; אֲבָל עוֹלֶה הוּא לְשִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל וּלְהַרְחָקַת ג׳ אֶצְבָּעוֹת, כֵּיוָן שֶׁהַנֶּקֶב בְּתוֹךְ הַבֶּגֶד [הַגָּהּ: וְטוֹב שֶׁיִּמְדֹּד שִׁעוּר קֶשֶׁר גּוּדָל בְּלֹא הַגְּדִיל].
[יא] אם הגדיל שקורין אוריליי״ו הוא רחב — לא יטיל בו הציציות, ואם הטיל בו פסול, ד« על כנפי בגדיהם » כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד ; אבל עולה הוא לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת ג׳ אצבעות, כיון שהנקב בתוך הבגד [הגה: וטוב שימדוד שיעור קשר גודל בלא הגדיל].
גְּדִיל — שפה שזורהשפה או אמרה שזורה בשולי הבגד (הנקראת « אוריליי״ו »). לפי שאין זה ממש « הבגד », אין מטילין בו את הציצית ; אך הואיל והנקב בגוף הבד, השפה עולה למדידת המרחקים.
אין מטילין בו, אך מודדים אותו:
לזכור: אין מטילין את הציצית בגדיל רחב (פסול) — אך הוא עולה למדידת המרחקים, שהנקב בבגד.

יב. מנין החוטים: ד׳ כפולים = ח׳ (סעיף יב)

הטקסט המקורי (סעיף יב)

[יב] מִנְיַן חוּטֵי הַצִּיצִיּוֹת בְּכָל כָּנָף — אַרְבָּעָה כְּפוּלִים שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה ; וְאִם הוֹסִיף — פָּסוּל. יַחְתֹּךְ רָאשֵׁי הַחוּטִין הָאַרְבָּעָה וְיִתְחַבֵּם בַּכָּנָף וְיִכְפְּלֵם, וְאָז יִהְיוּ ח׳.
[יב] מנין חוטי הציציות בכל כנף — ארבעה כפולים שהם שמונה ; ואם הוסיף — פסול. יחתוך ראשי החוטין הארבעה ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו ח׳.
אַרְבָּעָה כְּפוּלִים שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה — לוקחים ארבעה חוטים, מעבירים אותם בנקב וכופלים אותם: כל חוט נעשה שני פנים, וסך הכל שמונה פנים תלויים. לא יותר ולא פחות: ההוספה פוסלת.
ד׳ כפולים = ח׳:
לזכור: בכל כנף ארבעה חוטים כפולים = שמונה פנים — מנין מדויק: ההוספה פוסלת.

יג. לחתוך ראשי החוטין קודם הקשירה (סעיף יג)

הטקסט המקורי (סעיף יג)

[יג] יִזָּהֵר לַחְתֹּךְ רָאשֵׁי הַחוּטִין לַעֲשׂוֹתָם ח׳ קֹדֶם שֶׁיִּכְרֹךְ, שֶׁאִם כָּרַךְ אֲפִלּוּ חֻלְיָא אַחַת [פֵּרוּשׁ: הַחֵלֶק מֵהַצִּיצִית שֶׁבֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר] וְקָשַׁר אֲפִלּוּ קֶשֶׁר אֶחָד וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָן — פָּסוּל, מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁהֲרֵי בְּפִסּוּל עֲשָׂאָם.
[יג] יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח׳ קודם שיכרוך, שאם כרך אפילו חוליא אחת [פירוש: החלק מהציצית שבין קשר לקשר] וקשר אפילו קשר אחד ואחר כך חתכן — פסול, משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בפיסול עשאם.
תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי — היסוד הגדול שכבר פגשנו: מעשה המצוה צריך להיעשות אחר שהכל במצב כשר. כל עוד החוטים עדיין לולאה אחת (בלא חיתוך לשמונה), הכריכה או הקשירה הן « עשייה » של הציצית במצב פסול — וחיתוכם אחר כך אינו « מתקן » את מה שנעשה שלא כדין.
לחתוך תחילה, ואחר כך לקשור:
לזכור: צריך לחתוך את ראשי החוטין (לשמונה) קודם הכריכה או הקשירה — ואם לאו פסול משום תעשה ולא מן העשוי.

יד. סדר הקשרים והכריכות (סעיף יד)

הטקסט המקורי (סעיף יד)

[יד] יִקַּח ד׳ חוּטִים מִצַּד זֶה וְד׳ מִצַּד זֶה, וְיִקְשֹׁר שְׁתֵּי פְעָמִים זֶה עַל גַּב זֶה, וְאַחַר כָּךְ יִכְרֹךְ חוּט הָאָרֹךְ סָבִיב הַשִּׁבְעָה קְצָת כְּרִיכוֹת, וְקוֹשֵׁר שְׁתֵּי פְעָמִים זֶה עַל גַּב זֶה, וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ ; וְכֵן יַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּשְׁלִים לַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים כְּפוּלִים וְאַרְבָּעָה אֲוִירִים בֵּינֵיהֶם מְלֵאִים כְּרִיכוֹת. אֵין שִׁעוּר לַכְּרִיכוֹת, רַק שֶׁיְּהֵא כָּל הַכָּרוּךְ וְהַקְּשָׁרִים רֹחַב אַרְבָּעָה גּוּדָלִים וְהֶעָנָף שְׁמוֹנָה גּוּדָלִים [הַגָּהּ: וְאִם הֶאֱרִיךְ הַצִּיצִית יִרְאֶה שֶׁשְּׁלִישִׁיתוֹ יִהְיֶה גְּדִיל וּב׳ חֲלָקִים עָנָף] ; נוֹהֲגִים לִכְרֹךְ בַּאֲוִיר רִאשׁוֹן ז׳ כְּרִיכוֹת, וּבַשֵּׁנִי ט׳, וּבַשְּׁלִישִׁי י״א, וּבָרְבִיעִי י״ג, שֶׁעוֹלִים כֻּלָּם אַרְבָּעִים.
[יד] יקח ד׳ חוטים מצד זה וד׳ מצד זה, ויקשור שתי פעמים זה על גב זה, ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שתי פעמים זה על גב זה, וחוזר וכורך ; וכן יעשה עד שישלים לחמשה קשרים כפולים וארבעה אווירים ביניהם מלאים כריכות. אין שיעור לכריכות, רק שיהא כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים והענף שמונה גודלים [הגה: ואם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב׳ חלקים ענף] ; נוהגים לכרוך באויר ראשון ז׳ כריכות, ובשני ט׳, ובשלישי י״א, וברביעי י״ג, שעולים כולם ארבעים.
קֶשֶׁר / חֻלְיָא / כְּרִיכָה / אֲוִיר — הקשר הוא קשר (כפול) ; הכריכה היא סיבוב של החוט הארוך סביב האחרים ; האויר הוא המרווח שבין שני קשרים, מלא כריכות. המבנה: ה׳ קשרים כפולים וד׳ אווירים — התחלה (גדיל) שזורה, ההמשך (ענף) בחוטים חופשיים.
מבנה הציצית:
לזכור: עושים ה׳ קשרים כפולים וד׳ אווירים של כריכות (מנהג: ז-ט-יא-יג = ארבעים) ; הגדיל שליש, הענף שני שלישים. לקשור בעצמו — נפנה אל הוראת הרב.

טו. נוטף על הקרן : כיוון ההטלה (סעיף טו)

הטקסט המקורי (סעיף טו)

[טו] יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁיִּתְלֶה הַצִּיצִית לְאֹרֶךְ הַטַּלִּית, דְּבָעֵינַן שֶׁתְּהֵא נוֹטֶפֶת עַל הַקֶּרֶן [פֵּרוּשׁ: תָּלוּי עַל הַקֶּרֶן], וְאִם הָיָה בְּרָחְבּוֹ לֹא הָיָה נוֹטֵף, שֶׁהֲרֵי כְּלַפֵּי קַרְקַע הָיָה תָּלוּי. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָתֵת שׁוּם בֶּגֶד בְּנִקְבֵי הַטַּלִּית שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם הַצִּיצִיּוֹת, וְיֵשׁ מַתִּירִין וְכֵן נָהֲגוּ.
[טו] יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציצית לאורך הטלית, דבעינן שתהא נוטפת על הקרן [פירוש: תלוי על הקרן], ואם היה ברחבו לא היה נוטף, שהרי כלפי קרקע היה תלוי. יש אומרים שאין לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסים בהם הציציות, ויש מתירין וכן נהגו.
נוֹטֵף עַל הַקֶּרֶן — תלוי על הקרן — הציצית צריכה להיות מוטלת כך שתתלה לאורך הטלית, « נוטפת » על הקרן — ולא לרוחב, שבו תיתלה סתם כלפי הקרקע.
כיוון ההטלה:
לזכור: הציצית מוטלת מוטב לאורך, « נוטף על הקרן » ; ולעניין ליתן בגד בנקבים — המנהג מתיר.

מקרים מעשיים

מקרה 1 — לקנות ציצית « טווי ושזור לשמן »

המצב: קונים חוטי ציצית ורוצים לוודא שהם אכן « טווי ושזור לשמן » (טווים ושזורים לשמן).
ההנהגה: מחפשים חוטים מאושרים « טווי ושזור לשמן » — היינו טווים (סעיף א) וגם שזורים (סעיף ב) לשמן. « לשמה » פירושו שהאדם הטווה מתכוון במפורש לעשות ציצית, ואומרו בתחילת הטווי. פרטי האישורים ומקרה החוטים שטוואם נכרי (מחלוקת רמב״ם / רא״ש) נקודות עדינות: לבחירה המעשית נפנה אל הוראת הרב.

מקרה 2 — אורך החוטים וכיוון ההטלה

המצב: רוצים לוודא שאורך החוטים כראוי ושמטילים אותם בכיוון הנכון.
ההנהגה: החוטים באורך ד׳ גודלים לפחות — והמנהג י״ב גודלים (סעיף ד) — עם חוט אחד (השמש) ארוך יותר לכריכות. לאחר הקשירה מדקדקים במידות (שליש גדיל, שני שלישים ענף) ובכך שהציצית תיתלה לאורך — « נוטף על הקרן » (סעיף טו). הואיל והמידות המדויקות עדינות, נפנה אל הוראת הרב.

מקרה 3 — לקשור או לחדש את החוטים בעצמו

המצב: רוצים לקשור בעצמם את חוטי הציצית, או לחדש ציצית שהותרה.
ההנהגה: זהירות מתעשה ולא מן העשוי (סעיף יג): צריך לחתוך את ראשי החוטין (לשמונה) קודם הכריכה או הקשירה — ואם לאו הציצית פסולה. כן צריך לשמור על המנין המדויק (ד׳ כפולים = ח׳, סעיף יב) ועל סדר הקשרים (ה׳ קשרים, ד׳ אווירים, סעיף יד). מעשים אלו עדינים: קודם שקושרים בעצמם, נפנה אל הוראת הרב.

מקרה 4 — חוטים קרועים, תיקון הנקב (אימרא)

המצב: הבד נקרע סמוך לנקב, או רוצים לחזק את הנקב.
ההנהגה: נוהגין לתפור אימרא סביב הנקב ובשפת הבגד למטה (סעיף י) כדי למנוע קריעה שתקרב את הנקב אל השפה. אם הנקב היה במרחק הראוי בשעת ההטלה, נשאר הטלית כשר אף שנקרע אחר כך. תיקונים אלו, ומקום הנקב המדויק (סעיף ט), עדינים: נפנה אל הוראת הרב.

שאלות הבנה

בחן את הבנתך:
  1. מה פירוש לטווֹת את החוטים לשמן (סעיף א)? מתי אומרים זאת, ומה הדין אם לאו?
  2. מהי השזירה (סעיף ב)? מהי מחלוקת רמב״ם / רא״ש בחוטים שטוואם נכרי?
  3. מהו אורך החוטים (סעיף ד)? מהו השמש?
  4. כמה חוטים בכל כנף (ד׳ כפולים, סעיף יב)? מדוע צריך לחתוך הראשים קודם (סעיף יג)?
  5. תאר את סדר הקשרים והכריכות (סעיף יד). מה פירוש « נוטף על הקרן » (סעיף טו)?

להעמיק יותר

אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
לחזור לסימן הקודםסימן י׳ →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

סימן י״א · ט״ו סעיפים · רמה 1 — התחלה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא