דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן על סימן י״א (דיני חוטי הציצית)

מִצְוַת צִיצִית, בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת מָצוּי — הָיָה מִצְוָתָהּ שֶׁיִּקַּח ב׳ חוּטִין צְבוּעִין בְּצֶבַע הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת, וּב׳ חוּטִין שֶׁאֵינָן צְבוּעִין הַנִּקְרָאִים חוּטֵי לָבָן. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת — צָרִיךְ לִקַּח ב׳ חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם ב׳ חוּטֵי תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד׳ חוּטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", וְאֵין גָּדִיל פָּחוֹת מִב׳ חוּטִין שֶׁגּוֹדְלָן זֶה עַל גַּב זֶה, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "גְּדִלִים" הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. וְאִם הוֹסִיף אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד עַל הַד׳ חוּטִין — הֲרֵי עָבַר עַל "בַּל תּוֹסִיף", וְלָכֵן אוֹתָהּ הַצִּיצִית שֶׁהוֹסִיף בָּהּ הַחוּט הִיא פְּסוּלָה, עַד שֶׁיָּסִיר חוּט אֶחָד מִמֶּנָּה (עַיֵּן סִימָן יוד).

הפתיחה: ד׳ חוטים, לא פחות — ולא אחד יותר. הרב פותח בדין ד׳ החוטים: בזמן התכלת ב׳ צבועין וב׳ לבן; ועכשיו ד׳ לבן — אֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד׳ חוּטִין (דרשת "גְּדִלִים" — ב׳ גדילים × ב׳ חוטים = ד׳), וְאִם הוֹסִיף חוּט — עָבַר עַל "בַּל תּוֹסִיף" וּפְסוּלָה עַד שֶׁיָּסִיר חוּט. חידוש הרב: הוא מעגן את כל הסימן בדרשת "גְּדִלִים" וקובע מיד את בל תוסיף של חוט יתר.

חוּטֵי הַצִּיצִית צְרִיכִין שְׁזִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּתִיל תְּכֵלֶת", שֶׁיִּהְיֶה טָווּי וְשָׁזוּר כְּעֵין פְּתִילָה, וּמַה תְּכֵלֶת טָווּי וְשָׁזוּר — אַף לָבָן כֵּן, שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה וגו׳".

השזירה נדרשת. חוטי הציצית צריכים שְׁזִירָה (טָווּי וְשָׁזוּר כְּעֵין פְּתִילָה, מ״פְּתִיל תְּכֵלֶת"), ומה תכלת טווי ושזור — אף לבן כן, שֶׁהֻקְּשׁוּ זה לזה ("גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה"). חידוש הרב: הוא מעגן את חובת השזירה ב״פְּתִיל" ומרחיבה ללבן בהיקש תכלת/לבן.

וּצְרִיכִים שֶׁיִּהְיוּ טְווּיִין וּשְׁזוּרִין לְשֵׁם צִיצִית דַּוְקָא, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר בִּתְחִלַּת הַטְּוִיָּה וְהַשְּׁזִירָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵּן לְשֵׁם צִיצִית, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לָאִשָּׁה: טְוִי לִי צִיצִית לְטַלִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּעֲשֶׂה לָּךְ" — לְשֵׁם חוֹבָתְךָ. וְאִם לֹא הָיוּ טְווּיִין לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ שְׁזוּרִין לִשְׁמָן — פְּסוּלִין. וְיֵשׁ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ שֶׁמַּחֲמִירִין עַל עַצְמָן אֲפִלּוּ בְּנִפּוּץ הַצֶּמֶר, אֲבָל אֵין נוֹהֲגִין כֵּן.

לב הסימן: טווייה ושזירה לשמה. החוטים צריכים להיות טְווּיִין וּשְׁזוּרִין לְשֵׁם צִיצִית דַּוְקָא — יאמר בתחילת הטווייה והשזירה שעושה לשם ציצית ("תַּעֲשֶׂה לָּךְ" = לְשֵׁם חוֹבָתְךָ). בלא לשמה → פסולים. יש בעלי נפש המחמירים אף בנִפּוּץ, אבל אין נוהגים כן. חידוש הרב: הוא קובע את מעשה הלשמה (אמירה בתחילה), מבחין טווייה משזירה כשני מעשים שכל אחד טעון לשמה, ומעמיד את הנפוץ כחומרא שלא נתקבלה.

טָוָן נָכְרִי אוֹ שֶׁשָּׁזַר, אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְשֵׁם צִיצִית — פְּסוּלִין, דְּנָכְרִי אֲדַעֲתֵּיה דְּנַפְשֵׁיהּ קָעָבִיד וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְדִבְרֵי הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן מְסַיֵּעַ הַיִּשְׂרָאֵל מְעַט. אֲבָל אִם טָוָן אוֹ שְׁזָרָן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְגָדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ לְשֵׁם צִיצִית — כָּשֵׁר.

נכרי טוֹוֶה אֲדַעֲתֵּיה דְּנַפְשֵׁיהּ — פסול. נכרי שטָוָן או שָׁזַר, אף שישראל עומד על גביו ואומר לעשות לשם ציצית — פְּסוּלִין, דְּנָכְרִי אֲדַעֲתֵּיה דְּנַפְשֵׁיהּ קָעָבִיד ואינו חושש לישראל — אלא אם כן מְסַיֵּעַ הישראל מְעַט. אבל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שטָוָן וגָדוֹל עומד על גביו ואומר לעשות לשם ציצית — כָּשֵׁר. חידוש הרב: הוא מבחין בין נכרי (שדעתו מבטלת דעת ישראל, זולת סיוע) לחש״ו (שאין לו דעת נגדית, ודי בעומד על גביו).

אַרְבָּעָה חוּטֵי הַצִּיצִית צָרִיךְ לִתְּנָם לַטַּלִּית וּלְכָפְלָם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנָה חוּטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּתִיל תְּכֵלֶת", שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל כְּעֵין פְּתִילָה. וּלְאַחַר שֶׁכְּפָלָן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל חוּט מֵהַח׳ חוּטִין אֹרֶךְ י״ב גּוּדָלִין, וּמוֹדְדִין בַּמָּקוֹם הָרָחָב שֶׁבַּגּוּדָל.

ד׳ חוטים כפולים לח׳, אורך י״ב גּוּדָלִין. ד׳ חוטי הציצית נותנם לטלית וכוֹפְלָם, כדי שיהיו שמונה ("פְּתִיל תְּכֵלֶת" — כפול כעין פתילה). ולאחר הכפילה צריך שיהיה בכל אחד מהח׳ חוטין אֹרֶךְ י״ב גּוּדָלִין, ומודדין בַּמָּקוֹם הָרָחָב שֶׁבַּגּוּדָל. חידוש הרב: הוא מדייק שמדידת הי״ב גודלים היא לאחר הכפילה (על הח׳) ובמקום הרחב שבגודל.

שִׁעוּר הַגּוּדָל שֶׁל אָדָם בֵּינוֹנִי הוּא כְּרֹחַב ז׳ שְׂעוֹרוֹת כְּשֶׁמֻּנָּחוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ בְּדֹחַק, וְהֵן כְּאֹרֶךְ ב׳ שְׂעוֹרוֹת בְּרֶוַח.

שיעור הגּוּדָל. שיעור גּוּדָל של אדם בינוני הוא כרֹחַב ז׳ שְׂעוֹרוֹת מונחות זו בצד זו בדוחק, והן כאורך ב׳ שעורות ברווח. חידוש הרב: הוא קובע את שיעור הגודל היסודי לכל מדות הסימן.

אֵלּוּ הַשְּׁנֵים עָשָׂר גּוּדָלִין מוֹדְדִין לְאַחַר שֶׁעָשָׂה כָּל הַכְּרִיכוֹת וְהַקְּשָׁרִים, וּמַתְחִילִין לִמְדֹּד אוֹתָן מִשְּׂפַת הַכָּנָף, אֲבָל כָּל מַה שֶּׁמֻּנָּח עַל הַכָּנָף אֵין לִמְדֹּד בִּכְלַל הַחֶשְׁבּוֹן. וְלָכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֹרֶךְ כָּל חוּט מֵהָאַרְבָּעָה חוּטִין שְׁלֹשִׁים גּוּדָלִין, דִּכְשֶׁיִּכְפְּלֵם יִהְיֶה כָּל חוּט מֵהַשְּׁמוֹנָה חוּטִין חֲמִשָּׁה עָשָׂר גּוּדָלִין: שְׁנֵי גּוּדָלִין מִנֶּקֶב הַטַּלִּית שֶׁבּוֹ תּוֹחֲבִין הַצִּיצִית עַד שְׂפַת הַכָּנָף, דְּהַיְנוּ שִׁעוּר קֶשֶׁר אֲגוּדָל, וְגוּדָל אֶחָד לְהַקְּשָׁרִים, וּשְׁנֵים עָשָׂר גּוּדָלִין יִהְיוּ תְּלוּיִין לְהֶכְשֵׁר הַצִּיצִית.

חשבון האורך: ל׳ גודלין לכל חוט (= ט״ו לאחר הכפילה). את הי״ב גודלים מודדים לאחר כל הכריכות והקשרים, ומתחילין משְּׂפַת הַכָּנָף (ומה שמונח על הכנף אינו בכלל החשבון). לכן צריך שכל חוט מהד׳ יהיה שלושים גודלין, שכשיכפלם יהיה כל אחד מהח׳ ט״ו גודלין: ב׳ מהנקב עד שפת הכנף (שיעור קשר אגודל), אחד לקשרים, וי״ב תלויין להכשר הציצית. חידוש הרב: הוא מפרק בדיוק את ט״ו הגודלים של החוט הכפול (2+1+12) וקובע את נקודת המדידה (שפת הכנף).

אֶחָד מֵהַחוּטִין יִהְיֶה יוֹתֵר אָרֹךְ, כְּדֵי שֶׁיִּכְרֹךְ בּוֹ אֶת הַגָּדִיל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן זֶה לְקַמָּן. וְאִם אֵין לוֹ חוּט אֶחָד אָרֹךְ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִכְרֹךְ בּוֹ כָּל הַכְּרִיכוֹת — יָכוֹל לִכְרֹךְ קְצָת כְּרִיכוֹת בְּחוּט זֶה וּקְצָת כְּרִיכוֹת בְּחוּט אַחֵר, כִּי כֵן בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת מָצוּי הָיוּ כּוֹרְכִין קְצָת כְּרִיכוֹת בִּתְכֵלֶת וּקְצָתָם בְּחוּטֵי הַלָּבָן.

החוט הארוך (השַׁמָּשׁ) לכריכות. אחד מהחוטים יהיה יותר ארוך, כדי לכרוך בו את הגָּדִיל (הכריכות). ואם אין חוט ארוך כל כך לכל הכריכות — יכרוך קצתן בחוט זה וקצתן בחוט אחר, כשם שבזמן התכלת כרכו קצת בתכלת וקצת בלבן. חידוש הרב: הוא מכונן את השמש (חוט ארוך לכריכות) ומתיר בשעת הצורך להחליף חוטים — על דרך חילוף תכלת/לבן דמעיקרא.

אִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִית אֲרֻכִּין יוֹתֵר מִי״ב גּוּדָלִין — רַשַּׁאי, וְיָכוֹל לְהַאֲרִיכָם כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וְטוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן, כְּדֵי שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִפָּסְקוּ יִשָּׁאֵר בָּהֶם י״ב גּוּדָלִין.

הארכה מעבר לי״ב גודלים — רשאי, וטוב. אם רוצה לעשות הציצית ארוכין יותר מי״ב גודלין — רשאי, ויכול להאריך כרצונו; וטוב לעשות כן, כדי שאפילו אם יִפָּסְקוּ יישאר בהם י״ב גודלין. חידוש הרב: הוא עושה מן ההארכה זהירות מעשית (רזרבה למקרה של פסיקה).

כְּבָר אָמַרְנוּ בְּסִימָן ט שֶׁהַצִּיצִית צְרִיכִין לִהְיוֹת מִמִּין הַכָּנָף דַּוְקָא, וְלָכֵן אֵין עוֹשִׂין הַצִּיצִית מִן הַצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִים בֵּינֵיהֶם, וְלֹא מִן הַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁין מִן הַצֹּאן, וְלֹא מִן שִׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד. וְאִם עָשָׂה מֵהֶן צִיצִית — הֲרֵי הֵם פְּסוּלִים, לְפִי שֶׁאֵין מִינִים הַלָּלוּ רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶם בֶּגֶד, שֶׁהֵן פְּסֹלֶת הַצֶּמֶר, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה "הַכָּנָף" — מִין כָּנָף, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ט. וְהוּא הַדִּין כָּל מִינֵי צֶמֶר הַגְּרוּעִין שֶׁאֵין בֶּגֶד נַעֲשֵׂית מֵהֶן — פְּסוּלִין לְצִיצִית.

פסולת הצמר (בִּזּוּי מִצְוָה) פסולה. כבר אמרנו (סי׳ ט) שהציצית צריכין להיות מִמִּין הַכָּנָף; ולכן אין עושין מצמר הנאחז בקוצים, ולא מנימין הנתלשין, ולא משיורי שתי שהאורג משייר — שאם עשה מהן, פסולים, שאין מינים אלו ראויים לעשות מהם בגד (פסולת הצמר), והתורה אמרה "הַכָּנָף" — מין כנף. וכן כל צמר גרוע שאין בגד נעשה ממנו. חידוש הרב: הוא תולה את פסול הפסולת בדין "מין כנף" (הראוי לבגד) יותר מעצם הבזיון.

גָּזַל חוּטִין שֶׁנִּטְווּ לְשֵׁם צִיצִית וְהָלַךְ הַגַּזְלָן וְעָשָׂה מֵהֶם צִיצִית — הֲרֵי הֵם פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לָהֶם" — מִשֶּׁלָּהֶם, פְּרָט לְגָזֵל. וְאִם מָכַר הַגַּזְלָן אֶת הַצִּיצִית לְאַחֵר, אִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶם — הֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁקָּנָה אוֹתָן הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ בְּעָלִים וְשִׁנּוּי רְשׁוּת מֵהַגַּזְלָן לַלּוֹקֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן שסא.

חוטים גזולים כבר טווים — פסול (וְעָשׂוּ לָהֶם מִשֶּׁלָּהֶם). גזל חוטין שנטווו לשם ציצית ועשה מהם ציצית — פסולין, שנאמר "וְעָשׂוּ לָהֶם" — מִשֶּׁלָּהֶם, פְּרָט לְגָזֵל. ואם מכר הגזלן לאחר וכבר נתייאשו הבעלים — כשרים, שקנה הלוקח ביֵאוּשׁ ושִׁנּוּי רְשׁוּת (כחו״מ סי׳ שסא). חידוש הרב: הוא מחיל על הציצית את קניני הגזלה (יאוש ושינוי רשות) להכריע מתי חוזר החוט הגזול להכשרו.

גָּזַל צֶמֶר שֶׁלֹּא נִטְוָה וּטְוָאָן הַגַּזְלָן לְשֵׁם צִיצִית, אִם עֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים — הֲרֵי הֵם פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲדַיִן גָזֵל, שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה אוֹתָן בְּשִׁנּוּי זֶה שֶׁעֲשָׂאָן חוּטִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שִׁנּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ, שֶׁהֲרֵי הַחוּטִין אֶפְשָׁר לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָן צֶמֶר. אֲבָל אִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא נִתְיָאֲשׁוּ אֶלָּא שֶׁהַגַּזְלָן עָשָׂה שִׁנּוּי גָּמוּר שֶׁאֵין חוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ, כְּגוֹן שֶׁלִּבֵּן אֶת הַצֶּמֶר בְּגָפְרִית — כֵּיוָן שֶׁהַגַּזְלָן קָנָה אֶת הַצֶּמֶר לְגַמְרֵי, הַצִּיצִית כְּשֵׁרִים. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, דְּאֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ, כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי גְּזֵלָה בָּא הַצִּיצִית לְיָדוֹ.

צמר גזול שלא נטווה: שִׁנּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ. גזל צמר שלא נטווה וטְוָאָן: כל שלא נתייאשו — פסול, שעדיין גזל הוא ולא קנאו בטווייה, שהיא שִׁנּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ (החוטין אפשר לחזור ולעשותן צמר). אבל אם נתייאשו, או עשה שִׁנּוּי גָּמוּר (כגון לִבֵּן בגפרית) — קנה, והציצית כשרים; אבל לא יברך עליהם, דאין זה מברך אלא מְנָאֵץ, כיוון שעל ידי גזלה בא לידו. חידוש הרב: הוא מבחין שינוי החוזר (טווייה, שאינה קונה) משינוי גמור (ליבון), ומוסיף "מברך אלא מנאץ" — כשר בלא ברכה.

הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה — צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית. אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁנֶּעֶבְדוּ אֲסוּרִים לְהֶדְיוֹט, מִכָּל מָקוֹם לְמִצְוָה אָסוּר מִשּׁוּם דְּמָאוּס הוּא לְגָבוֹהַּ, שֶׁהֲרֵי בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁנֶּעֶבְדוּ אֲסוּרִין לְגָבוֹהַּ. וְאַף עַל פִּי דִּכְשֶׁעוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ צִיצִית הוּא מִשְׁתַּנֶּה, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן מַרְאֵהוּ עָלָיו וְנִכָּר שֶׁהוּא צֶמֶר. אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפִשְׁתָּן נָטוּעַ — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ צִיצִית, שֶׁהֲרֵי מְחֻבָּר שֶׁנֶּעֱבַד מֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְאַף לְגָבוֹהַּ אֵינוֹ מָאוּס כְּלָל כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי מִקֹּדֶם הָיָה כְּעֵץ בְּעָלְמָא, וְעַכְשָׁו שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ חוּטִין הֲרֵי מַרְאֵה הָרִאשׁוֹן חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי.

נֶעֱבַד: צמר בהמה נעבדת — פסול (מָאוּס לְגָבוֹהַּ). המשתחוה לבהמה — צמרה פסול לציצית: אף שבע״ח שנעבדו מותרים להדיוט, למצוה אסור משום דְּמָאוּס לְגָבוֹהַּ (כבע״ח שנעבדו הפסולים למזבח); ואף שנשתנה בעשיית ציצית, מראה הצמר עליו ונִכָּר. אבל המשתחוה לפשתן נטוע — מותר, שמחובר שנעבד מותר בהנאה, ואף לגבוה אינו מאוס, כיוון שנשתנה — מקודם היה כעץ בעלמא ועתה חלף מראהו לגמרי. חידוש הרב: הוא תולה את החילוק בשינוי המראה — הצמר נשאר מראהו (מאוס), הפשתן איבדוֹ.

כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַנֶּקֶב שֶׁתּוֹחֵב בּוֹ הַצִּיצִית — לֹא יַעֲשֶׂנּוּ לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה גּוּדָלִין מִשְּׂפַת הַבֶּגֶד, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל הַכָּנָף", וּלְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה אֵין זֶה כָּנָף אֶלָּא בֶּגֶד. וְאִם עָשָׂה הַנֶּקֶב לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה גּוּדָלִין, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר הַצִּיצִית עוֹשֶׂה הַחוּטִין קְצָרִים עַל הַכָּנָף כְּדֵי לְהַקְמִיט הַכְּנָפוֹת וּמִתְכַּפֵּל עַד שֶׁבָּא הַנֶּקֶב לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה גּוּדָלִין — אֲפִלּוּ הָכֵי פָּסוּל.

הנקב: לא למעלה מג׳ גודלין ("עַל הַכָּנָף"). כשעושה הנקב שתוחב בו הציצית — לא למעלה מג׳ גודלין משפת הבגד, שנאמר "עַל הַכָּנָף", ולמעלה מג׳ אין זה כנף אלא בגד. ואם עשאו למעלה מג׳ — אף שבקשירה מקמיט הכנפות עד שיורד הנקב למטה מג׳ — אפילו הכי פסול. חידוש הרב: הוא קובע את הגבול העליון של הנקב (ג׳ גודלים = גבול הכנף) ומכריע שהקמיטה שלאחריה אינה מתקנת נקב שנעשה גבוה.

וְאִם עָשָׂה הַנֶּקֶב לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה גּוּדָלִין, וְאַחַר שֶׁהֵטִיל הַצִּיצִית בַּנֶּקֶב חָתַךְ בַּנֶּקֶב כְּדֵי שֶׁיִּתָּלוּ הַצִּיצִית לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה גּוּדָלִין — פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה וגו׳" — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן י.

חיתוך הנקב לאחר מכן — תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. ואם עשה הנקב למעלה מג׳ גודלין, ולאחר שהטיל הציצית חתך בנקב כדי שיתלו הציצית למטה מג׳ — פסול, משום "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל (כמו שנתבאר סי׳ י). חידוש הרב: הוא מכניס כאן את יסוד התעשה ולא מן העשוי לנקב — ציצית שהוטלה בנקב פסול נשארת בפסולה, שהחיתוך מעשה בבגד ולא בחוטים.

וְלֹא יַעֲשֶׂה הַנֶּקֶב סָמוּךְ לִשְׂפַת הַבֶּגֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל הַכָּנָף", וְאִם הָיָה סָמוּךְ מְאֹד לִשְׂפַת הַבֶּגֶד — הָיָה תַּחַת הַכָּנָף. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַרְחִיק הַנֶּקֶב מִשְּׂפַת הַבֶּגֶד כְּשִׁעוּר שֶׁיֵּשׁ מִן קֶשֶׁר אֲגוּדָל עַד סוֹף הַצִּפֹּרֶן, דְּהַיְנוּ לְעֶרֶךְ שְׁנֵי גּוּדָלִין. וְאִם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁקּוֹשֵׁר הַצִּיצִית עָשָׂה חֵלֶק הַחוּטִין שֶׁעַל הַכָּנָף קְצָרִים וְנִתְכַּפְּלוּ הַכְּנָפוֹת עַד שֶׁבָּא הַנֶּקֶב לְמַטָּה מִשִּׁעוּר שֶׁנִּתְבָּאֵר — אֲפִלּוּ הָכֵי כָּשֵׁר.

ההרחקה: גם לא סמוך מדי לשפה. ולא יעשה הנקב סמוך לשפת הבגד, שנאמר "עַל הַכָּנָף" — ואם סמוך מאוד היה תחת הכנף. לכן צריך להרחיק כשיעור מן קשר אגודל עד סוף הצפורן (לערך ב׳ גודלין). ואם אחר כך בקשירה קיצר החוטים שעל הכנף ונתכפלו הכנפות עד שירד הנקב למטה מהשיעור — אפילו הכי כשר. חידוש הרב: הוא קובע את הגבול התחתון (הרחקה ≈ ב׳ גודלים) ובניגוד לנקב הגבוה (סעיף יד), הקמיטה כאן אינה מזיקה (בדיעבד כשר).

שִׁעוּר שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ, וְכֵן שִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיק — מוֹדְדִין אוֹתָן בְּיֹשֶׁר מִשְּׂפַת אֹרֶךְ הַבֶּגֶד, וְכֵן מִשְּׂפַת רֹחַב הַבֶּגֶד, אֲבָל לֹא יִמְדֹּד אוֹתָם בַּאֲלַכְסוֹן מִן הַקֶּרֶן זָוִיּוֹת שֶׁל כְּנַף הַבֶּגֶד.

מודדין בְּיֹשֶׁר, לא בַּאֲלַכְסוֹן. שיעור הג׳ גודלין, וכן שיעור מלא קשר אגודל שצריך להרחיק — מודדין ביושר משפת אורך הבגד ומשפת רוחב הבגד, אבל לא באלכסון מן קרן הזווית של כנף הבגד. חידוש הרב: הוא מדייק את אופן המדידה (ניצב לשתי השפות, לא אלכסון הקרן).

שִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיק הַנֶּקֶב מִשְּׂפַת הַבֶּגֶד — אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה אֶלָּא בִּשְׁעַת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד, אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁהֵטִיל נִתְּקוּ מִחוּטֵי הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב וְנִתְרַחֵב הַנֶּקֶב וְיָרְדוּ הַצִּיצִית לְמַטָּה מִמְּלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל — כָּשֵׁר. שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל זֶה שֶׁלֹּא תְּהֵא הַצִּיצִית תַּחַת הַכָּנָף אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי וגו׳". וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לַעֲשׂוֹת אִמְרָא סְבִיב הַנֶּקֶב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּתְקוּ הַחוּטִין שֶׁל בֶּגֶד סְבִיב הַנֶּקֶב. וְכֵן יַעֲשֶׂה אִמְרָא בִּשְׂפַת הַבֶּגֶד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחַת מִשִּׁעוּר קֶשֶׁר אֲגוּדָל מִשְּׂפָתוֹ עַד הַנֶּקֶב.

ההרחקה נדרשת רק בשעת ההטלה; והאִמְרָא. שיעור מלא קשר אגודל של הרחקה — אין צריך ליזהר אלא בשעת הטלת הציצית; אבל אם לאחר ההטלה ניתקו חוטי השתי או הערב ונתרחב הנקב וירדו למטה ממלא קשר אגודל — כשר, שלא הקפידה תורה שלא תהא תחת הכנף אלא בשעת עשייה ("וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי"). ומכל מקום לכתחילה טוב לעשות אִמְרָא סביב הנקב (שלא ינתקו החוטים), וכן אמרא בשפת הבגד. חידוש הרב: הוא מכריע ששיעור ההרחקה הוא דין שעת עשייה בלבד, ומכונן את האמרא (חיזוק הנקב והשפה) כזהירות לכתחילה.

אִם יֵשׁ גָּדִיל (שֶׁקּוֹרִין לייסט) בִּשְׂפַת הַבֶּגֶד שֶׁגּוֹדְלִין שָׁם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה חָזָק, בֵּין שֶׁהַגָּדִיל בִּשְׂפַת רֹחַב הַבֶּגֶד בֵּין בִּשְׂפַת אֹרֶךְ הַבֶּגֶד — לֹא יָטִיל אֶת הַצִּיצִית שָׁם בַּגָּדִיל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַרְחִיק מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל מִשְּׂפַת הַכָּנָף, כְּגוֹן שֶׁהַגָּדִיל רָחָב, אַף עַל פִּי כֵן אֵין מְטִילִין בּוֹ צִיצִית, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", וְהַגָּדִיל אֵינוֹ נֶחְשָׁב עִקָּר מִן הַבֶּגֶד, אֶלָּא הוּא טָפֵל וּמְשַׁמֵּשׁ לַבֶּגֶד.

אין מטילין את הציצית בגָּדִיל (השפה המחוזקת / "לייסט"). אם יש גָּדִיל (לייסט) בשפת הבגד שגודלין שם לחיזוק — בין ברוחב בין באורך — לא יטיל בו את הציצית, אף שמרחיק מלא קשר אגודל (כגון שהגדיל רחב); משום "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם", והגדיל אינו נחשב עִקָּר מן הבגד אלא טָפֵל וּמְשַׁמֵּשׁ. חידוש הרב: הוא מסווג את הגדיל כטפל (לא עיקר הבגד) — אף שמחובר, אינו נושא ציצית.

כְּשֶׁמְּטִילִין צִיצִית בַּבֶּגֶד עַצְמוֹ — אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִשְּׂפַת הַבֶּגֶד מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל חוּץ מִן הַגָּדִיל, אֶלָּא גַּם הַגָּדִיל נֶחְשָׁב בִּכְלַל הַשִּׁעוּר. וְכֵן לְעִנְיַן הַרְחָקַת שְׁלֹשָׁה גּוּדָלִין שֶׁאָמַרְנוּ — נֶחְשָׁב גַּם כֵּן הַגָּדִיל בִּכְלַל הַבֶּגֶד. וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַנֶּקֶב לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה גּוּדָלִין מִן שְׂפַת הַגָּדִיל הַחִיצוֹנָה.

אבל הגָּדִיל נחשב בשיעור ההרחקה. כשמטילין ציצית בבגד עצמו — אין צריך להרחיק מלא קשר אגודל חוץ מן הגדיל, אלא גם הגדיל נחשב בכלל השיעור; וכן להרחקת ג׳ גודלין נחשב הגדיל בכלל הבגד. לכן יזהר שלא יהיה הנקב למעלה מג׳ גודלין משפת הגדיל החיצונה. חידוש הרב: הוא מכריע שהגדיל, אף שאינו נושא ציצית (סעיף יט), נחשב בחשבון השיעורים — ומכאן שגבול הג׳ מן שפתו החיצונה.

אַף עַל פִּי שֶׁהַגָּדִיל נֶחְשָׁב בִּכְלַל הַבֶּגֶד לְעִנְיַן שִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל, מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לִמְדֹּד מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל בְּלֹא הַגָּדִיל וְיִהְיֶה הַנֶּקֶב תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה הַגּוּדָלִין עִם הַגָּדִיל, וְאִם הַגָּדִיל רָחָב הַרְבֵּה — יַחְתֹּךְ מִקְצָתוֹ.

לכתחילה: למדוד בלא הגדיל. אף שהגדיל נחשב בכלל הבגד לשיעור מלא קשר אגודל, מכל מקום לכתחילה טוב למדוד מלא קשר אגודל בלא הגדיל, ויהיה הנקב תוך ג׳ הגודלין עם הגדיל; ואם הגדיל רחב הרבה — יחתוך מקצתו. חידוש הרב: הוא מיישב את שני הסעיפים כהנהגה לכתחילה: הגבול העליון (ג׳) כולל הגדיל, הגבול התחתון (מלא קשר) נמדד בלעדיו — וגדיל רחב מדי מרוצץ.

אִם בִּשְׂפַת הַבֶּגֶד בּוֹלְטִין חוּטֵי שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב אוֹ עֵרֶב בְּלֹא שְׁתִי — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם אֵלּוּ הַחוּטִין נֶחְשָׁבִין בִּכְלַל הַבֶּגֶד אוֹ לָאו, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן כְּאָרִיג גָּמוּר. לָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַנֶּקֶב לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה גּוּדָלִין מִשְּׂפַת הַחוּטִין הַלָּלוּ, שֶׁמָּא הֵן נֶחְשָׁבִין בִּכְלַל הַבֶּגֶד. וְאִם מֶשֶׁךְ הַחוּטִין רָחָב הַרְבֵּה — יַחְתֹּךְ קְצָתוֹ. וְגַם יִזָּהֵר לִמְדֹּד מְלֹא קֶשֶׁר אֲגוּדָל לְבַד מֵאֵלּוּ הַחוּטִין, שֶׁמָּא אֵינָם נֶחְשָׁבִים בִּכְלַל הַבֶּגֶד.

הספק של חוטים בולטים (שתי בלא ערב). אם בשפת הבגד בולטין חוטי שתי בלא ערב (או ערב בלא שתי) — יש להסתפק אם נחשבין בכלל הבגד, כיוון שאינן כאָרִיג גָּמוּר. לכן יזהר לחומרא לשני הצדדים: שלא יהיה הנקב למעלה מג׳ גודלין משפת חוטים אלו (שמא נחשבין), ולמדוד מלא קשר אגודל לבד מהם (שמא אינם נחשבין); ואם משך החוטים רחב הרבה — יחתוך קצתו. חידוש הרב: מפני הספק (חוטים לא גמורים) הוא מטיל חומרא כפולה — לכלול לגבול העליון ולהוציא לגבול התחתון.

מֻתָּר לִקַּח חוּט אֶחָד אָרֹךְ וְכוֹפְלוֹ לְאַרְבָּעָה וְתוֹחֲבָהּ בַּכָּנָף וְכוֹפְלָם וַהֲרֵי הֵם שְׁמוֹנָה, וְאַחַר־כָּךְ פּוֹסֵק רָאשֵׁי הַחוּטִין וְנַעֲשִׂים שְׁמוֹנָה חוּטִין. וְאִם שָׁכַח וְלֹא פָּסַק רָאשֵׁי הַחוּטִין עַד שֶׁכָּרַךְ אֲפִלּוּ חֻלְיָא אַחַת וְאַחַר שֶׁכָּרַךְ קָשַׁר אֲפִלּוּ קֶשֶׁר אֶחָד — פָּסוּל, כֵּיוָן דְּמִן הַתּוֹרָה דַּי בְּחֻלְיָא אַחַת וְקֶשֶׁר אֶחָד, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר סְתָם "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה" וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ מִנַּיִן הַגְּדִילִים, אִם כֵּן כְּבָר נַעֲשׂוּ הַצִּיצִית בִּפְסוּל, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁכָּרַךְ וְקָשַׁר — לֹא הָיוּ אַרְבָּעָה חוּטִין שְׁלֵמִים אֶלָּא חוּט אֶחָד כָּפוּל לִשְׁמוֹנָה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה "תַּעֲשֶׂה", וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר בִּפְסוּל. אֲבָל אִם פָּסַק רָאשֵׁי הַחוּטִין תֵּכֶף אַחַר שֶׁכָּרַךְ חֻלְיָא אַחַת קֹדֶם שֶׁקָּשַׁר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם פָּסַק תֵּכֶף אַחַר הַקֶּשֶׁר הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל לִכְרֹךְ — כָּשֵׁר. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לִפְסֹק רָאשֵׁי הַחוּטִין קֹדֶם שֶׁיִּתְחֹב אֶת הַצִּיצִית בַּנֶּקֶב.

לב הסימן: חיתוך ראשי החוטים — תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. מותר ליקח חוט אחד ארוך, לכפלו לארבעה, לתוחבו בכנף ולכפלם — והרי שמונה — ואחר כך פּוֹסֵק רָאשֵׁי הַחוּטִין ונעשים ח׳ חוטין. ואם שכח ולא פסק עד שכָּרַךְ אפילו חֻלְיָא אחת וקָשַׁר אפילו קֶשֶׁר אחד — פסול, כיוון דמן התורה די בחוליא אחת וקשר אחד ("גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה", בלא מנין), אם כן כבר נעשו בפסול — לא היו ד׳ חוטין שלמים אלא חוט כפול לח׳ — "תַּעֲשֶׂה", ולא מן העשוי בפסול. אבל אם פסק תיכף אחר חוליא קודם שקשר, וכל שכן אחר הקשר הראשון קודם שכרך — כשר. ולכתחילה טוב לפסוק ראשי החוטין קודם שיתחוב בנקב. חידוש הרב: הוא עושה מן התעשה ולא מן העשוי את יסוד הסעיף — חוט כפול שלא נחתך נעשה גדיל בפסול כבר בחוליא + קשר ראשונים (המספיקים מדאורייתא); חיתוך קודם משמר, חיתוך אחר אינו מתקן.

טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַחְתֹּךְ הַצִּיצִית בְּסַכִּין, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל וגו׳", אֶלָּא יִנְשְׁכֵם בְּשִׁנָּיו.

שלא לחתוך בסכין (הידור). טוב ליזהר שלא לחתוך הציצית בסכין, על דרך "לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל" — אלא יִנְשְׁכֵם בְּשִׁנָּיו. חידוש הרב: הוא נוקט הידור זה (נשיכה בשיניים ולא ברזל), על דרך אבני המזבח.

כָּתוּב בַּתּוֹרָה "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", יָכוֹל יַעֲשֶׂנּוּ כֻּלּוֹ גְּדִיל — תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת", וְצִיצִית הֵם חוּטִין נִפְרָדִין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח, הָא כֵּיצַד? שֶׁיְּהֵא גְּדִיל יוֹצֵא מֵהַכָּנָף וְצִיצִית יוֹצֵא מֵהַגְּדִיל. וְאֵין לַגְּדִיל שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, לָכֵן בֵּין שֶׁכָּרַךְ רֹב אֹרֶךְ הַצִּיצִית בֵּין שֶׁלֹּא כָּרַךְ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת — כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּסוֹף הַכְּרִיכָה קֶשֶׁר, מִשּׁוּם דְּהַכְּרִיכָה אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בְּלֹא קֶשֶׁר לְאַחֲרֶיהָ, וְנִמְצָא שֶׁאֵין כָּאן גְּדִיל.

גָּדִיל וְצִיצִית: החלק השזור והחלק החופשי. כתוב "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" — יכול יעשנו כולו גְּדִיל? ת״ל "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת", וציצית הם חוטין נִפְרָדִין (סי׳ ח). הא כיצד? גָּדִיל יוצא מהכנף וציצית יוצא מהגדיל. ואין לגדיל שיעור מן התורה: בין שכרך רוב האורך בין חֻלְיָא אחת — כשר, ובלבד שיעשה קֶשֶׁר בסוף הכריכה, שהכריכה אינה מתקיימת בלא קשר אחריה (ואין כאן גדיל). חידוש הרב: הוא מעגן את המבנה הכפול (גדיל שזור / ציצית חופשי) בשני הכתובים וקובע שהקשר האחרון מכונן את הגדיל.

אִם כָּרַךְ כָּל הַצִּיצִית וְלֹא הֵנִיחַ אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ עָנָף יוֹצֵא — פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "צִיצִת".

צריך להניח עָנָף (חלק חופשי) יוצא. אם כָּרַךְ כל הציצית ולא הניח אפילו משהו עָנָף יוצא — פסול, שנאמר "צִיצִת" (המשמע חוטין חופשיים). חידוש הרב: הוא עושה מן הענף (חוטין חופשיים תלויים) תנאי — שכולו שזור מבטל את שם "ציצית".

בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לִפְחוֹת מִלִּכְרֹךְ שֶׁבַע חֻלְיוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לָרָקִיעַ. וְכֵן תִּקְּנוּ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר בְּסוֹף כָּל חֻלְיָא, שֶׁיְּהֵא הֶכֵּר בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת — אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְדַקְדֵּק בְּמִנְיַן הַחֻלְיוֹת וְלֹא בְּמִנְיַן הַקְּשָׁרִים. וּמִכָּל מָקוֹם הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת לַעֲשׂוֹת חֲמִשָּׁה קְשָׁרִים, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳", וְכָל הַמִּצְוֹת הֵם תרי״ג, וְ"צִיצִית" בְּגִימַטְרִיָּא ת״ר וְח׳ חוּטִין וה׳ קְשָׁרִים עוֹלֶה תרי״ג.

ז׳ החוליות דמעיקרא, ומנהג ה׳ הקשרים. בזמן התכלת תיקנו חכמים שבע חֻלְיוֹת כנגד ז׳ רְקִיעִים (התכלת דומה לרקיע), וקשר בסוף כל חוליא להֶכֵּר. ועכשיו בלא תכלת — אין צריך לדקדק במנין החוליות והקשרים. ומכל מקום המנהג פשוט לעשות חמישה קשרים, שנאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳" — והמצוות תרי״ג: "צִיצִית" = ת״ר, וח׳ חוטין וה׳ קשרים = תרי״ג. חידוש הרב: הוא קושר מנהג ה׳ הקשרים לסימן תרי״ג ומבחין בין התקנה הקדומה (ז׳ חוליות דתכלת) לפרקטיקה עתה.

נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת אַרְבָּעָה אֲוִירִים בֵּין הַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים וְלִכְרֹךְ בְּכָל אֲוִיר קְצָת כְּרִיכוֹת, כֵּיצַד? לוֹקֵחַ אַרְבָּעָה חוּטִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַכָּנָף וְאַרְבָּעָה מִצַּד הַשֵּׁנִי וְקוֹשְׁרָם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה שְׁנֵי פְּעָמִים, כִּי הָאֶחָד לֹא יִתְקַיֵּם וְאֵינוֹ חָשׁוּב קֶשֶׁר כְּלָל, וְאַחַר־כָּךְ יִכְרֹךְ בַּחוּט הָאָרֹךְ סְבִיב הַשִּׁבְעָה חוּטִין קְצָת כְּרִיכוֹת, וְחוֹזֵר וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי פְּעָמִים, וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ, וְכֵן יַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּשְׁלִים חֲמִשָּׁה קְשָׁרִים כְּפוּלִים וְאַרְבָּעָה אֲוִירִים בֵּינְתַיִם מְלֵאִים כְּרִיכוֹת. וְאֵין שִׁעוּר לְמִנְיַן הַכְּרִיכוֹת שֶׁבְּכָל אֲוִיר, אֶלָּא יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה.

סֵדֶר הקשירה: ה׳ קשרים, ד׳ אווירים, כריכות ביניהם. נהגו לעשות ד׳ אֲוִירִים בין ה׳ הקשרים ולכרוך בכל אויר קצת כריכות. כיצד? לוקח ד׳ חוטין מצד אחד וד׳ מצד השני וקושרם זה על גבי זה שני פעמים (קֶשֶׁר כָּפוּל — שהאחד אינו מתקיים), ואחר כך כורך בחוט הארוך סביב ז׳ החוטין קצת כריכות, וחוזר וקושר שתיים, וחוזר וכורך, עד שישלים ה׳ קשרים כפולים וד׳ אווירים מלאים כריכות. ואין שיעור למנין הכריכות שבכל אויר. חידוש הרב: הוא מתאר את התהליך המלא (קשר כפול 4+4, כריכות סביב ז׳, לסירוגין) וקובע שכל קשר יהיה כפול כדי שיתקיים.

נוֹי צִיצִית שֶׁיִּהְיֶה שְׁלִישׁ אֹרֶךְ הַחוּטִין, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעָה גּוּדָלִין גְּדִיל וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁין עָנָף. וַאֲפִלּוּ הֶאֱרִיךְ הַצִּיצִית יוֹתֵר מִי״ב גּוּדָלִין — צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שְׁלִישׁ הָאֹרֶךְ גְּדִיל. וְהַקְּשָׁרִים וְהַכְּרִיכוֹת בְּיַחַד הֵם נִקְרָאִים גְּדִיל בְּכָל מָקוֹם, וּבֵין הַכֹּל לֹא יִהְיֶה אֶלָּא שְׁלִישׁ אֹרֶךְ הַחוּטִין. וּבְרַעֲיָא מְהֵימְנָא כָּתוּב שֶׁיִּהְיֶה בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר כִּמְלֹא רֹחַב אֲגוּדָל לְבַד מֵהַקְּשָׁרִים.

הנוֹי: שליש גדיל, שני שלישים עָנָף. נוֹי ציצית שיהיה שְׁלִישׁ אורך החוטין גְּדִיל (ד׳ גודלין) וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁין עָנָף. ואף אם האריך יותר מי״ב גודלין — יהיה שליש גדיל. והקשרים והכריכות יחד נקראים גדיל בכל מקום, ובין הכל לא יותר משליש (ד׳ גודלין). וברעיא מהימנא כתוב שיהיה בין קשר לקשר כמלא רוחב אגודל לבד מהקשרים. חידוש הרב: הוא קובע את יחס הנוי (1/3 גדיל, 2/3 ענף) ומביא את הרעיא מהימנא לריווח הקשרים.

נוֹהֲגִים לִכְרֹךְ בָּאֲוִיר הָרִאשׁוֹן שֶׁבַע כְּרִיכוֹת וּבַשֵּׁנִי שְׁמוֹנֶה וּבַשְּׁלִישִׁי אַחַת עֶשְׂרֵה וּבָרְבִיעִי שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה כְּרִיכוֹת, שֶׁעוֹלִים כֻּלָּם לְמִסְפָּר שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע, כְּמִנְיַן "הוי״ה אֶחָד". וּלְפִי שֶׁנּוֹי הוּא לַצִּיצִית שֶׁיִּהְיֶה אֹרֶךְ כָּל חֻלְיוֹת בְּשָׁוֶה, לָכֵן בָּאֲוִיר הָרִאשׁוֹן שֶׁהַכְּרִיכוֹת מוּעָטִים — יַרְחִיקֵם זוֹ מִזּוֹ, וּבַשֵּׁנִי — יְקָרְבֵם מְעַט, וּבַשְּׁלִישִׁי — יוֹתֵר, וּבָרְבִיעִי — יוֹתֵר, עַד שֶׁיִּהְיֶה מִדָּה אַחַת לְכֻלָּם.

מנהג הכריכות: 7-8-11-13 = ל״ט ("הוי״ה אֶחָד"). נוהגים לכרוך באויר הראשון ז׳, בשני ח׳, בשלישי י״א, וברביעי י״ג — העולים כולם לשלושים ותשע (ל״ט), כמנין "הוי״ה אֶחָד" (26 + 13). ולפי שנוי שיהיה אורך כל החוליות בשווה — בראשון (מועטים) ירחיקם, בשני יקרבם מעט, בשלישי יותר, ברביעי יותר, עד שתהיה מדה אחת לכולם. חידוש הרב: הוא נותן את המנהג המספרי (7/8/11/13 = 39) ומשמעו (הוי״ה אחד), ואת אופן שמירת החוליות בשווה.

יֵשׁ נוֹהֲגִין לִכְרֹךְ הַכְּרִיכוֹת שֶׁבְּכָל אֲוִיר חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת, דְּהַיְנוּ לְאַחַר שֶׁכָּרַךְ שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — יַרְחִיק מְעַט וְיַחֲזֹר וְיִכְרֹךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּאוֹתוֹ אֲוִיר, וְאַחַר־כָּךְ אַחַת מֵאֲוִיר הָרִאשׁוֹן וִיצָרֵף שְׁתַּיִם מֵאֲוִיר הַשֵּׁנִי, וְיַרְחִיק וְיִכְרֹךְ עוֹד שָׁלֹשׁ, וְכֵן עַד כְּלוֹת הַשְּׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע כְּרִיכוֹת בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת קְטַנּוֹת. וְכֵן הָיוּ עוֹשִׂין בַּזְּמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת.

מנהג החוליות (של ג׳; י״ג חוליות). יש נוהגין לכרוך כל אויר חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת: אחר ג׳ כריכות ירחיק ויכרוך עוד ג׳ באותו אויר, ואחר כך אחת מהראשון עם שתיים מהשני, וירחיק ויכרוך עוד ג׳, וכן עד תום הל״ט כריכות בי״ג חוליות קטנות (של ג׳). וכן היו עושין בזמן התכלת. חידוש הרב: הוא מביא מנהג לצרף את הל״ט כריכות לי״ג חוליות של ג׳ (הקשור לתכלת), לצד המנהג הפשוט של סעיף ל.

כָּל הַשִּׁעוּרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמִנְיַן הַחֻלְיוֹת אוֹ הַכְּרִיכוֹת אוֹ הַקְּשָׁרִים אֵינָן אֶלָּא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר גָּמַר עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית, אוֹ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי — הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, וְדַי בְּחֻלְיָא אַחַת וּבְקֶשֶׁר אֶחָד, וְיָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם.

כל השיעורים אינם אלא לכתחילה. כל השיעורים במנין החוליות והכריכות והקשרים אינם אלא לכתחילה; אבל בדיעבד שכבר גמר, או בשעת הדחק (כגון ערב שבת עם חשכה שאין לו פנאי) — העמידו דבריהם על דין תורה: די בחוליא אחת וקשר אחד, ויכול לברך. חידוש הרב: הוא מכריע שכל התהליך (ה׳ קשרים, ל״ט כריכות) לכתחילה, ומדאורייתא די בחוליא + קשר — עם ברכה אף בשעת הדחק.

יֵשׁ נוֹהֲגִין לִקְשֹׁר בְּסוֹף כָּל חוּט מֵהַשְּׁמוֹנָה חוּטִין קֶשֶׁר אֶחָד, שֶׁלֹּא יִתְפָּרְקוּ מִשְּׁזִירָתָן. וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן נוֹהֲגִין כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם רוֹצִים לְהוֹסִיף עַל חֲמִשָּׁה קְשָׁרִים מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וּבִפְרָט אִם הַחוּטִין שְׁזוּרִין יָפֶה דְלֹא שָׁכִיחַ כְּלָל שֶׁיִּתְפָּרְקוּ.

קשר בסוף כל חוט — שני מנהגים. יש נוהגין לקשור קֶשֶׁר בסוף כל אחד מהח׳ חוטין, שלא יתפרקו משזירתן. ויש שאינן נוהגין כן, שאינם רוצים להוסיף על ה׳ הקשרים (מהטעם שנתבאר — סימן תרי״ג), ובפרט אם החוטין שזורין יפה, שאין שכיח שיתפרקו. חידוש הרב: הוא מביא את שני המנהגים וטעמם — שימור השזירה מול אי-שינוי מנין ה׳ הקשרים.

כְּשֶׁתּוֹלֶה הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד — צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁיִּתְלֶה בְּעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה הַגְּדִיל הַתָּלוּי נוֹגֵעַ וּמַכֶּה בִּכְנַף הַבֶּגֶד, וְלֹא יִהְיֶה תָּלוּי כְּלַפֵּי קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם". וְלָכֵן שְׁתֵּי צִיצִית הַתַּחְתּוֹנוֹת יִהְיוּ תְּלוּיִם לְאֹרֶךְ הַבֶּגֶד, דִּכְשֶׁיַּעֲטֹף בּוֹ וְיִהְיֶה אֹרֶךְ הַטַּלִּית סְבִיב רֹחַב גּוּפוֹ — יִהְיוּ הַצִּיצִית נוֹגְעִים וּמַכִּים עַל הַקֶּרֶן. אֲבָל אִם הָיְתָה תְּלִיַּת הַגְּדִיל עַל רֹחַב הַבֶּגֶד — יִהְיֶה הַגְּדִיל תָּלוּי כְּלַפֵּי הַקַּרְקַע. וּבִשְׁתֵּי צִיצִית הָעֶלְיוֹנִים — פְּעָמִים לְאֹרֶךְ וְלִפְעָמִים לְרָחְבּוֹ, וְהַכֹּל לְפִי עֲטִיפָתוֹ, רַק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה תָּלוּי כְּלַפֵּי הַקַּרְקַע, אֶלָּא נוֹגֵעַ וּמַכֶּה עַל הַקֶּרֶן.

נוֹטֵף עַל הַקֶּרֶן: החוט נוגע ומכה בכנף. כשתולה הציצית — שיהיה הגָּדִיל נוֹגֵעַ וּמַכֶּה בִּכְנַף הַבֶּגֶד, ולא תלוי כלפי הקרקע, שנאמר "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם". לכן שתי הציצית התחתונות יהיו תלויות לאורך הבגד, שכשיעטוף ואורך הטלית סביב רוחב גופו — יגעו ויכו על הקרן; אבל אם התלייה על רוחב הבגד — יתלה כלפי הקרקע. ובעליונות — פעמים לאורך ופעמים לרוחב, הכל לפי עטיפתו, רק שלא יתלה כלפי הקרקע אלא נוגע ומכה על הקרן. חידוש הרב: הוא לומד מ״עַל כַּנְפֵי" את הנהגת התלייה (נוטף על הקרן) ואת כיוון החוטים לפי העטיפה.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד כְּמוֹ שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, אֶלָּא יַעֲשֶׂה שְׁנֵי נְקָבִים בַּבֶּגֶד וְיָטִיל הַצִּיצִית בַּנֶּקֶב הָאֶחָד וְיוֹצִיאֵם דֶּרֶךְ נֶקֶב הַשֵּׁנִי. וְאֵין הֲלָכָה כְּ"יֵשׁ אוֹמְרִים" אֵלּוּ, וְהַבָּא לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵיהֶם — לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן אֶלָּא בְּטַלִּית קָטָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה לַכֹּל וּמִתְחַזֵּי כְּיוֹהֲרָא.

הסיום: היֵשׁ אוֹמְרִים של שני הנקבים. יש אומרים שאין לעשות הציצית כמו שאנו עושים, אלא שני נקבים בבגד, ויטיל הציצית בנקב האחד ויוציאם דרך השני. ואין הלכה כיש אומרים אלו; והבא להחמיר כדבריהם — לא יעשה אלא בטלית קטן, שלא יהיה נראה לכל ומתחזי כיוֹהֲרָא. חידוש הרב: הוא דוחה את היש אומרים (אין הלכה) אך מותיר החומרא בצנעה (טלית קטן), למנוע יוהרא.